הרבנות ההשקפה והסנהדרין

ההונאה הגדולה בסילוף ההשקפה המקורית
והטשטוש הגדול שיוצר הרב שך מתוך כוונת זדון

בדורנו זה, חלק גדול מן הצעירים, מכל חוגי היהדות החרדית, אינם מודעים למשמעות המאבק ברבנות הראשית. רבים, תמהים, מדוע בכלל להתנגד לרבנות הראשית, מדוע לא להצטרף למוסד ממלכתי זה, כמו כפי שמצטרפים לכל יתר המוסדות. מדובר במשרות רבניות, שניתן דרך הרבנות הראשית להשיג עבור הדור הצעיר, וכמו שמשתפים פעולה עם המועצות הדתיות, כך יש לשתף פעולה עם הרבנות הראשית.
    הסיבה לאי מודעות למה שמסתתר מאחורי הרבנות הראשית, ומדוע נאבקו גדולי ישראל במוסד זה מאז שנת יסודו, מפני שאין עוסקים בנושא. הרבנות הראשית אינה עומדת על סדר יומה של הציבור החרדי זה שנים רבות. בעבר, בכל תקופת בחירות עסקו ברבנות הראשית, ובהתנגדות למוסד זה. עתה, גם בתקופת הבחירות למוסדות הרבנות אין עוסקים עוד במהות הרבנות הראשית, עוסקים בענין הבחירות ובמועמדים, לכל אחד אינטרסים אחרים, ומתעלמים לגמרי מן הרבנות הראשית ומהותה.
    לכן, בואו ונזכיר לכל מי שאינו יודע, ולכל אלו שכבר הספיקו לשכוח, כי יסוד הרבנות הראשית, היה על רקע של הקמת סנהדרין. עד היום הזה, מכנה המפד”ל את מועצת הרבנות כסנהדרין של דורנו. מי שיעיין במה שכותבים לבלרי המזרחי גם בימינו אלה, הם מציינים ומדגישים, כי הרבנות הראשית, היא הסנהדרין של הדור, ונגד זה יצאו רבים מגדולי ישראל  באותם הימים.
    אם היתה הרבנות הראשית ממלכתית בלבד, ותפקידה היה כמו המועצות הדתיות, להסדיר ולפקח על השרותים הדתיים, יכלו להצטרף למוסד שכזה. הבעיה היא בתוכן של הרבנות הראשית, כאשר זו מהווה סנהדרין, וכאשר מנסים דרכה לסלף את האמת, והקמת מוסדות שאין להם מקום בדורנו, זו מחייבת אותנו להתנגד ולא לתת יד לסילופים.
    לא רק רבה של בריסק התנגד לרבנות הראשית, הוא היה אמנם מראשי הלוחמים ברבנות הראשית, אבל כמעט כל גדולי ישראל באותו דור החרדים, ולאו דוקא מבין הקנאים, אלא גדולי ישראל שחייבו את ההשתתפות בבחירות, לא הכירו במוסד הרבנות הראשית, בשל מהותה, אף אחד לא הסכים להקמת סנהדרין, נלחמו נגד מגמה זו.
    הרב שך, לא היה באותן השנים ילד קטן, בשנים ההם הוא היה מבוגר דיו בכדי להבין את הענין. אך, הוא ישב מן הצד, בשנות המאבק נגד הרבנות הראשית, לימד הרב שך בישיבות התיכוניות המזרחיסטיות, שם הקים דור של מזרחיסטים, ביניהם יוסק’ה שפירא מראשי המפד”ל המכנה את הרב שך “מורי ורבי”. הוא לימד בישיבת הדרום ברחובות, ובישיבת הישוב החדש בתל אביב, ישיבה ציוניסטית שהוקמה במטרה לשלב לימודי חול עם לימודי קודש, מתוך חינוך לציונות הדתית, ולכן לא רצה להכיר באמת, הוא העדיף להתעלם ולא לעסוק בנושא.
    לקח שנים, עד אשר הרב שך שינה את עמדתו, כאשר הבין כי במזרחי אין לו מה למכור, העביר את השפעתו לבני ברק, וכאן הבין, שהקנאות משחקת את התפקיד המרכזי, ככל שיהיה קנאי יותר יטב לו. אך, כל זאת כאשר לא יכל להשיג עמדות ותקציבים. ביום אשר יכל להשיג עמדות בכירות, הוא חזר אחורנית, שינה את השקפתו, שיפץ אותה והתאימה ל“בני תורה”.
    הרבנות הראשית, מעולם לא שינתה את מטרת קיומה. ההיפך, בכל עת, הרבנים הראשים מדגישים כי הם ממשיכים את הרצון ודעת המייסדים. הם מאמינים בשליחותם הרבנית, הם אומרים “הלל” ביום העצמאותת בכוונה גדולה, ומאמינים כי הם הסנהדרין של דורנו.
    ההשקפה הבני ברקית, עד לאחרונה, נאבקה ברבנות הראשית. אמנם, בשנים האחרונות עסוקים הבני ברקים במלחמות פנימיות, וממילא אינם עוסקים בענינים אלו, אך בעבר, כאשר היו צריכים לשפוך את זעמם, עשו זאת על המזרחיסטים, הרבנים הראשיים, מועצת הרבנות וכל מה שבא. לא היה ספק, כי הרבנות הראשית, הוא מוסד שלחרדים אין בו יד ורגל, לא היה בכך ספק, ולא חיפשו תירוצים וסילופים. היה זה כמו להכשיר את החזיר. לא חשבו כלל כי יתכן והרבנות תהפוך לכשרה, וכי קיימת אפשרות כזו.
    במשך השנים, ברור היה, כי הרבנות הראשית, זו הרבנות של המזרחי, וכפי שהמזרחי לא תבעה להכניס רבנים שלה למועצת גדולי התורה, כך הבינו גם החרדים, כי אל להם לדחוף רבנים שלהם למועצת הרבנות הראשית, שזו בעצם ה“מועצת” של המזרחי.
    לבלרי ההשקפה, שפכו במשך שנים אש וגפרית על הרבנים הראשיים, תוך הסברים מפורטים, מדוע אסור לשתף עימם פעולה. מודעות אין סופיות נתפרסמו, אשר בהן נקרא הציבור שלא לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, עד כדי כך, שאסרו אפילו את הכניסה ל“היכל שלמה” שהוא מרכזה של הרבנות הראשית.
    באותם השנים, ערכו מסיבות וכנסים ב“היכל שלמה” חזנים היו מופיעים בבית הכנסת הגדול שהיה שם – בטרם הקימו את בית הכנסת הגדול הסמוך לה – ולמרות שמדובר היה בקונצרט בלבד, ולא בענין אידיאולוגי כלשהו, פרסמו והזהירו, כי אסור להיכנס לבנין זה. לא אסרו את החזן או את הקונצרט, אסרו את הכניסה לבנין זה. אותם החזנים הופיעו במקומות אחרים, ולא אסרו זאת, לעומת זאת כאשר ההופעה היתה ב“היכל שלמה” הזהירו מפני הכניסה למבנה זה.
    עד היום, ישנם יהודים בירושלים החוששים לעבור על המדרכה שליד “היכל שלמה”, הם חשים בניכור כאשר הם צריכים לעבור שם. ומה שהדהים והסעיר לבבות רבים, היה זה לפני שלשה שבועות, כאשר נציגי מפלגת העץ, אנשיו של הרב שך, ללא כל שמץ של בושה נכנסו ל“היכל שלמה” ישבו בין כולם, הצביעו ונטלו חלק במאבק על מועצת הרבנות הראשית. במעשה זה, הם תקעו סכין בגבם של שומרי הגחלת, אלו אשר ראו בכך בגידה ואינם מוכנים לסלוח על כך.
    איש לא היה מעלה על הדעת, שאם היו מזמינים את הרב שך לשאת דברים ב“היכל שלמה” שהיה בא. לא היה ספק, כי הוא היה דוחה את הדבר בשני ידים, ברור היה לו, כי הוא לא יכול לעשות זאת, מבחינה השקפתית, מאחר והדבר נוגד את ההשקפה המקורית, כפי שהבינו אותה בעשרות השנים האחרונות.
    והנה, להפתעתם של רבים, לא רק שאין עוד איסור על הכניסה ל“היכל שלמה” מותר אף להתמודד על תפקיד מרכזי בה. ולא די בכך, אלא שהרב שך בכבודו ובעצמו, הוא זה הדוחף רבנים לכך, הוא מכנס אסיפות בביתו, ורוצה בכל מאודו לראות רבנים אחדים ברבנות הראשית. מי היה מאמין שכך יוכל לקרות. הנה, זה קרה במציאות, בחדשים האחרונים היה הרב שך עסוק בענין הרבנים הראשיים, הוא רוצה להבטיח, כי לפחות רב אחד מן הרבנים הראשיים יהיה מאנשיו.
    הרב שך שולח מועמד לתפקיד “ראש הסנהדרין”, זהו חלום שלפני שנים לא היו חולמים כלל, מאחר ומדובר בפנטזיה רחוקה שכלל לא היו מעלים על הדעת, צריכים היו להיות מטורפים בכדי להאמין ששייך דבר שכזה. אבל, היום אין זה עוד פנטזיה, זו מציאות, הרב שך נוטל חלק בבחירות לרבנות הראשית, ואין ספק, כי מעתה ירצה גם ליטול חלק בדיוני מועצת הרבנות הראשית.
    אין זה סוד, שעל שולחנה של מועצת הרבנות הראשית, עולים לדיון שאלות שהמועצה חייבת להכריע, וכן שאלות שבין הרבנים הראשיים אין הסכמה. שולחן זה הוא המכריע. הרב שך ירצה לקחת חלק בדיונים אלה באמצעות אנשיו, וזו לכשעצמה מעשה חמור. מוסד שאין מכירים בו, אין משתתפים גם בדיוניו והכרעותיו. הציבור החרדי מעולם לא התייחס להחלטות הרבנות הראשית כהחלטות רציניות. עובדה היא, מועצת הרבנות הראשית קבעה כי יש לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה, ואין מי מבין החרדים המקיים הוראות סנהדרין זו. אבל, ברגע שנוטלים חלק בדיונים, אין עוד ערך להתנגדות, הרב שך גורם במעשיו שהציבור יכיר ברבנות הראשית.
    חשוב שנרשום לעצמנו, כי מי שהכשיר את הרבנות הראשית היה לא אחר מאשר הרב שך. אף אחד לא העיז לעשות זאת. ראשי המפד”ל זועמים ומכנים אותו ואנשיו כצבועים, אבל הם מבחינתם טועים, הרב שך עושה להם שרות גדול, הוא גרם לכך שהציבור החרדי יכיר ברבנות הראשית, זו שווה לרבנות הראשית את המאבק של הרב שך. עדיף שיהיה להרב שך נציג או שניים במועצה, וכך הוא נוטל בה חלק, ואי אפשר עוד לבא בטענות למזרחי.
    אותנו אבל מעניינת ההשקפה החרדית. קורה בתקופה זו משהו חמור. מהפכה של ממש. הרבנות הראשית שהיתה בעבר מוסד מזרחיסטי הפך ל“חרדי”, מוסד שידענו תמיד, כי מקימיה והעומדים בראשה מכנים אותה “סנהדרין”, ועל כך ההתנגדות, בא עתה הרב שך ומתעלם לגמרי מעובדות אלה. אותו מעניין דבר אחר לגמרי, האם יוכל דרך הרבנות הראשית, להשיג עוד כמה עמדות בכירות, זה חשוב לו יותר מן ההשקפה המקורית.
    לא היה עוד בהיסטוריה החרדית, מי שהחדיר סכין בליבה של ההשקפה יותר מאשר הרב שך. בכל דרכיו בשנים האחרונות, במיוחד מאז שהוא עצמאי, הוא שבר את כל המחיצות, התיר את האסור, והחדיר אוירה מזרחיסטית בציבור החרדי. כאשר ישב במועצת גדולי התורה, היו גדולי התורה החסידים בולמים אותו, ולא יכל לגרור את הציבור לכיוונים אלה, לו היה עוד היום יושב במועצת גדולי התורה האמיתית, לא היה מעיז להתמודד על מועצת הרבנות הראשית. גדולי התורה האמיתיים היו אומרים לו כלך לך מדרך זו. אך, כאשר הוא יושב היום במועצת כזו שאינה מועצת, הוא בעל הבית היחידי, המכריע הבלעדי, והיושבים בה הינם לתפארת המליצה בלבד, הוא מרשה לעצמו לעשות ככל אשר עולה על רוחו.
    הרב שך מגלה בתקופה זו את פרצופו האמיתי. מסתתרת בלבו עבודה זרה מזרחיסטית, הדוחפת אותו לפרוץ את החומות. הוא מזרחיסט יותר מן המזרחיסטים, עובדה היא, שהוא מאמץ את שיטתם בצורה קיצונית יותר. היום כל מה שניתן דרכו להשיג תקציבים ועמדות, כשרות וחיוביות. זו היתה שיטת המזרחי, וזו שיטתו של הרב שך.
    לולא היו מפחדים מן הרב שך, היו נלחמים נגדו בחרב ובחנית. רק הפחד האיום מפני טרוריסטים חרדים, כאלו שילחמו בכל הכח למענו ולא למען ההשקפה המקורית, זו המונעת מן האמת לצאת לאור. הגיע הזמן שלא לפחד, אנו מצווים על לא תגורו, ואל לנו להירתע מפני איומים, האמת היא נר לרגלנו, ולמענה נילחם וניאבק.

אלול תשנ"א

לעג ורמיה

כמה זמן היה הרב שך זקוק להכנת “נאומו”
וכיצד מסלפים דבריו?

