אהבת חנם...

הרב שך דיבר עם הרב פוברסקי איזה גדולה?!

    כל מי שלמד עיתונות, שמע מן המרצה, שכאשר כלב נושך אדם, אין זו שווה ידיעה. אך לעומת זאת, כאשר אדם נושך כלב, זו ידיעה חשובה.
    בדרך כלל, הידיעות בעיתונות נמדדות בהתאם למוזריות שבדברים. כאשר הדברים ברורים ופשוטים, אינם זווכים לידיעה. גם כאשר מדובר בדברים חיוביים, אין מתיחסים אליהם.
    בשבוע שעבר התבשרו הקוראים דרך עיתוני ארץ ישראל, הדתיים והחילוניים, כי הרב שך ראש ישיבת פונוביז’ שוחח עם עמיתו לישיבה ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי. תלמידי הישיבה אף דאגו להנציח את המעמד שנמשך חמש דקות בלבד, והעבירו את התמונות לעיתונים.
    מפרסמי הדברים לא חשו בטעות שעשו, כשבדרך זו הם מודים כי בין השניים עבר חתול שחור. בעבר הלא רחוק כאשר פרסמנו שקיים עימות בין השניים, מיהרו ליטאים ממקורביו של הרב שך להכחיש זאת. עתה בדרך עקיפה, הודו בני ישיבת פונוביז’, כי אכן קיים קרע בין השניים, וכי עתה תוקן הדבר, וכי השניים משוחחים.
    כאשר ראה את הידיעה קורא שלא היה לו מושג במה שאירע בישיבה זו, שאל עצמו, מה החידוש ששני ראשי ישיבות באותה ישיבה לאחר התפילה משוחחים חמש דקות. הרי הדברים פשוטים ומחוייבי המציאות. ראשי ישיבה המנהלים את אותה ישיבה, חייבים לקיים הידברות, לדון בבעיות של הישיבה, ולהגיע יחדיו למסקנות. ואם כן מה הרעש שהרב שך עמד חמש דקות ליד הרב פוברסקי לאחר התפילה ושוחח עמו?
    גם צורה העברת הידיעה, כאילו אין עוד קרע בין השניים, לא היתה במקומה. הם רצו להעביר מסר שאין עוד מחלוקת בין השניים, בעוד שדוקא ידיעה כזו מוכיחה שהמחלוקת קיימת, ועוד איך שהיא קיימת.
    כל ילד יודע ומכיר, כי ישיבת פונוביז’ היא ישיבה גדולה עם הרבה מאוד תלמידים. ואיש לא יקבל כי הענינים מסתדרים תוך חמש דקות, וכי בזמן מועט זה מצליחים לפתור את כל הבעיות. עדיין אין לישיבה זו רמי”ם כראוי. זה זמן רב שאי אפשר להכניס לשם אנשים חדשים בשל היריבות בין שני ראשי הישיבה הזקנים, ובודאי שבתוך חמש דקות לא הצליחו לפתור בעיה זו.
    זאת ועוד, בידיעה שהעבירו נאמר כי תוכן השיחה התמקד בענין קיצור ימי חופשת הקיץ, אך לא על מה שמעיק באמת על ישיבה זו, והוא ריענון כח ההנהגה, הכנסת אנשים חדשים, שיפיחו רוח חיים בישיבה שהיא אמנם גדולה מאוד, אך קטנה באיכות. זה שנים שהיא מאבדת גובה בתוכן הלימוד. וזאת בשל העובדה ששני ראשי הישיבה הזקנים אינם יכולים להסתדר ביניהם ולהגיע לידי הסכמה והבנה, מי יהיו החדשים שיכנסו.

*   *   *

    האמת היא, שבין השניים לא שררה מעולם ידידות. הרב שך שהיה אחד מתוך שלשה, רצה לשלוט בישיבה. הרב פוברסקי הגיע לפניו לישיבה, ומעולם לא דחף את עצמו יתר על המידה. ההיפך, הוא הבין כי השלשה צריכים לעבוד יחדיו. במיוחד לאחר פטירתו של הגר”ש רוזובסקי, היו השניים חייבים לקבל החלטות, ולכן רצה שהם יהיו שוים בין שוים.
    אך, הרב שך לא הסכים. הוא לא רצה בשום אופן שהרב פוברסקי יכניס לישיבה את בני משפחתו למרות שהם תלמידי חכמים מופלגים. לא איכפת היה להרב שך שהישיבה תיהרס, וכי לבחורים לא יהיו רמי”ם ראויים, העיקר שהרב פוברסקי לא יכניס את בני משפחתו. מחלוקת זו מתאימה בדרך כלל לעסקנים. שמענו עליה גם אצל כל מיני רבנים אחרים, אבל אין היא מתאימה למי שמתיימר להיות מנהיג ציבור.
    עובדה היא שאין להכחיש אותה, כי הרב שך היה ביריבות קשה עם הרב פוברסקי. והדברים הגיעו לידי כך, שתלמידי הישיבה זרקו סטענדרעים על הרב פוברסקי. הם עשו זאת על מנת למצוא חן בעיניו של הרב שך שלא מחה על המעשה. ביזו את הרב פוברסקי בצורה קשה ביותר, ולא ראינו שהרב שך יעשה משהו לעצור בעד נגע זה.
    נוצר מצב שבן קם באביו. תלמיד פוגע ברבו. חינוך זה החדיר הרב שך לישיבת פונוביז’, שהכל חייב להיעשות בכח, באלימות. הוא רצה להיות מספר אחד, להיות ראש ישיבה ללא שותפים, אבל הוא לא מצליח להיפטר מהרב פוברסקי.
    אין ספק, כי לו יכל להיפטר מהרב פוברסקי, הוא היה מתפטר ממנו, למרות שמדובר באחד מגדולי ראשי הישיבות בדורנו, מישהו שלולא המאבק של הרב שך נגדו, הוא היה זוכה ומגיע למקום הראשון בעולם הישיבות.
    הנסיון של הרב שך להפשיר את הקרח, הוא נסיון שמטרתו פוליטית. לאחרונה העבירו שוב ביקרות קשה על הרב שך שהוא מגביר את המחלוקת בישיבה. כזכור, הרב פורבסקי לא הגיע כמה שבועות לישיבה בשל היריבות עם הרב שך. ואת זה רוצה עתה הרב שך לתקן.
    מי שזוכר עדיין, לפני כמה שנים סגרו את ישיבת פונוביז, בשמחת תורה. לא איפשרו שם לערוך הקפות, בגלל החשש לשפיכות דמים, בין חסידיו של הרב שך לחסידיו של הרב פוברסקי. מנהלי הישיבה חששו מפרעות, ולכן העדיפו למנוע את הדבר בצורה שכזו.

*    *    *

    אחת העלילות על החסידים היה, כי בתוך החצרות קיימת מחלוקת. האחים רבים אלו עם אלו, ובכל פעם לאחר פטירתו של אדמו”ר נוצר קרע בין קבוצות. יש הרבה אמת בטענה, שהיא כלשעצמה חמורה ועד כה לא נמצא לה פתרון של ממש, אך אין זה פותר במהומה את הנעשה בישיבות עצמן. גם שם קורה אותו הדבר, ומי שבקי במה שקרה בשנים אחרות, ועליהן מה שקורה בישיבת פונוביז’ עצמה, יודע כי המחלוקת שם הרבה יותר קשה.
    בדרך כלל, כאשר מתפלגים, קיימת מתיחות בין הצדדים, אבל לאחר שהפילוג הפך לעובדה משלימים עם המציאות, וכאילו קיימות שני חצרות. בעוד שבישיבות המריבה היא כמעט לעד.
    הנסיון לטשטש את המציאות בדורנו זה לא מצליחה. למעשה כבר למדנו כי סדנא דארעא חד הוא, וכי מה שקורא בקצה אחר של העולם יודעים גם בקצה השני. אבל ההבדל מן העבר הוא, שעד אשר ידעו לקח הרבה זמן. כיום הטכנולוגיה התפתחה, וניתן לשבת במרחק של אלפי מיילים ולחזות בו זמנית בנעשה בכל פינה העולם.
    אם היה מי שחשב, כי ניתן יהיה להסתיר ולטייח את העובדה כי הרב שך רב עם הרב פוברסקי, וכי היחסים ביניהם היה בבחינה זועה, טעה. עובדה היא, שעתה הם בעצמם הודו על ידי פרסום הידיעה, לפיו הרב שך דיבר ביום שני בשבוע שעבר עם הרב פוברסקי.
    ומה היה לפני אותו יום שני? האם גם זה הוא דיבר עמו? בודאי שלא. כי לו היה מדבר עמו גם בעבר, לא היה הדבר שווה ידיעה. אם הבינו כי יש מקום לפרסם ידיעה כזו, פירושו של דבר כי הם מודים שמשהו לא היה כשורה, וכי עתה יתוקן הדבר.

*    *    *

    השאלה הבסיסית היא, האם ימשיך הרב שך לדבר עם הרב פוברסקי, והעיקר, האם יסכים עתה למינויים שהרב פוברסקי מציע. האם יסכים שחתנו יהיה ר”מ בישיבה, והאם ימשיך להתנגד לכל הסכם עם הרב פוברסקי כפי שעשה קודם לכן.
    לכאורה, בעיה זו היא פנימית של ישיבת פונוביז’, פרט להורים ותלמידי ישיבה זו, אין זה מענינו של אף אחד לעסוק בכך. אבל אין זה כך. מה שקורה שם מוכיח על דברים אחרים. על התנהגותו של הרב שך עם ציבור אחר, וזו מלמדת ומחייבת אותנו חשבון נפש ארוך.
    אין זה סוד, כי היהדות החרדית מפולגת. אחת ההאשמות שליטאי בני ברק זורקים על החסידים, כאילו הם לא הסכימו להנהגה קולקטיווית, אלא רצו שלטון בלעדי. דבר שהוא שקר מוחלט. הציבור החסידי דגל בשלטונה של מועצת גדולי התורה, ובהתאם להכרעות שולחן זה כך יתנהלו הדברים, מבלי שצד זה או אחר יראה עצמו שולט. אבל הרב שך לא הסכים. הוא רצה שלטון בלעדי. הוא רצה שההחלטות יתקבלו כפי שהוא ממליץ, למרות שרוב החברים סבורים אחרת.
    מי שזוכר עדיין, המאבק במועצת גדולי התורה היה על שני דברים. על הרוטציה ועל היחודיים. האדמו”ר מגור המליץ כי מי שכיהן שתי קנדציות לא יכהן קדנציה שלישית בכנסת. ההצעה הועלתה בישיבת מועצת גדולי התורה פעמיים. ובשני הפעמים היה רוב להצעה שהתקבלה כמקובל. אבל הרב שך שהיה מחוייב לנציגו שלמה לורנץ שרצה להמשיך בכנסת, רצה שכל המועצה תתקפל בגלל האינטרס של שלמה לורנץ. וכאשר זו לא התקבלה, הוא כעס ועזב את המועצה.
    באותן הימים היתה המחלוקת מסביב לתקציבים היחודיים. האדמו”ר מגור הציע שכל התקציב היחודי יכניסו לקופה אחת, ותתחלק על פי קריטריון שווה בשווה לכל המוסדות. אך לורנץ לא הסכים, הוא רצה נתח גדול יותר, והרב שך ששימש נציגו במועצה זו עמד על כך שהענינים יתנהלו כפי שהם מתנהלים, וכי לא יקימו קופה כללית לכל המוסדות. רוב גדולי התורה היו בדעה כי האדמו”ר מגור צודק, והרב שך זעם.
    הרב שך לא היה מוכן להיות שווה בין שווים. הוא רצה להיות עליון, מי שקובע עבור כל המועצה. הוא רצה שיקימו מעין מוסד עליון מעל מועצת גדולי התורה שלה יהיה הסמכות לבטל החלטות, או לעקוף אותן, ולכך לא הסכימו.
    מה שקורה עתה בישיבת פונוביז’ היא ההוכחה הגדולה והניצחת, כי הבעיה עם הרב שך, הוא השלטון היחיד. הוא לא יכול לשלוט יחד עם אחרים. הוא לא יכול לשבת עם נוספים. הוא יעשה זאת רק כאשר הוא יכול לעקוף אותם.
    מה שאירע לאחרונה בישיבת מועצת גדולי התורה הליטאית מוכיח שוב עד כמה נכונים הדברים. כולם היו בדעה ללכת לקואליציה עם המערך. הרב שך רצה אחרת, הוא עקף את כולם שנאלצו לבלום את פיהם למרות שלא הסכימו לדבריו, וכך הוא יכול להמשיך ולשבת בראשות מועצה שהוא יכול לבטל את החלטותיה.
    פונוביז’ היתה מתנהלת אחרת לו היה שליט יחיד. ישנם הטוענים שגם אז לא היה טוב. עתה הוא רב עם הרב פוברסקי ואינו יכול להסתכסך עם ההנהלה. לו היה יחיד, הוא היה רב עם הרב כהנמן וממרר לו את החיים.
    עובדה היא, הרב שך היה בעל מחלוקת ונשאר כזה. מה שקורה ביהדות החרדית היא תוצאה של רדיפה אישית אחר כבוד. עצם העובדה שאת דרשותיו הוא מתחיל במילים כי אינו מחפש כבוד, זוהי ההוכחה כי הוא מחפש כבוד. כי לולא היתה סיבה לחשוב כך, מדוע עליו להצטדק.
    הציבור החרדי כיום שבור ורצוץ אך ורק בשל שנאתו העזה לזרמים גדולים מן הציבור החרדי. שנאתו את החסידים, היא כשנאת הערבים את היהודים. הבעיה שלנו היתה בכל השנים שהתעלמנו מן המציאות. ראינו את הסימפטום אך לא עסקנו בנושאים האלה. חשבנו אולי זה יעזור, אולי לא תהיה לכך השפעה. אך הנה, ההשפעה היתה ועוד איך. היום הכל הרוס. הציבור מפוצל אך ורק בגלל שגעון הגדלות שלו.

מעשה ידיו

הרב שך הוא זה שיצר את ה“צווי דינים” שהתיר לש”ס את ההשתתפות בממשלה בניגוד לדעת רוב גדולי ישראל, והוא האחרון שיכול עתה לבא בטענות להרב עובדיה יוסף