אין זה דבר חדש, שנאומו של הרב שך עובר “שיפוצים”, מי ששומע את הקלטת, ומנסה להשוות את הדברים עם מה שנכתב ב“יתד נאמן” מבין, כי מי שערך את הנאום, והכינו לדפוס, התבייש במה שהרב שך אמר. הוא שיפץ הרבה מן הדברים, ובמיוחד את אלו, הסותרים סתירה גמורה את ההשקפה המקורית. מתוך דבריו של הרב שך מוכח, כי הוא אינו נזהר במילים, ולעתים גורם לעורכי העיתונות הליטאית הרבה כאב ראש.
    ניקח לדוגמא את הקטע אשר בו מתייחס הרב שך לנשיא המדינה, ובעיקר לאביו, אותו הוא כינה בתואר של “גדול”, ואילו ה“יתד נאמן” דאג להשמיט זאת, היו סיבות טובות מדוע להשמיט, מאחר ודברים אלו אינם מתיישבים עם השקפת הקנאים בבני ברק. - אביו היה הרב הראשי מטעם הרבנות הראשית.
    אבל אלו כבר מן הדברים הקלים. במלאכת השיפוץ הפעם, שינו בחלקם את התוכן, העדיפו חלקים מסויימים, והעלימו את מה שלא מצא חן בעיני זה או אחר, מתברר כי הרב שך גורם לעורכי “יתד נאמן” ולאנשיו בבני ברק הרבה כאבי ראש, עליהם להסתיר יותר ממה שהם יכולים לפרסם.
    אבל בואו קודם ניגש לתוכנו של הנאום והכנתו. שבועיים קודם לכן, כבר דיווחו מבית הרב שך, כי הוא נסגר ואינו מקבל קהל, כי הוא צריך להכין את נאומו בליל הירחי כלה. בשבוע האחרון, הדגישו, כי היה זה “מסירות נפש” מצידו של הרב שך, שהסכים ללכת לחתונת בתו של הרב יצחק פרץ, בשבוע אשר בו הוא “מכין” את נאומו, הוא סגור ומסוגר, הוא זקוק להרבה זמן מחשבה, הוא צריך מנוחה, ואינו יכול לטפל בנושא כלשהו. חשבנו בודאי, כי הפעם הנאום יהיה אחד המפוצצים והגדולים ביותר, יהיו בו הברקות ו“גאונות” כיאה למי שנסגר שבועיים לצורך הכנת נאום.
    והנה, אנו יושבים ומאזינים לכל הנאום מתחילתו ועד סופו, ואין מוצאים דבר. ילד בן חמש היה מכין נאום שכזה ברבע מן הזמן שצריך היה הרב שך להכין את הנאום. פשוט לא יאומן, כיצד אנשיו של הרב שך אינם לוקחים בחשבון, כי הם מבזים אותו, על ידי הפרסומים, כי הוא נסגר לצורך הכנת נאומו. אין לעג גדול יותר, לנאום אשר אין בו רעיון מבריק כלשהו, ומה שמפליא בהרבה, אלו דברים שהרב שך חוזר עליהם שוב ושוב.
    התרגלנו לשמוע את הרב שך מתחיל עם השבת, את אותן השאלות כל פעם. הוא מדבר על הזמירות, על כמה שזה חשוב ונחוץ, הוא מתגאה על כי הזמירות אלו אשר נותנים לבית היהודי את היופי והחן של השבת, ורק לא מספר לציבור שומעיו, כי הוא בעצמו הסביר, מדוע בנו ירד מן הדרך ואינו הולך בדרכיו, זה מפני שלא שר זמירות בשבת, הוא העדיף לקחת את הגמרא ליד שולחן השבת, וזה לדעתו מה שגרם לכך.
    אין חולק, כי לזמירות בשבת תפקיד חשוב ביותר, אך לעג הוא, שהרב שך הוא זה המדבר על כך. הוא היה צריך להכות על חטא על כך שהוא לא שר זמירות בביתו, ועל שרוב שנות חייו טעה כאשר לא חינך את ביתו כפי שאבא יהודי חייב לחנך את ילדיו.
    מה שקרה להרב שך, יכל לקרות גם למי ששר זמירות. עובדה היא, שאדמורי”ם, ראשי ישיבות, ומשגיחים בישיבות, איבדו את ילדיהם, כאלו אשר לא הלכו בדרך שההורים רצו. צריך סייעתא דשמיא מיוחדת בכדי שהילדים יילכו בדרך כפי שההורים מאחלים לעצמם, אבל כאשר הרב שך עוסק בזמירות, ומנסה לטעון כי ההבדל בין החילונים לדתיים הוא ענין הזמירות, אין זה אמת. הרב שך הוא הדוגמא החיה, כי אפשר להיות ראש ישיבה, ולנהוג כחילוני שאינו שר זמירות בשבת.
    אבל, יש משהו חמור בדבריו של הרב שך. משהו החוזר על עצמו בכל נאום, ומראה על אישיותו של הרב שך. הוא תמיד אוהב לדבר על עצמו. בדרך כלל מצאנו אצל גדולים, שמיעטו לדבר על עצמם, הם התנצלו, כאשר נאלצו להזכיר משהו הקשור בהם ובחייהם, הם חיו עם הכלל של יהללוך זר ולא פיך, ולאו דוקא בענינים הקשורים בהלל, אלא גם בדברים אחרים, אדם נורמלי קשה לו לדבר על עצמו, לעומת זאת הרב שך, מתחיל כל נאום, וכמה פעמים באמצע שוב ידבר על עצמו.
    זוהי רעה חולה בכל נאום שלו, המוכיחה על משהו המתרוצץ בקרבו. הוא חש שכל מה שהוא עושה, לכבודו הוא עושה, ולכן הוא מדבר על מצב בריאותו, ועל מה שהוא יכול ולא יכול. אצל גדולים אמיתיים לא נשמע כי הם יעסקו בעצמם, ההיפך, הם יתעלמו כליל ממה שקורה עימם, הם עוסקים בתוכנם של הדברים, ולא יבקשו מן הציבור כי יאמינו להם, וכפי שהרב שך אוהב בכל פעם להזכיר, כי הוא לא שקרן, וכי הוא לא מחפש כבוד, וכי הוא כבר זקן.
    מי שמאזין לקלטת, ומתבונן בתוכן דבריו של הרב שך, חש כי הרב שך חי במציאות שונה בתכלית. הוא עדיין מושרש בקיבוצים, הוא מתעלם לגמרי מן העובדה, שהקיבוצים פשטו את הרגל, וכי אינם פונקציה עוד בישראל. עובדה היא, שאחוז הקיבוצניקים הולך ויורד, אין עוד את הנטיה לרוץ לשם, ואין עוד מי שיאמין בסוציאליזם, ואילו הרב שך, שהוא בשנות התשעים, עדיין חי את מה שראה ברוסיה או בשנים הראשונות של המדינה, וחושב שזה מה שקורה היום. הוא חוזר שוב ושוב לקיבוצים, עד כדי כך, שנדמה כי הוא עושה טובה לקיבוצים ולא להיפך. החילונים כמעט ואין עוסקים בקיבוצניקים, ורק הרב שך הוא זה הדואג שהקיבוצים שוב יעמדו במרכזה של התקשורת.
    אותו דבר קורה, באשר הוא מזכיר את “דיזנגוף” ו“אלנבי”, אלו שמות שהיו באופנה הרבה שנים קודם לכן, היום חיים בישראל באוירה שונה בתכלית, ולבעיות הזמן והשעה הוא לא מתייחס.
    האמת היא, שאין חידוש בדבריו של הרב שך, שמענו את הדברים שוב ושוב, חיפשנו למצוא משהו, שלא שמענו מהרב שך בעבר, אבל נדמה כי יש לנו עסק עם קלטת שבורה, החוזרת על עצמה שוב ושוב, ואין בדבריו חידוש.
    אבל, בנאומו של הרב שך היו שני דברים חשובים הראויים לתשומת לב. האחד מה שהוא אמר, והאחר מה שהוא לא אמר, ואיכזב בכך חלקים שבאו וציפו כי הרב שך יתייחס לכך.
    ראשית, הענין עם נשיא המדינה. בימים אלה מנסים יהודים לשבת ולחשוב, איך זה בכלל שהרב שך שב עתה לעסוק במה שקרה לפני כמעט שנה. מפרשת “יד אליהו” כבר עברה כמעט שנה שלימה, והרב שך רק עתה נזכר לעשות חשבון עם חיים הרצוג. מתברר, כי הרב שך שמר גימיק זה, בכדי לזכות בתקשורת. אחד הדברים בנאומו של הרב שך, שהוא לוקח בחשבון את מה שיאמרו אנשי התקשורת. כאשר הוא משמיע דברי מוסר, או חוזר על פירושים ודברים שכבר אמר לא אחת, ובמיוחד כאשר הוא עוסק בענינים שברוח, התקשורת לא תזכיר אפילו מילה אחת. הוא יודע כי העיתונאים ממתינים ל“אקשן”, ולכן אם הוא רוצה לזכות בעיתונות חזקה, הוא חייב לספק את הסחורה.
    אבל, לא בכל פעם יש במה לספק סחורה. ולכן כמו בכל מערכה, מוכנים כמה רשימות במגירה, לכל מקרה שזקוקים לחומר, אותו דבר גם אצל הרב שך, הוא שומר על גימיקים, למקרה הצורך.
    כאשר ישב הרב שך “שבועיים” וחשב מה יאמר ב“ירחי כלה” התפלל וקיווה שיקרה משהו פוליטי, שיוכל עמו להפציץ, אבל תפילותיו לא התקבלו, והוא נאלץ למשוך איזה גימיק מן המגירה, וזו נמצאה בעזרת ההתקפה על חיים הרצוג, רק עכשיו עשרה חדשים מאוחר יותר, הוא הגיב על דבריו של חיים הרצוג, שלא באו לגנות את הרב שך, אלא להגן על הקיבוצים.
    אין טעם כלל להיכנס לויכוח עם הרב שך בענין, האם היה צדק בדבריו, אין ספק כי הוא עשה עוול לחיים הרצוג, הלה עשה הכל בכדי לא לפגוע בהרב שך, הוא מילא את תפקידו כנשיא, וההתנפלות עליו יועדה יותר בכדי לזכות בתקשורת, מאשר “לחנך” את חיים הרצוג.
    דבר נוסף היה בדבריו של הרב שך. והפעם מה שהוא לא אמר. ישב באולם שר הפנים אריה דרעי, שהאמין, כי הרב שך בנאום זה יגן עליו. הוא השקיע הרבה מאמץ שזה יקרה, אבל הרב שך לא הסכים לעשות זאת, הוא אמנם רמז בדבריו ואמר כי אם שר חשוב עושה טובה אז חייבים לו טובה שבעתיים, אבל הוא לא פירט, את דבריו יכלו לפרש לכל הכיוונים, ודרעי לא קיבל את הסחורה לה קיוה.
    גם בסוף דבריו, כאשר תקף את העיתונים היומיים, הוא דיבר נגד זה שהם מספרים על עוולות שהם מוצאים אצל האחרים, אבל הרב שך דאג לציין כמה שמות. הוא לא התקיף את “ידיעות אחרונות” בלבד, אלא הזכיר גם את “מעריב” שהוא היום ממגיניו של דרעי.
    נאומיו של הרב שך מלאים בהרבה לעג, תלמידיו יושבים מולו ושומעים את הדברים, ומחזיקים עצמם מלהתפוצץ. אין להם ברירה, הם חייבים לשאת את הבושה, מנסים לבנות על דבריו תילי תילים, לנסות למצוא משהו חדש שלא היו בנאומיו הקודמים, אבל סוף פסוק הוא, שנאומו הוא בזבוז זמן.
    זה שנים שהרב שך מנסה לתת לנאום הפותח של “ירחי כלה” צביון פוליטי. מאז שהוא שולט בישיבה והפך להיות הנואם המרכזי באירועים שכאלה, הוא החדיר פוליטיקה לישיבה, בשנות חייו של רבה של פונוביז’ לא ידעו מדברים כאלו. הרב כהנמן ז”ל היה אוהב ישראל גדול, והרחיק את הפוליטיקה מן הישיבה, הוא קירב את הכל, והיה בעד חזית דתית של כל המפלגות הדתיות כולל המפד”ל. הרב שך הביא את הקיצוניות לפונוביז’, הוא החדיר את הפוליטיקה לישיבה, וכמו פוליטיקאי, כאשר אין עם מה לירות, יורים עם מטאטא.
    ואכן, כך עשה הרב שך, מיד כשהחל את החלק הפוליטי בדבריו, הוא אומר, כי עדיין נותר לו איזה חשבון לעשות, והתנפל על חיים הרצוג. איני יודע אם הוא גרם לו רעה, או שעשה לו טובה. עובדה היא, שביהדות החרדית אין מקבלים את דבריו של הרב שך בענין זה, הוא פשוט מנסה לזחול על קיר חלק.
    לבלריו מנסים לתקן ולשפץ, הם מנסים לתקן את הרושם הרע, ומנסים ליצור מהות מדבריו של הרב שך, אבל כמו הרב שך גם הם, מנסים לטפס על קירות חלקים, ואין פלא שהם מתדרדרים.
    מגיניו אומרים שהוא הכין נאום משהו משהו, אבל ברגע האחרון החליט לוותר עליו, הוא סבור כי עדיין לא הגיע הזמן לומר את מה שהוא רוצה לומר.

מנחם-אב תשנ"א

טשטוש וסילוף בזדון

עד היכן הרחיקו לכת וכיצד ממציא הרב שך נימוקים והסברים המכסים על האמת ומטשטשים את המציאות

בדרך כלל, לאדם ישר, יש גבול עד היכן הוא יכול למתוח את החבל, לעתים ימצא נימוקים והסברים שיתקנו את הרושם הרע, ינסה להמציא הסברים על סטיה קלה, אך יבין, שכאשר מדובר בסטיה רצינית, וכאשר הכל התהפך, מודים בכשלון, מכים על חטא, על הסטיה הנוראה, או שמכריזים על דרך חדשה, ופורשים מן הדרך או השיטה ישנה.
    בבני ברק, ובמיוחד בביתו של הרב שך, יכול הכל להתהפך, ולא רק שלא יודו, אלא ימצאו נימוקים והסברים, מדוע כך צריך להיות, ומדוע הכל בסדר, הם מזכירים לנו את הנהג שהתהפך עם מכוניתו. יצא ממנה והמשיך ללכת כאילו לא קרה דבר.
    מערכה של ממש, ניהלו הרב שך ואנשיו לכבוש את מועצת הרבנות הראשית, דבר שהיה חריג, ובניגוד גמור להשקפה המקורית. והנה, לא רק שאין מתנצלים או שמנסים להסביר מדוע “נאלצו” הפעם לעשות כך, אלא למחרת הבחירות, כותב בטאון הליטאים “יתד נאמן” כך: “החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתית ורואה בה מוסד כפוף ובלתי עצמאי שהחלטותיו אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה...”
    לו היה חי בדורנו רבה של בריסק, וקורא קטע זה בדבריהם של מי שמתיימרים ללכת בדרכיו, הוא היה זועק מרה, על מסלפים ומטשטשים, כאלו המנסים בכח למחוק את העיקר, ומתייחסים לטפל. רבה של בריסק לא פסל את הרבנות הראשית בשל העובדה כי זו כפופה ובלתי עצמאית, ובשל הלחצים המופעלים על מוסד זה. אין זה נכון. הרבנות הראשית, גם אם היתה עצמאית ובלתי תלויה, היתה פסולה לדעתו של רבה של בריסק זצ”ל, שפסל את המציאות של הרבנות הראשית, הוא התנגד למוסד שכזה, גם אם זה היה בשליטתה המוחלטת של נטורי קרתא.
    עובדה היא, שברבנות הראשית ישבו טובי גדולי התורה. הרב אלישיב בכבודו ובעצמו ישב ברבנות הראשית באותן השנים שרבה של בריסק נלחם במוסד זה. הרב אלישיב הוא וחבריו היו עצמאים, והיו פסולים בעיניו של רבה של בריסק. לדעתו, גם אם טובי פוסקי ההלכה היו יושבים בה, הרבנות הראשית היתה אסורה ומוחרמת, הוא לא רצה מוסד שכזה, הוא התנגד לה בתוקף.
    הרב שך מנסה עתה להלביש שטריימל לרבנות הראשית ולהכיר בה. הוא מוצא לעצמו נימוק שלא היה אקטואלי כלל בזמנו של רבה של בריסק. ענין הכפיפות לא היתה הסיבה העיקרית, ואף לא המשנית, הוא התנגד למוסד רבני ממלכתי, וזו קיימת, גם אם הרב שך בעצמו היה הרב הראשי, ואילו חברי מועצת גדולי התורה הליטאים היו חברי מועצת הרבנות.
    הרב שך ואנשיו, שחשו בעוול הגדול שהם גורמים להשקפה החרדית, בכך שהם נוטלים חלק בבחירות לרבנות הראשית, מנסים ליצור מצב חדש, נימוקים וסברות, ודרכם לטהר את השרץ, הם מחדירים בדור הצעיר השקפות פסולות. הם מנמקים בנימוקים שאינם ממין הנימוק. הם לא מתייחסים לטענה העיקרית, וזו שהרבנות הראשית היא רבנות ממלכתית, וזו פסולה, ואין זה משנה כלל מי יושב בה, וגם אם מדובר בכפיפות או חופשיות מוחלטת לפסוק הלכות.
    מי שקורא קטע זה שוב, חייב להזדעזע, כי יש בה הרבה של סילוף האמת, חינוך לשקר ורמיה. הם כותבים כי “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתיית...” דברים אלה הינם סירוס וסילוף שאין דומה להם. לו היו אנשי אמת, היו צריכים לכתוב כך: “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית” עד כאן, ולא להוסיף את המילים “כסמכות הלכתית”, מאחר ומהוספה זו ניתן להבין, כי ברבנות הראשית עצמה אין כל פסול, אלא סמכותה ההלכתית זו הבעיה. זהו טשטוש וסילוף האמת. הציבור החרדי התנגד לרבנות הראשית כמציאות רבנית בכלל. בכל תחום שהוא.
    עוד שקר וסילוף בדבריהם. הם מנמקים ומסבירים, כי הסיבה מדוע אין מכירים בסמכותם ההלכתית של הרבנות הראשית, ומדוע אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו, “בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה..”
    מתוך דבריהם מובן, כי פסקי ההלכה הנפסקים שם, שהיו על דעת הרבנים בלבד ולא על ידי לחצים כלשהם, פסקים אלו טובים ומקובלים. האם אמת כן נכון הדבר?
    אין שקר גדול מזה. שיפסקו הרבנים הראשיים פסקים ללא כל לחצים, אין פסקיהם פסקי דין כלל וכלל לשיטתו המקורית של רבה של בריסק זצ”ל. בואו וניקח לדוגמא את הרב שלמה גורן, עליו לא היו צריכים לחצים ברוב הנושאים, הוא היה מן המקילים בתחומים רבים. ולדוגמא, בענין הממזרים, האמין הוא בלב שלם כי הוא מתיר על פי דין והלכה. האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
       אשאל יותר מזה, האם פסק דין של הרב גורן, הנפסק מיזמתו המליאה, האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
    מחריד ומזעזע לחשוב, כי מי אשר נלחם ברבנות הראשית בחרב ובחנית, בשנים אשר בהן היתה המלחמה חזקה וניכרת, דוקא אלו מסלפים ומטשטשים, ומנסים ליצור תדמית שונה, הם רוצים שהדור הצעיר יקנה את ה“נימוקים” החדשים, המסלפים כליל את מציאות הרבנות הראשית, ועוקרים מן השורש את המאבק האידיאלוגי ברבנות הראשית, שהוא העיקר במערכה עם הרבנות הראשית.
    חייבים שוב ושוב להזכיר, כי המערכה עם הרבנות הראשית לא היתה על אישים ולחצים. רבה של בריסק הבהיר בשעתו את הדברים בצורה ברורה, שיישב ברבנות הראשית החזון איש ז”ל, היא פסולה מעיקרה. אין כל קשר למוסד זה עם מי שמנהל אותה. גם אם יישבו שם כאלו שלא יוכלו להפעיל עליהם לחצים, היא פסולה ואינה מקובלת.
    הם זקוקים לנימוק זה, בכדי לטהר את השרץ. הם עשו מעשה נבלה שאין דומה לה. ובמקום להכות על חטא, לבקש סליחה ומחילה מרבה של בריסק זצ”ל המתגלגל בקברו, שם הוא זועק מרה על מה שעוללו הרב שך ואנשיו, הם מנסים ליצור תדמית חדשה, המסלפת את המציאות האידיאולוגית.
    אין צורך להיות “השקפיסט” בכדי לחוש בעלבון הצורב, וברמיה הגדולה. מי שחי את המציאות בעשרות השנים האחרונות, לא יכול שלא לחוש בצביעות המתחסדת, ובמעשה הרמיה הזועקת לשמים.
    הגיעו הדברים לידי כך, שללא כל שמץ של בושה, נתנו יד לפגוע בעקרון האידיאלוגי, זו אשר יצרה גבולות, וקבעה כללים, עד היכן מותר לחרוג. הרבנות הראשית היתה מחוץ לתחום. גם אם היו חלקים ביהדות החרדית שלא השלימו עם מציאות זו, רוב רובו של הציבור החרדי לא שיתף פעולה עם הרבנות הראשית. רק מי שהיה לו טובת הנאה אישית, מי שקיבל תפקיד רבני, דיין או משרה מכובדת אחרת, “הכיר” ברבנות. אך מי שלא היה לו נגיעה אישית, התייחס לרבנות הראשית כמוסד שאינו מוכר על ידי כלל הציבור החרדי.
    הרב שך עשה הפעם מעשה חמור ביותר, כאשר הוא בכבודו ובעצמו - לא על ידי שליח, - כינס אסיפות בביתו, ורצה בכל מאודו להחדיר “רבנים” למועצת הרבנות הראשית, זו שהיתה צריכה להיות מתועבת ואסורה.
    מה שחמור בדבר זה, יצירת הטשטוש בתחום נוסף. בעבר ישבו במועצה זו, רבנים שהשתייכו למזרחי. זה היה חשוב וטוב. הציבור החרדי ידע את מקומו. הרב שך רצה לטשטש מציאות זו, להחדיר לשם “חרדים” וכך לטשטש, שלא יחושו עוד במחיצה המבדילה, ויפלשו למוסדות שיהודים חרדים חייבים לברוח משם.
    חמור בהרבה, העובדה שהרב שך אינו מדבר. במקום שיקום ויאמר דברים ברורים, כיצד צריך להתייחס לרבנות הראשית, הוא שותק. ובכך הוא גורם עוול בל יכופר. להרב שך אחת משני ברירות. לשוב ולחזק את האיסור של רבה של בריסק על הרבנות הראשית, ואז כמובן הוא חייב לבקש סליחה ומחילה על מה שעשה. והברירה השניה, לטעון כי בדורנו זה אין עוד איסור, וכי מותר לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, אם שם יישבו רבנים חרדים, וזו יוצרת מצב חדש, כזו הנוגדת את דרכו של רבה של בריסק, ומכשירה את הרבנות הראשית הפותחת דלתותיה לציבור החרדי.
    השתיקה במקרה זה, זו פסיחה על שני הסעיפים. מצד אחד משחקים את ה“קנאי” זועקים כי הרבנות אינה מקובלת על הציבור החרדי, ומאידך לוחמים בכל הכח לחדור פנימה.
    הצרה הגדולה של דורנו, ואת זו גרם הרב שך, זה הטשטוש הנורא, הוא סילף את האמת, יצר מושגים מסולפים, הוא דחף את הציבור לכיוון הפשרנים המזרחיסטים, וכל מה שקודם לכן לא היה מקובל בציבור החרדי, הוא יצר מצב של חטוף ואכול, כל פינה שניתן להחדיר בה את אנשיו, הוא התיר את המקום לבא בקהל, זו הרסה ושברה את היהדות החרדית, והשפיל אותה עד עפר.
    הכח החרדי היה בכל השנים, בעקרון שבה. ויתרנו על הרבה תפקידים, על משרות וכסף, והכל למען העקרון. במשך שנים הוכחנו כי אנו ציבור של עקרונות, בא הרב שך, ובמעשיו טשטש לגמרי מציאות זו, הוא הפך את הציבור החרדי, לסחטן, נצלן, ומה לא.
    לולא סבל הציבור החרדי ממעשיו אלו, היו צריכים אולי למחות. אך לא היו צריכים להקדיש לענין זמן ניכר למאבק בדרכיו. אך מאחר ומעשיו מזיקים והורסים, הוא גורם לחורבן והרס היהדות החרדית, הוא גרם לכך, שבמקום “בני תורה” יש לנו היום “בני פוליטיקה”, בעבר בחור ישיבה לא היתה לו אפשרות לקרוא עיתון, בזמני בישיבה, המשגיחים אסרו לקרוא אפילו את “המודיע”, הם טענו כי בחור ישיבה צריך לעסוק רק בלימוד התורה, במוסר, ולא חסר לבחור במה לעסוק, ואינו צריך למלא את ראשו בשטויות. הרב שך הוא זה אשר החדיר לישיבות את העיתונות, ובמקום לשבת וללמוד, מתווכחים ומתפלספים בפוליטיקה ובהשמצות פנים חרדיות.
    במעשהו האחרון, במאבק על מועצת הרבנות הראשית, הוא עקר מן השורש את המחיצה המבדילה בין המזרחי לחרדים. עד לאחרונה ידענו, כי הרבנות הראשית הוא מוסד השייך למזרחי ואין לנו כל קשר אליהם. עתה קבע הרב שך, כי הרבנות הראשית כשרה ומותרת לבא בקהל, אם יישבו בה אנשיו, ועל כך חייבים לזעוק חמס.
    במקום שיש חילול ה’ אין חולקים כבוד לרב. במעשהו האחרון היה יותר מחילול ה’, היה בכך הריסת היסודות החרדיים, וזו מחייבת זעקה גדולה ומרה, על הריסת מחיצות ועקרונות היהדות החרדית, שהרב שך הוא האיש הנושא באחריות לפשעים נוראים וחמורים אלו.

מנחם-אב תשנ"א

שנות ההוכחה

האם הצליח הרב שך במה שרצה בפילוג החרדים או ששילם מחיר יקר באיבוד השליטה על החינוך? בחשבון של רווח והפסד, הרב שך המפסיד

בשבוע שעבר, סיימה הכנסת את מושב הקיץ, ובכך למעשה נועלת את שלש שנות הקדנציה, המושב הבא יתחיל בשנה הרביעית לכהונה הנוכחית.
    שלש שנים, הוא זמן מספיק בכדי לקבוע, האם הצליחו או נכשלו, מי הרויח ומי הפסיד, ומעל לכל, האם הגשים הרב שך את רצונו בהקמת מפלגה של מתפלגים, או שהפסיד לכל אורך החזית.
    כאשר מסכמים שלש שנים המסקנה היא אחת, הפסד לכל אורך הדרך. רצונו של הרב שך היה לשבור את החסידים. הוא תכנן מחלוקת בין החסידים, הוא רצה להשתלט על הציבור החרדי, ובסופו של דבר, לא רק שלא הצליח במה שביקש, הוא זה ששילם את המחיר. החינוך החסידי התבצר, הקים מוסדות משלו, דבר שלא יכל לקרות כאשר היו מאוחדים, ובסיכומו של דבר, לא הצליח הרב שך בכל תחום שהוא. ליצור שויון, ההיפך, בכל מקום הוא הנחות.
    אחד הדברים הידועים, כי החכם עיניו בראשו. אין זו חכמה לתת הוראות ובסוף להיכשל, החכם האמיתי, בוחן את הדברים מתוך ראות ברורה, וקובע קביעה שהיא הטובה, ולכן השאלה הנשאלת היא, היכן היתה הראיה הארוכה של הרב שך, האם ראה את המתרחש עתה, ובכל זאת הורה לעשות כפי שעשה, או שהיה בטוח, כי יצליח, וכי לא יקרה מה שקרה למעשה במשך השלש השנים האחרונות.
    אם נשפוט על פי דבריו ותגובותיו, הוא לא האמין לתוצאה. עובדה היא, שבמוצאי הבחירות, כאשר אמרו לו כי אגודת ישראל קיבלה חמשה מנדטים החל לזעוק, מהיכן, מי הצביע עבורם? הוא לא יכל לקלוט זאת, אין ספק, כי לו ידע מראש כי זו תהיה התוצאה לאחר הבחירות, הוא לא היה נותן את ידו לפילוג, ההיפך, הוא היה מעדיף שיהיה לו רק נציג אחד בכנסת. והעיקר שאגודת ישראל לא תקבל מספר כזה של מנדטים.
    תגובה נוספת המעידה שהרב שך לא רוצה לחזור על מה שקרה, אלו נסיונות האחדות באגודת ישראל, מאחורי הקלעים מנסים שוב לאחד בין אגודת ישראל לליטאים, כאשר המטרה ברורה, לא לחזור על השגיאה שנעשתה, וזו שוב מוכיחה, כי הוא לא הצליח במטרתו.
    אבל, לא בכך בלבד הכשלון שלו. יש משהו עמוק בהרבה, וזהו החינוך החסידי, לו ידע מראש כי החסידים יצליחו להקים לעצמם מסגרת חינוכית, הוא היה עולה על הבריקדות למנוע זאת, הוא לא היה נותן לפלג את אגודת ישראל, הוא היה מוותר על הכל, בכדי שהחינוך ישאר בידיו. עד לפני שלש שנים הוא שלט על החינוך, היום הוא מנוטרל. אין זו חכמה לשלוט על החינוך של אנשיך קרוביך, החכמה היא לשלוט על כלל החינוך, וכאן המכה הגדולה של הרב שך.
    כאשר עושים את חשבון הרווח והפסד, מי הרויח ומי הפסיד, בחינוך טמון הכל, כאן המכה של הרב שך חזקה מכל מכה אחרת, ברגע שהצליחו לטרפד אותו מן החינוך, הוא הפסיד הכל.
    אך, בואו נתעלם לרגע מן הצד הגשמי והפוליטי, ונתעסק ברוח, בצד האידיאולוגי של המטבע. בואו נבחן מה הועיל או מה קלקל הרב שך בהליכה הנפרדת, האם יצאנו חזקים מן הענין, או ששילמנו מחיר אידיאולוגי כבד בשל צעד לא מחושב ושקול זה.
    אמנם, כאשר עוסקים בחינוך, עוסקים אנו ברוח ובאידיאולוגיה, ואין מה שחשוב יותר מחינוך לאידיאולוגיה החרדית. אבל, לפילוג זה ישנן הרבה צדדים נוספים, ועלינו להתייחס להם.
    תנועת אגודת ישראל יצגה בעבר את האידיאה החרדית, זו קבעה נורמות מסויימות ששמרה על איזון ועל חומה בצורה. במשך שנים רבות ישבה אגודת ישראל באופוזיציה, מפני שהישיבה בקואליציה עמדה בסתירה למשנתה האידיאולוגית. מאוחר יותר הצטרפו לקואליציה, תוך נתינת הסבר, שאין חלילה כוונה לפגוע או לשנות באידיאולוגיה, נימקו זאת באי נשיאה באחריות. אך איש לא העלה אז על הדעת, כי כהונת סגן שר אפשרית. היה ברור לכל, כי יותר מכהונה בכנסת, שמוסד זה אינו הגוף המבצע, אי אפשר לשאת בתפקידים, למרות שסגן שר אינו נושא באחריות. הרבנים הבינו בשעתו, כי נשיאה בעול הביצוע, למרות שאין נושאים באחריות היא אסורה.
    רק לאחר שהרב שך פרש ממועצת גדולי התורה, ועודד את ש”ס להשתתף בממשלה, ולשאת חלק בעבודת הממשלה, למרות שידע כי הדבר נוגד את ההשקפה החרדית, החלה ההידרדרות, הרב שך קבע קביעה חדשה, כי לספרדים מותר לקחת חלק באחריות ובביצוע, דבר שהיה בעבר בבחינת חזיר. הרב שך בא והפריד בין האשכנזים לספרדים, למרות שאין מדובר כאן בנושא שיש ויכוח וניתן להגמיש עמדות, מדובר בביצוע חילולי שבת ודברים חמורים אחרים, שיהודי חרדי אינו יכול לשאת באחריות להם.
    השלב הבא היה החמור. מן היום שהרב שך הקים מפלגה, הותרה כליל הרצועה, עד כדי כך, שהיתה קיימת אפשרות שאברהם רביץ יהפוך לשר, ולולא היתה להרב שך בעיה פנימית בין אנשיו ששנים רצו לכהן בתפקידים בכירים, ונאלצו להתחלק בתפקידי סגני שרים, אין ספק שאחד מהם היה שר.
    גם המצב הנוכחי, של כהונת סגני שרים, הוא מצב שמבחינה אידיאולוגית חמור ביותר, ההתדרדרות הנוראה קרתה רק בשל הפילוגים. בטרם הפילוג, לא היו מאמינים כי קיימת אפשרות כזו, עובדה היא, שעד לרגע זה, עדיין מהדהדת באזני רבים ההבדל הענק שבין קואליציה לקואליציה, מה היו תובעים החרדים בעבר, ומה תבע הרב שך, זה לא ייאמן כאשר נוכחים לדעת, שכאשר ישב הרב שך עם שותפים, הוא שיחק את המשחק של ה“קנאי’’, הוא לא ויתר ולא הסכים לחלוקת תפקידים, הוא תבע יותר חוקים דתיים, ולא רצה להתפשר גם בנושאים אלה, לעומת זאת, ברגע שהיתה לו מפלגה משלו, הוא אמר במפורש, כי אינו רוצה חוקים דתיים, הוא רוצה כסף ועמדות, ועד כדי כך, שרצה להעביר את החינוך החרדי למשרד החינוך, דבר שצריך היה לזעזע כל מי שחושב לרגע מה קרה כאן.
    במשך שנים, נלחמו החרדים להתנתק כליל מן החינוך הממשלתי והחילוני, ויתרו על הקצבות גדולות, והכל בכדי לשמור על עצמאות מוחלטת. והנה, כאשר הרב שך חלם לרגע, כי נציגו יהיה האיש שיטפל בחינוך החרדי, הוא מוכן היה כי תקום מחלקה לחינוך חרדי במשרד החינוך, הוא לא לקח בחשבון, כי עלול להגיע יום, שמחלקה זו תיפול לידים חילוניות ואנטי דתיות, ואז יהיה מאוחר מדי. אבל, הרב שך שעשה חשבון פוליטי, רצה לשלוט על החינוך האגודאי והחסידי, היה מוכן להפקיר את החינוך החרדי כולו.
    חסד גדול עשה הקב”ה עמנו, שאגודת ישראל יצאה למערכה נגד מגמה זו, ובזכות מאבק זה. נמנעה מזימה איומה זו, שהיתה מורידה לטמיון עמל של עשרות שנים.
    במשך שלש שנים, הצליח הרב שך לטשטש את ההבדלים המבדילים בין החרדים לחילונים, אין שום דבר שונה, אלו ואלו יושבים במשרדי המשלה, ופרט לנושאים הקשורים בהטבות אישיות ומפלגתיות, טושטש לגמרי הקו המבדיל, וזה מסכן עתה את החרדים.
    כאשר אנו מסכמים שלש שנים, ומנסים לרגע לחשוב, מה קרה לאידיאולוגיה שלנו, נמצא כי מה שחשוב להרב שך זה קרקע וכסף, לעומת זאת חילולי שבת, מכירת חזיר והפלות, כל אלו אינם מטרידים אותו כלל, הוא יכול לחיות עימם ובלעדיהם.
    זה ההבדל הענק של שלש שנים, וזה מה שחייב להפחיד כל יהודי חרדי השואל את עצמו מה קרה בשלש השנים הללו? האם המדינה השתנתה? האם חזרו בתשובה, ואין צורך עוד לעסוק בנושאים דתיים?
    הרב שך היה תמיד מזרחיסט מוסווה, מקורו במזרחי, אבל בעבר הוא שיחק את ה“קנאי”, ומן הרגע שהוא הפך למנהיג עצמאי שאינו תלוי, הוא הוכיח כי הוא מזרחיסט מטבעו, הוא אמר בדיוק את מה שאמרו ראשי המזרחי לפני ארבעים שנה, עלינו לבקש כסף ועמדות, בואו ונביא תועלת לציבור, ואל לנו לעסוק בנושאים דתיים שאינם מקדמים את המוסדות. אלו בדיוק המילים שאמרו המזרחי לפני עשרות שנים.
    לא רק בצד זה של האידיאולוגיה הוא נכשל. הוא גרם לחורבן והרס באחדות המחנה החרדי. זה שנים שהרב שך חתר לפילוגים, הוא הטיף נגד קבוצות שאינו נמנה על מחניהם. הרב שך מקורו היה אנטי חסידי, אך כל עוד ישב במועצת גדולי התורה המקורית, הבין כי עליו לשמור על פרופורציה ולא לשבור את היהדות החרית. אך, ברגע שיכל, ופרש מן המועצה, הוא הפעיל את כל כוחו, לפלג את היהדות החרדית, הוא גרם לכך, שהפילוג הוא לא רק פילוג מפלגתי, אלא פילוג מהותי, מדובר בפילוג שהוא הרבה יותר מפילוג, מדובר בפירוד בכל תחום, וזה מה שגרם הרב שך ליהדות החרדית.
    אין זה פלא מדוע לא מצליחה היהדות החרדית להתמודד עם מצבים קשים בתחומים שונים. כאשר מפולגים בצורה שכזו, החילונים נהנים. ולדוגמא, במשרד האוצר מונחות 12 מליון שקלים לחלוקה למוסדות חרדים, אך בשל חוסר האחדות במפלגות החרדיות, מונח הכסף, ואינו מועבר לחלוקה.
    נושאים רבים אחרים, הקשורים בעקרונות דתיים, משחקות היום לידי החילונים, אלו מנצלים את חוסר האחדות, מסיתים בין החרדים, וזו משחקת לידיהם. אין צורך להזכיר את הסיפור של קמצא ובר קמצא בכדי להבין, מה גורם הרב שך ליהדות החרדית בזמננו.
    תקצר היריעה בכדי שנוכל למנות מה עבר על הציבור החרדי במשך שלש שנים אלו, קשה גם יהיה לציין את כל ההבדלים, איך נראה הציבור לפני שלש שנים, ומה קורה לציבור החרדי היום, אך במילה אחת נזכיר ונאמר, לפני שלש שנים, עדיין היתה היהדות החרדית עסוקה בחילונים, ההתמודדות שלנו היה עימם. היום, העיתונות החרדית מלאה בהעלבות והשמצות פנימיות, הליטאים תוקפים את החסידים, אלו נאלצים להתגונן ומכים בחזרה, ומי שחוגגים הם החילונים.
    מה לומדים היום הצעירים החרדים? שנאה קשה לחרדים שאינם נמנים על מחניהם, בעבר לא היו מאפשרים לצעירים לקרוא עיתונים, היום אין מתפללים בטרם לא קראו את העיתונים. המהפכה שהביא הרב שך לעולם החרדי, זו מהפכה של הרס ורעל, של שנאה עזה, ושל כל מה שיהודי חרדי היה צריך להיות מן העבר השני לו.
    שלש שנים אלו, זו הוכחה, כי הרב שך טעה לכל אורך הדרך, הוא הזיק לעצמו הרבה יותר מאשר לחסידים, ומה שכואב בכל הענין, שהיהדות החרדית משלמת בשל שגיאותיו מחיר יקר.