סוף סוף יצא המרצע מן השק, ומה שלא ברור היה עוד לפני שבע וחצי שנים, איך משתדך אותו האיש מבני ברק עם הרב עובדיה יוסף, ברור עתה. הכוונה היתה פוליטית בעיקרה, וכלל לא אידיאולוגית. ועובדה היא, שהמרחק בין הרב שך להרב עובדיה יוסף, היה והינו כמרחק מזרח ממערב.
    אך השאלה היא, מי רחוק יותר ממי ולאיזה כיוון. לכאורה, יהיו אשר יטענו כי הרב עובדיה יוסף הוא זה שהלך לכיוון השמאל, וכי הוא זה שחורג מן המותר. ואילו הרב שך, הינו קנאי, המחמיר ומקפיד, כזה שאינו רוצה “חלילה” כי יעשו את מה שאסור. לכן, כאשר נתבונן במציאות, של שבע וחצי השנים האחרונות, כולל ימים אלה, נגיע למסקנה הפוכה בתכלית. הרב עובדיה יוסף, הוא זה ההולך בדרך שלו, הוא זה שלא פרש ממנה. ואילו הרב שך, הוא זה הרוקד מחתונה לחתונה. וכאשר השתלם לו פוליטית, הוא התיר את האסור, וכאשר התנאים הפוליטיים השתנו, השתנו יחד עימם גם ההיתרים והאיסורים.
    רבים תמהים ומתקשים להבין, איך זה שהרב עובדיה יוסף החליט להרים את נס המרד בהרב שך. כאן לא מדובר בענין שהוא רק פוליטי, ובקבוצה קטנה של רבנים. הפעם התייצבו כל הרבנים האשכנזים מצד אחד, והכוונה היא לכל רבני הליטאים, ורבני החסידים, אשר גילו דעתם הברורה, כי כל עוד שולמית אלוני בממשלה, הדבר אסור בתכלית. ובכל זאת, הוא החליט לעשות אחרת.
    אך, מי שיתבונן לרגע בתוכנם של דברים, ובגישה הסותרת של הספרדים והאשכנזים לענין, כלל לא יתמה, ואף יאמר, כי הרב עובדיה יוסף צודק במאת האחוזים, וכפי שלימדו אותו כך הוא עושה. ואת ההיתר לדברים, הוא קיבל מהרב שך בכבודו ובעצמו, ולא מאף אחד אחר.
    אין זה סוד, כי היהדות החרדית התנגדה תמיד לישיבה בממשלה. אפילו בקואליציה לא התירו, ובמשך שנים רבות ישבו באופוזיציה. בשנות תשל”ז, כאשר מנחם בגין רצה להבטיח שינויים ותיקונים של דברים רבים, התירו גדולי ישראל מכל החוגים, את ההצטרפות לקואליציה, אך בשום אופן לא לממשלה. הרבנים הסבירו, כי השתתפת בקואליציה, אינה מקנה עדיין תפקידים בממשלה, וממילא כאשר מקבלים תפקידים בכנסת, אין זו נשיאה באחריות. הכנסת אינו מוסד ביצועי, ולכן אין בכך איסור. לעומת זאת, הישיבה בממשלה, הממונה על הביצוע, זו הנושאית באחריות למעשיה ומחדליה, ולכן אסור בתכלית להשתתף בממשלה.
    וכך, במשך עשר שנים לפחות, ישבו בקואליציה, כאשר נוטלים תפקידים בכנסת בלבד, ובשום פנים ואופן ולא בממשלה. לא היה אפילו מי שהעלה על הדעת, לשאת בתפקידי סגני שרים, כי אף זו נראית היתה בעיניהם של רבים מגדולי ישראל, כי הענין קרוב מדי לממשלה, וכי יש כאן אחריות עקיפה, ובשום אופן לא התירו אותה.
    כך התנהלו פני הדברים, עד אשר הוקמה ש”ס. זו, יצרה לעצמה תדמית של מפלגה חרדית, ולכן לכאורה צריכה היתה לנהוג כפי שהחרדים נוהגים, וכלל לא להשתתף בממשלה. אבל, הדברים לא היו פשוטים כלל, מאחר ומפלגה זו ללא הממשלה, היתה מתפוררת מיד, ובודאי שלא מפיקה את התועלת שהיא ביקשה להפיק במציאות הקיום שלה.
    ולכן, הרב עובדיה יוסף, שהיה מנהיגה הרוחני של ש”ס, בא לביתו של הרב שך להיוועץ עמו, הוא בא לשמוע מה דעתו בענין, וכיצד נכנסים לממשלה.
    הרב שך הבין, כי התועלת שתפיק ש”ס תהיה רק אם זו תחדור לממשלה, ותתפוס תיק ממשלתי, ולכן ישב הרב שך, ועשה “צוויי דינים” (שני דינים). הוא קבע, שקיים דין אחד לאשכנזים, ודין אחד לספרדים. ובעוד שלאשכנזים ההשתתפות בממשלה היא אסורה בתכלית האיסור, ואסור לאף אחד כלל להעלות במחשבה דבר שכזה, הרי לספרדים דין אחר לגמרי, והתיר להם להצטרף לממשלה, לשאת בתפקידים, ובאחריות למעשיה ומחדליה של הממשלה, למרות שברור וידוע היה להרב שך, כי ממשלה זו אחראית לחילולי שבת נוראים, ולמעשים אחרים, אשר אסורים בתכלית, ואשר בגינם, אין יכולה אגודת ישראל להצטרף לקואליציה.
    כאן, למד הרב עובדיה יוסף את השיטה האשכנזית, זו שלא היה רגיל אליה. מי שמכיר את הרב עובדיה יוסף, יודע שהוא איש ההלכה, והדברים אצלו בדרך כלל יבשים. בכל נושא וענין ששואלים אותו, הוא ישיב במותר או אסור. גישה כזו של “צוויי דינים”, זו המצאה אשכנזית ליטאית, שעל ה“גברא והחפצא”, המציאו גם כי ב“גברא” לחוד וב“חפצא” לחוד ניתן לעשות “צוויי דינים”, ומצאו דרך כיצד לחמוק ממצבים שברור כי מדובר באיסורים נוראים. בהסבר זה של “צוויי דינים”, הכל מסתדר.
    וכך, פתח למעשה הרב שך לספרדים את הפתח להשתתפות בממשלה, וקבע, כי איסור של גדולי התורה האשכנזים, אינו תקף כאשר עוסקים בספרדים, למרות שמדובר באותה ממשלה ובאותן מחדלים. שם, מה שחשוב ונחוץ, זו התועלת המפלגתית. ולמען מטרה זו, מותר להשתתף בממשלה, למרות שזו אחראית לאיסורים נוראים וחמורים.
    עתה, כאשר הרב שך יצר מהומה גדולה, אף פרסם איסור חמור בענין ההשתתפות בממשלה, כשלצידו מתווספים גם כן הרבנים אויערבך ואלישיב, היה להרב עובדיה יוסף הסבר מצויין. הוא קבע “צוויי דינים”, האחד לאשכנזים, שהאיסור של הרב שך תקף, ולכן אסור ל“יהדות התורה” להצטרף ללממשלה, ואילו דין שני לש”ס, שעליה לא חלים האיסורים הללו, וכי מה שחייב להנחות אותם זו התועלת המפלגתית, וכאשר ההשתתפות בקואליציה ובבמשלה משרת את האניטרס הזה, הרי הרב שך, הוא זה שקבע קביעה זו, והיא לכאורה מחוייבת המציאות.
    לכן, זעמם של הבני ברקים נגד הרב עובדיה יוסף, הוא זעם מיותר ולא צודק. הרב עובדיה יוסף הוכיח הפעם, כי הוא זה הלומד פסקים ודינים לעומקם, ומקיים את פסק דינו של הרב שך, ולא בעלי ה“השקפה”, שאצלהם הדין וההלכה משתנים בהתאם ל“דעת תורה”, שפירושה סילוף ושקר. היום אומרים כך, ומחר אחרת. כאשר משתלם פוליטית ל“השקפיסטים” לשבת בממשלה, זו מותרת, ומוצאים לה את כל ההסברים הדרושים, וכאשר המציאות הפוליטית שונה, והם מעדיפים כי ש”ס תשב באופוזיציה, אזי הכל משתנה, למרות שבעצם אין כל הבדל בין אז להיום.
    ובואו ניגש למציאות הדברים, וראו עד להיכן הגיעה קהות החושים, שאין מבחינים עוד בין אור לחושך. המציאות במינויה של שולמית אלוני כשרת החינוך, היא אמנם לא טובה, אך, האם יצחק נבון במשרד החינוך היה יותר טוב?
    אין הבדל בין חילוני זה או אחר. ההיפך, מבחינה מסויימת עדיף שתשובץ שם שולמית אלוני, מאחר וזו יוצרת את המחיצה. המציאות הזו משכנעת את ראש הממשלה, כי עליו להפריד בין החרדים לבינה, ומעשיה ודבריה נבחנים בקפדנות ובחשדנות. לעומת זאת, כאשר יש לנו עסק עם שר החינוך שהוא חילוני, אך אינו בעל תדמית שכזו, הסכנה היא גדולה פי כמה.
    ונמחיש את הדברים במציאות הנוכחית. המועמד האחר לתפקיד, היה – ואולי עוד יהיה – רפאל איתן, שהוא אנטי חרדי לא פחות משולמית אלוני. ופרט לנושא ששמו שלימות הארץ שכאן יש לו ענין, כאיש צבא, וכלוחם על השטחים שישארו בידי ישראל, בכל יתר הנושאים הוא פוקר עול, וגרוע משולמית אלוני.
    ובכל זאת, לא היינו שומעים כי תיווצר בעיה. עם מציאות זו היו משלימים. בל נשכח, כי אחת ההצעות שהציעו עתה ליצחק רבין, הוא סבב-שרים, ששולמית אלוני תעבור למשרד הפנים, אריה דרעי למשרד השיכון, ורפאל איתן למשרד החינוך. זו היתה מרחיבה את הקואליציה, ומבטיחה את החרדים בפנים.
    אך, זו עדיין לא פותרת לנו את העניין עצמו. האם מינויו של חילוני מן הסוג הזה היה טוב יותר? התשובה לכך היא, לא ולא, אין הבדל ביניהם.
    וכאן בעצם ההבדל בין הרב עובדיה יוסף להרב שך. הרב יוסף מסתכל על הדברים נכונה. וקובע כי ממה נפשך, אם זו אסורה, היא היתה אסורה גם בזמנו של יצחק נבון, ולא שמענו את הרב שך תובע כי יפרשו מן הקואליציה. ההיפך, בזמן אשר מינו את יצחק נבון לתפקיד שר החינוך, היה זה הרב שך שהתיר לש”ס את ההצטרפות למשלה, ואילו לחרדים האשכנזים התיר רק את הקואליציה.
    מה שהשתנה הפעם, הם יחסי הכוחות. בעוד שבעבר היה להרב שך כח פוליטי חזק יותר, עתה הוא נותר ללא נציגות, והבודד שנכנס אחרון ברשימת “יהדות התורה” אינו כזה שעמו הוא יצליח לחולל מהפכות ומהומות.
    הרב שך זקוק עתה לש”ס שתפרוש מן הקואליציה, בכדי שיפתור עם כך בעיות משלו, ומה שיקרה, יהיה זה הוא שירוויח. כי ממה נפשך, לא יפרשו, הרי מוניע שפירא ור’ מנחם פרוש ישארו בחוץ, וזה לכשעצמו כבר הישג גדול בשביל הרב שך. ואילו אם ש”ס בסופו של דבר תפרוש, הרי יבטיח לעצמו תפקידים חזקים יותר בקואליציה, כי זו תזדקק לו, ויצחק רבין ייאלץ לוותר לו בתחומים מסויימים.
    גישתם של הבני ברקים הרודפים עתה את הרב יוסף ואנשיו, היא מעוותת ואינה צודקת. הרב יוסף עושה את מה שחינכו אותו לעשות. הוא למד את פירושם של הדברים, והוא מקיים אותם הלכה למעשה.
    הענין הוא, שהרב עובדיה יוסף לא קלט מסר אחר בדבריו של הרב שך, כי מה שהוא קובע, אינם הלכה למעשה, אלא כאלו אשר משתנים בהתאם לצרכים הפוליטיים. הרב יוסף לא למד מה זה “דעת תורה” שנוצרה כדי לעקוף את ההלכה, ובכדי שיוכלו דרכה לשנות דברים, כאשר אלו עומדות בניגוד לרצונותיהם הפוליטיים.
    המאבק בהרב עובדיה יוסף ואנשיו עומדים בסתירה מוחלטת למה שקלטו. בעבר, לא עסקו עימם בענינים שבאידיאולוגיה. ש”ס מעולם לא חרתה על דיגלה מאבק במחללי השבת. ש”ס מן הרגע הראשון קבעה ואמרה, כי מה שחשוב לה אלו עמדות חזקות בקואליציה, וזה בעצם מה שבקשו מן הרגע הראשון שפתחו במו”מ קואליציוני.
    הרב שך בעבר טיפח גישה זו ואף עודד אותה. גם במפלגתו בעבר הלא רחוק תבעו רק תקציבים ועמדות במשרדי הממשלה, זה מה שהיה חשוב להם, ומדוע מה שהיה טוב בשביל המפלגה הליטאית וראשיה, שיהיה עכשיו לא טוב ואסור למפלגה הספרדית.
    הרב שך, הוא זה שבישל דייסה זו. הוא זה שחינך לכך, ואלו הם הפירות שבהם השקיע את כוחו בשבע וחצי השנים האחרונות. טענות, עליו להפנות לעצמו בלבד.

קצר ראות

סכנה גדולה מרחפת על עתיד החינוך החרדי בישראל בשל מעשה נורא שעשה הרב שך בניגוד לדעת כל גדולי החסידות

אחד הדברים שגדולי התורה בישראל שמרו מכל משמר, היה כי החינוך החרדי לא יפול לידם של אנשי החינוך החילונים. ולכן, בכל מסגרת שהיא, שמרו כי החינוך החרדי יטופל במשרדים אחרים, ורק במשרד החינוך.
    ואכן, תקציב הישיבות מועבר דרך משרד הדתות, וכך גם חלק גדול מן התקציב לתתי”ם ובתי הספר החרדים מופנה דרך משרד זה. כאשר המטרה ברורה, שלחילונים לא תהיה שליטה על סדר ושיטות החינוך, וכאשר התקציבים מוזרמים דרך משרד שאינו עוסק בחינוך, אין אלו מתערבים בשיטת החינוך, אלא בנתונים טכניים בלבד, של מספר התלמידים ובעלי הזכאות. ואילו היה הטיפול במשרד החינוך, היו עוסקים גם בצד החינוכי, וברור כי זו מעמידה בסכנה את החינוך החרדי.
    כבר מן הרגע הראשון שהצטרפה אגודת ישראל לקואליצה, עוד לפני חמש עשרה שנה בשנת תשל”ז, הציעו לאגודת ישראל לחדור למשרד החינוך, ולשלוט על ה“החינוך החרדי”. אבל, גדולי ישראל הבינו כי הדבר אסור בתכלית. כאשר הנימוק הוא, כי נכון עתה אנו שולטים, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה בקדנציה הבאה, ועלולים לסבול על כך.
    לכן, בחרו גדולי התורה בדרך האחרת, של טיפול במוסדות אלו במשרדים שעיקר הטיפול הוא טכני בלבד, ואינו קשור לחינוך, וכך עברה היהדות החרדית ארבעים שנה, מבלי שהיה מי שהעיז בכלל להעלות על הדעת, להקים “מחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
    אך כאשר הרב שך הקים את המפלגה הליטאית, זממו הוא ואנשיו, להקים במשרד החינוך “מחלקה לחינוך חרדי”. המטרה של הרב שך היתה, דרך מחלקה זו להשתלט על כלל המוסדות. באותן הימים, ברור היה לו כי הוא שולט על מתי מעט של המוסדות, והוא קיוה, כי דרך מחלקה זו, הוא יוכל לשלוט גם על מוסדות שרשמית אינם מנאמניו.
    ואז, כאשר הציעו הקמת מחלקה שכזו, התריעו נגד זה חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהביעו דעתם הברורה והצלולה, כי הדדבר אסור וכי אין לתת יד להקמת מחלקה שכזו. ולכן, כל מה שאגודת ישראל רצתה בשעתו, כי דבר שכזה לא יקום ולא יהיה.
    אבל הרב שך עשה את החשבון הקטנוני והצר, כשהאמין כי דרך מחלקה זו הוא יחדור למוסדות שאינם רוצים בשליטתו, הוא עשה מאמץ, והצליח להעביר הכרעה, והקימו את “המחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
    גדולי התורה האמיתיים הצטערו על כך צער רב, ואילו הרב שך היה מלא שמחה. הוא האמין, כי דרך מחלקה זו, הוא יצליח לחדור גם להיכן שבלעדי המחלקה הוא לא מצליח.
    גדולי התורה האמיתיים, חששו מאוד ממה שמחלקה זו עלולה לגרום ליהדות החרדית. החשש היה בעיקר לעתיד, כאשר יבא יום, ובמשרד החינוך יישב שר שהוא עוכר ישראל, אנטי חרדי, שירצה להזיק, ואם ישלוט על המחלקה, החינוך החרדי יסבול ממנו צרות גדולות.
    ומה לנו יותר מימים אלה, כאשר שולמית אלוני היא המועמדת לתפקיד שר החינוך, וגם אם ימונה אחר או אחרת, מדובר בכאלו שכולם אנטי חרדיים ולא דתיים. והנה, החינוך החרדי מופקר בידיהם של אלו, ובכל זאת, לא בגלל שהחרדים רצו בכך, אלא מפני שהרב שך, שכל מחשבתו היתה כיצד להפיק טובת הנאה אישי ופוליטי, גרם לצרה הגדולה והנוראה, והעביר לידי החילונים, את אחת העמדות החשובות והחזקות ביותר, העלולה חלילה להמיט שואה על החינוך החרדי בישראל.
    היום רואים במוחש, עד כמה היה הרב שך קצר ראות, כאשר ניסה לשקר את עצמו, כי לעולם חוסן, וכי תמיד ישלטו החרדים על מחלקה זו. הוא לא רצה לקחת בחשבון את אזהרת גדולי ישראל האמיתיים, אלו הזועקים, כי הוא מעמיד את החינוך כולו בסכנה, הוא חשב את עצמו לחכם יותר, והנה רואים אנו לאן הוביל את הציבור החרדי לחרפתנו ולבושתנו.
    עדיין מוקדם לדעת מה יקרה בעתיד. נתפלל ונקוה כי תבוטל במהרה מחלקה זו, ואם חלילה לא, ששר החינוך החילוני לא יוכל לשלוט עליה. אבל, מינויו של שר חינוך חילוני, כזה אשר ירצה להטביע את חותמו על החינוך בישראל, אין ספק כי  הוא יתערב בחינוך החרדי, ויתבע לימודים כאלו, שאינם מקובלים ביהדות החרדית, ועוד יהיה לנו עמו צרות רבות ורעות.
    ואת כל אלו, לא החילונים הם אשר גרמו לנו, אלא הרב שך, הוא האיש אשר גרם את כל החורבן הגדול והנורא לציבור החרדי.
    ונעיז ונאמר, כי מפלגת העבודה ויצחק רבין, לא היו מעלים על הדעת לקיים במשרד החינוך מחלקה לחינוך חרדי. לולא היה זה הרב שך שהקים מחלקה שכזו, הם לא היו מאמינים כי דבר כזה בכלל אפשרי. עתה, לאחר שהרב שך נתן להם במתנה מחלקה שכזו, ודרכה יוכלו חלילה לחדור לחינוך החרדי, הרי מי שכאן המזיק הגדול, שגרם לצרה הגדולה והנוראה, הוא אך ורק הרב שך ולא אף אחד אחר.
    ברור, שבענין זה קשורים יועציו קרוביו, אלו אשר הסיתו אותו לכך. מי שנושא באחריות הוא הרב שך, לא רק מפני שהוא הגדול בהם, אלא מפני שבלעדיו הדבר לא היה קם. ובמקום שיאמר להם לא, וכי הדבר לא טוב ואסור שיתקיים, הוא עודד אותם ונתן להם את הכח והיכולת, להקים מחלקה שכזו, המהווה עתה סכנה גדולה ואיומה לציבור החרדי.
    בל נשלה את עצמנו, כי בכך שבראש המחלקה יושב יהודי חרדי, כי אין ממה לחשוש, כאשר השר הוא חילוני, הוא יכול למצוא את הדרך כיצד לעקוף אותו, או לחייב אותו לעשות פעולות שהם בניגוד גמור לרצונם של גדולי ישראל. אך, אז תהיה לנו בעיה גדולה, אל מי נזעק, האם נקבע צום ומספד על ה“גזירה הנוראה” של השר החילוני, או שניאלץ לגזור צום ומספד על המצב הנורא, שגרם לא אחר מאשר הרב שך, שהוא האחראי הישיר לכל תוצאה עגומה שחלילה מחלקה זו תניב בעתיד.
    למדנו כאן דבר נוסף וחשוב, כי הרב שך אינו שוקל דברים לעומקם. הוא אינו בוחן דברים לטווח ארוך. הוא מחליט על פי מצב של רגע, ואם הדבר טוב ומשתלם לאותו רגע הוא יאמר כן, למרות שזו תזיק בעתיד ותגרום חלילה חורבן והרס החינוך החרדי.
    זהו ההבדל בין גדול אמיתי, למי שכל כולו שקר, העטוף בתואר של “גדול” אך רחוק מאוד מזה. “גדול” אמיתי, לא היה מעיז לתת הכשר למחלקה שכזו, הוא היה עושה הכל, שהחינוך החרדי יהיה מה שיותר רחוק מתחום השיפוט החילוני, ובוודאי שלא היה מאפשר, כי זו תחדור למשרד החינוך.
    אחת המשימות הקשות המוטלות עתה על החכי”ם החרדים מאגודת ישראל, הוא ביטולה של אותה מחלקה. דוקא בשל מינויו של שר חילוני, זו מחייבת, שבכל הסכם קואליציוני, מחלקה זו חייבת לצאת ממשרד החינוך, או להתבטל כליל. אך ספק אם הדבר יעלה ביד החרדים, ואוי לנו אם ניאלץ בגלל קוצר הראות של הרב שך, לסבול ולאכול מרורים, מרשעי ישראל, כאלו אשר כל רצונם הוא להרוס ולשבור את החינוך החרדי.
    אין זה הדבר היחיד שהרב שך עשה והתחרט. ומה לנו יותר מן הפילוג בין החרדים, שעתה הוא מתחרט וטוען כי זקוקים ל“אחדות”. והשאלה הנשאלת היא, ואם כן, מדוע הוא פילג את הציבור החרדי? אם הבין אז כי זה חשוב ורצוי, מה השתנה מאז, מדוע היום זה יותר לא רצוי?
    הבעיה עם הרב שך, שאין לו דעות יציבות וברורות. ובניגוד לגדולי ישראל האמיתיים, שדבריהם כמסמרות, הם יציבים וחזקים, אצלו בכל כמה דקות הם משתנים. ובואו וראו מה לנו יותר, במשך שבוע אחד של אחר הבחירות, כאשר תחילה הזהיר, כי אסור ללכת לקואליציה אחת יחד עם שולמית אלוני ויוסי שריד, ולאחר כמה ימים, שינה דעתו, וקבע כי יותר טוב לשבת עימהם.
    אותו דבר קורה בתחומים אחרים. להרב שך אין דיעה יציבה וחזקה, זו לא בנויה על בסיס איתן וחזק. הוא בוחן דברים לאותו רגע ובו במקום, ואינו לוקח בחשבון את ההשלכות שלהן.
    ומה לנו יותר מהמחלקה לחינוך חרדי במשרד הדתות, כאשר קבע כי יש צורך במחלקה כזו, ועתה הוא מצטער עליה, ויודע כי זו עומדת בסכנה איומה. ובמקום שישמע לגדולי ישראל אז, וימנע את מה שעלול לגרום לצרה גדולה ליהדות החרדית, הוא העדיף את הצד הפוליטי של אותו רגע, הוא חשב כי בכך הוא קונה עדיפות על אגודת ישראל, וכי הוא ישלוט על החינוך החרדי, ולכן הוא נתן יד למעשה, ועתה קורעים עליה קריעה, וחוששים שמא תגרום מחלקה זו להרס וחורבן היהדות החרדית.
    ומה שחמור במיוחד בכל הענין, זו גישתו של הרב שך לענין החינוך החרדי. בעבר הוא היה קיצוני, ודיעותיו קרובות היו לדעות של סאטמאר ודומיהם. הוא התנגד לכל קשר עם משרד החינוך בכל דרך שהיא. הוא רצה כי החינוך החרדי יהיה לגמרי נפרד ומחוץ לתחום לכל רשויות השלטון בישראל. והנה, במשך השנים, מי שהחדיר את החינוך החרדי עמוק יותר לתחומי הרשויות בישראל, היה הרב שך, שהחל בעבודה זו בחינוך העצמאי, להם התיר יותר ויותר, ומשם עבר לישיבות והחדיר אותם לכל פינה, ולא שמר על הגבולות והסייגים שהחכמים גדולי ישראל האמיתיים ממנהיגי החסידים, הזהירו וקבעו גבולות, שהיו ברורות לכל, ומטרתן, לשמור על החינוך החרדי שחלילה לא יפול לידי החילונים.
    אך, הרב שך הוא זה שפרץ את הגבולות, ועשה צעדים, עד לכדי הפקרת החינוך החרדי לידי משרד החינוך, ועתה מי יודע מה יקרה בעתיד הלא רחוק.
    כאן נזכיר, שכך נהג הרב שך גם בתחומים אחרים. ולדוגמא, בענין הקואליציה והממשלה. גדולי ישראל האמיתיים קבעו, כי יותר מאשר הצטרפות לקואליציה, ונשיאת תפקידים בכנסת, שאינו מוסד ביצועי, אסור. ואילו הרב שך היה זה שפרץ גבולות אלו, והתיר תחילה לש”ס להיכנס לממשלה, שזו נאסרה על ידי גדולי ישראל שקבעו כי אסור לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ומאוחר יותר, היה זה הרב שך שעשה “צווי דינים” בענין השרים והסגנים, וכך גרם לאגודת ישראל שאף הם יזחלו אחריו בענין זה, ומונו מהם סגני שרים.
    נציין, כי החוקה הישראלית לא השתנתה, ולמרות זאת, בעבר לא העיזו אלו לקחת משרות של סגני שרים, למרות שהציעו להם זאת. לעומת זאת, הרב שך הוא היה זה שפרץ את הגדרות, וגרם למה שקורה.
    הבעיה של הרב שך, שהוא קצר ראות, בוחן דברים לרגע, ולדאבוננו, רבים נסחפים אחריו, ואינם חשים לאיזה תוהו ובוהו הוא מוביל אותם.