מנחם-אב תשנ"א

דרדור השקפיסטי

רבה של בריסק מתגלגל בקברו ממעשיו של הרב שך הרוצה לחדור לרבנות הראשית למרות שרבה של בריסק לחם בה בכל כוחו

אין ספק, כי לו היה חי היום רבה של בריסק, הוא היה מכריז על צום ואבל, הוא היה קורע קריעה, בראותו מה עולל מי שמנסה ליצור את הרושם כאילו הוא ממשיך דרכו ועושה רצונו. בשעה זו מתגלגל רבה של בריסק בקברו, מן השבר ששבר לרסיסים מנהיג ליטאי בני ברק הרב אליעזר מנחם מן שך, כאשר התיר את הרבנות הראשית, עד כדי כך, שללא שמץ של בושה נאבק לתפוס את ההנהגה בה.
    אין זו הפעם הראשונה, שהרב שך נאבק על עמדות ברבנות הראשית. עובדה היא שהוא החדיר מאנשיו לכל פינה אפשרית. אך מה שחמור ביותר, קורה בימים אלה. הרב שך נאבק על מועצת הרבנות הראשית, מועצה שבה נלחם רבה של בריסק בכל כוחו, הוא ראה בה עבודה זרה ממש, וללא כל שמץ של בושה ונקיפות מצפון, הורה הרב שך לאנשיו להיאבק ולנסות להחדיר בה מאנשיו.
    הפשע הגדול החל לפני מספר חדשים, כאשר הורה לנציגו משה גפני להיאבק ולהיכלל בגוף הבוחר את מועצת הרבנות הראשית. מצד הדין, ובמיוחד על פי השקפתו של הרב מבריסק, אסור היה בכלל להיכלל בגוף הבוחר מועצה של עבודה זרה. מי שהכיר את השקפתו של הרב מבריסק בסוגיה זו של מועצת הרבנות הראשית מזדעזע כשמעלה על הדעת אפשרות, כי מי שמתיימר להיות מן היחידים שרבה של בריסק נתן הסכמה לספרו, יהיה זה אשר יבגוד בו בגידה כל כך קשה.
    מי שאינו בקי בהיסטוריה, יש להקדים ולציין, כי רבה של בריסק עמד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית, ולא מפני האנשים שמילאו את מועצת הרבנות הראשית שלא היו לרוחו. ההיפך, חברי המועצה היו דוקא כאלו שהיו “גדולים”, חלק מהם כבר הלכו לעולמם, והאחרים היו מראשי הליטאים. כל חלקי הרבנות בשעתו היו מורכבים מאישים גדולים ונכבדים, ומי לנו עוד כהרב יוסף שלום אלישיב, שהוא היום משנה למלך בציבור הליטאי, שהיה חבר בית דין הגדול, יחד עם הרב בצלאל ז’ולטי ז’’ל, הרב גולדשמיד ועוד אחרים שהינם מסלתה ומשמנה של היהדות החרדית.
    ובכל זאת, סבר רבה של בריסק כי אסור בשום אופן לשתף פעולה עם מוסד זה. הוא טען כי עצם הרבנות פסול, ואין זה משנה מי יהיו חברי בית דין הגדול, ואף לא מי שיהיו חברי מועצת הרבנות הראשית. עד כדי כך, שרבה של בריסק שרצה לתת תוקף מיוחד לחומרה שהוא רואה במהותה של הרבנות, אסר לעבור על המדרכה היכן שבנו בשעתו את “היכל שלמה” שהוא מרכז הרבנות הראשית, כך הבינו עד היכן הוא מרחיק לכת בענין זה. הוא ראה ברבנות את מהותה של המזרחי, ומאחר והוא נלחם נגד השקפתה של המזרחי, ממילא לא היה כל מקום לשתף פעולה עם הרבנות הראשית.
    את זאת הבינו הכל. בשעתו לא היה מי שיעיז לדרוך בבנין זה, ופרט לכמה רבנים גדולים שהיו נוגעים בדבר, ביניהם חברי בית הדין הגדול, וחברי מועצת הרבנות הראשית, כל הציבור סלד וברח משם.
    יצויין, כי בשל עמדתו זו של רבה של בריסק, לא דחפה עצמה אגודת ישראל למוסדות הרבנות, ועד לאחרונה, כאשר הרב שך החל לדחוף אנשיו לכיוון זה, לא עלה על הדעת אפשרות של שיתוף פעולה. בציבור האגודאי מקובל היה שישנם כאלו הדוחפים עצמם לרבנת על בסיס אישי, אך מעולם לא נקטו בעמדה רשמית בענין, החרדים היו מן העבר השני של הרבנות הראשית.
    זכור עדיין מה קרה בשעתו, כאשר הקימו את המועצות הדתיות, לקח זמן עד אשר החרדים הכירו במוסד זה, כאשר הגיעו למסקנה כי מאבדים עמדות בסיסיות בעיר. אבל בבני ברק, בשל העובדה כי מדובר ברבנות, לא איפשרו להקים זאת. וכאשר הוקם, הוחרם על ידי רבני העיר, ואין משתפים פעולה עימהם.
    אין ולא היה מי שהיו צריכים לעמוד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית יותר מאשר ראשי הליטאים, ובמיוחד אנשיו של הרב שך. ההשקפיסטים שפכו אש וגפרית על הרבנות הראשית בכל השנים, והנה, הורה הרב שך לנציגו משה גפני לדחוף את עצמו לגוף הבוחר, ועתה הורה לו לעשות ככל שיוכל, על מנת לבחור שניים מאנשיו למועצה זו.
    במה שקורה, מתברר משהו נוסף וחמור, המוכיח עד להיכן התדרדרו ההשקפיסטים מבני ברק, ואיך השקר שם חוגג. בעבר, כאשר האשימו את הרב אלישיב כי בגד ברבה של בריסק, היו אשר טענו כי הוא עשה זאת ברשות. אמנם רשמית לא קיבל רשות, אך לא הורו לו לעזוב את הרבנות הראשית. אבל, הוא ידע עד כמה הדבר חמור, וכי הרבנות הראשית אינה מוכרת על ידי היהדות החרדית.
    והנה, הרב אלישיב פעיל ובכל כוחו בבחירת רבנים למועצת הרבנות הראשית. מי שצריך היה לעמוד בראש הלוחמים נגד, ולהסביר מדוע אין לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, הוא זה אשר דוחף ונלחם למען החדרת רבנים קרובים להשקפה הליטאית למועצת הרבנות הראשית.
    משהו נוסף המוכח כאן, עד כמה חדורים הרב שך והרב אלישיב בהשקפה מזרחיסטית, עד כדי כך, שכל מהותם היא השקפת המזרחי. רבה של בריסק הבהיר לא אחת מדוע הוא מתנגד לרבנות הראשית, הוא הסביר זאת, בהתנגדות למציאות, הוא  אף הוסיף, כי זו שיטת המזרחי, ואילו על החרדים להיאבק נגד שיטה זו שאינה מקובלת, ולכן יש לפסול את הרבנות הראשית.
    הרב שך, שהיה צריך ללכת בדרכו של רבה מבריסק, ולהחרים מוסד זה, לא רק שאינו עושה זאת, אלא מוכיח במעשיו, כי מהותו במזרחי, וכי השקפתו השקפת המזרחי, ולכן הוא נאבק ובכל הכח בעד תפיסת עמדות במוסד זה, שהיה צריך להיות מוקצה מחמת מיאוס, ואסור בשיתוף פעולה.
    במשך דור שלם, לימדונו בישראל, כי הרבנות הראשית זהו מוסד של הרבנות, אשר ממנה התרחק כל בעל נפש. היהדות החרדית והרבנות הראשית תרתי דסתרי הם. מי שניסה להחדיר זאת היה הרב עובדיה יוסף, שראה עצמו קרוב יותר לחרדים.
    כאן המקום לציין, עד היכן מזוייף מתוכו היא השקפתו של הרב שך. בשנות כהונתו של הרב עובדיה יוסף ברבנות הראשית, זעם הרב שך עליו זעם רב. והוא הסביר זאת, בכך שבניגוד להרב גורן, הרב עובדיה יוסף גרוע בהרבה. הרב שלמה גורן, הינו מזרחניק, והשקפתו אינה חרדית, וממילא אינו מסוכן ליהדות החרדית, אך הרב עובדיה יוסף, הרואה עצמו חרדי, הוא זה המקרב מוסדות ואישים חרדים לרבנות הראשית, ולכן הוא מסוכן, ויש להחרימו. ועד כדי כך, שהרב שך לא רצה לשבת עמו ליד שולחן אחד. תנאי התנה בכמה אירועים אשר אליהם בא כי יעזוב בטרם יגיע הרב יוסף, ואיך שהוא הגיע, הרב שך קם ועזב את המקום.
    היו אשר הבינו זאת, במאבקו של הרב שך ברבנות הראשית, הוא ראה ברבנות הראשית משהו חמור כל כך, שלא היה מוכן לשבת עם הרב הראשי ליד שולחן אחד. והנה, ברגע שיש לו אפשרות להחדיר את אנשיו לשם, לא רק שמוסד זה אינו מוחרם יותר, אלא הוא מכשיר אותה.
    במעשהו זה של הרב שך, מוכח משהו נוסף, המחזק את הטיעון, כי אין להרב שך שיטה, הוא בס”ה כדאיניק, ומה שטוב באותה שעה זה מה שטוב, ולכן אסור היה להיות בקואליציה כאשר הוא חשש כי הכיבודים יהיו לחסידים, בו ברגע שהכיבוד של יו”ר וועדת הכספים הובטח לאיש שלו שלמה לורנץ מיד הותרה הקואליציה.
    אותו דבר קרה עם ש”ס, לאחרים אסר להיכנס לממשלה, וכאשר רצה בטובת ש”ס, בכדי לפגוע באגו”י, מותרת היתה ההשתתפות בממשלה, כך נמצא לאורך כל הדרך, מה שהיה אסור קודם לכן, ברגע שהדבר השתלם לו, זה הותר.
    ומה לנו יותר מן החינוך החרדי, אשר במשך דור שלם נלחמו שחלילה לא תהיה למשרד החינוך השפעה כלשהי על החינון הטהור, והנה, ברגע שאיש שלו יכל להיות מנהל המחלקה לחינון חרדי, ונדמה היה כי הוא ישלוט על החינוך החרדי לתקופת מה, הוא תבע להקים מחלקה לחינוך חרדי, למרות שברור היה כי בכך מסכנים את העתיד, מאחר וביום ומפלגת העץ לא תהיה בקואליציה, יתפוס מקום זה נציג חילוני או אחר, ויסכן את החינוך החרדי.
    אותו דבר קורה עתה עם הרבנות הראשית. הרב שך נלחם ברבנות הראשית כל עוד לא היה סיכוי שאיש שלו יתפוס מקום בה. אך, ברגע שיש סיכוי שרבנים קרובים אליו יבחרו למועצת הרבנות הראשית, הוא מתעלם מכל מה שאמר ועשה, ומתיר את הדברים.
    כך יקרה גם ביום אשר יבחרו רבנים ראשיים, אם יוכל להציב רב משלו, ויאמין בסיכוייו להיבחר, הוא יתיר את כהונת הרבנים הראשיים, ובל נתפלא, אם עוד יקרה שרב ראשי מטעם הרבנות הראשית, יושב במרכז שולחן ועידה או כינוסי מפלגת העץ ומוסדות אחרים שלה.
    מוכח שוב בשנים האחרונות בצעד אחר צעד, כי אין תוכן ואין אמת ב“שיטותיו” של הרב שך. אין שיטה שהיא שיטה. קיימת שיטה, וזו אומרת, אם פוליטית הענין משתלם, הכל מותר, ואם אני לא הנהנה מן העסק הזה, הכל אסור.
    זהו הפרצוף האמיתי של ה“השקפה” הבני ברקית, זו אשר במשך שנים ניסתה להטיף לאחרים. שנים שפכו את דמו של הרב עובדיה יוסף, ושל המזרחי, בו בזמן שהיום עושים הם הרבה יותר גרוע, הם מגלמים את המזרחי לאורך ולרוחב, הרב שך הוא המנהיג האמיתי של השיטה המזרחיסטית, זו אשר לוקחת בחשבון מה טוב יותר לתנועה, ולא מה שטוב יותר לאידיאה.
    אין להרב שך אידיאה, כי לו היתה קיימת, לא יכל לרקוד על אלף ואחד חתונות, ולא היה פוזל לצדדים. ההיתרים של הרב שך מזעזעים כל מי שהוא השקפיסט, מי שלמד את תורת ה“השקפה”, וידע למה הטיפו במשך שנים, נדהם להיווכח, כמה שקר היה טמון בכל מילה, ובאיזו צביעות פעלו ועבדו במשך כל השנים, אשר בהם הונו את הציבור בצורה מחרידה.
    הרב שך שבר את המחיצות, כל מה שהבדיל בינינו ובין המזרחי, איננו ולא קיים עוד. עובדה היא, שאם בעבר ידעו כי מועצת הרבנות הראשית זהו מוסד מזרחיסטי מובהק שליהודי חרדי אין דריסת רגל בו, בא הרב שך ושבר גם מחיצה זו, הוא גרם להרס וחורבן יסודות האידיאה החרדית ששמרה על מרחק מן האידיאה המזרחיסטית.
    השאלה הגדולה היא, כיצד יכולים אנשי בריסק להסתכל להרב שך בפרצוף, בעבר נלחמו במזרחי בהם ראו את האוייב הגדול, היום הם נאלצים להילחם בלא אחר, אלא במי שמתיימר לייצג את רבה של בריסק הלוחם הגדול ברבנות הראשית.
    אוי, מי היה מאמין שהרב שך ידרדר את היהדות החרדית לעברי פי פחת כפי שהוא מתדרדר בעיצומם של ימים אלה.

מנחם-אב תשנ"א

מיהו החזיר והשפן?