המפסיד הגדול

מי גרם לכישלון, ומדוע לא נרתמו תלמידי הרב שך לבחירות אלו כפי שנרתמו לבחירות הקודמות, למרות הוראתו לעשות כך?

בימים אלה קיים ויכוח בין גורמים חרדים אשכנזים, על מי שגרם לכישלון, ומודים בכמה עובדות, אם כי בקול ענות חלושה. הציבור הליטאי למרות שהוא יודע כי הרב שך הזיק לתוצאות הבחירות בדבריו על הספרדים, נאלצים לבלוע את הגלולה המרה, ולמעט לעסוק בה, מפני שזו אינה מוסיפה להם כבוד.
    אבל, היו עוד כמה מרכיבים חשובים בכשלון הגדול, אשר אותם יש ללמוד, ודוקא עתה לאחר שהמספרים ברורים, וכאלו שאי אפשר להכחישם. היום ברור, כי הוראתו של הרב שך לציבור החרדי, אין לה את הערך שהיה לה בעבר, ומה שבטוח, שזו כלל לא היתה קודם חזקה מספיק כפי שזו היתה שלוש וחצי שנים קודם לכן.
    עובדה היא, שכאשר הרב שך לפני שלוש וחצי שנים הורה לציבור שלו להירתם לעבודת הבחירות, מצאנו כאלו אשר נסעו מחו”ל לישראל, ובחורי ישיבה שסגרו את הגמרא למשך חודש שלם ועמלו להשיג קולות. לעומת זאת, במערכת הבחירורת הנוכחית, למרות שהרב שך רוצה כי הרשימה תצליח, לא ראינו את אותם הבחורים ואברכי הכוללים שיסגרו את הגמרות ויילכו לסייע במערכת הבחירות. ההיפך, חלקם הגדול לא סייעו כלל, ומעטים היו שבערב הבחירות וביום הבחירות נרתמו לעבודה.
    נשאלת השאלה, מה קרה בין אז להיום. מדוע לפני שלש וחצי שנים, היתה הוראת הרב שך הוראה שחייבים היו למלאותה. ואילו עתה, זלזלו בה, והתייחסו אליה ברגיעה, וכלל לא כפי שצריך להתייחס להוראת גדולי תורה.
    עוד ראינו, כי הציבור בכללותו, לא התלהב כל כך מהוראתיו של הרב שך. ומה לנו יותר מאשר אותן הקלפיות, אשר בעבר היו שם למפלגה הליטאית קולות רבים, ואילו עתה בקושי מצאנו שם קולות. מה קרה לציבור הזה? ואין הכוונה כאן לסקטור הערבי, שהפעם החליפו את תמיכתם לש”ס, אלא בסקטור החרדי, שבשכונות ובאיזורים אשר בעבר היו לליטאים קולות רבים, לא מצאנו כי הפעם יתמכו ברשימת “יהדות התורה”.
    מה שברור, כי הפעם היה היחס להרב שך שונה בתכלית, ובכלל לא דומה ללפני שלש וחצי שנים. והשאלה הנשאלת היא, מדוע? מה ההבדל בין אז להיום, עד כדי כך, שאף בקרובים ביותר להרב שך, לא מצאנו עוד את ההתלהבות של העבר.
    כאן מצאנו משהו נוסף, המוכיח מה ההבדל בין הרב שך לאדמורי”ם חסידיים. אשר פרט לבעלזא שלהם היה ענין של “מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול”, וממילא מה שעשו היה דוקא בכדי לכבד את האדמו”ר. הרי בכל יתר החסידויות, למרות שהיה להם לב מלא על הנציגות, הם תמכו ברשימה. ומי לנו יותר מחסידי גור, שחלקם הגדול לא אהב את מוניא שפירא. יש להם הרבה טענות עליו, ואין זה סוד כיצד הגיבו כאשר נודע להם, כי הוא זה אשר יתפוס את מקומו של הרב פלדמן. אבל, כאשר היתה הוראה לתמוך ולהצביע בעד רשימת “יהדות התורה”, למרות הלב הכבד שלהם על מוניא שפירא, הם התיצבו כולם כאחד לעבודה, הם עשו ככל שבכיכולתם, על מנת שהרשימה תצליח.
    אותו דבר מצאנו גם אצל אחרים. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו בציבור הליטאי, מצאנו משהו אחר לגמרי. זכור היה, כי הרב שך אינו מתלהב מאברהם רביץ, ועד כדי כך, שרצה כי יילך הביתה, ורביץ “איים” על הרב שך בהתקף לב, ושיקרו אותו כי הרב אלישיב תובע כי יציבו אותו ברשימה, דבר שהתברר מאוחר יותר בשיחה של הרב אלישיב עם הרב שך, כי רימו את הרב שך. במצב שכזה, היו רבים מן הליטאים, שלא מצאו עוד ענין לסייע לרשימה. להכניס את אברהם רביץ לכנסת, לא היה להם כל כך ענין, ולא חשו את הצורך למסור את נפשם לרשימה.
     אבל, בניגוד לליטאים ו“הלמדנים” שבהם, שבנושאים שכאלו עושים “לומדות” נושאים ונותנים, ומכריעים, כי דוקא אי הציות זו המשרתת את המטרה, ישנם גם אחרים, כאלו שלכאורה, היו צריכים למלאות את צו רבם. ובכל זאת, אלו לא עשו את מה שהורו להם, ועובדה היא, כי לא ראו אותם מתייצבים במטה הבחירות לסייע לרשימה, קרה הפעם משהו שהיה שונה ממה שהיה לפני שלש וחצי שנים.
    וההסבר לכך הוא, מפני שקרה לציבור הזה משהו. רבים מאוד מאנשיו של הרב שך, הגיעו למסקנה, כי הרב שך בעצמו, אינו פיו ולבו שוים. הוא מסוגל להדגיש משהו ולהתכוון אחרת. ועד כדי כך, שהוא מסוגל לאכזב רבים וטובים, ולעשות דברים שהם בסתירה מוחלטת, ולכן איבדו את הרגש שלהם אליו, ומתייחסים להוראותיו, כאל הוראות “פוליטיקאי”, וזו גרמה, שלא התלהבו.
    ומה לנו יותר מאשר רבים מן הספרדים ה“בני תורה” בבני ברק, שהחליטו להעדיף את ש”ס, בטענה, כי הרב שך למעשה רצה אחרת. עובדה היא, שתחילה נתן את הסכמתו לתמוך בש”ס, וחילק בין האשכנזים לספרדים. אבל חזר בו, לאחר שבאגודת ישראל באו בטענות, כי הרב שך מיפר את ההסכם שהיה לו עימם. ואכן, היתה זו ההפרדה המי יודע כמה. כך קרה עם הרב פרץ, כשהודיע כי ירוץ בנפרד, ואז נאלץ הגאון רבי פנחס מנחם אלתר להודיע בישיבת הנהלת אגו”י, כי הרב שך רימה אותו, הוא הבטיח לו כי לא תהיה רשימה שכזו, ועתה מתברר כי אינו עומד בדיבורו. במיוחד בענין החתימה, שהרב שך הבטיח כי יחייב את הכל להצביע למען “יהדות התורה”, ועשה בניגוד להסכם.
    מה שהשיגו מהרב שך, היה רק לאחר שלחצו ותבעו את קיומם של ההסכמים. וגם כאן הוא לא קיים לגמרי, ועשה דברים, שאין נוהגים כך כאשר הולכים יחדיו. ולכן, כאשר הרב פרץ שמע מהרב שך כי יש לכבד הסכמים, הוא רצה להציג להרב שך שורה ארוכה של הסכמים, שמי אשר לא כיבד אותם היה זה הרב שך ולא אף אחד אחר.
    אבל, השאלה המעסיקה אותנו כאן, מה גרם לכך, שהציבור הליטאי הפעם לא ראה בהוראותיו הוראה מחייבת, ומדוע לא נהגו כפי שנהגו שלש וחצי שנים קודם לכן. ושוב ראינו הבדל ענק בין אלו לאלו, החסידים התייצבו לעבודה, ועשו הכל כפי שעשו שלש וחצי שנים קודם לכן, ואילו הליטאים היו קרים לענין, וכלל לא התרגשו מהוראותיו של הרב שך.
    הסיבה לכך, מפני שהיום אין עוד מתייחסים להוראות של הרב שך, כפי שהתייחסו אליהם בעבר. היום יודעים, כי מה שהרב שך אומר, הוא אינו מתכוון לכך. ומה לנו יותר מן ההתקפה שלו על הספרדים, שהוא בעצמו טען ואמר, כי לא הבינו אותו, וכי מה שאמר לא התכוון לה.
    וכאן נשאלת השאלה, אם מה שהוא אומר אינו מתכוון לה, מדוע שבכלל ישמעו לדבריו, אולי הוא אינו מתכוון למה שאמר?
    האמת היא, שהוא כלל לא התכוון לסייע ל“יהדות התורה”, כל הסיבה מדוע הופיע ברשימה מאוחדת, היתה אך ורק מפני שחשב על עצמו. הוא ידע כי הם לבדם לא יעברו את “אחוז החסימה” וזו כל הסיבה לרשימה המאוחדת. ממילא התייחסו לרשימה בצורה שכזו, ולא כפי שהתייחסו אליה שלש וחצי שנים קודם.
    הרב שך הוכיח שוב, כי הנושא ששמו בחירות, הוא כזה שניתן לשחק עמו. זו הופכת מחוייבת המציאות, כאשר היא פוליטית ומשרתת את מטרותיו. ברגע שאינן כאלה, אין עוד ענין בהם כפי שהיה להם לפני שלש וחצי שנים.
    הוברר שוב, כי הרב שך הוא איש מחלוקת. וכאשר הוא פועל בכיוון זה הוא מצליח לגייס לצידו את אנשיו. ברגע שהוא משחק את ה“אחדות”, לא רק שאינו מסוגל לגייס את ההמונים, אף אנשיו קרוביו אינם נרתמים לענין.
    אבל, קרה עוד משהו שחשוב מאוד שנזכור ונדע. כי הפעם לא חשו הליטאים כי הם צריכים לעשות את מה שעשו בעבר, מפני שידעו כי מה שהרב שך אומר אין זה כך. ועובדה היא, שבעבר דיבר הרב שך על החובה הגדולה שתהיה נציגות חרדית בכנסת, ובלעדיה עומדים בסכנה איומה. והנה, התמודדו בבחירות לכנסת, וידעו כי כל קול יכול להציל מנדט, ובכל זאת, הציבור הליטאי לא מסר את נפשו לענין, למרות דבריו של הרב שך.
    הסיבה לכך, כי ידעו שמה שהרב שך אומר, אין זה אומר מפני שזה כך, אלא מפני שפוליטית זו משתלמת לו לומר, וכי צריכים ללמוד את הדברים בצורה שונה. הרב שך אומר מה שאומר, כי פוליטית הוא חייב לומר כך, ואילו הם נוהגים אחרת, ואינם מתייחסים אל הדברים, כאל מוצא פיו של גדול בתורה, שהוראותיו מחייבות.
    בניגוד לחכמים, שדבריהם כמסמרות, וכשהם מורים הוראה זו כתורה מסיני, ולכן כאשר אדמו”רי החסידים מתייצבים בערב בחירות ומורים הוראה, נמצא את כולם מתייצבים למערכה. אצל הרב שך הדברים שונים בתכלית. מסוגלים היום לשמוע כך ומחר אחרת. וזה בעצם מה שהפתיע את הרב פרץ. הוא לחם למען הרב שך, העלה את עצמו על המוקד הפוליטי למען האינטרס של הרב שך. לכן הוא קיוה להגינות. והנה, לא רק שלא זכה להגינות, הרב שך תובע ממנו דבר, שהוא לא תובע מעצמו.
    מי שגרם לכישלון, הוא מי שגרם לזיגזגים, ומי שהפקיר את אנשיו למען אינטרסים פוליטיים. אין עוד בציבור החרדי, מי שעשה כל כך הרבה זיגזגים כפי שעשה הרב שך. הוא רקד מחתונה לחתונה. מאגודת ישראל פנה לש”ס וממנה למפלגה הליטאית, וממנה שב ל“יהדות התורה” ומי יודע עוד לאן מועדות פניו. זהו יסוד הכישלון. “חכמים” הינם כאלו אשר דעתם ברורה וצלולה, ואינם רוקדים על חתונות שונות בכל פעם. במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נמצא גדולי תורה שדעתם ברורה וצלולה, ולא עשו זיגזגים, ולכן חסידיהם שומעים להם, והציבור כולו מתייחס באהדה ובכבוד להוראת המועצה. לעומת זאת, כאשר עוסקים בהרב שך, שהוכיח כי אין יציבות, וכי הכל פועל בהתאם לנטיה פוליטית, הרי אין ספק כי יתייחסו לענין בצורה כפי שהתייחסו אליה, וזו הסיבה מדוע כל כך מעטים מן הליטאים הצביעו לרשימת “יהדות התורה”.
    אותו דבר נמצא גם בענין “ברכות הצדיקים”. בעבר, כאשר הצדיקים האמיתיים ברכו את הציבור, אלו הצביעו. ואילו עתה, כאשר הבטיחו להם את ברכת הרב שך, לעגו לברכות הללו, הציבור לא רצה לקלוט ברכה, המבוססת על מי שאמרותיו והוראותיו שונות, ובנויות על עקרונות פוליטיים, שאינן עולים בקנה אחד עם גישתו של גדול בתורה אמיתי, כזה אשר דבריו כמסמרות ויודע את מה שהוא רוצה מן הציבור ומן הנציגות.
    הרב שך הוא הגורם לכשלון, ובגלל דבריו ומעשיו, התייחסו בזלזול להוראותיו.

גדול המזיקים

הרב שך הרס את אחד היסודות החרדיים של “ציות לגדולי תורה” ופתח את הפתח לציבור לסחור ולשחק במשחקי ה“גדולים” ולהצביע שלא על פי הוראותיהם

עד לפני שתי קדנציות, היה הציבור החרדי “חרד” באמת. וכאשר גדולי תורה הורו להצביע בעד אגודת ישראל, כמעט ולא היה מי שלא יציית לדברים. כך ידענו מראש, כי הציבור הנאמן לרבותיו, לא יעיז להצביע לרשימות אחרות, והשאלה שנותרה היתה, כמה קולות תשיג אגודת ישראל מיהודים שהם חצי חרדים, או כאלו שאין האדמו”ר או ראש הישיבה שלהם חבר במועצת גדולי התורה. אלו, היתה להם מחוייבות אחרת, וטבעי היה כי ישמעו לגדולים שלהם.
    ואכן, רוב רובו של הציבור הקשור לחברי מועצת גדולי התורה, הצביע אך ורק לאגודת ישראל, ולכן זכתה רשימה זו, כי מספר הקולות שלה היה פחות או יותר יציב, ידעו מראש כמה תקבל ובאלו קלפיות.
    אבל, בשנים האחרונות קרה מהפך בתחום זה. הרב שך יצא למלחמה בחסידים, ובכך גרם לשני דברים. מצד אחד קישר יותר את התלמידים ברבותיהם, ואת החסידים באדמורי”הם, אבל לא לקח בחשבון, כי דוקא זו גורמת להרס וחורבן אחד היסודות החזקים שהיו בעבר לציבור החרדי, והוא ה“ציות” לגדולי תורה. נושא זה לא היה מנת חלקו של קבוצה בודדת בלבד, כל חסיד שהיה מקושר לאדמו”ר, ציית וקיבל את הוראותיו, וכך היווה הארגון החרדי גוף חזק ומבוסס.
    אבל, כאשר הרב שך יצא לרחוב ובגד בעקרון האגודאי של ה“ויעשו כולם אגודה אחת”, והוכיח כי אין זו סתירה, וכי המחלוקת והפלגנות הוא דבר שמקובל ויתכן בציבור החרדי, שהיה בעבר הכח המאחד של הציבור החרדי. ואם בעבר לא היה מי שיעיז אפילו בקלפי בחדר הסגור להצביע למפלגה אחרת, הרי עתה המוני המונים סוברים, כי ההוראה האחידה אינה עוד חובת המציאות, וכי למרות שההוראה היא כזו, היא יכולה להית גם אחרת.
    באותו רגע שההצבעה לכנסת הפך להיות ענין פוליטי, הוא לא יכל להיות עוד “קדוש”. בעבר, היתה בהצבעה וב“ציות” לגדולי תורה ענין של “ציות”, שאת זו לא יכלו להפר. אבל כאשר זו הפכה להיות נסחרת, ובכל בחירות מצביעים אחרת, שברו בכך את יסוד היסודות, ופתחו את הפתח לעשות אחרת.
     עובדה היא, שאין עוד “ציות” שהוא יותר חזק מאשר הציות של חסיד לאדמו”ר שלו. כל חסיד רואה בכך ערך מקודש. מעט מאוד חסידים יהיו אשר יחפשו לעצמם היתרים והסברים מדוע לעשות אחרת, כאשר יבינו שכך רצונו של האדמו”ר.
    אבל, כאשר עוסקים אנו בליטאים, נמצא רבים, אשר יעשו “לומדות” וימצאו “התירים”, ואחרים אף ימצאו טיעונים על פי דברי “גדולים” מן העבר, מדוע דוקא מצוה לעשות אחרת. וזה מה שקרה בבני ברק, שחלק גדול מן הציבור לא הצביע בעד רשימת “יהדות התורה”, היו אשר העדיפו את ש”ס, והיו אשר לא השתתפו כלל בבחירות.
    נוצר משהו שלא קרה בעבר. הרב שך שבר את הבסיס שעליו נשענת היהדות החרדית, שכאשר חותמים כל כך הרבה “גדולים” על “קול קורא”, אין אפשרות לחמוק מן הענין, וחייבים לתמוך. הפעם הוכח, שערכו של ה“קול קורא” הוא אפסי, ועד כדי כך, שאפילו כאלו שלכאורה צריכים היו לראות ב“קול קורא” צו עליון וחשוב, זלזלו בו, ועשו אחרת.
    הרב שך במלחמתו בגדולי ישראל ממועצת גדולי התורה, הרס בכך את הבסיס של ה“ציות”. בעבר לא היה מי שיכל להעיז בנפשו לעשות זאת, ולא היה לו גם בחדרי חדרים את האומץ להפר את הציווי וההוראה של הרבנים גדולי התורה. לעומת זאת עתה, לא רק שאין עוד מה שמפריע, עושים זאת בשקט ובמצפון נקי.
    יחס הציבור כיום לגדולי תורה, אינו עוד כפי שהיה, ואם בעבר, למרות שכל אחד היה שייך לחוג מסויים העריך ונהג בכבוד באחרים, גרם הרב שך לכך, שהכל ייהרס, ואין עוד מי אשר יתייחס בכבוד ובהערצה לאחר, אם זו לא משתלמת לו פוליטית.
    בעבר הלא רחוק, התייחסו בכבוד לכל גדולי התורה. גם אם היה למישהו ביקורת, הוא לא היה מעיז להשמיע זאת בקול רם. עתה, לא רק שמעיזים, אלא שזו הפכה לחלק מן המציאות.
    ואין זה קרה? בשל העובדה שהרב שך לפני חמש עשרה שנה, פתח במלחמה קשה באדמורי”ם ובגדולי תורה אחרים. תחילה באדמורי”ם והרבנים באגודת ישראל שלא תמכו בסיעת “ציות והגשמה” שהתמודדה כסיעה בבחירות הפנימיות. ובניגוד לעבר. שה“גדולים” לא התערבו בבחירות הפנימיות, והותירו את אלו פתוחות לציבור לבחור את נציגיהם, היה זה הרב שך שיחד עם אנשיו גרם לקרע עמוק. הוא יצר סיעה ליטאית אנטי חסידית, כזו שסילקה את החסידים מן הסיעה, ויצרה מושג חדש של “ציות”, כאילו שהאחרים אינם מצייתים.
    כאן החל המשבר בשבירת הערך העליון של “ציות”. עד אז לא עסקו בכלל בנושא זה של “ציות”, מאחר וזו היתה מציאות שלא היה מי אשר יערער עליה. הרב שך אז פתח את הפתח, ואיפשר לרבנים להיכנס לנושאים לא להם, והפוליטיקה הפנימית החלה לתפוס מקום על חשבון גדולי התורה.
    אבל, עדיין היינו באגודה אחת, והסבירות אמרה. כי הציבור בכללו עדיין ממשיך לשמור על הקיים, וגם אם פה ושם ישנם כאלו שאמונתם בגדולי התורה התערערה, הרי ברובו, הציבור נאמן לו, וממשיך בדרך שהיינו רגילים לה במשך שנים.
    והנה, לפני כעשר שנים, כאשר הרב שך ניהל מלחמת חרמה בגדולי התורה במועצת גדולי התורה, שבר את הבסיס עליה נשענה אגודת ישראל, הוא פתח את הפתח לערעור האמינות והאמונה בגדולי התורה, זו היתה בעצם הפסיעה הגדולה שעשה הרב שך, ולא לקח בחשבון, כי הוא יוצר מצב, אשר עוד נכה עליו והציבור החרדי יסבול מכך קשות.
    לפני שבע וחצי שנים, כאשר הרב שך הורה להצביע לש”ס ולא לשמוע בקולם של חברי מועצת גדולי התורה, הוא חיזק בכך את הערעור באמונה בגדולי התורה, ויצר את הדרך לפוליטיקה לחדור בתחומים החרדיים. ואם בעבר ידענו כי הפוליטיקה היא נחלתם של פוליטיקאים בלבד, והציבור בכללו מציית ועושה, כפי שמורים לו גדולי התורה, הפך ענין הציות אף הוא לפוליטי, ומי שהוא מאנשי הרב שך הצביע לש”ס, ומי שהוא מן החסידים ואחרים הצביעו לאגודת ישראל. כאן גרם הרב שך לתוצאה איומה, הנותנת את האפשרות לכל יחיד להכריע ולהחליט במי הוא תומך.
    בעוד שעד לצעד זה של הרב שך, לא היה לחרדי כל אפשרות לפזול ולחרוג מן המסגרת, חינך הרב שך את הציבור כי זו אפשרית. ואם עד אז היתה המחוייבות על הכל להצביע אך ורק לאגודת ישראל, הוא יצר את הדרך לחינוך הציבור, כי זו אינה חובת המציאות, וכי ניתן להצביע גם למפלגות אחרות.
    דבר נוסף וחמור מאוד עשה הרב שך, ובכך הוא שבר את הבסיס כולו. בעבר, ידענו כי ההצבעה לאגודת ישראל הוא ענין אידיאולוגי, כזו המחייבת את הציבור לתמוך באידיאה מסויימת, שלמענה נאבקים. עתה, כאשר הרב שך הורה להצביע לש”ס ולא לאגודת ישראל, לא היה זה בשל איזה פשע אידיאולוגי שעשתה אגודת ישראל, וכי את זאת הוא בא לתקן בש”ס, אלא מפני שמדובר היה בייצוג של אישים, הרב שך רצה יותר שלטון ויותר ייצוג, ועל ענין זה הוא הורה להצביע אחרת.
    צעד זה חיזק הרב שך לפני שלש וחצי שנים, כאשר קבע את הפילוג. זו לא היתה על רקע אידיאולוגי. ועובדה היא, כי מה שהרב שך ביקש הוא שלטון. הוא רצה יותר שליטה ויותר כסף, ואם היו נותנים לו זאת לא היה פילוג. הענין עם חב”ד היה רק לתפארת המליצה ולא התכוון לכך. וראינו עתה, כאשר השתלם לו אחרת, הוא כלל לא העלה את הנושאים כמו חב”ד ופא”י ואחרים. עובדה היא, שהוא פרש ממועצת גדולי התורה, לא בגלל חב”ד, אלא בגלל הרוטציה והיחודייים, ששניהם אינם ענין שבאידיאולוגיה.
    כאן, גרם הרב שך, כי הציבור החרדי ירשה לעצמו לעסוק בתחומים שקודם לכם לא הרשה לעצמו. בעוד שבעבר כאשר הכניסו את הג’ הבינו כי מצביעים אידיאולוגית, וכי הענין הוא קדוש, הרי מאז הבינו, כי יש לנו כאן ענין פוליטי בלבד, מדובר בהתמודדות של כוחות ואישים, וכלל לא בענין שבאידיאולוגיה.
    זו גרמה לציבור, שלא יתייחסו עוד ברצינות להוראות של גדולי התורה, וכאשר אלו מחייבים להצביע עבור רשימת “יהדות התורה” אין לו עוד את הערך שהיה לו בעבר.
    ומה לנו יותר מהבחירות האחרונות שהוכיחו, כמה הנזק גדול, ומה גרם הרב שך, שרבים בציבור החרדי, אינם מתייחסים עוד להוראות גדולי התורה כפי שהתייחסו בעבר, ראינו זאת בקלפיות. רבים מן החרדים הצביעו למפלגות אחרות, למרות האזהרות וההוראות להצביע לרשימת “יהדות התורה” בלבד.
מי ששבר והרס את יסוד היסודות, זה שעליו בנו את הארגון החרדי, היה אחד ויחיד ושמו אליעזר מנחם מן שך. הוא זה שגרם לכך, שעתה נאלצו לצאת בבזיונות מן הבחירות, ולא עזר לו ה“אחדות”, ולא כל מיני סוגי תעמולה שהבטיחו לחרדים עולם ומלואו. הוכח כי הציבור מעדיף אחרים, ואינו אוהב נוכלים, שקרנים, ומעמידי פנים.
    כן, הרב שך גרם לכך, שהרושם שנוצר הוא, כי מעמידים פנים. מי שיכול לסחור באידיאולוגיה כפי שהוא סוחר בסוסים, גורם לכך שהציבור לא יתייחס ברצינות בענין. הרב שך סחר הפעם בנושאים שהיו בעבר אידיאולוגים ובעלי ערך עליון, כפי שסוחרים בסוסים. הוא התמקח על תן וקח, ולא על עקרון. הוא כלל לא העלה על השולחן נושאים בסיסיים, והמיקוח שלו היה רק על דבר אחד על כסאות.
    בואו וראו על מה התמקח הרב שך עם האדמו”ר מויזניץ, הגרפ”מ אלתר, האדמו”ר מסדיגורא, ורבה של ערלוי. האם הוא תבע מהם משהו אידיאולוגי? בהחלט לא, הוא רצה מהם רק דבר אחד ויחיד, שיתנו לו שוויון בחלוקת התפקידים והתקציבים. פרט לכך לא עניין אותו דבר.
    ולכן הציבור לא היה גדול בעבר, החדירו בראשם של המצביעים החרדים, כי לא ככל הגויים בית ישראל, ולא ככל המפלגות “אגודת ישראל” והנה מתברר, ש“גדולים”,  במקום לעסוק בענינים שהם משכמם ומעלה, עוסקים בפרטים, שזאטוטים פוליטיים עוסקים בהם.
    זוהי בושה וחרפה שכך יראו הדברים. אבל עלינו לזכור ולדעת, כי מי שנושא באחריות לחורבן והרס היהדות החרדית, האיש אשר גרם כי אין עוד מתייחסים להוראות גדולי תורה כפי שהתייחסו בעבר, הוא אך ורק מנהיגם של הליטאים הרב אליעזר שך, שעשה את כל הטעויות האפשריות, וגרם לחורבן והרס היסוד שעליו היה בנוי הארגון החרדי בארץ ישראל.

עולמה של שקר

מדוע לדעת הרב שך מותר היה לפני שלש וחצי שנים לסגור את הישיבות למשך חודש ימים, ואילו עתה זה אסור?

    עד להיכן מגעת הצביעות, ובעיקר ה“שקר” שבה מוקף הרב שך, אנו לומדים בימים אלה. הגיעו הדברים לכדי כך, שכל יהודי, היושב לרגע וחושב, ומשווה בין מה שהיה מותר לפני שלש וחצי שנים, ולא רק מותר, אלא חובה שאין להפר אותה, הופך היום להיות אסור, והרב שך עושה הכל בכדי למנוע אותה. מה שהיה אז חובה שאין לזוז הימנה, אינה עוד כזו, ועושים אחרת הימנה.
    קורה משהו שחייב להחריד כל בר דעת. מי שיתבונן, כיצד ניהל הרב שך את מערכת הבחירות לפני שלש וחצי שנים, חובה היתה על כל ראש ישיבה, לסגור את הישיבה למשך חודש ימים, ולחייב את הבחורים לסגור את הגמרות, ולצאת לשטח, לעבוד למען הבחירות, שהיה אצל הרב שך הדבר הנעלה ביותר. ואילו עתה, כאשר שוב מתמודדים אותה התמודדות, ולמען אותן העקרונות, לא רק שאין סוגרים לחודש, אף לשבועיים לא נותנים יד לכך, ופרט ליום הבחירות עצמו, לא יסגרו את הישיבות.
    האמת היא, שלסגור את הישיבות לתקופה של חודש ימים, היה אסור בעבר, והוא אסור גם היום. אך, למי שהיא היתה בבחינת “חוב קדוש” לפני שלש וחצי שנים, נשאלת השאלה מה ההבדל, האם אז לא התמודדו על אותה כנסת?
    יהיו אשר ירצו לטעון, כי היום מתמודדים למען נציגים אחרים. אבל אין זה אמת. היום נאבקים להכניס את המועמד החמישי, שהוא איש של הרב שך ונציג המפלגה הליטאית, ואם אז היה העניין כל כך חשוב וחיוני, מדוע אין הדבר חשוב וחיוני היום?
    קורה כאן משהו חשוב, שעל כל אחד לרשום לעצמו. הנושא לכשלעצמו, ההצלחה בבחירות, אינה החשובה, אצל הרב שך. גם לא מספר המנדטים, ומי הם הנציגים שיכנסו לכנסת. מה שהיה חשוב להרב שך לפני שלש וחצי שנים, היה האגו האישי שלו, כי אחרת, אם התכוון לענין עצמו, הוא רצה כי החרדים יחזקו את כוחם ומעמדם, ורצה נציגות ליטאית בכנסת, נשאלת השאלה, מה שונה היום מאז, מדוע לפני שלוש וחצי שנים, היה העניין כל כך חשוב וחזק, שחייב כל בחור לסגור את הגמרות ולעבוד למען ההצלחה, ואילו עתה השתנו הדברים.
    ההסבר לכך הוא, כי המאבק לפני שלש וחצי שנים היה על הכבוד האישי של הרב שך, הוא רצה להוכיח כי הוא חזק, וכי יש לו ציבור, ובעיקר להוכיח, כי יש לו מספר קולות כמו לחסידים, וכי הכל מגיע לו בשוה, ולמען מטרה זו בלבד, הוא מוכן לפלג את הציבור כולו, ולסגור את הישיבות.
    מה שמחריד כאן, הוא הנימוק, איך הסבירו לפני שלש וחצי שנים, מדוע אז חייבו לסגור את הישיבות. דיברו על “כבוד התורה”, על הנחיצות של נציגות ליטאית. ואולי יסבירו לנו, מה ההבדל בין אז להיום, האם היום אין מדובר ב“כבוד התורה”? האם אין היום ה“כבוד התורה” הרבה יותר גדול, כי מדובר בכבודם של כל “גדולי התורה” כולל של הרב שך?
    מה שונה היום מאז, פרט לכך, כי אז המאבק היה מפלגתי פוליטי, ולא מאבק של תורה. שום דבר הקשור בעקרונות לא עמד בפני הכרעה. הויכוח בין חסידים לליטאים, כפי שהרב שך הציג אותן, היה על נושאים חומריים וגשמיים. הרב שך תבע נציגות, הוא רצה יותר כסף ותו לא. ואם יזכירו לנו, כי הרב שך עסק ב“עקרונות”, וכי היו לו רשימה של תביעות, אולי יסבירו לנו, מה השתנה מלפני שלש וחצי שנים להיום, האם אחד מן העקרונות הללו השתנו? האם אגודת ישראל שינתה ממדיניותה?
    עובדה היא, כי אין שינוי, פרט לכך, שהרב שך התמודד מול החסידים, ויצא כאשר ידו על התחתונה. הרב שך הביא לכנסת 33 אלף קולות, ואילו החסידים הביאו 105 אלף קולות, אשר הותיר אותו עם הראש למטה, והבין, כי הפסיד במאבק שהיה מיותר ומזיק לענין החרדי.
    השאלה המעסיקה אותנו כרגע היא, כיצד יסבירו, ובמה שונה שלש וחצי השנים מהיום, בכל הקשור לעקרונות ולנושאים הקשורים ב“השקפה” ובנושא האידיאולוגי. פרט לכך, שהליטאים התמודדו בנפרד, כי רצו להוכיח כי כוחם חזק מן החסידים ונכשלו, אין דבר שונה. והאם בשל התמודדות שכזו, מותר היה לסגור את הישיבות?
    בל נשכח, כי דבר שכזה לא עשו בהיסטוריה קודם לכן. גם אם אמנם בתקופת הבחירות תמיד היה ביטול תורה בישיבות, וככל שהתקרבו ליום הבחירות, היו הבחורים והאברכים עסוקים בעבודה זו, אבל מעולם לא העיזו לסגור את כל הישיבות, ובודאי שרק חלק עסקו בענין, ורוב הבחורים והאברכים ישבו ולמדו כרגיל, כפי שקורה במציאות גם היום.
    הרב שך עשה לפני שלש וחצי שנים מעשה אשר לא ייעשה, כזה אשר עוכרי ישראל פורקי עול שאפו לה ולא הצליחו, הרב שך מילא את מבוקשם. אלו רצו לסגור את הישיבות, ובעיקר שלוחי השטן היצר הרע הרוצים כי ילמדו מה שפחות, עשה זאת עבורם הרב שך, כאשר נתן להם במתנה חודש ימים, הוא הותיר אותם ללא עבודה. זה היה למעשה שירות שעשה למען מטרה, שאין לה כל קשר עם אידיאולוגיה, פרט לפוליטיקה והתמודדות פנים-חרדית.
    עוד למדנו, כי באותה תקופה, כאשר ההתמודדות היתה של הרב שך נגד החסידים, הכריחו את כולם בלא יוצא מן הכלל להשתלב במערכה. וכך כמעט ולא מצאנו את מי אשר יישב אדיש ולא נטל חלק במערכה. והנה, אנו קרובים מאוד לבחירות, והמוני ראשי ישיבות, רבנים ואישי ציבור, רחוקים מאוד מן הענין, אדישים לגמרי, ולא נמצא את הרב שך מפעיל את אנשיו ומחייבם לצאת לרחובה של עיר, לעשות את מה שעשו אז.
    ומי לנו יותר מאנשיו של הרב שך בחו”ל, אשר הכריחו אותם לתרום סכומי עתק למען מערכת הבחירות. הללו היום אינם נותנים פרוטה אחת למערכה. הרב שך כלל אינו מחייבם, ואינו עושה למען הענין. הללו מבינים, כי היום אין להרב שך עוד ענין, כפי שהיה לו לפני שלש וחצי שנים.
    וזו מוכיחה, עד כמה הרב שך פוליטיקאי ולא “גדול”. למדנו, כי דברי חכמים כמסמרות. רבנים גדולי תורה, בכל נושא וענין עקרוני, הם מאמינים בענין, ואין לזה כל קשר עם פוליטיקה. “גדול” המאמין בהצלחת הבחירות, וסבור כי היהדות החרדית צריכה להצליח ולהכניס מה שיותר מנדטים, תורם ועושה כל מה שהוא צריך לעשות. ואם הרב שך האמין לפני שלש וחצי שנים שצריך לעשות למען ההצלחה, ולשם כך גרם לביטול תורה, והפעיל את כל קשריו ותומכיו. נשאלת השאלה, מדוע עתה הם פטורים מכל זאת? האם בקדנציה הקרובה לא חשובה ההצלחה? האם הנציגות החרדית בכנסת, אינה עוד חשובה כפי שהיתה?
    בעבר הלא רחוק, זעקו כי מדובר ב“חוב קדוש”, וכי יש למסור את הנפש למען הענין. ואכן, הרב שך חייב לפני שלש וחצי שנים, הוכיח עד כמה מחוייבים לענין, ועשה הכל וכמו שצריך לעשות מבחינה זו. אבל, כאשר המאבק אינו עוד עם החסידים, ומדובר בענין הבחירות עצמו, כאן נדם קולו, ואין הרב שך עוד אותו הרב שך כפי שהיה לפני שלש וחצי שנים.
    זו מוכיחה, כי הרב שך ביסודו צבוע ושקרן. ואם זקוק עוד מישהו להוכחה, הוא קיבל אותה עתה פעם נוספת. כל מה שאמר וטען בעבר, בקשור לבחירות, מדוע אינה דומה מערכת בחירות זו, למערכת הבחירות הקודמת?
    מקורביו של הרב שך מוכנים היום להודות כי הרב שך מבין כי עשה טעות בבחירות הקודמות כאשר סגר את הישיבות, וכי היה אסור לעשות זאת. אבל, בלעדי זאת, הוא לא היה מכניס את השני לכנסת. ולמען נציג נוסף בכנסת הוא התיר לעצמו זאת. אך, הללו אינם יכולים להסביר, מדוע למען נציג נוסף בכנסת הזו, אין הצדקה לסגירת הישיבות?
    לו היה הרב שך קם ומתנצל, ואומר כי טעה אז וכי אינו רוצה לשוב על הטעות שעשה, יכולנו להבין. אך, כאשר הוא אינו עושה זאת, ורוצה שיבינו כי מה שעשה היה טוב וחיוני, הוא חייב הסבר, מדוע היום הוא אינו עושה כך.
    אותו דבר בכל תחום. לא יתכן, שכאשר מתמודדים לבד בלי החסידים, קיימת חובה כפולה ומכופלת לסייע למערכת הבחירות בצורה כפי שהם פעלו אז, ואילו כאשר מתמודדים יחד עם החסידים, מותירים את מטה הבחירות בצורה שהיא כמעט ומשותקת.
    בל נשכח, כי לפני שלש וחצי שנים, לא היתה בעיה כזו ששמה תקציב. כאשר הרב שך היה צריך לגייס כסף, הוא ידע בתוך יום אחד כיצד להעמיד את התקציב לרשות מטה הבחירות. ואילו עתה, כאשר מדובר ברשימת  “יהדות התורה המאוחדת” של חסידים ומתנגדים יחדיו, הרב שך לא יודע כיצד לגייס תקציב למערכת הבחירות, ומותיר את המטה שתעבוד בצורה צולעת כפי שעבדה עד לימים אלה.
    מה שמוכיח את הצביעות והשקר שבדבריו ומעשיו של הרב שך, היא הצורה שבה הוא ניגש לנושא. לא נמצא אצלו דברים ברורים. הרב שך מחליף עמדות ו“השקפות”, כפי שהוא מחליף גופיות ותחתונים, וזהו בניגוד גמור לאיך וכיצד ש“גדול” צריך לפעול. אצל “גדול” אמיתי, העקרונות קודמים לכל, ולמען ענין שהוא אצלו בבחינת מסירות הפש, הוא לא ימכור את עצמו, תמורת כסא בכנסת או תקציבים וטובות הנאה, כפי שהרב שך עשה ועושה בשנים אלה.
    כאשר אנו משוים את הבחירות הקודמות לבחירות אלו. כיצד לא יכלו למצוא אדיש כלשהו במחנה החרדי, כולם היו מעורבים בענין, והלבישו את המערכה ב“השקפה”, טענו כי להכניס “ליטאי” לכנסת, אין חובה ומצוה גדולה מזו. ואף עתה המאמץ הוא, להכניס חמישי שהוא נציג ליטאי, הכל משתנה.
    האמת הפשוטה היא, מפני שהיום אין את המאבק של הרב שך בחסידים, שזו עיקר תורתו ואומנתו. בבחירות לפני שלש וחצי שנים, הרב שך נאבק בחסידים, ולמען מטרה זו היה הכל חובה ומצווה. הוא אמנם לא רצה שיאמרו את הדברים בגלוי, כי זה הזיק לו, לכן הלבישו זאת בלבושים אחרים. אך, זה היה המאבק ולא משהו אחר.
    עתה, כאשר אין נאבקים עם החסידים, אין עוד לבחירות משמעות  מיוחדת, למרות כל מה שהרב שך אמר בעבר על הצורך בהצלחת הבחירות, ולמרות כי הנציג החמישי הוא ליטאי. זה לא כל כך חשוב אצל הרב שך, כמו להכות חסידים.