איך שינה הרב שך פניו ועל מה ייאבק ויאיים בפרישה מן הקואליציה?
נציגיו נוהגים בחזירות ושפנות גם יחד

אנו כצעירים איננו מודעים מספיק למהפכה המתחוללת ביהדות החרדית. רק מי שלמד את ההיסטוריה, ומכיר מקרוב את שיטות החרדים מן העבר, ובמיוחד למה הטיפו, נדהם כאשר הוא מנסה לעשות הבחנה בין מה שאירע לפני עשרים שנה, למה שקורה היום. זה פשוט לא ייאמן.
    מאז שנת תשל’’ז, החל מדרון תלול בכל הקשור להשקפה החרדית, וזו למעשה מקיפה את הכל, אך בעוד שנמצאים גם כאלו שהציבו לעצמם גדר, ולכן נאבקים נגד מינוים של שרים מטעמה של אגודת ישראל. ישנם אחרים, שלא רק שהם פרצו לגמרי את הגדרות, הם מתדרדים בצורה שקשה להאמין שכך יקרה להם. דוקא אלו, אשר תמיד נשאו את דגל ה“קנאות”, כאלו שעוד היום מטיפים ל“קנאות” שהיא כל כולה זיוף, הם אלו העושים מעשים החייבים לזעזע כל יהודי חרדי, שהאידיאולוגיה החרדית חשובה ויקרה לו.
    במשך שנים, לא הצטרפה אגודת ישראל לקואליציה. ומי שהטיף נגד הישיבה בקואליציה, היה לא אחר מאשר מנהיג הליטאים הרב אליעזר שך. הוא מצא אלף ואחד נימוקים מדוע אסור לשתף פעולה עם “ציונים”. תמיד היה מסביר, שאמנם יושבים בכנסת, אך זו אינה בהכרח שיתוף עם ה“ציונות”, זו רק מעין “וועד הבית” של המדינה, וממילא כל אזרח במדינה, למרות שאינו מאמין באידיאולוגיה של מנהיגיה, משתתף בוועד שכזה, לצרכים טכניים בלבד.
    ההסברים הללו היו טובים ויפים לתפארת המליצה בלבד, כי מי שהכיר את תוכנו הפנימי של הרב שך, ידע כי יש לנו עסק עם “עץ” רקוב, אשר ימכור את נפשו, ויהפוך את היוצרות במהרה, כאשר הדבר יהיה כדאי לו. אם הוא יהיה הנהנה העיקרי מ“פירות העץ”, יעניקו לאיש שלו את תפקיד “יו”ר וועדת הכספים”, הוא ישנה בין לילה את כל “השקפתו” השווה רק כאשר אפשר על ידיה לנגח חסידים, ובעיקר את פא”י ודומיהם. אין כל ערך לדבריו, הללו מיועדים לצרכים פוליטיים בלבד, וכאשר אין צורך ב“קנאות” הופכים ל“מזרחיסט” יותר מן הקיצונים שבקרב אנשי המזרחי.
    לפני זמן לא רב, היה זה הרב שך שעמד באיצטדיון, ועיני כל העם היו נשואות למוצא פיו. לו היה איש אמת, שרצה באמת בטובת עם ישראל, היה קורא לעם לתשובה, ומדבר בתוכן שהיה מתאים להשקפתו, אך שתצמיח גם תועלת. אבל, כפוליטיקאי משופשף, וכמי שעשה את החשבון האישי שלו, החליט לדבר על חזירים ושפנים. הוא האשים את המערך, כי ראשי תנועתם אוכלים חזירים ושפנים.
    לכאורה, מתוכן הדברים צריך היה להבין, כי מה שחשוב להרב שך יותר מכל, זו האידיאולוגיה. הרב שך לא תקף את המערך על שראשיה לא נתנו מספיק דירות לחרדים, ואף לא תקציבים גדולים. על כך הוא לא דיבר. הוא דיבר על הצביון, הוא רצה שיבינו, שמה שחשוב לו יותר מכל, זהו הצביון של המדינה, לכאורה דברים של טעם, וכפי שהיה בעבר, כעקרון המוצהר של ראשי מועצת גדולי התורה, בטרם ההצטרפות לקואליציה.
    אבל, בואו נבחן למעשה, מה קורה בשטח. האם הורה אי פעם הרב שך לנציגי מפלגת העץ לפרוש מן הקואליציה, כאשר ניהלו מאבק על השבת, או על הפסקת מכירת החזיר בישראל. כאן הוא זלזל זלזול חמור. מאחר ותביעה זו היתה של אגודת ישראל, הוא כלל לא רצה להתייחס לכך, עד כדי כך, שנציגיו בהוראתו, עשו הכל על מנת להכשיל קבלת חוק זה. ועד לרגע זה, אין מביאים את חוק החזיר לכנסת, רק משום שנציגי הליכוד יודעים, כי יש להם על כך גיבוי של נציגי הליטאים בכנסת, המעדיפים שחוק זה לא יעבור, ובכדי שאגודת ישראל לא תוכל להתפאר בהישגים.
    לעומת זאת, כאשר משרד השיכון אינו יכול בשל בעיה משפטית להעביר את הדירות למפלגות הדתיות, וביניהם לאנשיו של הרב שך, הוא זועם ואינו עובר לסדר היום. הוא קרא לאברהם רביץ, והורה לו מיד לפרוש מן הקואליציה, עד כדי כך, שרביץ שאינו יכול להיפרד מן הלשכה והוולוו, הוא זה שבכה אצל הרב שך והתחנן, אנא תאפשר לי עוד כמה ימים, לנסות לעשות משהו.
    בצעדו זה של הרב שך, הוכחה ה“חזירות”. התוכן והצביון לא איכפת לו. כן ימכרו חזיר או לא ימכרו, זוהי הדאגה האחרונה שלו, ועל רקע זה לא ישבור את הקואליציה. אך בשל כמה דירות, בשל ענינים שבחומר, על כך יעלה על הבריקדות, וישבור את הקואליציה.
    לו היו מספרים זאת לפני עשרים שנה, לציבור החרדי, כי יתכן ויווצר מצב שכזה, היו דוחים זאת בשתי ידים, היו אומרים, כי זה דבר שכלל לא יתכן.
    אבל, מי שהכיר את הרב שך מקרוב, וידע את הלך מחשבתו, ושיטות עבודתו, ידע, כי הכל יתכן. ולא רק כך, הוא ימכור את נשמתו ונשמת הציבור החרדי, בעד קצת כבוד ונזיד עדשים. מה שחשוב להרב שך יותר מכל, זוהי הפוליטיקה, הכסף, והכבוד. כל היתר הינם דברים אשר בהם משתמשים לצרכי כיסוי בלבד.
    עד לרגע זה, לא ניתנה תשובה רצינית לשאלה המחייבת תשובה, מדוע היה אסור בעבר להשתתף בקואליציה, ואילו בתשל”ז מותר היה. אם נאמר כי היה לנו עסק עם מנחם בגין, אלו דברים שיכולים להשיב החסידים, שגישתם שונה מן הגישה של הרב שך. בשל הגישה החיובית של מנחם בגין למסורת, היו צריכים להעדיף אותו, ולסייע לו בעקיפין. אבל, לשיטתו של הרב שך, ובמיוחד על פי הדברים שהטיף קודם לכן, בגין היה גרוע בהרבה מגולדה מאיר או יצחק רבין. בגין הלביש את ה“ציונות” בלבוש דתי, לעומת ראשי המערך, שה“ציונות” אצלם היא חפשית ואנטי דתית, כזו אשר חוצצת ואינה משאירה מקום לספק, כי לחרדי אין מקום בתנועה זו. בגין גרם לטשטוש, ומי שנלחם נגד הטשטוש היה הרב שך. והנה, הוא האיש, שברגע שהיה הנהנה העיקרי מעיסקה שכזו, “שכח” את כל אשר אמר והטיף, והפך להיות ה“חזיר” הגדול. הוא זה שגרם לכך, שהציבור החרדי יתדרדר בצורה, החייבת להחריד כל יהודי המודע ומכיר את האידיאולוגיה האגודאית, או הכלל חרדית, שאינה מאפשרת התדרדרות שכזו.
    מזעזע לקבוע, שהרב שך סירס את הצביון החרדי, ואם היה מטשטש גדול בדורנו, הרי זה הוא, שגרם לכך, שלא תהיה עוד כל הבחנה בין חרדי, דתי, או חילוני. היום ההבדל הוא בענין שבלבוש, ובהשתייכות לתנועות או מפלגות. אך, מבחינה מעשית אין הבדל. אין שום דבר השונה היום בין המפד”ל לחרדים. אלו נאבקים על הרבנות ואלו נאבקים על הרבנות, ואדרבה, החרדים חוטפים כל משרה פנויה, נאבקים במפד”ל, ורוצים לרשת אותה בכל עמדות הרבנות בישראל.
    זהו נושא בפני עצמו, המחייב רשימה מיוחדת. קורה בתחום זה דברים, הסותרים סתירה מוחלטת, לכל מה שהטיפו לפני ארבעים, שלשים, ועשרים שנה. אבל מה שמטריד וכואב, הוא לראות, כיצד כזה המכונה “גדול” מי שהיה צריך להיות האיש העומד בפרץ, מי שנלחם בכל כוחו נגד הטשטוש, ונגד הסטיה מן הדרך הישר, הוא זה המוכר את נשמתו לשטן הציוני, והוא זה ההורס בידיים את הצביון החרדי של המדינה.
    הכינוי של “שפן” הוא קטן, כשאנו עוסקים בגישתו של הרב שך. כאשר יש לנו עסק עם נושאים דתיים עקרוניים, לא נשמע את קולו, ההיפך, הוא מפחד ומעדיף שלא לדבר, אך כאשר יש לנו עסק עם חומריות, עם דברים שנסתדר עם המדינה ובלעדיה, ולא עליהם קיומנו, כאן הוא לא שותק.
    מי שיעיין בהסכמים הקואליציוניים, יזדעזע הרבה יותר. ההסכם הראשון בשנת תשל”ז, היה כזה, שעסק בעיקר בתוכן, ומעט מאוד בכסף, ועד כדי כך, רצו לתת לחרדים כמה שרק רצו, והיה זה הרב שך שעדיין שיחק “קנאות” ואסר לקחת יותר מששים אחוז, הוא נימק זאת, בכדי שלא נהיה תלויים בהם. והנה היום, אין מסתפקים עוד במאת האחוזים, רוצים הרבה יותר.
    היכן הנימוקים של פעם, ומה קרה? האם בעבר היתה המדינה פחות דתית, והיום היא כבר כזו שאין עוד מה לחשוש כי לא נוכל לשבת בקואליציה?
    התשובה היא, כן! קרה משהו, ששינה את הכל. בעבר היה איכפת לנו מן הצביון, ובשביל חוקים הנוגעים לצביון הדתי, וויתרנו על התקציבים. ואילו היום, שהמדינה כולה תאכל חזיר, ושיחללו את השבת, הכסף שווה יותר מכל. אם יתנו דירות, יאפשרו ליצחק שמיר לאכול חזיר בפאריס, ולאריאל שרון לגדל ולאכול שפנים בנגב. וכאשר לא נותנים דירות וכסף, אזי נזכרים בחזירים ובשפנים.
    הקנאים האמיתיים, אלו אשר עדיין מאמינים בשיטתם זו - אם ישנם כאלו - חייבים לקרוע קריעה, ולשבת שבעה נקיים. אבל, הציבור החרדי הגדול, שואל את עצמו היום שאלה, מה היה פשעה של פא”י, הלא הם אמרו את מה שהרב שך אומר היום? ומדוע כאשר הם עשו זאת, היו גרועים מן ה“ציונים” וה“לאומיים”, ואילו היום, כאשר הרב שך עושה זאת, זה הפך ל“קדוש” ולחובת המציאות.
    מחילה צריך הרב שך לבקש לא רק מפא”י אלא אף מן המזרחי. זו אמנם שמחה ומודה לו, שהפך את ה“בני תורה” למזרחיסטים באידיאולוגיה, אבל טענה גדולה יש להם, מדוע הוא שפך את דמם. מדוע דיבר כל כך נגדם, האם אין הוא אישית הגיע לאותה מסקנה, כי שיטתם ודרכם זוהי הדרך הנכונה והישרה ללכת בה?
    הרב שך מודה היום במעשיו, כי המזרחי צדק לכל אורך הדרך, אבל הציבור האגודאי הכואב ודואב את דרכיו ושיטותיו, זועק עד לשמים. החסידים מעולם לא היו קיצונים, ולכן ידעו לשמור על הגבול ואינם חורגים ממנו. עד כדי כך, שכאשר קיימת אפשרות למינויו של שר בממשלה. וכאשר ח’’כ מטעמה מתחנן שיאשרו לו להיות שר, ניצבים ראשי החסידים באגו”י, ואומרים להרב פרוש לא באל”ף רבתי, יש גבול עד היכן מותר ללכת, ומכאן ואילך הדרך אסורה. את זאת לא למד הרב שך, הוא לימד את אנשיו, כי אין גבולות, הכל מותר, כאשר מעניקים כסף וטובות הנאה. אלו עומדות מעל לכל.
    אם יש היום בדורנו את מי לכנות חזיר ושפן, אין זה דוקא את החילונים מן המערך, הללו אינם צבועים, הם עושים בגלוי. מרביתם בדורנו בחזקת תינוקות שנשבו, ופשוט אינם מבינים לחומרת מעשיהם. אבל מי שמבין לחומרת מעשיו, ובכל זאת מוכר את נשמתו לשטן הפוליטי, הוא לא אחר, אלא מי שיושב ב“גבעת הישיבה” ברח’ ראב”ד בבני ברק, האיש שנושא באחריות להתדרדרות המוסרית של הציבור החרדי, שאיבד את צביונו בשל דרכיו העקלקלות.

מנחם-אב תשנ"א

יסוד ההשקפה פוליטיקה

איך יסביר הרב שך את המאבק למען הקרקעות שב“שטחים”
למרות שהוא מתנגד חריף לכל בניה ב “שטח” כזה?