סוחר סוסים

הרב שך קונה ומוכר “השקפה” כמו סוסים, ולמען כסא בכנסת, הוא שוכח מכל העקרונות שעליהם דיבר בעבר

אין תקופה טובה מזו, למי שעדיין זקוק להוכחה, עד כמה רחוק הרב שך מדרך האמת, וכי מה שהוא אומר אינו מתכוון, וכי תמורת שוחד ושלמונים, ובעיקר למען אינטרס פוליטי, כל ה“השקפה” שלו נמכרת ונסחרת, ועד כדי כך, שיעשה “צוויי דינים” (שני דינים) מכל דבר וענין, וימצא את הדרך איך לחמוק מן האמת.
    זה שנים, שהיו אשר טענו, כי ה“השקפה” הנמכרת על ידי הרב שך, אינה כזו שמקורה ב“השקפה”. מאחר, וגדולי התורה הליטאים היו גדולים ממנו, והרבה פחות מזרחיסטים ממנו, ובכל זאת, הבינו היכן כן והיכן לא, ולא מיד נזקקו ל“צוויי דינים”. עובדה היא, שהגאון רבי חיים עוזר ז”ל, החפץ חיים ז”ל ועוד גדולי הליטאים, לא ראו בלדור בכפיפה אחת עם חסידים אסון כלשהו. ההיפך, הם קיבלו את הגישה האגודאית, זו המאפשרת לכל חוג חרדי לחיות בהשקפתו ושיטתו, ולצד הארגון החרדי, יכולים לדור כולם בכפיפה אחת, וללא יוצא מן הכלל.
    הרב שך המציא “השקפה” חדשה, כזו הקובעת. שרק עם חלק מחוגי החסידים ניתן לחיות יחדיו. מי שמוכן להיכנע לו ולקבל את הוראותיו, הרי אלו חסידים שהוא מוכן לדור עימם יחדיו, אך, כאשר ישנם אדמורי”ם שהם גדולים ממנו, ואינם רוצים להיות משרתיו, כפי שקרה בשעתו במועצת גדולי התורה, בינו לבין כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א, הרי הוא שבר את הכל.
    ובואו וראו על מה שבר הרב שך את הכלים. איך הוא שבר את מועצת גדולי התורה, היה זה אחד הנושאים המעיקים ביותר, ששברו למעשה את אגודת ישראל כולה, וזו ה“רוטציה”, הרב שך יצא נגד הרוטציה בחרב וחנית, נלחם נגדה, והכריח את שלמה לורנץ להפר את הכרעת מועצת גדולי התורה. עדיין לא שכחנו, כיצד גדולי התורה קבעו כי שלמה לורנץ אינו יכול להמשיך ולכהן בכנסת, מאחר וכיהן כבר יותר משתי קדנציות, ואילו הרב שך התייצב ממול ובכל הכח, ולורנץ הפר בגאוה את ההכרעה. הרב שך ראה בכך את נצחונו הגדול.
    והנה, כאשר עסקו ברשימה משותפת לבחירות, פתאום נזכר הרב שך ב “רוטציה”. זו אשר כינה אותה בכינויים נוראים, זו אשר יצא נגדה ובכל הכח, וזו אשר בגינה הכריח את שלמה לורנץ להפר את החלטת מועצת גדולי התורה, חברי המועצת טענו כי הדבר הוא בניגוד להחלטה. עתה קם הרב שך, והוא זה שמכתיב לנו “רוטציה”, הוא זה שתבע את הרוטציה בין הרביעי לחמישי, ועמד על כך כתנאי, לרשימה משותפת.
    שיאמר הרב שך ברורות, אם הרוטציה כל כך פסולה בעיניו, מדוע היא כל כך כשרה כאשר האיש שלו הוא זה המיועד ליהנות מן הרוטציה?
    בשעתו, כאשר הרב שך נאבק ונלחם נגד הרוטציה. הוא נשא דברים והסביר, כי מדובר כאן בעקרון חשוב, וכי הרוטציה היא לרעת הנציגות והציבור החרדי. הוא הסביר כי זו מזיקה ומקלקלת, וניסה בכך להוכיח לציבור, מדוע עמדתו טובה יותר מעמדתו של האדמו”ר מגור בענין. עתה, עברו בסך הכל כמה שנים, ומכל הנימוקים וההסברים שנתן לא נותר דבר. ועד כדי כך, שאף פה מסוגל הרב שך עוד לעשות “צוויי דינים”, דין ברוטציה כאשר מדובר בחסיד, ודין ברוטציה כאשר עוסקים בנציג “ליטאי”, ולא יהיה זה פלא אם כך יסביר זאת.
    אבל, זהו רק החלק הקטן מן האבסורד הגדול, המוכיח עד לאיזה דיוטה תחתונה הגיעו ליטאי בני ברק, ולאן הוביל אותם הרב שך.
    מי שיפתח לרגע את העיתונים מלפני קרוב לארבע שנים, מאז החלה המחלוקת הגדולה מסביב לרשימה לכנסת, מה תבע הרב שך, ומה היה אצלו תנאי בל יעבור. על מה הוא שבר את אגודת ישראל, ומה היו הדברים שמהם לא רצה לזוז, והסביר, כי אלו עקרונות יסוד, שאפילו שלא יהיו לליטאים מנדט אחד בכנסת, על כך לא יעבור ולא יוותר.
    הרשימה ארוכה מאוד. מי שיתבונן במה שתבע הרב שך, מתברר, כי בכל הנושאים שהיו אצלו עקרוניים, אין דבר אחד מהם, שהשיג עתה כאשר הוא הלך לרשימה מאוחדת עם אגודת ישראל. ועד כדי כך, שאפילו לא עסקו בכך כמעט. היו אלו החסידים שבקשו אחדות בכל התחומים, ואילו הרב שך לא רצה לעסוק בהם. מעמדם של חסידי חב”ד נותר כמות שהיה, ובכל יתר התחומים אין תזוזה ואין שינוי כלל, ובכל זאת, רשימה מאוחדת.
    מה קרה, ומה ההסבר לכל אלו? אך ורק “סחר סוסים”. למען כסא בכנסת, מכר הרב שך את נשמתו. הוא שכח מן ה“השקפה”, הוא התיר לעצמו את הכל, והעיקר, לא לאבד את המקום באותה כנסת, שהוא ולבלריו מכנים אותה בית עבודה זרה.
    אבל, בכך עדיין הענין לא גמור. בואו וראו, עד להיכן הרחיק הרב שך לכת, ועד כדי כך, בנושא וענין שהנשמה בבני ברק היתה תלויה בה, ומי שזוכר את העבר, כמה דם ויזע עבר על ראשי אגודת ישראל, בכדי להחזיר את השלום למחנה החרדי, ומה עשו אנשי בני ברק ובראשם הרב שך לטרפד זאת, ואף זו נעלמה כלא היתה, ועד כדי כך, שגם פה הוא עשה “צוויי דינים”, והתעלם מן המציאות ההשקפתית, זו אשר חייבת היתה אצל אנשי אמת להיות ראשונה במעלה, ולעמוד לפני הנציגות בכנסת, ולפני כל דבר וענין אחר.
    הצעירים אולי לא יזכרו כל כך. אך, בני הארבעים ומעלה, יזכרו, איזו מערכה ניהלו הרב שך ועמו אנשי בני ברק נגד שיתופה של פא”י בכל מסגרת שהיא. עד כדי כך, שבבני ברק נחשבו אנשי פא”י לגדולי הציונים. ומה לנו יותר מכך, שלפני חדשיים בלבד, בכנס של הליטאים, כאשר עסקו בענין השלום, זעקו אנשיו של הרב שך, כי פא”י אלו הציונים של דורנו, וכי אסור בתכלית האיסור לצרף אותם, וכי חייבים להעמיד תנאי בל יעבור, כי פא”י  אינה חלק מן הרשימה המאוחדת.
    ובואו וראו, בנושא שהיה יסוד הנשמה ההשקפתית של בני ברק, ואשר על רקע זה לחמו בכל הכח. נזכיר לכם, שלפני שלשה קדנציות, כאשר אגודת ישראל החליטה להופיע עם פא”י ברשימה אחת, יצא הרב שך ועמו הסטייפלר ז”ל בהודעות כי אסור להצביע למען הרשימה הזו. הרב שך שהיה חבר מועצת גדולי התורה, בגד במועצה, ועשה בניגוד להחלטתה. בל נשכח, כי חבר מועצת גדולי התורה מחוייב לה. וכל החלטה המתקבלת ברוב, עליו לקבל. אך הרב שך בעבר נהג אחרת, וטען כי בנושא זה, זהו אצלו כלתת יד נגד תורת משה, ואינו יכול, ויצא לרחובה של עיר ואסר להצביע בעד הרשימה המאוחרת.
    והנה, הוא שכח מ“תורת משה”, הוא “שכח” מכל מה שטען ואמר, וכאשר האינטרס שלו היה, כי פא”י תשותף ברשימה, הוא התעלם כליל מן הענין, ועד כדי כך, ששלח את שלמה לורנץ לאברהם ורדיגר לומר לו כי הרב שך אין לו יותר התנגדות כי פא”י תהיה חלק מן הרשימה המשותפת.
    וכאן נשאלת השאלה, האם שינה הרב שך את השקפתו, או שהיה משהו אחר ששינה את עמדתו. הסיבה האמיתית לכך היא, כי הרב שך לא רצה כי פא”י תרוץ לבדה, כי היא היתה נכנסת לכנסת, בעזרתם של מסייעים רבים אחרים. וכאן, כאשר האינטרס של הרב שך היה כסא בכנסת, הוא התיר את פא”י, ולא רק שלא אסר עוד להצביע למען רשימה שפא”י בתוכה, אלא טוען ואומר כי חובה ומצווה היא לתמוך ברשימה כזו.
    מי שיתבונן לרגע במה שקורה, לא יאמין כיצד בתוך תקופה כל כך קצרה, ויתר הרב שך על כל עקרונותיו. כל מה שבמשך שנים הוא עבד עליהם כל כך חזק, כל מה שהטיף להם, והזהיר מפניהם, כאילו הוראות אלה הם תורה מסיני, וכי אי אפשר כאן להקל אפיל לא בקוצו של יו”ד. והנה, כאשר האינטרס הוא הפעם שלו, הכל מותר, ואין עוד “השקפה”. פא”י אינה יותר “ציונית”, ואף מצוה לתמוך בה.
    בושה תכסה פנים של כל מי אשר מתבונן בענין, ומצא עצמו קרוב להרב שך. איך יסבירו היום אנשיו את מעשיו. והאם אין אלו “סחר סוסים”?
    מבחינתנו אין זה פלא. במשך תקופה ארוכה הסברנו והוכחנו, כי הרב שך הוא פוליטיקאי ולא “גדול”, ממילא הדברים מובנים. זה דרכם של פוליטיקאים שהיום אומרים כך ומחר עושים אחרת. אבל כאשר עוסקים אנו ב“גדולים”, שהם ינהגו כפוליטיקאים, אוי לו לדור שאלו הם פני מנהיגיו, ואוי להם לליטאי בני ברק, שכל השקפתם שנויה על יסוד אחד ויחיד, של שקר ועיוות, וכזו אשר אך ורק הפוליטיקה היא זו המנחה דרכה, ולא שום דבר שיש בה השקפה הנובעת מתורה.
    בעבר טענו, כי אצלם הכל בנוי ומבוסס על “דעת תורה”, וכאשר אין להם מה להשיב על טענות מן הסוג הזה, הם מכנים את ביתו של הרב שך “לשכת הגזית”, וכי הוראות היוצאים משם, הם ככתובים וכמסורים. זוהי התחמקות מן האמת המרה, כי הרב שך עושה מעשים אשר מורידים את הציבור הליטאי לבאר שחת ומוביל אותם לשוק המפלגות החילוניות, ואין שוני בינם לבין כל החילונים רחמנא לצלן.
    מי שחייבים לציבור תשובה, על מה שעולל הרב שך, הם אלו אשר במשך שנים זעקו “השקפה”, ועשו הכל בכדי להחדיר סילופים חדשים בציבור החרדי. בעבר ידענו שקיימת תורה ומצוות, וכי אין יותר מתרי”ג מצוות, הרי באו ליטאי בני ברק, ופיתחו עבודה זרה חדשה ששמה “השקפה”, ועם זו הם מנסים לפרש ולהסביר תופעות שהם בניגוד גמור לתורה ומצוות. תופעות שהיו צריכות להחריד את הציבור, ואשר בעבר כבר עסקנו בנושאים הללו רבות, הרי התשובה הניתנת על ידם היא “השקפה”.
    עתה, גם ה “השקפה”, הפכה להיות ממוסחרת, ועד כדי כך, שמה שה“השקפה” שלהם אסרה, עתה היא מתירה, ולא מפני ששינו עמדות או אידיאולוגיה, אלא מפני שהליטאים מבני ברק רוצים להבטיח לעצמם כסא בכנסת, למען מטרה זו, ממסחרים את ה“השקפה”, ועושים ממנה צחוק אחד גדול.
    כאן יש לנו הוכחה נוספת, לאיזה מדרגה ושפל הגיע הרב שך בדרכיו הפוליטיים. אם היה עוד מי שחשב לרגע, כי אולי טיפ טיפה של יראת שמים, ושל מחשבות טובות, כאלו אשר תפקידם שלום ואחרות או רגיעה בציבור, היא זו המנחה את דרכו של הרב שך, לומד שוב, כי כל מה שהוא עושה, תכליתם האחד והיחיד הוא, מה יהיה טוב יותר לו ולמפלגתו, ולא מה שיהיה טוב יותר לכלל ישראל.
    כי לו הוא היה חושב על כלל ישראל, הוא לא היה מפלג את הציבור, לא היה נלחם בחסידים וחסידות, ולא היה עוסק ב“השקפה” כב“סחר סוסים”, כפי שהוא לדאבוננו עושה היום.

שחיתות מקורית

הרב שך אינו יכול לארגן את מפלגתו המשחקת בו כנדנדה, והוא נוהג בהם ברכות ובויתור, ולעומת זאת בכדי להרבות מחלוקת עם החסידים, הוא קשה כברזל
    תקופה זו שעברנו בשבועות האחרונים, צריכה להיכתב על ספר דברי הימים. ומי שזקוק היה להוכחה נוספת, לאיזה דרגה ירודה הגיעו כאלו המכנים את עצמם בתואר של “גדולים”, ולאן רחמנא לצלן דרדרו את היהדות החרדית, היה לו עוד שיעור לדוגמא, המחייב את כל אחד מעמנו, להכיר את המציאות, להבחין בין האור והחושך, וללמוד מה מניעיו של הרב שך מבני ברק, מה רצונו, ולאן הוא הוביל את הציבור החרדי.
    היתה לנו בשבועות אלו הזדמנות נוספת ללמוד על עוד צד של הרב שך, כזה המוכיח, עד כמה מושחתים מעשיו, כאשר הוא מטפל באנשיו קרוביו, הוא אינו יודע לעשות סדר בביתו, והם המובילים אותו. וכאשר הוא מדבר עם גדולי תורה וציבור החסידים, הוא יודע להילחם כאריה, ולא איכפת לו להרבות מחלוקת, ולגרום לריב ומדון, אלו חשובות לו בהרבה.
    אחת השאלות שהעסיקו רבים, איך זה, כאשר הרב יצחק פרץ יושב מולו, אין להרב שך את היכולת לומר לו זו “דעת תורה” וקבל דעתי. לכאורה, כאשר יושב מולו מי שמוכן לקבל את דעתו, הוא חייב לעשות זאת. ואינו עושה זאת. אותו דבר קרה עם אברהם רביץ. כאשר הרב שך החליט כי עליו לעזוב את ראשות הרשימה הליטאית, לא היה לו את הכח לעמוד מולו, כאשר שיחק את המשחק הישן נושן של “התקפת לב”. לו היה הרב שך חכם, הוא היה צריך להזכיר לרביץ, שבשיטה זו השתמשו רבים, והוכח כי כל מי שמאיים ב“התקפת לב”, הוא כזה שאינו חוטף התקפת לב. מי שחטף במקרה של עלבון התקפת לב, הוא כזה שלא היה לו אפילו את הכח, להזהיר מפניו. אבל כאן, הוכיח הרב שך חולשה. הוא דיבר עם אנשי רביץ ברכות, וקיבל את הדברים.
    לעומת זאת, בואו וראו מה קרה כאשר ישבו מולו הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, האדמו”ר מסדיגורא, ורבה של ערלוי. השלשה דיברו עמו “שלום”, הם באו לעסוק בענין שהעולם תלוי בו. וכאן, הוכיח הרב שך את שיא העקשנות. הוא לחם כארי, לא היה מוכן לוותר על קוצו של יו”ד, ועד כדי כך, שהעיז ותבע מן החסידים, שיורידו מחלקם למען בעלז, למרות שזו עמו ברשימה אחת. הרב שך לא עשה כל חשבון של טובת הציבור, והוכיח את הצד השני במטבע שלו, כזו אשר כל כולה עקשנות ובעיקר רשעות.
    עובדה היא, כי בשיחות עם הרב שך, לא יצא שלום. השיחה שקבעה את השלום, נעשתה בסוף, לאחר שהרב שך ייפה את כוחו של שלמה לורנץ לגמור את הענין. לו היו צריכים גדולי התורה לסכם עם הרב שך, הוא לא היה נותן את ידו לכך, הוא היה מקשה את עמדותיו, ומוכיח את הצד הרע שבו, שאינו יכול לקבל את דעת החסידים, גם כאשר הם צודקים.
    במקרה שלפנינו, צדקו ראשי אגודת ישראל. הם בסך הכל באו למטרת שלום, ולא תבעו ממנו משהו לא סביר. ההיפך, הם באו לקראתו ברוב התחומים, וכמה שנתנו לו לא הספיק, הוא רצה עוד ועוד.
    והנה, אם יאמר מי שיאמר, כי הוא עשה זאת על מנת להשיג יותר, איך יסביר את מה שעשה יום לאחר מכן, כאשר רימה ושיקר, ואיפשר להרב יצחק פרץ להתייצב בראש רשימה משלו, למרות שיום קודם לכן התחייב בפני הרב פנחס מנחם אלתר כי לא יאפשר זאת. ועד כדי כך, שהוא רקד עמו ברחוב מרוב שמחה.
    נשאלת השאלה, איך זה שהרב שך נתן שהציבור החרדי ייאלץ לעבור בזיון שכזה שמאמרי המערכת בעתונות החילונות יכתבו בצורה, אשר כאבה וזעקה. החילונים שמחים כשהחרדים רבים בינם לבין עצמם, ועושים מכך מטעמים. ובמקום שהרב שך יקח זאת בחשבון, ויעשה לטובת הענין, הוא עושה את כל מה שאסור לעשות. לא רק שהוא נותן חומר לחילונים נגד החרדים, הוא אף לא משיג דבר בכך.
    עובדה היא, כאשר נלך לאחור, נמצא, כי כל מה שהרב שך עשה, היה כל כולו שנאת ישראל, רשעות, ורצון להרבות מחלוקת. עובדה היא, כי אם הרב שך היה מודיע מיד ביום הראשון לשיחות, כי הרב פרץ הוא ראשון ברשימה הליטאית, כל הענין היה גמור. זו היתה מונעת את המשחקים עם החסידים, וניתן היה לגמור ענין, ולחסוך את כל הצרות. אך, הרב שך לקח בחשבון צדדים נוספים במטבע, הוא רצה להרבות מחלוקת, לא רק בקרב הציבור הליטאי, הוא רצה מחלוקת גם בקרב החסידים, ואת זה הוא כמעט השיג.
    ומה הוא עשה? הוא סיכם עם הגאון רבי פנחס מנחם אלתר את הפרטים, למרות שידע כי אינו מתכוון לעמוד בהם. הוא הבין, כי זו תיצור מחלוקת בין הרב אלתר לאדמו”ר מויזניץ ואחרים באגודת ישראל, הרי למען מטרה זו כדאי ואף מצוה מבחינתו לשקר. ואכן זה מה שקרה. מי שזוכר, חסידי ויזניץ יצאו מיד נגד הרב אלתר שהתחייב על רוטציה בין הרביעי לחמישי, שמוניע שפירא נציג גור יהיה זה אשר יתן את הרוטציה. כאן כמעט גלשנו למחלוקת. ומה הצילה את המחלוקת האגודאית מהתפשטותה, לאחר שהרב שך עשה את הצעד הבא שלו, שלא היה מספיק מחושב. כאשר התיר להרב פרץ לרוץ לבד, זו כיבתה במהירות את ההתלקחות הפנימית באגודת ישראל, וממילא יצרה תהליך חדש. כך לא השיג הרב שך את רצונו העיקרי, והוא מחלוקת בין החסידים.
    ואכן, מי שיתבונן היטב במה שקרה מאוחר יותר, נענש הרב שך באותה מידה ומחלוקת פרצה בציבור הליטאי, בין אברהם רביץ למשה גפני, ובין אחרים. והם כותבים פשקווילים זה נגד זה, ומחלוקת זו תימשך עוד זמן רב. אך רבים שואלים את עצמם, כיצד עשה “גדול” כך, ומדוע הוא משחק משחקים. מדוע הוא עקשן היכן שצריכים להיות ותרן ופשרן, ואילו הוא ותרן ופשרן היכן שצריכים להיות חזקים.
    כל ילד יודע, כי למען השלום מקריבים קרבנות, וזה שוה. ואם הרב שך היה מוותר או פשרן בענין השלום, היו מקבלים זאת בהבנה, מאחר וכך צריך לנהוג “גדול”. והנה, הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, ויתר למען ה“שלום” כאשר אמר, גדול השלום, ומוכן היה לויתורים. לעומת זאת הרב שך, לחם בכל כוחו והרס את השלום, ועד כדי כך, שבסופו של דבר, רק כאשר הנושא יצא מתחומו, והתנהל רחוק ממנו הצליחו ללכת לרשימה משותפת. עובדה היא, שבביתו של הרב שך ישבו רק חמש דקות, והענינים התנהלו רחוק משם, וכך גמרו את הענין.
    אבל, כאשר עוסקים אנו בקשור להרב שך ואנשיו, ובעיקר במפלגתו ובסרים למשמעתו, נמצא משהו שהוא בניגוד גמור לאיך שצריך להיות. ידוע, כי למנהיג, צריך להיות כושר הכרעה. מנהיג שאין לו דבר שכזה, אינו מנהיג.
    ולכן, כאשר עוסקים אנו בענין אברהם רביץ והרב פרץ, ואותו דבר באישים אחרים בתוך המפלגה הליטאית, נמצא, כי הרב שך לא הוכיח תכונות של מנהיג, הוא נהג ברכרוכיות, וזו קלקלה הרבה יותר מאשר השיגה.
    ובכך הענין לא גמור. בואו וראו איזו צדדים הפכפכים נמצא גם בנושא אחר הקשור בהסכם כפי שנחתם, ואשר נעשה בהסכמתו המלאה, והוא הענין של פא”י. האם מותר היה לצרפם לרשימה או לא.
    אין זה סוד, כי הליטאים הבני ברקים הינם לוחמים גדולים נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. ומי שעדיין לא שכח, לפני מספר שבועות, בעיצומו של מו”מ, התריע נציג הבני ברקים אהרון רוטר נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. רוטר הוא מן האנשים הקרובים ביותר להרב שך.
    כזכור, בעבר היה הסטייפלר נגד פא”י, והרב שך טען בשעתו, כי לא יתן את ידו לבחירות. וכאשר הופיעו יחד עם פא”י בבחירות לפני כמה קדנציות, הרב שך החרים את הבחירות, למרות שפא”י נכנעה, וקבלה על עצמה את הכרעת מועצת גדולי התורה. הרב שך טען, כי לפא”י לא מועילה תשובה בכלל, וזעם נגד שיתוף פעולה שכזה.
    והנה, בואו וראו מה עשה עתה הרב שך, כאשר היה עליו להכריע בשאלה זו. במקום שיקום ויביע דברים בצורה ברורה, וישיב, מדוע אז אסור היה ואילו היום מותר, הוא מנסה לעשות “צוויי דינים” מן הענין, כאשר בכולל חזון איש לועגים ל“צוויי דינים” הללו, ומוכיחים כי הינם עומדים בסתירה גמורה למציאות, ולמה שנאמר בשעתו על ידי הסטייפלר, ועל ידי הרב שך.
    הרב שך הוכיח הפעם, כי כל ה“השקפה” שלו, הינה משחק אחד גדול. כאשר פוליטית משתלם לדבר נגד. וכאשר פוליטית משתלם לרוץ עימם יחד מתירים אותם. עובדה היא, שאם הרב שך היה רוצה, ועושה תנאי כי האיחוד יהיה ללא פא”י, אגודת ישראל היתה מוותרת והולכת לקראת הרב שך. הפעם קרה משהו אחר לגמרי. מי שרצה את פא”י בפנים היה הרב שך, וזאת לאחר ששלמה לורנץ הסביר לו, כי הפעם אם פא”י תרוץ לבד, יש לה סיכוי טוב להיכנס לכנסת. ישנם המון ממורמרים, והם חלק מחסידי גור, חסידי בעלז, ואנשי חב”ד שבודאי יעדיפו את פא”י על פני רשימה שבה תומך הרב שך, ולכן יש לעשות הכל שפא”י תהיה ברשימה המאוחדת, כך ימנעו ממנה הצלחה.
    הרב שך קנה את הענין, אך הדבר עומד בסתירה ל“השקפה” הליטאית האומרת, כי כל שיתוף פעולה עימם בכפיפה אחת?
    כאן, הוכיח שוב הרב שך את צבעיו הנכונים, כי לא “השקפה” היא זו אשר מנחה אותו, אלא פוליטיקה. זהו יסוד היסודות בחייו. הוא הרס את היהדות החרדית כולה, הכניס אותה למחלוקת איומה, אך ורק מפני שהוא מתהלך עם שנאה איומה לחסידים וחסידות, ואין כוונתו לשם שמים. הוא עושה כל דבר עם חשבון, של איך יהיה פחות לחסידים, ובמה יקצץ מהם. לולא יכל לעשות זאת, הוא לא היה מתאחד עמם ברשימה אחת.
    הרב שך רחוק מאוד מלהיות איש אמת. מובן מדוע הרב חיים קנייבסקי ועמו אחרים בבני ברק לא יתנו את ידם לרשימה המאוחדת. הם אינם רוצים לחיות בסתירה להשקפתם. הם אינם רוצים לקבל את גישתו של הרב שך, העושה “צוויי דינים” מכל מה שהוא רוצה לעקוף, כאשר הוא יודע כי הוא לא צודק. עובדה היא, שלפני מספר שבועות בלבד, לא עשו אנשיו מן הענין “צוויי דינים” ונשאו דברים חריפים נגד כל מחשבה שכזו.
    אם היו חסרים לציבור החרדים עוד הוכחות, על מהותו ומעשיו של הרב שך. היו השבועות האחרונים של טרם בחירות, הטובות להוכחה, כי יש לנו ענין עם פוליטקאי ולא עם “גדול”.