בכל עת אשר עוסקים בנושא הבניה הציבורית בישראל זה צורם. כואב ומצער לראות ולשמוע, כיצד על גבם של יהודים שומרי תורה ומצוות, מתעשרים העסקנים. הללו נאבקים למען שטח לבניה, מתיימרים כי השיגו שטח, אך אינם יכולים לבשר לציבור את הבשורה הגדולה שלה הם ממתינים יותר מכל. מחירים נמוכים, או מחירים סבירים שיוכלו להתמודד עימם. כל המאבקים הם על יוקרה כבוד וכסף של הפוליטיקאי ומעסיקיו, אך לאיש הקטן אין מכך כלום.
    ירושלים נבנית. ולא רק ירושלים. הבניה הציבורית למען הציבור החרדי זוכה לתנופה גדולה. אבל, היכן נשמע כי נמצא מי שהשיג שטח, שאותו הוא מוסר לבניה אך ורק למי שמבטיח שמחיר הדירה יהיה קטן בהרבה. נשמע אולי הבטחות ויומרות. אבל למעשה, אין זוכים למציאות. מי שקונה דירה צריך לשלם במיטב כספו.
    זו המציאות המרה. ולכן קשה להבין על מה נאבקים. אין ספק שטוב וחשוב שהבניה תהיה מרוכזת, בכדי למנוע עימות עם חילונים, אבל בשום אופן אין להסכים רק עם מטרה זו. חייב היה כל פוליטיקאי להיות מודרך ומונחה על ידי מנהיגיו הרשמיים, כי עליו לדאוג שמחירי הדירות יהיו נמוכים, ובכך ישרת את הציבור שרות של אמת, החשוב הרבה יותר, מכל יתר הפטפוטים וההצהרות הבומבסטיות, שאין מהם לציבור החרדי ולא כלום.
    לצערנו, אין עוד את המודעות הזו לנציגות החרדית. הם לא חשים חובה לעשות למען מטרה זו. חשוב להם להשיג תקציבים יחודיים, שדרכם יוכלו להגדיל את חשבונות הבנקים אשר עליהם הם שולטים, ובשום אופן לא יחשבו עוד על האדם הקטן, זה אשר מתייסר כאשר הוא צריך לחתן את ילדיו, ואשר כל אלף דולר שמוזילים בו את מחיר הדירה, זהו עבורו רווח והצלה.
    אבל, לא על כך אני רוצה לעסוק הפעם. פשוט קשה היה לפתוח בענין הקשור, מבלי שלא להביע את הכאב הגדול, שאבדו העסקנים של פעם. אלו אשר חשו חובה, ועשו למען הציבור החרדי. סייעו לו, לא רק למצוא מקלט מפלגתי או קן חרדי, אלא דאגו גם, שיוכל לקנות את הדירה במחיר סביר, ויוכל לעמוד בתשלומיה.
    בויכוח שפרץ בשבוע שעבר בענין הבנייה בשועפט לחרדים, מתעוררת שאלה נוספת ושונה, המוכיחה שוב, עד כמה שקריים הם דרכי ה “השקפה”, ועד להיכן יתבזו, בכדי להשיג את מה שטוב ונוח להם, למרות שהדבר נוגד ניגוד גמור את שיטתם ודרכם בעד בצע כסף וטובות הנאה.
    מי שעדיין לא זוכר, יברר אצל הקנאים מסאטמאר, יספרו לו הללו, כי ראו בהרב שך חברותא, עד כדי כך, שכאשר הקים מפלגה, בכדי לשמור על השלום ועל הקשר עמו, לא תקפו אותו, והבליגו, למרות שהוא היה האיש שעשה את הגרוע מכל, הוא נשא את דגל הקנאות, ועם דגל זה קרא ליהודים שמעולם לא הצביעו להשתתף בבחירות. הוא היה האיש אשר זעק כי אין זה קנאות לשבת בבית ולא להשתתף בחירות, אלא ה“קנאות” הנוכחית היא, להשתתף בבחירות ולהצביע כמובן עבור הרשימה שהוא מייסדה. עד היום רואה עצמו הרב שך את מי שמייצג את השיטה הסאטמארית, וסבור כי הוא קנאי, למרות שסוף סוף כבר התפכחו האחרים להבין, כי הוא מנצל אותם רק לצרכים אישיים, בכדי לנגח את אגו”י ותו לא. ברגע שהוא צריך להתמודד, ולהוכיח כי אף הוא עקבי, הוא סוטה וממציא אלף ואחד תירוצים, מדוע מותר לו לסטות מן הדרך.
    במשך שנים רבות זעק הרב שך כי אסור להשתתף בקואליציה, ורק כאשר הובטח לאיש שלו שלמה לורנץ את העמדה הראשונה הבכירה והחזקה של יו”ר וועדת הכספים, רק אז הסכים וטען כי זו מצוה להשתתף בקואליציה. מה שהיה יום קודם לכן טרף מכוער ואסור בתכלית האיסור, הפך להיות חשוב וטוב ואין גדול ממנו.
    מי חלם להשתתף בקואליציה עם תפקידי סגני שרים, בטרם הרב שך היה זה שהתיר זאת. הוא ורק הוא, האחראי הישיר, שאנשי ש”ס יושבים בפועל בממשלה, והוא ורק הוא האחראי, שהיום יושבים החרדים האשכנזים בקואליציה בתפקידי סגני שרים. ומה שחמור מכל, שהם נושאים בתפקידים ביצועיים. בלעדיו, לא היה איש מעיז להתיר היתר שכזה. הוא ה“קנאי”, היה זה שהחדיר קנאות גם בזה, והתיר את מה שלא התירו קודמיו.
    מי עוד כמוהו, היה מן המתנגדים להקמת שיכונים בשטחים. הוא טען כי חייבים להחזיר מה שיותר. והנה, לא רק שהוא “שכח’’ ממה שאמר, הוא עתה הלוחם הגדול למען דיור באזורים, שברור ואין ספק כי שם התגוררו בעבר ערבים, וכי השטח לא היה בידי ישראל לפני תשכ”ז.
    ואם סבור מישהו, כי הוא שינה את עמדותיו, לכן הורה לעשות כך, טועה. גם היום הוא מדבר כאילו הוא יושב אי שם רחוק מן הזירה המבצעת. הוא עושה זאת כאילו שהוא לא נושא באחריות, וכאילו הוא מחוץ לתמונה. הוא משחק אותה כפול, ואומר גם מזה וגם מזה אל תנח ידך, ושם ללעג את הציבור כולו.
    אין זה סוד, כי שיטתו של מנהיג ההשקפה הרב שך, כי אסור להתיישב בשטחים. בעבר, כאשר התיישבו בשכונת “רמות” היו הרבה שערערו על כך, בטענה כי המקום לא היה משוחרר לפני מלחמת ששת הימים, אך הרב שך תירץ זאת בעובדה כי מדובר היה בשטח הפקר, וממילא לא היה למקום זה דין של “שטחים”, והתיר בדיעבד לגור שם.
    והנה, שועפט הוא איזור שהיה בשטח הירדנים, ואין ספק כי השטח היה מבחינתם של ה“השקפיסטים’’ שטח שדינו “שטחים”. והנה, לא רק שלא דוחים שטח כזה לבניה עבור הציבור החרדי, אלא נאבקים בכל הכוח, ואף מאיימים לפרוש מן הקואליציה אם לא יאפשרו להם לבנות שם.
    איך מתיישבת עובדה זו עם משנתו ה“השקפיסטית” של הרב שך וסייעתו, מצד הדין, היו צריכים אנשיו של הרב שך להיות ראשונים המצטרפים לבג”ץ לאסור בניה בשועפט, ואין זה משנה על איזה רקע. העובדה שמדובר ב“שטחים”, זה לכשעצמו מספיק ומצדיק התנגדות מוחלטת.
    אלא, שאין זו הצביעות הראשונה. הרב שך לא יתיר לעצמו תחרות חרדית, על חשבון ה“השקפה”. הוא יוותר על עקרונות למען המאבק הפנים-חרדי, זו חשובה לו עשרת מונים.
    אבל, איך הוא יסביר, מדוע הוא מתנגד שיגורו ב“בית”ר” ובמקומות אחרים, ואינו מתנגד לבנייה במקומות שברור מלכתחילה כי מדובר באזור הקרוי “שטחים”.
    האמת היא, שאף פעם לא היתה ה“השקפה” יציבה. זו צלעה ועיקמה את דרכיה בכל עת. מי שעדיין זוכר, איזו מערכה ניהלו ה“השקפיסטים” נגד “עמנואל”, ומה קורה היום במציאות, אנשיו של הרב שך אינם מוותרים על עמנואל, ומתמודדים בה, למרות שמדובר ב“שטחים”. הם לא יעזבו את המקום למען האידיאה, הם יעדיפו להקריב עצמם למען קדושת המפלגה, ויוותרו על ה“השקפה”.
    בעבר, הכרנו יהודים, שלמען  האידיאה  עלו על המוקד. יהודים שנאבקו בכל כוחם ולא ויתרו בנושאים אידיאולוגיים, גם אם הדבר היה עולה להם בהפסד פוליטי. היום השתנו הדברים, הרב שך הוכיח, כי ניתן להיות “קנאי שחקן”, ובכל שעה לשנות את פרצופו.
    איך צורך לנדוד רחוק, או להרבה שנים לאחור בכדי להזדעזע מצביעות איומה ומשקר זועק, החושף את הפרצוף האמיתי של ה“השקפה” הבני ברקית. אם ננסה בקצרה לעבור על השנים האחרונות, על גל האירועים, ועל העמדות השונות שהוחלפו על יד הרב שך בקצב מסחרר, נגיע למסקנה אחת, כי מעולם לא היה אגודאי. הוא היה מזרחיסט ונשאר כזה. ובשיטת הזיגזגים, הוא עושה ככל העולה על רוחו, מציג את עצמו כ“קנאי”, ומאידך הוא עושה את מה שעושים הפחותים והנחותים ביותר המוכרים את נשמתם למען כסף ושררה.
    מהותו של הרב שך הוא במזרחי, ונראה כי הגירסא דינקותא שלו, הוא מחדיר ובכל הכח, בציבור החרדי הבני ברקי, רק בלבוש אחר. בעוד שאנשי המזרחי לא רימו ואמרו את מה שאמרו, בגלוי ובצורה ברורה ביותר, עושה להם הרב שך שירות גדול. הוא הלביש לשיטה המזרחיסטית לבוש חדש ששמה “השקפה”, הוא הלביש לה “קנאות”, ועם אלו הוא משחק אותה בגדול. שיטת הפשרות שלא היתה מקובלת על הציבור החרדי, שבעבר לחם נגד השיטה המתקפלת, ועמד על כך, שהציבור החרדי יהיה יציב ואיתן בעמדותיו, ולא ישנה בעמדותיו כקוצו של יו”ד. בא הרב שך, ומצא דרך, כיצד להיראות חרדי, ולנהוג כמזרחיסט. הוא החליף לבושים, ואלו הספיקו בכדי לסלול מסלולים חדשים, אשר בהם תורת המזרחי בראש, בבגדים עטופים שונים.
    אם יש היום לראשי המזרחי למי שהם חייבים מדליה, על השירות הגדול שעשה למען השקפתם, בהחדרתו את משנתם בציבור החרדי, הם חייבים זאת להרב שך, שהוכיח, כי ניתן להיות מזרחניק, ולהיות קנאי כאחד. לזעוק כל היום נגד, לשחק אותה כאילו נמנים עם החוגים הקנאיים, ומאידך להתיר לעצמו לעשות, את מה שלא התירו לעצמם בעבר אנשי המזרחי. היום, בשביל כמה פרוטות, יתיר הרב שך את הכל. וכפי שאומרים אנשיו בצורה מאוד ברורה, למען בצע כסף, תוספות שונות למוסדות, הם מוכנים לוותר על עקרונות.
    מי שעדיין זוכר, בעבר, היתה אגודת ישראל זו אשר תבעה נושאים דתיים ומעט מן החומריות. המפד”ל לעומת זאת, ביקשה הרבה עמדות ותקציבים, ומעט מאוד מן הדת. הויכוח וההבדלים האידיאולוגיים היו ברורים. אגו”י דאגה לצביון, והמפד”ל ראתה חשיבות עליונה ביצירה. לכן המפד”ל תמיד ישבה בקואליציה, והשתדלה להשיג מה שיותר. לעומת זאת אגו”י נאלצה במשך שנים רבות לשבת באופוזיציה, ולוותר על הטבות חומריות, בשל העובדה כי לא רצו להבטיח שינויים באורח חיי המדינה.
    הרב שך הוא האיש אשר שינה זאת, וקבע, כי המזרחי צודק. לדעתו, אין לחרדים צורך בחוקים שונים, עדיף להם עמדות וכסף. וכך אכן נהגו נציגיו בכנסת, הם אמרו במפורש כי הם רוצים עמדות וכסף, ואינם רוצים להתערב בנעשה אצל החילונים.
    כך הצליח הרב שך להוכיח שוב, כי הוא המזרחיסט האמיתי, וכי ה“השקפה” שהוא היום פטרונה, יכולה לחיות עם כל מצב, כאשר העקרון הוא, כי הציבור של הרב שך נהנה מן ההטבות החומריות. עובדה היא, הוא יוותר על העקרון, ולא יוותר על הכסף.

מנחם-אב תשנ"א

כשרות וחזירות פוליטית

לאן דרדר הרב שך את הכשרות
ומה מוכנים הבני ברקים לעשות למען רווח פוליטי

המאכל הכשר, אף פעם לא היה נקי מכל רבב. באזורים מסויימים בעולם, היא היתה כולה פוליטית. כשרות הבשר, היה תמיד כזה שנקשר בשמה של הקהילה. לעתים הגיעו הדברים לידי כך, שלא ההידור היה העיקר, אלא שמה של הקהילה היתה חשובה. אבל, כל קהילה, דאגה ושמרה, כי הבשר שלה יהיה כשר ומהודר. גם אם יהיו חלוקים בנושאים מסוימים, במיוחד בשיטות הניקור, העקרון היה, כי הכשרות עומדת מעל לכל. אף קהילה לא היתה מתירה לעצמה להתיר את האסור, ובודאי שלא היתה מכשירה מפעל, שאין ספק שלבעלי אותו מפעל אבדה חזקת הכשרות.
    נדיר, ויתכן שמעולם לא קרה, שמגדלי חזירים יצליחו לקבל הכשר כלשהו. ואין זה משנה שבאותו מפעל אין מייצרים חזיר. עצם העובדה כי מדובר ביהודים המכשילים באחת העבירות החמורות ביותר, אין כלל ספק שלכאלו אי אפשר להעניק הכשרים, וכל עוד לא החדירו פוליטיקה לכשרות, דבר שכזה, לא יתכן היה שיקרה.
    אבל, היו גם אזורים שבהם הכשרות עמדה מעל לכל. לא הסתכלו על שם ההכשר, אלא על הכשרות עצמה. כך למשל, יכלו בישראל לחיות עם הכשרים, למרות שמדובר בבעלי מכשירים השייכים לגורמים וארגונים פוליטיים אחרים. לכן, הצליחו אותם ההכשרים, מעל ומעבר לכוחם היחסי. ולדוגמא, העדה החרדית בירושלים, לא היתה מצליחה להשיג קליינטורה כל כך גדולה, אם היו מערבבים פוליטיקה בכשרות וכל קונה היה בוחר במצרך על פי שייכות ההכשר שלו, היתה העדה החרדית בעבר ובהווה, נותרת עם כמות קטנה של מוצרים.
    ואכן, כך קרה עד לפני מספר שנים, כאשר סממן חדש חדר לעולמה של כשרות. עובדה היא, שהציבור התייחס בעבר לכשרות ולא לשם נותן ההכשר. ולדוגמא, ניקח את הרבנות בירושלים. כאשר ברור היה כי ההכשר של רבנות זו טובה, שיתפו עימה פעולה, ויהודים חרדים שאינם מכירים ברבנות, אכלו ממוצרים שזו נתנה לה הכשרים.
     רבה של בני ברק, הגאון רבי יעקב לנדא זצ”ל, היה אחד מבעלי המכשירים הגדולים והטובים ביותר, ואם רק החוג שאליו השתייך היה אוכל ממוצריו, הוא לא היה מצליח. אבל, הציבור שהיה מודע למציאות, כי הוא אחד מבעלי המכשירים המעולים ביותר, כזה אשר לא ויתר, והקפיד על הידור, העמיד תנאים קשים, ולכן הליקויים במערכת כשרות זו היו קטנים. הכיר הציבור בעובדה זו, ואכל מהכשר זה בעיניים עצומות, ואין זה משנה לאיזה חוג השתייך. כולם כאחד הכירו כי המוצרים שהם תחת השגחתו, יצרו ונשמרו בקפידה רבה ובטוחה, ולכן, הציבור העדיף מוצרים אלה, ולא לקח בחשבון שיקולים פוליטיים, שאין בינם ובין כשרות ולא כלום.
    בכדי להוכיח מציאות זו גם בכיוון ההפוך, נמצא, שוועד הרבנים של אגודת ישראל בירושלים, שלא היה לה מערכת כשרות חזקה ורצינית, לא הצליחה לחדור ולהתמודד עם העדה החרדית. ולמרות שלציבור האגודאי היו הרבה אנשים, ובודאי פי כמה מאשר לעדה החרדית, היה ההכשר של העדה החרדית חזק יותר.
    הציבור לא התייחס למפלגה. התייחסו לכשרות המוצר, ולמערכת המנהלת אותו. וכאשר עמדו בכללים המתחייבים של מערכת כזו, לא עשה הציבור חשבון של שייכות. זה היה טוב ומקובל בכל בית.
    לפני כמה שנים, החליט הרב שך לעשות סוף למציאות זו, והחדיר פוליטיקה גם לשדה הכשרות. הוא הקים מערכת כשרות נפרדת. וזו התמודדה עם יתר בעלי המכשירים. למעשה, לא יכלו, ועדיין אינם יכולים להתמודד עם אף אחת ממערכות הכשרות הפועלות שנים, בשל העובדה כי מדובר באנשים שאין להם נסיון, ולכן נכשלו כבר בצעדים הראשונים שלהם. ומה שאירע בשנת השמיטה ידוע. הם הזמינו אצל ערבי פירות וירקות, והיו בטוחים כי יש להם פירות שאין עליהם חשש שביעית. אלו שאין להם נסיון כלל בשדה הכשרות, לא העלו על הדעת, שיתכן והערבי קונה בקיבוצים היהודים את הסחורה. היה זה עיתונאי חילוני, אשר שאל שאלה עיתונאית פשוטה, מהיכן פתאום בשנת השמיטה יש לערבים כל כך הרבה פירות וירקות. בכל השנים, הציבור קונה גם ביתר המקומות, והערבים מוכרים רק אחוז קטן ביותר של פירות וירקות. איך זה, שבשנת השמיטה יש להם פי ארבעה ויותר מכמות הסחורה שיש להם בשנה רגילה.
    כאשר נשאל הערבי על ידי העיתונאי שאלה זו, הוא לא הסתיר את האמת, הוא אמר בפשטות, שכאשר הסחורה נגמרת לו, הוא פונה לקיבוצים שלהם עתה הרבה סחורה ולא יכולים להיפטר מהם, כי היהודים אינם קונים פירות שביעית, וכך יש לו מספיק סחורה. הוא הוסיף וסיפר, שכאשר הגיעו אליו עסקני “שארית ישראל” מבני ברק, וביקשו לקנות פירות וירקות, לא היה לו עבורם סחורה, אבל לא איכזב אותם, הוא הבטיח לספק להם מבוקשם, ולכן ירד לאחד הקיבוצים, וקנה שם את הפירות והירקות, והעביר אותם לבני ברק.
    זה לא הפריע להרב שך. עד כדי כך, שחיים שאול קרליץ שהחל לטפל בנושאים האלה, פנה לרבנות. הוא שחט עופות, ובמשך שבועיים לא מצא להם פריזער, ומכרו עופות מקולקלים. לא רק שהם נשחטו בשחיטת הרבנות, הוא אף לא ידע כי צריך להכין מקררים גדולים, בכדי לשמור על הסחורה.
    המטרה של הרב שך היתה פוליטית, ולכן הוא לא המתין. הוא לא חיפש את האנשים הראויים, מי שיש להם נסיון, ויודעים כיצד לארגן מערכת כשרות. הוא רצה רק דבר אחד, לשבור את הקיים, לא עוד הכרה במערכת הכשרות, בכזו אשר היא הטובה מכל. הוא רצה שמעתה יקנו אך ורק ממערכות כשרות פוליטיות, כאלו השייכות לארגונים הפוליטיים.
    אחד הדברים החמורים, שאף אחד לא הבין, לשם מה צריך הרב שך מערכת כשרות, האם מדובר בשחיטה שונה. מילא, בתפילה מתפללים בנוסח אחר, לכן הוא צריך בית כנסת אחר. אבל מה קורה בשחיטה, האם באמת הוא מוכר שחיטה ליטאית שהיא שונה מן השחיטה החסידית. - אדרבה, בציבור החסידי מקפידים ומחמירים הרבה יותר, ואם יש מי שצריך היה לדאוג לכשרות שלו, אלו החסידים, שאינם יכולים לסמוך על ההקלות הליטאיות בהרבה דברים הקשורים בשחיטה ובדיקה.
    בהקמה של “שארית ישראל”, בעצם גרמו למהפכה בשדה הכשרות. ציבור בני ברקי בעיקרו, הפסיק לחשוב ולקחת בחשבון מה כשר, אלא של מי ההכשר, האם הוא משלנו או משל האחרים. לא עוד האם המוצר כשר ונעשה בהידור בכל הקשור לכשרות, מעתה של מי החותמת, לא משנה אם יהיה בתוככי המוצר חזיר, או סכנה של חזיר. מה שחשוב, שמו של מי מתנוסס על המוצר.
    מי היה מאמין, שלצרכים פוליטיים, לא יתביישו, ויתירו מפעל, אשר הכל יודעים, כי הם משווקי ומאכילי החזיר בישראל. בעלי מפעל הסלטים “אור לי. ש.” הינם עוכרי ישראל ממש. בית הדין ברמת גן פסק וקבע, כי אסור בשום אופן להעניק להם הכשר, מאחר ואיבדו את חזקת הכשרות. כל ילד מבין, כי לאנשים כאלו אסור להאמין, וחייבים להתייחס אליהם בחומרה יתירה, ולא להעניק להם הכשר, אפילו שלא יהיה כל חשש על המוצרים. אבל, בבני  ברק שינו את השיטה. שם ניתן להתיר גם זאת, אם הדבר מתיישב עם הצרכים הפוליטיים.
    ומה הם הצרכים הפוליטיים? להוכיח לאחרים, שיש גם לנו מוצרים כאלה. אחד הדברים החמורים בסוג ההכשרים הללו, הוא הרצון לספק הכל, ולא לוותר על פריט כלשהו, להוכיח כי אפשר במוצרים שהם מגישים להסתפק ולחיות. וכאשר אין סלטים, או אפילו יש, אלא הם לא מספיק טעימים והציבור לא מרוצה, אין מתביישים, ועוברים על מה שקבעו ברבנות של רמת גן, ועל מה שמסכימים כל גדולי ישראל, כי חייבים להיאבק עם מאכילי החזיר ואסור לסייע בידם, בין במישרין ובין בעקיפין.
    זו תקופה של מספר שנים, שכמעט ואין עוד ויכוח ציבורי בתוכן ההכשרים, האם מוצדק היה ההכשר, או שעדיין אין זה מספיק כשר. היום נושאים שכאלו אינם מדוברים כלל. החשבון האחד והיחיד הוא, מי הוא נותן ההכשר, ומי הצליח לחטוף ממי הכשרים. נוצר מצב, שכל מי שמסיר הכשר, תוך ימים ספורים, ולעתים עוד באותו יום, נמצא קופץ אחר המעניק הכשר.
    הרתיעה שהיתה בעבר מפני הסרת הכשר, אינה קיימת עוד. היום התחרות גדולה. עד כדי כך, שבעלי המכשירים מתחננים שיעברו אליהם. בעבר היו צריכים בעלי העסקים להתחנן על נפשם, להוכיח כי אכן הכל במאת האחוזים. היום המשחק הוא הפוך, בעל העסק אינו חייב לבעל המכשיר כלום. הוא זה שצריך להתמודד ולהסביר מדוע הכל בסדר, גם אם לא בסדר. נוצר מצב, שכאשר בעל מכשיר מעניק הכשר, אנשיו יצדיקו זאת באלף ואחד נימוקים, גם אם בסתר לבם יידעו כי בעל המכשיר עשה מעשה אשר לא ייעשה.
    מה צריך יותר מזה, שמעניקים הכשר למשווקי החזירים. האם היה מישהו מאנשיו של חיים שאול קרליץ, שותק אם מישהו אחר היה מעניק הכשר שכזה. נתאר לעצמנו, קבוצה אחרת שתעניק הכשר, מה היה הרב שך אומר, הוא היה עולה על הבמה בוכה ומילל על חורבן הדור, ועל איך שנכשלנו במעשה אשר לא יכופר. והנה, אנשיו עושים זאת, אינו בוכה, ואינו אומר דבר. ההיפך, הוא מרוצה, יהיה ל“בני תורה” סלט לאכול, ולא יצטרכו “חלילה” לקנות סלט מבעל מכשיר אחר. בשל זה לבד, מותר להסתכן, ולא לקחת בחשבון את חזקת הכשרות של מגדלי ומשווקי החזירים.
    נאמר ברורות, הרב שך גרם, שאין אנו יודעים עוד, אם אנו אוכלים כשר או טרף. זה הפך להיות לא חשוב כלל וכלל. ההשתייכות הפוליטית, החותמת של המוצר, זו שווה עשרת מונים. זו למעשה אומרת במילים אחרות, כי מוצר זה מזדהה עם קבוצתו של הרב שך, ובשל כך בלבד, אין צורך לקחת בחשבון את הכשרות.
    פעם היתה ההלכה קובעת מה כשר ומה לא. היום המפלגה קובעת מי יקבל הכשר ומי לא. להלכה אין עוד ערך. מי שרוצה הכשר, אינו צריך לדאוג לכשרות, הוא צריך לדאוג שהמפלגה ואנשיה ירצו בו, ובמצב הנוכחי, כשהתחרות גדולה, מי לא ירצה בו, כולם ירדפו אחריו.
    עדיין נותרו עמנו בודדים שהכשרות בראש מעיינם. אבל, בל נשכח, מה עשה לנו הרב שך, איך הוא מוטט את מערכת הכשרות, ואיזה עוול גרם לציבור החרדי, האוכל היום מוצרי מפלגות, ולא מוצרי כשרות.