שפלות מדהימה

איך שיחק הרב שך בשבועיים של טרם סגירת הרשימות ולאיזה שפלות מדהימה הגיע ה“גדול” הליטאי מבני ברק

לולא היו חוששים היום מן המציאות הטרוריסטית, ולא היו מפחדים ממה שיעשו להם לאחר שיאמרו זאת. היו רוב רובם של היהודים החרדים, אלו אשר עמדו מן הצד זועקים ואומרים, כי אם זו “גדלות” אוי לנו מ“גדול” שכזה. המשחק הזה כפי שנעשה, הינו משחק של שפלים, כנהוג אצל פוליטיקאים, ולא אצל מי אשר מכנה את עצמו “גדול”.
    מזעזע לחשוב על העובדות. אלו מוכיחות לאיזו שפלות הגענו, עד כדי כך, שה“גדול” הליטאי מבני ברק, הרשה לעצמו לעשות מעשים אשר לא ייעשו, לשחק במשחקי שקרים והונאה, ולעבוד יחד עם אחרים, ולהציע להם “לשקר ולהונות”, וככה העבירו את מה שרצו, אם כי לא בהצלחה מרובה.
    וטוב שלא הצליחו. כי לו היו מצליחים, היה זה הסוף של האמת בדורנו. מתברר היה, כי השקר הוא המוביל והמנצח. בסופו של דבר הסתדרו הדברים כפי שיכלו לעשותם מראש, ולמנוע בכך חילול ה’, שנאת ישראל, וכל מה שכרוך היה בשיחות שבין הליטאים לאגודת ישראל. לו היה הרב שך “גדול” באמת, הוא היה מכריע מראש, כי הרב יצחק פרץ הוא הראשון ברשימה הליטאית, ומונע מעצמו, ובעיקר מן הציבור, את המחזה המביש והנורא שנאלצו לעבור אותו בשבועות האחרונים.
    ובוא וראו מה קרה שבוע לפני סגירת הרשימות. הרב שך קורא להרב פרץ, וזה לאחר שיחה ארוכה עמו, יוצא ומודיע כי הוא פורש מן החיים הפוליטיים. על סמך הודעה זו, שיגע הרב שך את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שנאלצה לשנות את הכרעתה. זו שוב פתחה את הפתח ל“שלום” וחידשו את הדיון על סמך שהיו בטוחים, שהענין עם הרב פרץ הסתיים.
    והנה, הענינים זזים קדימה, וכאשר מתקרבים יומיים לסגירת הרשימות, ושוב הרב פרץ מתמודד. הוא מודיע כי יש עליו לחצים, ולא נשמע בכלל כי הרב שך לוחץ עליו לפרוש. ההיפך, הוא משתף פעולה עמו. וכאן נשאלת השאלה, איך הרב שך יסביר את מה שקרה. ממה נפשך, אם הוא פתר את הבעיה, ועל סמך זה יושבים, איך זה שהוא מאפשר להרב פרץ שוב לצאת לרחוב ולהתמודד. אם הרב שך היה “גדול” הדבר הראשון שחייב היה לעשות, לקרוא להרב פרץ, ולהזהיר אותו כי הוא עושה בניגוד ל“דעת תורה”. והנה לא רק שהוא לא עשה זאת, הוא אף מרוצה ממה שהרב פרץ עשה, שככל הנראה נעשה בעצה אחת עם הרב שך.
    הרב שך צריך היה לקחת בחשבון את הצד הציבורי במה שקורה. כאשר הציבור רואה דבר שכזה, הענין נראה מאוד לא יפה ולא טוב. ובשל מראית עין בלבד, ובכדי להסיר לעז, חייב היה הרב שך להביע את דעתו בענין, ושיידעו כי הרב פרץ עושה בניגוד לסיכום שהיה ביניהם, וכי הוא פוגע בו.
    והנה, לא די בכך שהרב פרץ יוצא לרחוב “כאילו” נגד הרב שך, והוא עוד נותן לו פרס על כך. במקום שיעניש אותו על התנהגות שהיא בניגוד ל“דעת תורה”, הוא משבץ אותו במקום הראשון ברשימה הליטאית. ההגיון אומר, כי מי שעושה בניגוד לדעתו של הרב שך, אינו יכול להיות ראשון ברשימה. ואם הרב שך מינה אותו לראשון, פירושם של דברים, כי מה שעשה הרב פרץ, היה בעצה אחת עם הרב שך.
    ואכן, זו היתה ה“דעת תורה”, לשקר, להונות את הציבור, לספר כאילו הוא פורש מן החיים הפוליטיים. כך יצליחו לסובב את הענין לכיוון הרצוי לליטאים. האגודאים יאמינו כי המכשול הזה לא קיים עוד. ומאוחר יותר, כאשר ישאר בסך הכל ימים בודדים, ייצא שוב לרחוב, ויודיע כי הוא חוזר.
    מה שחמור בענין, הוא שהרב שך יכל לפתור את הבעיה הרבה קודם. אם הוא היה איש אמת, ו“גדול” אמיתי. הוא היה מכנס את אנשיו ואומר להם במפורש, כי הוא קבע כי הרב פרץ הוא ראשון, ומונע מן הציבור מחלוקת, מזרז את המו”מ בין אגודת ישראל לליטאים, ויחד עם זאת מונע שם רע מן הציבור החרדי. מה שאירע בעקבות מה שעשה הרב שך, וכל המשחק שנערך מסביב להרב פרץ ואחרים במפלגת העץ, ובעיקר מהתנהגותו של הרב שך בעצמו, ששיקר את הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, זו גרמה לציבור החרדי נזק בל ישוער.
    אם הרב שך היה קובע מראש כי הרב פרץ הוא ראשון, הוא לא היה צריך לשקר את הרב אלתר. אך, הרב שך רצה להונות את כל מי שיכל. הוא שיחק את המשחק עם ש”ס, קיוה אולי שיילך לו שם, לאחר מכן שיחק את המשחק עם אגודת ישראל, וקיוה כי דרכו של הרב פרץ, יוכל לקבל יותר מאגודת ישראל, ועל סמך זה, שיקר ולא דיבר נכונה.
    ומעל הכל, תכנן יחד עם הרב פרץ את המהלך הזה, וגרם שתדמית הציבור החרדי, ובעיקר תדמיתו שלו, תיפגע בצורה חמורה ביותר.
    למעשה, אם תדמיתו האישית בלבד היתה נפגעת, יתכן, וכלל לא היה כותב שורות אלו. אבל, קורה משהו חמור אחר שחייבים לקחת בחשבון. הרב שך נחשב אצל ליטאים צעירים רבים “גדול”, לומדים ממעשיו, ואלו הופכים להיות תורה. וכפי שאמר לנו אברך ליטאי צעיר שהתעניין בכל פרט, בנימוק כי “תורה היא וללמוד אני צריך”, וכאשר מסבירים לו, כי מדובר בשקר והונאה, הוא משיב, כי אם הרב שך מבין כך, אז זו תורה.
    הגיעו הדברים לאבסורד של ממש, שהרב שך ייצא נגד התורה, יעשה בניגוד לתרי”ג מצוות, והאברכים הליטאים יזעקו “תורה היא וללמוד אני צריך”. וכאן אולי יסבירו לי, מה ההבדל בינם לבין מי שעשו לעצמם תורה אחרת. מי שמשקר בשיטה, גורם להונאה ועושה מעשים דומים אחרים שעשה אותם הרב שך, עושה בניגוד לתורת משה.
    בעבר, היו לליטאים טענות נגד החסידים, על שנהגו במנהגים שונים, וטענו כי זו סותרת את ההלכה, למרות שהיה להם על מי לסמוך בענין. עתה, הרב שך עושה מעשים, שאין על מי לסמוך. לשקר ולהונות, לעשות מה שהוא עשה בחודש האחרון, אלו מעשים אשר לא ייעשו. ועל כך הזעקה.
    ידוע וברור, כי פוליטיקאים עושים מעשים שהם בניגוד לתורה והלכה. אבל יודעים לפחות כי הם פוליטיקאים, ואין ללמוד ממעשיהם. ההיפך, ישנם כאלו הרוצים לדעת מה עשו הפוליטיקאים. בכדי לדעת מה אסור לעשות. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו ב“גדול” כאשר הענין הוא לכאורה הפוך, זה חמור מאוד.
    ובכך עדיין לא נגמר הענין. הרב שך הבטיח להגאון רבי פנחס מנחם אלתר מכתב אשר בו יצוה להצביע אך ורק בעד הרשימה המאוחדת, והוא לא נתן זאת. וזה לא הדבר היחיד שהוא לא קיים. בינתיים כל מה שהבטיח קודם לכן, הוא לא קיים.
    עובדה היא, שכל מה שסוכם עם הרב שך בחדשיים האחרונים, מיד לאחר מכן הרב שך הפר את הדברים ובגסות. גם הגישה הזו, של שינוי הדעת כל כמה שעות, אינה מוכיחה על יציבות. ו“גדול” שאינו יציב, מוביל למצבים כפי שהרב שך מוביל את הציבור, למעשים שבעבר לא היו מקובלים בציבור החרדי.
    מה שחמור במעשיו של הרב שך, זו הלגיטימציה, וההכשר שהוא נותן למעשי פוליטיקאים, מה שהיה בעבר גס ומכוער, הפך להיות הסטייל של ה “בני תורה” הליטאים, וכאן החורבן הגדול.
    הרב שך אישית השפיל את עצמו בהתנהגות האיומה. אם אי אפשר להאמין ל“גדול”, אז למי רוצה הרב שך שיאמינו. הרב אלתר הצטער צער רב, שהוא לא רשם וציוה עליו לחתום בכתב ידו, בכדי שלא יוכל להתכחש לו. הוא קיוה, כי בכל זאת הרב שך “גדול” ולא יעיז בגלוי להפר בצורה חמורה שכזו הסכם שנעשה. עתה, התברר לציבור כולו, כי אין ערך להתחייבותו של “גדול” וכי אף עמו זקוקים לכתב וחתימה בכדי שלא יוכל להתכחש להתחייבויותיו.
    כמה משפיל הוא לראות את הרב שך משחק משחק מכוער, שאינו מתאים אפילו לשפל הפוליטקאים. ומה שחמור בהרבה, במה הוא עסק ועוסק. האם ישב הרב שך ותבע עקרונות, נושאים שיש בהם בכדי לפתח את היהדות החרדית, ולהבטיח את פיתוחן של מוסדות התורה? בהחלט לא. הרב שך תבע כסאות לאנשיו, ותמורת הכסאות הוא היה מוכן לוותר על הכל.
    מה שמפחיד, שכאשר ישבו מולו גדולי התורה מאגודת ישראל, ובקשו לדבר עמו על “שלום” ועל החזרת ה“אחדות” בציבור החרדי, הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא רצה אך ורק רשימה מאוחדת. ולא מפני שהוא רוצה “אחדות”, אלא מפני שנוצר מצב, שהמפלגה הליטאית אינה יכולה להתמודד לבדה. העלו את “אחוז החסימה” ואין לליטאים סיכוי להשיג עוד עשרת אלפים קולות על פני אלו שקבלו בעבר.
    נתאר לעצמנו שהיה סיכוי כזה להרב שך, הוא היה רץ יחד עם אגודת ישראל. הסיבה מדוע הוא לא רץ ברשימה עצמאית בראשותו של הרב פרץ, נבעה מן האיום של ש”ס, ומניתוק היחסים שבין שני המפלגות. מצב שכזה, היה יוצר עימות חריף ביותר עם ש”ס, וזה מנע מהרב שך רשימה אחרת.
    לכן, כאשר יושבים ומשחזרים את השיחות כפי שהתנהלו, מה תבע הרב שך ומה ביקש, ובעיקר כיצד עשה זאת, באיזו שפלות איומה, זו מחרידה ומזעזעת. זו הוכיחה שוב, עד כמה יתומה היהדות החרדית, כאשר הוא ה“גדול” שלה.
    בעבר, הכרנו גדולים. שלמען השלום הקריבו קרבנות. גם אם השיטות היו מנוגדות עשו הכל למעט המחלוקת  בציבור. וההיפך, ויתרו כמה שרק אפשר. ולכן אלו הלכו לקראת אלו. אבל, הרב שך משך ומשך, ולולא היו ביום שלישי בחצות נועלים את הרשימות, הרב שך לא היה גומר עם הענין, ומנסה לסחוט עוד ועוד, למרות ההשפלה הנוראה שהוא משפיל בכך את היהדות החרדית.
    ומה שכואב מעל לכל, בואו וראו כיצד העתונות החילונית שמחה ולועגת ליהדות החרדית. מי שקרה את מאמרי המערכת של העיתונות החילונית בשבוע שעבר, התמלא בושה, שזו תדמיתה של היהדות החרדית. הגיעו הדברים לכדי בזיון איום, שנגרם אך ורק בשל התנהגותו של הרב שך בענין הרשימה המאוחדת.
    מה שמצער וכואב בכל הענין, כי הרב שך יכל את כל המשחק הזה להעביר בכבוד ובמניעת מחלוקת. אם לפני חדשיים היה מודיע כי הרב יצחק פרץ הוא השני ברשימה המאוחדת, הוא היה מונע מכל הציבור מבוכה, ופחות מכשיל את היהדות החרדית המאבדת את היחודיות שלה. ובניגוד לעבר שהחרדים היו יחודיים בכיון החיובי, הם הפכו יחודיים בכיוון השלילי.
    וזה מה שה“גדול” הליטאי העניק ומעניק לציבור החרדי. הציבור נאלץ לסבול משפלות איומה המתבטאת בצורה שלא היה כמותה בהיסטוריה החרדית.