תמוז תשנ"א

מי בגד במי?

הרב שך מאשים את הרב אלישיב כי הוא מזרחיסט ואיש הרבנות הראשית, ומתעלם מעברו, ומן ה“השקפה” המזרחיסטית שינק והחדיר לציבור החרדי במסווה של קנאות

בדורנו זה שאלות רבות קשות ומביכות רוחפות באויר העולם, שקשה להסבירם. אחת מהם, איך זה ששיטת המזרחי חדרה ליהדות החרדית בצורה כל כך מהירה ופשוטה, ועד כדי כך, שאין לה מסבירים טובים יותר מאשר “בני תורה” ואנשי ה“השקפה”.
    אבל, מי שיבחן לרגע, מי הם “מנהיגי” הציבור הליטאי בבני ברק, יגיע למסקנה, כי אלו יוצאים מבית מדרשה של המזרחי, כאלו אשר ינקו חלב אם מזרחיסטי, ושהו בשנותיהם הצעירות והטובות בבית המזרחי. ממילא, קל יהיה להבין, כי הללו ממשיכים ומיישמים במעשיהם, את מה שלמדו וראו במשך שנים.
    אם יש היום מי אשר צריך להתגאות, כי מנהיגי הציבור הליטאי הם גידולים שגידלו, אלו מנהיגי המזרחי בשעתו. הללו טיפחו את הצמד-חמד “שך-אלישיב”, שניהם היו אנשי ביתם , ואין זה פלא, שהם מיישמים את כל מה שהמזרחי לא יכל ליישם בשעתו. נגד כל מה שלחמה היהדות החרדית, והמזרחי לא הצליח לעמוד מולם. עשו להם שרות זה, לא אחרים, אלא הצמד “שך-אלישיב”, אשר החדירו את השיטה המזרחיסטית בעטיפת “השקפה תורתית”, כזו אשר פיתחו פוליטיקאים שמטרתם היתה אחת, להגדיל ולהאדיר את ה“מרן”, אפילו על חשבון ההשקפה המקורית.
    עולם חדש צמח, שאינו עוד מה שהכרנו בעבר. מי שזוכר, אלו מלחמות ניהלו על עקרונות, לא יבין, איך שהיום אנשי ה“השקפה” מוכרים את נשמותיהם תמורת כמה דולרים. הגיעו הדברים לידי כך, שכל השקפתו של הרב שך מסתובבת סביב לכסף ועמדות ממשלתיות. היום, תמורת התחייבות קואלציונית טובה, מוכנים למכור ולהעמיד בסכנה את כל החינוך החרדי. מי  שזכרונו לא בגד בו, וזוכר איזו מלחמה ניהל הרב שך בכדי שאנשיו יקבלו את המחלקה לחינוך חרדי במשרד החינוך, יבין עד היכן דירדר הוא את הציבור החרדי. בעבר לא היה מעיז אף אחד בציבור החרדי להעלות על דל שפתיו להקים מחלקה כזו. החינוך החרדי ברח מן השלטון הישראלי הרחק כמטחוי קשת. ניהלו חינוך נפרד שאין בו כל תערובת של משרד החינוך, שאוי לה לחינוך החרדי, אם זו תהיה פטרונה. והנה, בא הרב שך, ועשה מעשה אשר לא ייעשה. ואיש לא העז לקום ולזעוק חמס. אם היה על מה לקרוע קריעה, היה זה בעת שהרב שך התיר תמורת הישגים קואליציוניים, דבר שהיה בעבר בבחינת פח השמן, שלא נגעו בו, נשמרו שחלילה לא יטמא.
    במקור, מי שלוקח את העיתונות החרדית והמזרחיסטית. וקורא על מה נאבקו לפני שלשים שנה. מה טענה המזרחי, ומה טענו האגודאים או הקנאים שבהם. לעומת מה שקורה במציאות היום, יגיע למסקנה אחת. הנצחון הוא כולו של המזרחי, זו זכתה, ששיטתה מיושמת על ידי החרדים בכבודם ובעצמם. הם יושבים היום מן הצד ונהנים לראות, כיצד הרב שך, הוא גדול הלוחמים למען השיטה המזרחיסטית שדגלה בהישגים מן הסוג הזה, בכדי להשיג מה שיותר, ובכדי לטפח לפחות את מה שאפשר.
    לכן, כאשר הרב שך שולח להזכיר להרב אלישיב את עברו המזרחיסטי ברבנות הראשית, אין לעג גדול מזה. אם יש מישהו שהעבר שלו היה גרוע בהרבה, ומי אשר למעשה עשה הרבה יותר חמור, כאשר יישם הלכה למעשה את השיטה המזרחיסטית, הרי זה הרב שך בכבודו ובעצמו.
    הרב אלישיב אינו ל”ו צדיק. לצערי, הוא פוליטיקאי באיצטלא רבנית. הוא אדם ללא חוט שידרה, והוא האשם יותר מכל, בפילוג היהדות החרדית. אם היה מי שיכל לעצור בעד הפירוד, ולהציל את המחלוקת, ולא עשה זאת, זה רק הוא. אם היה מביע דעתו בגלוי, קשה היה להרב שך להמשיך במלאכת הפירוד, אבל לא עשה זאת. הוא העדיף את הפירוד, כי האמין שכך יהיה בעתיד ה“גדול” של הליטאים, ואם הציבור ישאר מאוחד, לא יצטרכו “גדול” כזה למלחמות היהודים.
    אבל, בפרשה הזו, ייאמר לזכותו של הרב אלישיב, כי זו הפעם הראשונה שהוא מוכיח כי הוא איש עקרונות וכי אינו מוותר. בענין הרבנות בפתח תקוה הוא צדק במאת האחוזים, ומה שהטיחו בו הרב שך ואנשיו בבני ברק, הוא יכול בקלות להטיח בפרצופם, ולשאול את הרב שך, מה הוא עשה בין הקוקניקים בשעתו בירושלים, ומה עשה בישיבה ברחובות ובישוב החדש. אם יש מי שנושא כתם מזרחיסיטי, הרי זה הרב שך, אשר בעד ה“כבוד” המדומה של ר”מ בישיבה, הלך למזרחי, ולא שהה לעצת חכמים להיפרד ולא לשתף פעולה עם כאלו אשר בהשקפתם התנגדו להשקפה חרדית.
    אין לעג גדול יותר מאשר דברי ה“השקפה” של הרב שך. אם היה “השקפיסט” שמכר נשמתו תמורת כבוד, היה זה הרב שך. הוא מצא את עצמו תמיד היכן שהשתלם. הוא פסל אנשים כאשר קיוה על ידי כך לקבל תדמית של קנאי, והכשיר פסולים, כאשר הוא היה זקוק להם למטרות פוליטיות. כך עשה עם הרב עובדיה יוסף ואחרים. זה טבעו, ועד היום הוא ממשיך להיות כזה.
    על האשמה שהטיח הרב שך בהרב אלישיב בענין הרבנות הראשית, אסור לעבור בשתיקה. אין עוד מישהו אשר בגד ברבה של בריסק יותר מהרב שך. איני בא כאן להגן על הרב אלישיב, הוא אינו זקוק להגנתי. הבעיה שלו שונה בתכלית. גם הוא קרייריסט שרקד על חתונות על פי התקופות והזמנים. כשהיה כדאי הוא היה במזרחי, וכאשר היה כדאי להיות “קנאי” הוא רקד אחר החליל של בני ברק. אבל יש הבדל עצום בינו לבין הרב שך. הרב אלישיב אישית לא הכשיר מעולם את הרבנות. הוא אמנם ישב והשתתף בה, אך בתקופה אשר כל ילד ידע כי הרבנות הראשית היא יצירה אסורה, והתרחקו ממנה כפי שמתרחקים מכל ארגון אנטי חרדי. לעומתו, הרב שך הוא זה שהכשיר את הרבנות הראשית, והוא זה שגורם יום יום, שהציבור החרדי יכיר במוסד שרבה של בריסק נאבק בה בכל כוחו.
    לא חסרות דוגמאות להוכיח, איך הרב שך מכשיר את הרבנות. מי שיודע כיצד הרב שך נאבק שאנשיו יבחרו למועצת הרבנות הראשית, לדיינות בבתי הדין הרבניים, יודע עד כמה עושה הרב שך להכשרת ארגון זה, אשר בעבר היה מוקצה מחמת מיאוס, והיום הפך להיות מקום אשר “בני תורה” ו“השקפיסטים” מתגדרים בו. בכל חור, מנסה הרב שך לדחוף את אנשיו, ואינו עושה חשבון אידיאולוגי אחר, שכל מי אשר למד והכיר את משנתו של הרב מבריסק מבין, כי מה שהוא עושה חמור מאוד.
    רבה של בריסק יצא נגד המוסד ששמו רבנות הראשית. טועה מי שחושב שהמאבק היה נגד אנשים. ישנם השקפיסטים מבני ברק המנסים בתירוצים שונים להתחמק מן האמת וטוענים, כי הרבנות הראשית אסורה כל עוד יושבים בה רבנים לא מקובלים. אבל, כאשר יושבים בה רבנים “משלנו”, הרי זו כשרה. כאן הטעות המרה. רבה של בריסק התנגד למוסד ששמו הרבנות הראשית, ואין זה משנה מי שישב שם. ההיפך, כאשר מושיבים בה כאלו המכונים “משלנו”, הדבר חמור בהרבה, כי מנסים על ידם לטהר את השרץ.
    זה מה שעושה הרב שך. וזה חמור בהרבה ממה שעשה הרב אלישיב.
    עדיין לא שכחנו, איזה מאבק ניהל הרב שך בבני ברק להתיר את המועצה הדתית. הוא רוצה למנות שם רב “מטעם”. עובדה היא שאנשיו פנו לבית המשפט בענין, ועד היום הוא אינו מרפה מן הנסיונות להכשיר את הרבנות הראשית בבני ברק.
    רבה של בריסק מתגלגל בקברו ממעשיו של הרב שך, המתפאר כי יש לו הסכמה לספרו ממנו. לו ידע כי הרב שך יהיה זה אשר ישבור את החומות שהוא בנה ויצר, הוא לא היה מסתכל עליו, וזורק אותו מביתו.
    בעבר, כאשר עדיין היה בירושלים, היה גר בשכונת כרם, בין הקוק’ניקים ואנשיהם. הוא לא היה שייך למחנה החרדי שהתבדל מציבור זה. כאשר ישב שם, הוא לא פעל בכלל בכיוון הישיבתי, אלא בכיוון המזרחיסטי. הוא פנה לישיבות ההסדר, ולא לישיבות החרדיות. רק כאשר הבין, כי ישיבות ההסדר הינן ישיבות שאינן מעמידות תלמידים, בשל העובדה שלאחר הצבא הולכים לעבוד ולא לכולל, ולא תצמח לו טובה פוליטית מכך, החל לחפש ישיבות חרדיות, כאלו אשר יעמידו תלמידים, ובעתיד יוכל להקים מפלגה ולעמוד בראשה.
    לא כולם יודעים זאת. אבל מי שמתערב בפוליטיקה ויודע מה שנעשה לפני שנים, זוכר שהרב שך התערב בפוליטיקה כבר לפני שלשים שנה. הקשר שלו עם שלמה לורנץ החל לפני שלשים שנה ויותר. ובלעדי שלמה לורנץ, אהרן רוטר, חיים שאול קרליץ, ונתן זוכובסקי, הוא לא היה “גדול”. הם רצו בו, כי כך קיוו, יבנו את עצמם. לורנץ היה זקוק ל“גדול” בכדי לשרוד. באגודת ישראל בלי “גדול”, היה זה כגוף ללא נשמה. השלשה האחרים כל אחד מתוך אינטרס פרטי שלו, טיפחו את הרב שך, למרות שכל הארבעה ידעו, כי רמתו של הרב שך ירודה, וכאשר מציבים אותו מול גדולים שחיו בדור האחרון, הוא אינו מגיע לקרסולי קרסולם. הם היו צריכים אחד כמוהו שיוכלו לשחק בו, ולהשתמש בו. כזה אשר יעשה את אשר יורו לו. ולכן בחרו בו.
    הרב שך הוא האיש הנושא באחריות ליישומה של השיטה המזרחיסטית. הוא האיש שהחדיר כפירה ממש לציבור החרדי. הוא זה שטשטש טשטוש מוחלט, כאשר מצד אחד שיחק משחק של “קנאי”, ובו בזמן עשה את כל מה שאסור לעשות ל“קנאי”, מצד אחד הוא רוצה להיות אנטי ציוני, והחבר הכי טוב של הקנאים ממאה שערים, ומאידך, הוא הלוחם הגדול ביותר להשתתפות בבחירות. עד כדי כך, שהוא האיש אשר התיר את הישיבה בממשלה לחרדים. לפניו לא העיזו גדולים כלשהם להתיר זאת.
    לו הייתי מאנשיו של הרב אלישיב, הייתי שולח לומר להרב שך, קשוט עצמך, אתה הוא סמל ההשחתה, האיש אשר השחית את ההשקפה המקורית, בהחדירו מזרחיסטיות, באיצטלה של “השקפה חרדית”. אין ולא היה עוד בוגד בהשקפה המקורית יותר מהרב שך, ואם יש מי שצריך להכות על חטא על מעשיו, הרי זה הרב שך בכבודו ובעצמו.
    ואולי מזרחיסטיות זו “דעת תורה”, ואת זה גילה לנו הרב שך.