אלוף השקרנים

כל מהותו של הרב שך שקר, עד כדי כך, שאינו חש שכל מעשיו, בעיקר הפוליטיים, הינם קשורים ובנויים על תרמית

אם היינו צריכים להעניק למישהו את התואר של “אלוף השקרנים”, כזה אשר עבר את כולם בענין זה ששמו שקר, הרב שך הוא האיש שהיה זוכה לתואר זה. לא היה עוד כמוהו מי אשר שיקר כל כך הרבה, את גדולי התורה, ראשי אגודת ישראל, וכל מי שבא עמו במגע.
    האמת היא, שכאשר רוצים להתחיל ולכתוב בענין מסתבכים מיד. לא יודעים היכן להתחיל, הרב שך היה קשור בכל כך הרבה שקרים, אשר כל אחד מהם הוא נושא בפני עצמו הזועק לשמים, המוכיח מה היה מהותו של הרב שך, שאינה אמיתה של תורה, אלא פוליטיקה מלוכלכת, שנאת ישראל, והכל בכל מכל קשור בענין אחד שהוא עיקר העיקרים אצלו, מלחמה בחסידים, שלמען מטרה זו, הוא התיר לעצמו את כל השקרים שבעולם, כולל עלילות ובדותות.
    אך, אתחיל הפעם מן הסוף דוקא, ממה שקורה בימים אלה. מזעזע פשוט לחשוב שכך יכול לנהוג מי שרוצה שיכירו בו כ“גדול”. זה לא יאומן כי יסופר, כי הגיעו הדברים לכדי כך, שתוך כדי דיבור, כאשר הוא רוצה לטעון כי אינו משקר, הוא משקר ומחזק את הגישה שלו הבנויה על שקר, ואשר כל מהותה שקר ורמיה.
    בואו וראו לאן הגיעו הדברים. הרב שך הבטיח להגאון רבי פנחס אלתר כי לא יאפשר להרב יצחק פרץ לרוץ ברשימה משלו. ועל סמך הבטחה זו, הסכים הרב אלתר לתמוך בשלום, ולגרוף את כל הבקורת הקשה, מן האדמו”ר מויזניץ ומגורמים אגודאים אחרים שלא קבלו את ההסכם כפשוטו. והנה, לא עוברים ימים בודדים, וכבר מפר הרב שך את ההסכם. ולא רק מפר אותו, מתברר כי הוא פשוט שיקר. הוא ידע כי אין בכוחו למנוע מהרב פרץ להופיע ברשימה משלו, והבטיח להרב אלתר דבר, למרות שלא היה לו בסיס על מה לסמוך ולהתחייב.
    אך יהיו בודאי כאן מליצי יושר שיטענו, כי בעת שהבטיח הוא אכן חשב כי הצליח. ורק מאוחר יותר התברר לו כי לא הצליח. אז בואו וראו עד להיכן הרחיק הרב שך לכת, והמשיך לחזק את השקר, ולהוסיף שקר על שקר, הרב פרץ הודיע כי הוא רץ ברשימה משלו. ורצה כי ר’ אברהם ורדיגר יהיה שני ברשימה. והנה, במקום שהרב שך יכריז כי אינו מכיר ברשימה זו והוא נגדה, לא רק שהוא אינו עושה למניעת קיומה, אלא שולח להרב פרץ מסר, כי הוא רוצה כי נציג חסידי בעלזא יהיה שני.
    רבים נדהמו ושאלו, ממה נפשך, אם הרב שך נגד רשימתו של הרב פרץ, מדוע הוא מציע להרב פרץ מי יהיה שני ברשימתו. במקום לדבר על המקום השני, הוא היה צריך לזעוק על כך שהרב פרץ אינו שומע בקולו ובוגד ב“דעת תורה”.
    אך אם יהיו אשר יחשבו שבכך נגמר הענין, בואו וראו עד להיכן השקר הגדול מגיע, ועד כמה הרב שך סותר את עצמו, עד כדי כך, שהוא מסוגל בכתב ידו לשקר.
    לא ארחיב בענין שגם כאן הוא רימה את הרב אלתר, כשהבטיח כי המכתב שלו יחייב את הכל ללא יוצא מן הכלל להצביע עבור הרשימה המאוחדת, והנה הוא משאיר פתח לספרדים או כל מי שיש לו קשר ספרדי, להצביע לרשימה אחרת, שגם זה חלק מן השקר הגדול. אך הרב שך עשה כאן עוד מעשה נבזי וחמור ביותר.
    וכאן אנו שואלים את הרב שך, האם הוא באמת סבור כי חסידי בעלז הינם ספרדים? על סמך מה הוא מציע כי הרב פרץ יציב נציג של בעלז למקום השני? איך זה משתלב עם מכתבו והבטחתו לאגודת ישראל?
    ובואו וראו כמה התלמיד מחכים את רבו והולך בדרכו. משה גפני מצהיר הצהרה ברורה, כי הוא רוצה להיות שני ברשימתו של הרב פרץ. אולי יסביר הוא, ממתי פולני הוא ספרדי, ואיך זה מתיישב עם מכתבו של הרב שך?
    עברו עלינו ימים קשים וסוערים. כאלו אשר רבים היו המומים מהשינויים של כל שעה, ולכן לא קלטו בו זמנית את כל מה שקורה. אך, בואו ונתבונן לרגע, ונשאל את הרב שך ואת הרב פרץ, מי מביניהם משקר?
    אני נוטה להאמין כי הרב שך הוא השקרן. ולא מפני שהרב פרץ צדיק גדול, אלא מפני שהרב פרץ לא היה נוטל סיכון שכזה, לולא היתה לו הבטחה של הרב שך. רק מפני שהיתה לו הבטחה , הוא פרש מש”ס, והיה צמוד להרב שך. הוא שמר לו נאמנות כי בטוח היה כי הרב שך ישמור לו נאמנות.
    הוכחה נוספת שהרב פרץ אמר אמת, וכי הרב שך הבטיח לו כי יהיה בכנסת הבאה, זו העובדה כי הרב פרץ דיווח על זה ברבים, אלו התפרסמו בתקשורת, והרב שך שמע על כך כמה וכמה פעמים, ומעולם לא יצא הרב שך להכחיש הבטחה זו. ההיפך, הוא עודד וחיזק את הרב פרץ, ועד כדי כך שבא בחול המועד לביתו, וידע כי זו תתפרש כי הוא בא לחזקו כי הוא יהיה המועמד שלו. לולא הבטיח הרב שך להרב פרץ כי יהיה בכנסת הבאה, הוא היה חייב למען הסרת לעז, לקום ולומר כי הרב פרץ משקר.
    ובואו וראו, עד לרגע זה אין הרב שך מכחיש כי הוא הבטיח להרב פרץ את הכנסת. הוא רק אומר כי אינו יכול לתת לו זאת. אך אינו מכחיש את העיקר, שזה חשוב לנו יותר מכל, כי הרב שך הוא במהותו שקרן. הוא מבטיח ואינו מקיים.
    וכאשר נתבונן בדברים, נמצא עד כמה הם חמורים דוקא במקרה של הרב שך, שהשקר כאן הוא שקר לשם שקר, לא תמיד הוא עושה זאת מפני שהוא רוצה כך. לעתים גם מבטיחים, ומאוחר יותר אין יכולים לקיים, כאן יש בידו של הרב שך לקיים. הוא היחידי הקובע מי יהיה נציג הליטאים ברשימה המאוחדת עם אגודת ישראל, ולמעשה פרט להרב פרץ הוא לא הבטיח לאיש כי יהיה המועמד, והוא יכול לקיים את הבטחתו, להציב את הרב פרץ במקום השני, וכך לא יאשימו אותו בשקר. אך, הרב שך עושה חשבונות אחרים, לא איכפת לו לשקר, זה אינו מפריע לו, הוא מעדיף שיקולים פוליטיים על פני האמת.
    זו למעשה שיטתו של הרב שך בכל חייו. מי שמתבונן בדרשותיו, שרוב רובן בנויות על שקרים ועובדות שהוא מפריח מן האויר. במקרה הטוב נמליץ טוב ונטען כי שיקרו אותו. אך ישנם גם שקרים רבים, המצוצים מן האצבע, כאלו שהן פרי המצאות ודמיונות שלו, שאין להן כל אחיזה במציאות.
    מי שישמע את תוכן דבריו, יווכח כי הוא פשוט לא שולט על הדברים. הוא יכול לאסור עתונים שכבר אינם קיימים שלשים שנה, ולהזהיר את הציבור לבל יקנו את אותו עתון בכל שבוע, אין ספק כי אף אחד לא מסר לו פרטים שכאלה, מדובר במשהו לא מציאותי. כאן רואים אנו, כי הרב שך מדבר מן הדמיון, הוא חי מציאות של לפני שנים, ועל סמך זה מדבר.
    כאשר אנו עוסקים בשקריו של הרב שך, בואו ונספר לכם, כי אף גדולי התורה הליטאים יודעים ומאשרים כי הרב שך שקרן. היה זה הרב אלתר, כאשר ישב אצל הרב אלישיב, הוא טען בפניו כי אי אפשר להאמין להרב שך, מאחר והוא יכול להתחייב היום כך, ומחר לעשות אחרת. הוא ציין בפניו את הענין של סטריקוב בבני ברק ששם שיקר הרב שך במצח נחושה. הרב אלישיב אישר את הדבר, אך הבטיח כי הוא נוטל על עצמו אחריות הפעם, ואם הרב שך לא יקיים, הוא ייצא להגנת אגודת ישראל.
    עובדה היא, שלא עברו ארבעה ימים מאז אותו יום שהרב אלתר סיכם את הדברים עם הרב אלישיב, והרב שך כבר שיקר עוד פעם. עד כדי כך, שהרב אלתר נאלץ בישיבת הנהלת אגודת ישראל לאשר, כי הרב שך הבטיח לו כי לא יתן להרב פרץ לרוץ ברשימה אחרת, וכי ימנע זאת. הרב שך ידע כי בכך תלוי ההסכם.
    גם בענין המכתב, ידע הרב שך כי אגודת ישראל רוצה ממנו התחייבות על הוראה כללית לכל הציבור ללא יוצא מן הכלל, ולא להשאיר סדקים ופתחים שיהיו מי אשר יבינו ויצביעו אחרת. ובכל זאת, הרב שך עשה אחרת, למרות שלא עברו יותר מאשר כמה ימים מאז ההסכם.
    מה שחמור בהרבה, כי הרב שך מחפש התירים לשקרים. כאשר שקרן משקר, ולפחות מודה כי עשה עוול, חצי צרה. במקרה של הרב שך הוא יודע כי הוא משקר, ומחפש לכך היתר. הוא מחפש את השני דינים, כך יצליח לחמוק מן ההתחייבות. להרב אלתר הוא הבטיח כי לא יאשר רשימה אחרת, ואכן הוא אינו מאשר להרב פרץ לרוץ ברשימה משלו. אך הוא לא התחייב לאסור, וממילא הוא אינו אוסר. וכאן המשחק כפול. הוא אומר להרב פרץ אני לא מתיר, ומנענע עם ראשו מלמעלה למטה שיבין למה הוא מתכוון.
    שקרנים שכאלה גרועים מסתם שקרנים ולכן מאז שעלה לגדולה סובלת היהדות החרדית.
    בואו וראו, מעולם לא היו לאגודת ישראל ימים שחורים כל כך, כמו הימים אשר בהם הגיע הרב שך לגדולה ותפס את הגה השלטון במועצת גדולי התורה. כל סיכום עמו לא היה לו ערך. ידעו כי מה שהוא אומר היום כן, הוא מסוגל מחר לומר לא. וכך היה בענין היחודיים. הוא ישב בישיבת מועצת גדולי התורה בכנסיה הגדולה שהחליטה על הרוטציה, והוא תמך בכך, ורק מאוחר יותר, כאשר הדבר נודע לאיש שלו שלמה לורנץ הוא לא רצה לקיים ושיקר כאילו לא תמך, בו בזמן שבפרטיכל שפורסם הרבה קודם לכן כתוב במפורש כי הוא תמך בענין.
    אותו דבר היה עם היחודיים, כאשר העלו את הנושא הוא הסכים עם האדמו”ר מגור, ואף הוסיף משלו מדוע צריכים לחלק את הכסף ביושר, ושכל הישיבות יקבלו באופן שווה על פי מספר התלמידים. אך, מאוחר יותר, כאשר שמע כי הליטאים מקבלים יותר כסף מן החסידים, הוא שינה את עמדתו, ויצא למלחמה חרמה באדמו”ר מגור, שיקר ורימה גם כאן, והרס את מועצת גדולי התורה.
    במועצת גדולי התורה ידעו, כי אין כל ערך לישיבות עמו, מאחר והוא יאמר למחרת אחרת. ואכן, כאשר היה ראש מועצת גדולי התורה הליטאית, הוא עשה מה שרצה. הוא לא כינס את המועצה כי לא היה לכך טעם. לא התקבלו החלטות, מאחר וידעו כי הוא המחליט. זו לפחות מנעה ממנו שיצטרך לשקר, לא היה לו צורך בכך.
    אך באי ביתו, אלו אשר שמעו ממנו גדולות ונצורת, ומי לנו כמו חיים ברילנט שהרב שך הבטיח לו את תמיכתו, הוא בגד בו ברגע האחרון. אותו דבר עשה הרב שך להרב פרץ, ואותו דבר הוא עשה לבעלז, כאשר הבטיח להם הרים וגבהות, ולמעשה לא קיים דבר.
    הרשימה ארוכה, ותקצר היריעה מהשתרע, ולכן לא אוכל בהזדמנות זו להזכיר עוד שקרים שהרב שך שיקר במצח נחושה, אני נאלץ להשאיר זאת להזדמנויות אחרות. אך, מה שקורה בימים אלה, כאשר שוב הרב שך נתפס בשקריו הגדולים, ישנם המזועזעים, אך אנחנו לא מזדעזעים. מי שמכירים את הרב שך שנים, ויודעים כי זו שיטתו, וכי כל חייו הם שקר, הוא מוקף בשקרים ושקרנים, ומוסיף לכך משלו, אין זה עבורם פלא שאגודת ישראל חשה עתה, את טעם השקר של הרב שך.