תמוז תשנ"א

הם משחקים בגדולים

איך הפך הרב אלישיב ל“בעל עבירה” ומדוע?
ומי הם המכתירים ומשחקים בגדולים כבתוך שלהם?

אחת הקללות הגדולות שקילל הקב”ה את דורנו, הוא ביצירת “גדולים”. בעבר, גדול בתורה היה מי שראוי לכך. הוא לא היה זקוק ליועצי פרסום, ולאשפי יחסי הציבור. “גדול” נוצר בכוחות עצמו, ומי שהיה ראוי לכך, הכירו בו כגדול בתורה.
    עובדה היא, של“חפץ חיים” לא היתה ישיבה גדולה, ואת גדלותו לא יצר בעזרת מכונה משומנת של כמה פוליטיקאים שהיה להם אינטרס ל“גדול” בכדי לרומם את עצמם. הציבור הכיר בגדלותו, ולאיש לא היה ערעור על כך.
    לעומת זאת בדורנו אנו, אתה יכול להיות “גדול” אמיתי, שיהיו לך כל התכונות, שתהיה עניו ולמדן, צדיק וקדוש ומה לא, אם הפוליטיקאים אינם חפצים בך, לא תהיה גדול, ולא תעזור לך האמת. זו אינה קובעת עוד.
    לעומת זאת, אם רוצים בך כ“גדול”, שתהיה מושחת, וכמי שאין לו תכונות של גדול, ועושה את כל הטעויות האפשריות, תהיה “גדול”.
    כך מוצאים אנו, כיצד משחקים בגדולים. כאלו שכאשר השתלם הם אינם גדולים, וכאשר זקוקים להם הופכים הם לגדולים, וכאשר שוב אין רוצים בהם, הם הופכים ללעג ולקלס, ושופכים עליהם בוץ ורפש ללא רחם.
    הרשימה ארוכה, אך נעסוק הפעם בעיקר באיש החש בטעם זה בימים אלה, מי שהאמינו כי הוא יהיה ה“גדול” הבא של הליטאים, סובל עתה מן הפוליטיקאים הליטאים סבל רב, עד כדי כך, שהגיעו מים עד נפש, והודיע כי הוא פורש מ“מועצת גדולי התורה” הליטאית. הוא אינו מוכן לשבת עוד ליד שולחן של נוכלים וצבועים, ושל כאלו העושים מעשי זמרי, וגורמים לחילול שם שמים בצורה איומה.
    מאבק גדול מתנהל בפתח תקוה על הרבנות. הליטאים החליטו למנות רב ראשי לציבור החרדי את שלמה זלמן גרוסמן. למרות, שהרב הראשי של פתח תקוה הוא אחד מגדולי הליטאים הרב ברוך שמעון סלומון, ראש ישיבה ליטאית ידועה, ואף היה מתומכי הליטאים בבחירות. הרב שך החליט לתמוך בגרוסמן, מאחר וזה שמשו ומסתובב בביתו, והרב אלישיב שראה כי נעשה כאן עוול בל יכופר להרב סלומון שהוא רב הרבה שנים בפתח תקוה, האיש שנשא את סמל המלחמה למען השבת, והוא איש הליטאים, החליט להתייצב לימינו, וזעק כי אסור למנות את גרוסמן בפתח תקוה. ואם גרוסמן חפץ ברבנות, שיחפש לעצמו עיר היכן שאין פוגעים ברב ליטאי אחר.
    כאשר שמעו הפוליטיקאים מבני ברק, כי הרב אלישיב מתייצב לימינו של הרב סלומון ומתנגד למינויו של גרוסמן, נגזר דינו למיתה. ומכתירי הגדולים של ליטאי בני ברק המושחתים הידועים כחיים שאול קרליץ, נתן זוכובסקי ואהרן ישעי’ רוטר ודומיהם, החלו לרדוף את הרב אלישיב, עד כדי כך, ששופכים עליו רפש ובוץ שלא יאומן, ושלחו להגיד להרב אלישיב, כי עדיין לא שכחו לו את עבירותיו, וכי הוא כופר ומזרחיסט, ואינו ראוי לעמוד בד’ אמותיהם של בני תורה.
    הסיבה ידועה, הרב אלישיב היה מי שלחם נגד רבה של בריסק, כאשר יצא בכל כוחותיו נגד הרבנות הראשית, טען כי אסור לדרוך על מפתן בית זה, וכי ליהודי ירא שמים, אסור אפילו לעבור על המדרכה העוברת ליד בנין זה. אבל, הרב אלישיב בכהנו כדיין בבית הדין הגדול, לא שהה לדברי רבה של בריסק, ומידי יום הלך ל“היכל שלמה”.
    אך, בשל היותו מחותנו של הרב קנייבסקי ז”ל (המכונה סטייפלר), לא רצו לפגוע בהרב קנייבסקי, ואף חמלו על חתנו הרב חיים קנייבסקי, ולכן לא יצאו נגדו בפומבי, אבל כל בר בי רב שהסתובב בבני ברק ידע, כי הרב אלישיב הוא כופר וגס רוח, וכי הוא מנודה ואסור לעמוד במחיצתו. האיש אשר לחם נגד רבה של בריסק, אסור שבביתו ידרכו בני תורה.
    ולכן, הבני ברקים נידוהו. אמנם לא רשמית, אך מעשית לא רצו להכיר בו. ולקח זמן רב, מאז שפרש מן הרבנות, היה זה בעת שהסתכסך עם הרב גורן בפרשת הממזרים, היו זקוקים ליטאי בני ברק לפסק זמן ולרגיעה, עד אשר יכלו לאט לאט להכיר בו.
    ואכן, אנשיו של הרב אלישיב עמלו בשקט. הוא לקח לעצמו חתנים בני תורה ידועים. הוא השתדך עם הרב הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, ועם אחרים, שנתנו לו לגיטימציה. אך האיבה נגדו בבני ברק היתה מאז ומתמיד ידועה.
    הרב שך לא הכיר בו במשך שנים. הוא ראה בו סמל של מי שנושא את הטומאה. האיש אשר הלך עם הרבנות והמזרחי נגד רבה של בריסק, אינו ראוי ש“גדול” דוגמתו של הרב שך יבא אליו ויישב עמו ליד שולחן אחד.
    אבל, כאשר נוצר מצב חדש, והרב שך נזקק לחתימות על איסורים וחרמות, וידע כי לבד לא יהיה לכך תועלת, במיוחד כאשר היוצאים מבני ברק לבד אין להם ערך, הוא שלח להרב אלישיב. הוא ניצל את העובדה, שהרב אלישיב רצה להתקרב לחוגי בני ברק, ולכן כאשר שלחו אליו לחתום, עשה זאת בעינים סגורות, ללא דין וללא דיין.
    אך, לא עברו ימים רבים וחלה תפנית גדולה, הרב שך נזקק לו בכדי להקים מפלגה. הוא היה זקוק לירושלמים, ואז הוא “שכח” לגמרי מעבירותיו, והחליט לעשותו “גדול” צירף אותו למועצת גדולי הליטאים, והחלו לנפנף בשמו. טיפחוהו, ועשו ממנו “גדול” הבני ברקים העדיפו שלא לעסוק בעברו, ורצו בו, קיוו דרכו לכבוש את הדור הצעיר, את אלו שאינם מכירים את עברו, ואינם יודעים מה קרה בינו לבין רבה של בריסק.
    כך שיחק הרב אלישיב “גדול”, ובמשך השנתיים האחרונות, רצו לביתו הפוליטיקאים מן הליטאים, הם האמינו כי הוא יהיה בעתיד הפוסק האחרון, במיוחד כאשר הרב שך בעצמו, כאשר הביאו לפניו שאלות סבוכות, וחשש לקחת על עצמו אחריות, או שלא רצה להסתכסך עם צד אחד, היה שולח להרב אלישיב להכרעה. הבינו הפוליטיקאים, שצריך לפתח קשרים מיוחדים עם הרב אלישיב.
    והנה, הרב אלישיב יצא נגד הרב שך. וייאמר לזכותו של הרב אלישיב, כי הוא הבין את מה שהרב שך כבר אינו מבין. בזקנותו של הרב שך, השוכח ואינו יודע עוד, ולעתים פשוט חי בעולם אחר מתוך זקנה קשה שנפלה עליו, עשה מעשה אשר לא ייעשה, כאשר קרא למינויו של שלמה זלמן גרוסמן אברך צעיר בנו של חלבן ממאה שערים, שיהפוך לרבה החרדי של פתח תקוה. בטאון הליטאים הכתיר אותו כרבם החרדי של פתח תקוה, וכאן עורר מהומה גדולה.
    הרב אלישיב קם וזעק. הוא התייצב לימינו של הרב ברוך שמעון סלומון המכהן כרבה של פתח תקוה זה שנים, והוא מוכר כרבה החרדי של העיר. כאן נעשה עוול בל יכופר להרב סלומון. הרב אלישיב עשה למעשה את המוטל עליו לעשות בשעה שכזו, במיוחד כאשר הוא רואה כיצד עוול שכזה נעשה בצורה חמורה, ובשפיכות דמים שאין דומה לה.
    והנה, קמו הבני ברקים, ושפכו את כל חמתם על הרב אלישיב. הם הזכירו לו את ה“נשכחות”, והזהירו אותו כי יסתום פיו, אחרת יראו לו את הדרך. הם הודיעו לו כי הוא “שרוף” וכי הוא כבר “גדול” לא יהיה. הוא העז לקום נגד הפוליטיקאים מבני ברק, ונגד דעותיהם של הקובעים מי יהיו ה“גדולים” ולכן אחת דינו.
    בימים אלה שופכים את דמו של הרב אלישיב בצורה חמורה. עושים זאת אנשיו מבני ברק, כאלו אשר ראו בו “גדול” כאשר עשה מה שהם רצו, ואינו יותר “גדול” כאשר אינו עושה את אשר הם רוצים.
    את הבוץ על הרב אלישיב שופכים היום ליטאי בני ברק. לא חסידים, ולא כאלו שיש להם עמו חשבון ארוך בשל סיבות אחרות. מי שעושים לו מלאכה זו, הם “גדולי בני ברק” קבוצת צבועים, אשר כל תכליתם זו מזימה והרס הציבור החרדי.
    בימים אלה מתייסרים אנשיו של הרב אלישיב על מה שמעוללים לו. הם אינם יכולים לקלוט מצב זה. הם זועקים “מה חטאנו ומה פשענו”? הלא הרב אלישיב עשה את אשר היה חייב לעשות. אבל, אין למי לזעוק. בבני ברק פועלת השיטה, של הדיקקטורה המפלגתית, של בודדים המכריעים, וה“גדולים” חייבים לעשות כרצונם.
    קרה כאן משהו נוסף וחמור. שלמה זלמן גרוסמן, היה ראש צוות מושחתי בני ברק. הוא האיש הקרוב ביותר להרב שך, הוא המסית ומדיח, והוא האיש הנושא באחריות, לכל הצרות הפילוגים והפירודים בציבור החרדי. וכאשר פוגעים “בצדיק” זה, אין פלא שבני ברק תזדעזע, ובדיוק כמו במאפיא, איש לא יהין שלא להתייצב לצדו של ראש המאפיא, כאשר יש מי שמערער על סמכותו.
    דם ניגר היום מליטאים רבים הרואים כיצד הגיעו להשחתה נוראה זו. כיצד לוקחים יהודי כמו הרב ברוך שמעון סלומון, ראש ישיבת “נחלת דוד”, מי אשר במשך שנים חינך בני ישיבה בשיטה הליטאית, שלח אותם להרב שך, וכאשר התמודדו בבחירות, ניצב הוא לימין הליטאים, בכל לבו ונפשו, ועתה שופכים את דמו, בשל תאוה שנתאוה שלמה זלמן גרוסמן להיות רבה של פתח תקוה.
    הציבור הליטאי כואב את מה שקורה. וכפי שאמר אחד החכמים שבהם, שמה שהם גורמים לעצמם בידים, לא עשו לליטאי בני ברק האוייבים הגדולים ביותר שלהם. וכאשר הרב אלישיב הודיע כי הוא פורש ממועצת גדולי התורה הליטאית, לא היה זה פלא, הגיעו מים עד נפש.
    הרב אלישיב אינו הראשון שסובל מכך, וחש את השוט של פוליטיקאי בני ברק. עשו כך גם לאחרים. ולדוגמא, הרב עובדיה יוסף. בעבר היה טרף, ואסור היה לשבת במחיצתו. אך כאשר היו זקזקים לו, רדפו אחריו והפך להיות רב חשוב שיושב לצדו של הרב שך. וביום שאין בו עוד ענין, הוא שוב הפך להיות טיפש ומכונה בפיהם “חמור נושא ספרים’’...
    רשימת ה“גדולים” העולים ויורדים במחנה זה גדול. אך מי שלא רצה להאמין שזה יכול לקרוא גם להרב אלישיב טעה. עובדה היא, שאת דמו שופכים היום כמים, וללא רחמנות. הרב אלישיב הינו הקרבן התורן של מטורפי בני ברק, המכלים את זעמם במי שעומד להם בדרך, ובמי שאינו מוכן לקבל את תכתיבי המפלגה.
    והרב שך, יושב בביתו ונהנה, אין לו עוד מתחרה. לא איכפת לו שפיכת דמו של הרב סלומון, עדיף לו גרוסמן הפוליטיקאי אשר ממנו יהיה לו תועלת רבה יותר בתחומים פוליטיים.
    אלו ‘גדוליך’!!!

סיון תשנ"א

אמיתה של שקר

העולם החרדי עבר ועובר את אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה שלו, הציבור מאמין כי הוא חי באור גדול ואינו קולט איך שבכמה העשורים האחרונים עשו מן האור חושך, ומן החושך אור, ואין קולטים עוד היכן חיים

אתן לכם דוגמא שהיא כל כך בולטת אבל אף אחד כמעט אינו שם לב אליו. עד לפני עשרים וחמש שנה, ידע כל ילד, כי את השקפת התורה לומדים בספרי מוסר, וחסידות, ואילו היום מרמים את עצמם כי 'השקפה' לומדים מעיתון. עד לפני שתי עשורים בלבד, ידע כל ילד, כי הישיבה מקורה הוא ללימוד התורה, לעמול אך ורק בתורה, ואילו היום הם הפכו לסניפי מפלגות, עד כדי כך שבמקום לרצות להיות גדול בתורה, מבקשים להיות עסקנים חברי כנסת ראשי עיריות וכדומה. בעבר גדולים נוצרו ממציאותם, היום יחצני"ם מריצים גדולים, כבר עתה יודעים מי יהיה הגדול בעוד עשרים שנה, אותו מריצים כבר היחצני"ם למיניהם

מי שגרם למצב הזה הוא אותו מי אשר עשה את המהפכה בעולם הישיבות, מי אשר הפך אותם משיבות לסניפי מפלגות. וכאשר קמו ראשי ישיבות וזעקו על המצב הזה טענו כי זה ממיט חורבן והרס על עתיד עולם הישיבות, ירדו לחייהם השתיקו אותם ועד היום הזה הם סובלים אך ורק מפני שאמרו את האמת ביקשו להציל את העתיד

היהדות החרדית היום אינה עוד מה שהיתה, ובכדי להבין איך כל זה קרה, אתשדל בל"נ ועד כמה שאפשר להעלות כאן כמה מאות מן הרשימות שכתבתי בנושאים אלה, על מנת לפקוח עיני עוורים ובתקוה כי ימצא אותו אחד ויחיד אשר יעשה כל מה שיוכל להחזיר את הישיבות למה שהיו, ואת היהדות החרדית למה שהיא צריכה להיות ושלא נהיה ככל הגויים וככל המפלגות

כן, היינו יחודיים בעבר, ולא עוד. אין כמעט כל הבדל היום בינינו לבין החילונים, אנו חיים עם אותם רצונות והשקפות, הראש כולו בתקציבים ושררה, שכחנו מן האידאולוגיה, שכחנו מן המסירות והמאבק העיקש שלא לוותר היכן שאסור לוותר, היום תמורת נזיד עדשים מוכרים את הבכורה

אני יוצא כאן לדרך ארוכה בתקוה כי הקב"ה יתן לי להתמיד ולא לרדת מן הנושא עד אשר יקלטו כי אנו חיים בחושך מוחלט, ועלינו לשוב לאור האמיתי שהוא קיום התורה והמצוות ולא קיומה של ה'השקפה' ו'המפלגה' שהפכו להיות מעל תורה והלכה

לצערי, היום מפחדים לומר את האמת, ולכן גם ולמרות שיהיה זה בבחינת קול קורא במדבר, אם אצליח להציל נפש אחת שיפקח עיני,ו עשיתי את שלי