מעשה זמרי

הרצון לשבור את האחדות בציבור החסידי
זו הדוחפת את הרב שך לרשימה מאוחדת

השאלה היסודית כיום היא, מה דוחף את הרב שך לרשימה מאוחדת. הוא הקים מפלגה משלו, זו אינה זקוקה היום לאחדות עם אגודת ישראל. בכדי להבטיח את הייצוג בכנסת, ולעקוף את “אחוז החסימה” היו לו דרכים אחרות. הוא יכל להצטרף לש”ס, או לרוץ ברשימה עצמאית כאשר בראש הרב יצחק פרץ, היו לו מספיק אפשרויות להימנע מרשימה עם אגודת ישראל, כפי שאכן היו כאלו בקרב הליטאים שרצו בכך, ואילו הרב שך רצה רק רשימה מאוחדת עם אגודת ישראל.
    ובואו וראו, יחד עם זאת שהוא רוצה רשימה מאוחדת, הוא אינו רוצה ב“שלום” ו“אחדות”, הוא אומר במפורש כי הוא רוצה לשמור על מסגרות נפרדות, אם כי בכמה נושאים הוא רוצה את ה“אחדות”, ואת זאת צריך להבין.
    בניגוד לפוליטיקאים העושים את החשבון הפוליטי האישי, הרב שך עושה חשבון אחר לגמרי. הוא אינו מועמד לכנסת, ולא זה מה שחשוב לו. הרב שך שחונך במשך שנים על שנאה לחסידות, ואשר בעשרות השנים האחרונות הוא מקדיש את זמנו ועיתותיו להרס החסידות בכל דרך אפשרית. החל מן המלחמה בחינוך החסידי, ועד לפילוג מן החסידים, עושה עתה צעד קדימה.
    אחת המטרות שהרב שך נכשל בהן בהקמת רשימתו הפלגנית, היה החינוך החסידי. בעוד שבמשך שנים הצליח למנוע הקמת ישיבות חסידיות וכן סמינרים לבנות במסגרת חסידית, מאז שלא היו תלויים בו עוד, הקימו מוסדות כאלו. אלו מהוות עבורו כשלון גדול.
    עובדה היא, שלמרות שלא היה עוד קשר בינו לבין אגודת ישראל, הוא עשה כל מאמץ אפשרי למנוע את הקמת הסמינרים לבנות במסגרת חסידית בירושלים ובבני ברק. הוא עשה ככל האפשר למנוע הקמת ישיבות חסידויות, ורבים שאלו, מה הקשר שלו לענין ומדוע הוא מתערב. מדובר במפלגה שהוא אינו חבר בה עוד, ושלא יתערב בהכרעות של החסידים. אך, מי שהכיר את מהותו ורצונו של הרב שך, הבין כי כאן נוגעים בציפור הנפש, ולכן הוא השקיע כל כך הרבה כוחות בענין הוא רצה למנוע את הקמתן של מסגרות חסידיות, מאחר והוא ידע, כי כל מסגרת חדשה כזו, מונעת ממנו את התוצאה הסופית, וזוהי הכחדת החסידות עד כמה שאפשר.
    ופה נסביר. בעוד שלחסידי גור, ויזניץ, בעלז, ליובאוויטש ואחרים המקימים לעצמם מוסדות משלהם, הוא אינו יכול למנוע הקמת מסגרות משלהם, מה שמדאיג את הרב שך אלו ישיבות ומוסדות לבנות בעלי צביון חסידי אך אינן משתייכות לחסידות מסויימת.
    למוסדות כאלו, מגיעים כל סוגי הבנים והבנות, ואלו מהווים אלטרנטיבה לישיבות הליטאיות. בעבר, וזה למעשה גם מה שקורה היום, מי שאינו חסיד גור, לא ילך ללמוד בגור. לעומת זאת, מי שבן למשפחה חסידית, לא יפסול ישיבה בעלת צביון חסידי, אך אינה נושאת שמה של חסידות מסויימת. אלו נאלצו בעבר, ללמוד בישיבות הליטאיות, וכך הצליח הרב שך להכחיד שורה של חסידויות קטנות, כאלו שאין להם ישיבות. הוא לקח את מיטב הבנים, והרעיל אותם בהשקפות זרות לחסידות, ומהוים היום את העורף שלו במאבק נגד החסידים.
    האדמורי”ם הללו שתפסו מאוחר יותר מה עשה להם הרב שך במשך השנים, הקימו ישיבות משלהם, ועתה אינם נותנים עוד לצעיריהם ללכת להיטמאות בטומאה ההרסנית של הרב שך, הם מצילים את נשמות ילדיהם, ושומרים עליהם במסגרת חינוכית, שלא תקלוט עוד את ההשקפות הזרות, המחנכות לשנאת ישראל, ולערכים מעוותים, הקרובים יותר לנצרות מאשר ליהדות.
    הרב שך הבין כי הישיבות הללו מהוות לו סכנה. וכאשר הקימו לפני שלוש שנים חמישה ישיבות כאלו, לא ישן הרב שך בלילות, הוא התעניין מה שקורה בישיבות אלו, וכאשר שמע כי מידי שנה מצטרפים עוד ועוד בחורים לאותן הישיבות, הוא היה כולו סוער וזועם, והבין, כי זו תוצאת הפילוג, עובדה היא, שלא העיזו בשנים של טרם פילוג להקים ישיבות כאלו. האדמורי”ם החסידיים, וכן אישים בכירים בקהילה החסידית, לא עשו את מה שעשו רק לאחר שהרב שך עזב את אגודת ישראל.
    עתה, כאשר הרב שך חשב על העתיד, הוא לקח בחשבון את החינוך החסידי. הוא רוצה להכחיד אותה. ובכדי שהוא יוכל לעשות זאת, הוא החליט כי הגיע הזמן לפלג בין החסידים. אין זה סוד, כי מה שגרם להצלחת המוסדות הללו, זו העובדה שבמשך ארבעת השנים האחרונות, חלה התקרבות גדולה בין כל חוגי החסידים. כל אחד עזר לשני, ויחדיו הצליחו לעשות רבות. ובכדי שהרב שך יצליח לשבור זאת, ולהחזיר את המצב לקדמותו, הוא זקוק ראשית לפלג בין החסידים.
    ואת זה הוא החליט ועשה. הוא רוצה “אחדות עם החסידים, ויודע כי המחיר של “אחדות”, הוא פילוג בין חלקי החסידים. עובדה היא, שחלק גדול מן הציבור החסידי אינו מרוצה. כל עיסקה הנעשית חייבת לבא על חשבונם של אחרים, וזו יוצרת אנדרלמוסיה, ועימות בין חלקים נרחבים מציבור החסידים.
    נחוש בכך מאוחר יותר, אם כי ברור כי היעד הראשון של הרב שך יהיה החינוך החסידי. הוא יתבע גם כאן “לאחד” את המוסדות עם מוסדות ליטאיים, הוא יעשה ככל האפשר, בכדי להכחיד את הזכר החסידי.
    זו היתה הסיבה, מדוע הרב שך רצה דוקא רשימה מאוחדת עם אגודת ישראל. הוא ידע כי רק זו תשרת את המטרה הסופית שלו. זו תתן הכשר למעשיו, ובשל “אחדות” זו, תיאלץ אגודת ישראל להימנע מפעולות המחזקות את החינוך החסידי.
    כאשר הרב שך מדבר על “אחדות”, הוא מדבר למעשה על משהו אחר לגמרי. הוא רוצה לחדור שוב פנימה, וזו הסיבה מדוע הוא זקוק לשלמה לורנץ ואנשיו. הוא רוצה כאלו היכולים לשוב לאותן המוסדות והארגונים כפי שהיו, ומבפנים להרוס ככל שניתן.
    הרב שך מהווה סכנה גדולה לציבור החסידים. הוא אינו מכיר בשוויון, עבורו החסידים הם “בעלי בתים”. המציאות היא, כי בנושא זה לא עסקו, ובודאי שהרב שך לא ישנה את דעתו. וכאן יסוד המחלוקת והמטרה של הרב שך. טוב לו להיות יחד עם כאלו שהוא יכול לומר להם בפרצוף כי הוא חשוב יותר מהם. אם הוא נאלץ היה להופיע יחד עם ש”ס, שם הוא לא יכל לדבר בשפה כזו. ראשית מפני שמדובר באנשים שלא מבינים שפה זו. ושנית, הכמה בודדים שמבינים, אוחזים את עצמם גדולים ממנו, ואין זה סוד.
    התועלת מגישתו זו תצמח דוקא כשיהיה בסיעה משותפת עם אגודת ישראל, ואחת מן השתים, או שיצליח, או שיחריף את המחלוקת. הוא אין לו כרגע מה להפסיד.
    אין היום ספק, כי לו ידע הרב שך מראש כי החסידים “יעיזו” להקים מוסדות חינוך חסידיים, הוא לא היה מפלג את אגודת ישראל. הבעיה של ראשי אגודת ישראל כאשר ישבו עמו בטרם הפילוג, לא “איימו” עליו בהקמת מוסדות כאלו. אם הוא היה שומע היטב אז כי זה מה שיקרה, הוא היה שוכח מכל יתר הטענות, הוא היה עושה הכל, שלא תרוץ רשימה נפרדת.
    עתה השאלה היא, האם על ציבור החסידים להושיט את צווארם לשחיטה. האם מותר לתת יד להרב שך למלאות את רצונו ההרסני, ומדוע נותנים ראשי אגודת ישראל את ידם למגמה ההרסנית של הרב שך?
    אין עוד ספק, כי בכל הקשור ליחסים בין החסידים, רשימה מאוחדת עם הרב שך תיצור עימות עם חוגים חסידים שונים. והשאלה היא, האם זו כדאית?
    מה שמפחיד וכואב, שזוהי מגמתו של הרב שך, וישנם מבין החסידים הנותנים יד למגמה זו. במקום שיחליטו על יד אחת נגד כל מי שמרים יד בחסידות, עושים צעד, אשר בעקיפין מסייעים לו במטרתו הסופית.
    עובדה היא, שהרב שך נלחם בחסידות כולה. אין חסידות שלא סבלה ממנו במישרין או בעקיפין. ואם יש מי שסבור, שאם הרב שך יוצא לריקוד עם הגרפ”מ אלתר, פירושו שלום, הוא טועה טעות מרה. זהו עוד טריק של הרב שך, כיצד להונות את ציבור החסידים. הוא רוקד עמו, ונותן לו תחושה טובה של “אחדות”, ומאחורי גבו עושה הכל בכדי להשיג את היעד הסופי שלו, וזו הפגיעה בעתידה של הציבור החסידי בארץ ישראל.
    הגיע הזמן שנפקח עיניים ונבין, כי המחלוקת שפיתח הרב שך במשך השנים האחרונות בענין חסידים וליטאים נמשכת. עובדה היא, שלא הצליחו ליצור הסכם כלשהו שתעצור את ההתדרדרות. הרב שך ימשיך לדבר נגד החסידים, ובטוח אני, כי אם תיווצר שוב בעיה כזו כפי שקרה לחסידי סטריקוב, שעירית בני ברק תקציב  שטח לבניית ישיבה חסידית, ויהיה בכוחו של הרב שך למנוע זאת, הוא יעשה הכל למנוע זאת, ולכן כל מי שנתן ונותן יד לאחדות שכזו, מסייע להרב שך במאבקו בחסידים וחסידות.
    לא הרשימה המשותפת זו החשובה. החזרת המצב לקדמותו, ולפחות לאותו מצב כפי שהיה בטרם הרב שך החל במאבקו בחסידים וחסידות, זו החשובה ונחוצה לנו. אך, את זאת לא רוצה הרב שך. הוא עושה עתה צעד קדימה במאבקו בחסידים, ולמגינת לב החסידים, הוא עושה זאת בעזרתם של פוליטיקאים, וכאלו אשר רשמית רוצים את טובת החסידים, אך נפלו לפח שטמן להם הרב שך במאבקו בחסידים וחסידות.
    זו מחייבת מאבק שיהיה קשה מן העבר בהרב שך ואלו המסייעים לו במלחמה נגד חסידים וחסידות. אין ספק כי הרב שך מצידו ימשיך בצעדים נוספים בשלבים המאוחרים יותר, וחובתם של מי שרוצים להגן על חסידות, לפקוח עינים, ולקחת בחשבון כל צעד של מי אשר כל מגמתו ופעולותיו בחייו, היא אחת ויחידה, מאבק בחסידים וחסידות.
    הגיעו לצערנו הדברים לידי כך, שישנם מבין החסידים שאינם מבינים זאת. הרב שך הצליח לטשטש אף אותם, שלא יקלטו, כי בסופו של דבר, הרב שך נלחם במורשתם ובעבר שלהם. לו קלטו את מעשיו של הרב שך, ומה שהוא רוצה באמת בחייו, היו הם בראש הלוחמים בו.
    מה שכואב יותר מכל, שישנם כאלו המבינים ויודעים זאת, ועושים את החשבון הפוליטי החשוב לה יותר מן האינטרס החסידי, זו מאיימת על ציבור החסידים, שאינם קולטים כיצד יכול לקרות דבר שכזה.
    בינתיים לא נותר לנו, אלא לצאת למאבק, להגן על החסידים מפני המשמטה של הרב שך, לפקוח את עיניהם של ראשי אגודת ישראל, הנופלים עתה בפח שהרב שך טומן להם, וימים ידברו.
    הרב שך בדורנו, הוא משטינם ומקטרגם של חסידות וחסידים. לו היה הדבר בידו, הוא היה שובר אותם מזמן, יש להודות להקב”ה, שהגיע לכח ועצמה, רק כאשר היה מאוחר מדי. לו היה הוא במצב דומה שנים קודם לכן, לא היו מצליחים להקים ישיבות חסידיות. ובודאי שלא היו מקימים סמינרים למורות ברוח החסידות.

השקר הגדול

הרב שך מחזיר ומלבה את מלחמת ההתנגדות בחסידים תוך קביעת עובדות שכולן עלילות שקרים ובדותות

מעלה גדולה לתקופות שכאלו, אשר בהן מנסים ליישר הדורים, לארגן רשימות משותפות וכדומה. בימים שכאלה מתלבנים דברים שבדרך כלל הינם נסתרים. ופרט למבינים דבר מתוך דבר, האחרים זקוקים ל“הוכחות” ברורות יותר כי מדובר בלוחם בחסידות, כזה אשר מטרתו הסופית שונה ממה שהוא אומר.
    זה שנים שהרב שך נתן לציבור סימנים רבים כי הוא שונא את החסידות כולה, ונלחם בה בכל כוחו. אמנם, הוא לא יכל להצהיר מפורשות כי הוא נגד החסידות, כי זו תזיק לאינטרסים פוליטיים שהוא קשור בהם. אך מעשית , הוא עושה הכל נגד ציבור החסידים, ובכל מקום שיכל להצר את צעדי החסידות, ובעיקר למנוע את התפתחות החינוך החסידי, הוא משקיע לכך את רוב זמנו.
    בימים כתיקונם, הדברים נעשים בסתר ובתחום מצומצם של אנשים קרובים. אך, בתקופה שכזו, כאשר הדברים ברורים וידועים לכל, מוכיח שוב הרב שך את צבעיו הנכונים, ומי שהיה זקוק עוד להוכחה, עד להיכן מגיעה עויינותו של הרב שך לחסידים, ראה ושמע בשבועות האחרונים, דברים אשר תסמרנה שערות ראש, ומי שבקי בעובדות חייב להזדעדע.
    לא אחזור לתקופת העבר של לפני מאתיים שנה, בתקופה אשר בה היו עדיין למתנגדי החסידות ציבור גדול של תלמידי חכמים. כאשר אנו מדלגים על המאתיים שנה, על מה שעבר בה, ובעיקר מה שקורה בדורנו, צריך להיות פושע לבא ולטעון, כי חסידים  הינם “בעלי בתים” ואילו הליטאים הינם “בני תורה”.
    בל נשכח, כי בעבר, בעת יסוד החסידות, בתקופת הבעל שם טוב, היו החסידים מעטים, ואילו המתנגדים הרבים, ובואו וראו מה קרה לאלו אשר כינו עצמם “בני תורה”, אלו עזבו את דרך ה’, ורוב רובם הפכו למשכילים, כופרים במלא מובן המילה, עד אשר כמעט ונכחדו כליל.
    מה שמדהים, כי אלו לא נכחדו במלחמות רח”ל, אלא נכחדו רוחנית. לעומת זאת, הציבור החסידי שהיו אז מתי מעט הלך וגדל, ולולא נכחדו המונים במלחמות, היו החסידים כיום תשעים ותשעה אחוז ויותר מכלל הציבור החרדי.
    עובדה היא, שהציבור הליטאי תפח בדור האחרון, אך ורק בזכות בני החסידים. הליטאים כלל לא שלחו את בניהם לישיבות. רק מעטים מהם, מאלו שנשארו דתיים, שלחו לישיבות, ואלו מן המעטים.
    זכורני לפני יותר מעשרים שנה, בישיבות הליטאיות. היו רוב רובים של הבחורים בני החסידים, ומאלו הקימו הליטאים דור חדש, שמקורם הוא מקור חסידי.
    לעומת זאת, בישיבת החסידיות, למדו אך ורק בני חסידים, לשם לא הגיעו בני ליטאים כלל, מפני שלא היו ליטאים שירצו ללמוד בישיבות, אלו העדיפו את החינוך החילוני, או הדתי לאומי, והתרחקו מן החסידים, שכל השנים היו בעיני הליטאים מוקצים.
    עובדה היא, כי בעשורים האחרונים, פרחו הישיבות בכל החוגים ללא יוצא מן הכלל, ולכולם תלמידי חכמים ובעלי בתים. אין עוד היום מציאות כזו, שחוג זה הוא של “בעל בתים” וחוגים אחרים של “תלמידי חכמים”, בכל חוג ישנם מן הכל, ואין מה שמזהה את אלו או אחרים, פרט לנושאים מסויימים אשר בהם ניחנו אלו יותר מן האחרים, בשל הדגש המיוחד שנתנו לאותו ענין.
    ולכן, כאשר הרב שך קובע, כי החסידים הינם “בעלי בתים”, הוא פשוט משקר. ולא מפני שאינו יודע את האמת, עובדה היא כי ידוע לו, כי בישיבות החסידיות כיום בחורים ואברכים היכולים להתמודד בלומדות עם כל בחור או אברך מישיבה ליטאית, אך הוא אינו רוצה להכיר בכך, מאחר וזו סותרת את מהות חייו, לפיו, חסידים אין להם קשר עם תורה.
    זהו השקר הגדול עליו גדל וחונך הרב שך, ואת זה הוא מוריש לתלמידיו אחריו עבורו חסידות הוא דבר נעלם ונסתר ואין בו תורה, ועד כדי כך, שהעיז לפני כמה שבועות בבניני האומה לטעון, כי ב“התוועדויות” אין משמיעים דברי תורה, לא חומש, לא משניות, ולא גמרא, בו בזמן, שכל מי שקורה את שיחותיו של כ”ק אדמו”ר שליט”א מליובאוויטש, יודע כי ב“התוועדויות” אלו, ערך האדמו”ר שליט”א עשרות סיומים של מסכתות הש”ס.
    כל ילד המתבונן ב“שיחות” של אותן התוועדויות, ימצא כי תמיד הדבר בנוי על פרשת השבוע, ועל עניני הזמן, ואין שיחה, - מכל אלו שהרב שך הזכיר, - שלא יזכירו בה. כך שצריך מצח נחושה לשקר, ולקבוע דברים שהינם כל כולם שקר ורעות רוח.
    אך מה שמרגיז בהרבה. הרב שך מנסה במשך שנים לטעון כי הוא רק נגד ליובאוויטש ולא נגד כלל החסידים, ומדבר דוקא נגד כלל החסידים. בעוד שבליובאוויטש הסדר הוא “התוועדויות” שרוב זמנן שמיעת “שיחות” הבנויות על כל חלקי התורה, הן בנגלה והן בנסתר, הרי בקרב רבים מן החסידויות שעימם הרב שך רוצה “רשימה משותפת”, ה“טיש” בנוי על שירה וזמרה ומעט מאוד דברי תורה אם בכלל. ולמעשה בדבריו, הוא יוצא נגד אלו יותר מאשר נגד ליובאוויטש, שהדברים גלויים וידועים, ב“שיחות” שהם מפיצים, שכל כולם בנויים על מקורות מן החומש, משניות, גמרא ועוד אשר אותן ציין הרב שך כי אין מזכירים שם כלל.
    דבר נוסף וחשוב שעלינו לשאול, על סמך מה קובע הרב שך כי הוא מייצג את “עולם התורה”? מיהו ומהו “עולם התורה”? על פי איזה קנה מידה נקבעת ה“תורה”? האם על פי מי שאוייב יותר את החסידות?
    בואו ונבחן, מיהו היהודי ההולך בדרכי התורה, האם רק מי שלומד בישיבה ליטאית, הוא זה ההולך בדרכי התורה, ואילו מי שלומד בישיבה חסידית, ובהנהגתו היומיומית, הוא עילאי הרבה יותר מחברו הליטאי, במיוחד בכל הקשור לשמירת המצוות והקפדה בנושאים שמי שנושא עמו “תורה” יודע כמה צריך להתרחק ולשמור עצמם בתחומים, שאותם שהרב שך מכנה “בני תורה” רחוקים מכך הרחק מזרח ממערב.
    אדרבה, אולי יקום הרב שך ויסביר, כיצד הוא פירש במשך שנים בשמחת תורה, כאשר העזרת נשים בישיבות הליטאיות היו נפתחות, והבחורים היו רוקדים, לנגד הנשים בשירה אדירה של “אלה חמדה לבי” האם דבר שכזה הוא יכול היה לראות בישיבה חסידית כלשהי?
    על סמך מה הוא קובע מיהו “בן תורה”? אנו מבינים כי “בן תורה” הוא כל יהודי ההולך בדרך התורה, שפירושה שמירת תרי”ג מצוות, מתנהג והולך בדרך ה’, זו הנותנת לו את הזכות להיקרא “בן תורה”, ובשום אופן לא אלו הקוראים לעצמם “בני תורה”, בו בזמן שהינם פרוצים בעריות ובתחומים אחרים, שאין כאן המקום לעסוק בהן.
    בציבור החסידי, לא אהבו את ההפרדה בין אלו לאלו, מתוך הבנה שיש לקרב כל יהודי כולל את הליטאים הבני ברקים, למרות שהינם רחוקים מללכת בדרכי ה’ כראוי, והינם בבחינת עושי מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אך, כאשר אלו מנסים להעמיד את עצמם כאילו הם האפוטרופסים על ה“תורה”, כאן חייבים להעמידם במקומם.
     וייאמר ברורות. אחוז ה“בעלי התים” בקרב הציבור הליטאי הוא גדול יותר מאשר בקרב ציבור החסידים. אך, לא נעסוק בכך כלל, כי מבחינתנו אין בכלל מושג כזה של “בעלי בתים” ו“בני תורה”. כל יהודי ההולך בדרכי ה’, שומר מצוותיו, גם אם הוא עובד לפרנסתו, וקרוי בפי הרב שך “בעל הבית”, בעינינו הוא יהודי יקר וחביב, והוא ה“בן תורה” האמיתי. כל המושג הזה של “בעלי בתים” ו”בני תורה” הוא מושג מעוות הבא לשרת יצורים אפלים בדמותו של הרב שך, הרוצים להשיג בכך כח פוליטי, ואינם מתכוונים לאמת כלל וכלל.
    האדם נמדד במעשיו, ולא בתואר שהוא נושא. הרב שך רוצה ליצור מצב חדש של תוארים מסולפים, כאלו שבהם יוכל לנגח את ציבור החסידים, ולהתגבר עליהם.
    מי שהאזין לתוכן שיחת שלשת גדולי התורה האגודאים עם הרב שך, נחרד לשמע הדברים, שכל כולם שקר ורמיה, דברים שאין בינם ובין המציאות. המסקנה היחידה היא, כי הוא או רשע או טיפש. כי ממה נפשך, יודע הוא את האמת ומדבר כפי שדיבר, הרי הוא רשע גמור. ואם אינו יודע, הוא מאמין במה שהוא אומר, יש לנו עסק עם טיפש הרחוק מאוד מחכמת חיים.
    בעשרות השנים האחרונות, טושטשו המחיצות שבין הליטאים לחסידים, נוצרו דפוסים חדשים, שכולם יוכלו לחיות עם כולם. מצב זה היה טוב לכל, בשל כמה סיבות, ראשית, לכולם ישנם צדדים חיוביים, וכאשר הכל מצטרף יחד, הרי המציאות שנוצרת היא שלימה וטובה. ושנית, זו יוצרת אוירת אחדות כלל חרדית. גם אם פה ושם ישנן סיעות וקבוצות, אך באופן כללי, יכולים לחיות יחדיו, ולשתף פעולה בכל התחומים, ללא עויינות כלל.
    הרב שך שבר את המציאות שיצרו גדולי התורה בדורות עברו. הם רצו ציבור מאוחד, כאשר המטרה לטשטש את המאבק של המתנגדים נגד החסידים, הם הבינו כי הגיע הזמן לעשות לענין סוף, ולאחד מחדש את כלל הציבור החרדי. והנה, ללא כל שמץ של בושה, ומתוך רצון ברור, להשיב את המחלוקת, יצר הרב שך פירוד, והרס את הציבור החרדי.
    אך, לא די בכך, לו היה הרב שך משתמש בעובדות כמות שהן, היה לו במה ועל מה לבנות את דבריו ומעשיו. אך, במציאות הנוכחית, הוא בונה את הכל על שקר ורמיה, הוא רוצה לתת לציבור צביון שונה. הוא רוצה שיסתכלו על החסידים כ“בעלי בתים” ועל הליטאים כ“בני תורה”, הוא אינו רוצה להכיר בעובדה כי בחור בישיבה חרדית שווה מבחינה רוחנית לבחור בישיבה ליטאית, ועד כדי כך שהיה מוכן להרחיק לכת, ולוותר על הכל. הוא יכל לקבל את כל אשר ביקש, אם היה עורך כינוס גדול של הליטאים, ומכריז כי אין הבדל רוחני בין ישיבה חסידית לליטאית, ובכל זאת בענין זה, הבין כי עליו ללכת עד כדי מסירות נפש.
    זו מוכיחה, עד להיכן מגיעה השחיתות של הרב שך. עד להיכן שנאתו העזה לחסידות, ועד להיכן הוא מוכן להרחיק לכת בשקר הגדול שלו לתת לציבור החרדים צביון של “בעלי בתים” ו“עמי הארצים” וכדומה.
    לא יעזור להרב שך, הציבור החסידי כבר התבגר מספיק, ובכוחו לעמוד מול גל השנאה הפורצת מצדו של הרב שך. אך, במה שאירע בשבועות האחרונים, למדנו עוד יותר, עד להיכן מגיעה שנאתו העזה של הרב שך לחסידות, דבר שחייבים לזכור ולהזכיר בכל הזדמנות, על מנת שנדע ללמוד מדבריו, הבנויים כל כולם על מורשת אנטי חסידית, ועל שנאת ישראל שאין דומה לה.