כחה של גאוה

למרות שיש להרב שך את האפשרות לתפוס את המקום הראשון ברשימה משותפת, לא מסכים הרב שך לאחדות

רבים וטובים ביהדות החרדית, כאלו המתרחקים מן הפוליטיקה, רוצים בכל לבם שלום ואחדות בין כל חלקי החרדים. לא רק הם, גם המונים המעורבים פוליטית באחת המפלגות, החסידית או הליטאית שבין החרדים, היו רוצים לראות את כולם במסגרת אחת. היותם של החרדים מפולגים, פירושו מאבק. ואת זו, היו רוצים למנוע. אבל, קורה משהו מאוד מענין, שבעוד בעבר היו אלו גדולי ישראל בצד שכנגד, אלו המנסים להשכין שלום בין חלקי החרדים, הרי שעתה, הסדר הוא הפוך לגמרי. הציבור רוצה אחרת, והרב שך הוא זה העושה כל מאמץ למנוע אחדות מן הציבור.
    זו תקופה שעוסקים בסוגיה זו. בשלב הראשון של ערב הבחירות, כאשר הופיעו ברשימה אחת, היו אשר האמינו, כי זהו בעצם הצעד הראשון, וכי מאוחר יותר יעשו את הצעד השני, והוא האחדות. אך, דוקא עתה, כאשר נוצרו כל הדרכים ל“אחדות”, ובשני המפלגות רוב רובו של הציבור רוצה בכך, מי שמונע זאת מהם הוא הרב שך, החוזר שוב ושוב ואומר: “שלום כן אחדות לא”.
    בשבועות האחרונים. עוסקים ראשי הציבור בענין הבחירות הפנימיות. בשני המפלגות נערכים לכך. וכאן, בעצם נוצר המצב המאפשר “אחדות”. ברגע שקובעים, כי הרשימה היא אחת, וכי מתמודדים בבחירות פנימיות, וכל סיעה כפי שתקבל כך תיוצג, זו, היתה מאפשרת לליטאים לתפוס את המקום הראשון באגודת ישראל.
    אם הליטאים היו מופיעים כסיעה אחת, ואילו החסידים כפי שהם קיימים היום, ופירושם של דברים, חסידי גור לחוד, ויזניץ לחוד, וכן האחרים, אין כל ספק, שאת המקום הראשון היו תופסים הליטאים.
    ובכל זאת, למרות שיש להרב שך את היכולת לתפוס את המקום הראשון, וזו היתה נותנת לו הרבה כח במפלגה, הוא דוחה את ההצעה מכל וכל. וכאשר בשבועות אלו, שוב היתה אצלו משלחת של הליטאים, וסיפרו לו הכל, ואף היו מתוכם כאלו שהמליצו על רשימה משותפת, כזו אשר תחזיר את הדרת הליטאים לרשימה החרדית, היה זה הרב שך שהתייצב בכל הכח נגד.
    ושוב, הרב שך חזר ואמר להם, את מה שכבר השמיע עוד קודם לכן: “שלום כן אחדות לא”. פירושם של דברים. לרוץ ברשימות משותפות, זה כן, ואילו “אחדות” שפירושה מפלגה משותפת, זה בשום אופן לא.
    וכאן, צריך להבין מה ההבדל בין “שלום” ל“אחדות”. ומדוע הרב שך מסכים ל“שלום”, ולא מוכן לשמוע מן ה“אחדות”. מדובר בשני דברים יסודיים, שבאחת אין לו ברירה אחרת. ואילו בשניה, הוא חושש ובורח מפניה.
    ונתחיל בראשונה ב“שלום”. זו, גם אם הרב שך היה אומר לא ל“שלום”, היו אלו ראשי הליטאים שלוחצים עליו ובכל הכח. הרב שך קלט, כי אין לו סיכוי להתמודד לבד. כאשר העלו את “אחוז החסימה” לאחוז וחצי, ובבחירות הבאות הם כבר יהיו על שני אחוזים, הרב שך מבין כי פירושם של דברים להשאר מחוץ לכנסת. וכאן, הוא יהיה המפסיד. לכן, הוא אומר כן לשלום.
    יהיו מליצי יושר, שירצו להוסיף ולטעון, כי הרב שך, רצה בכך, לא רק מפני אחוז החסימה, אלא גם מפני שהוא אינו רוצה שתחזור מערכת בחירות דוגמת זו שעימה התמודדנו בבחירות לפני חמש שנים. ולכן הוא “תורם” את חלקו, ומכריע על שלום, כזו אשר תמנע מערכות שכאלה.
    אבל, אלו מתעלמים מן החלק האחר שהוא לא פחות חשוב. אם באמת הרב שך כל כך חושש ממערכות פנימיות בין החרדים, וממה שקורה בעקבות הרשימות הנפרדות, הרי שהמציאות מוכיחה. שדוקא מפלגות נפרדות למרות שמופיעים ברשימה אחת, פירושם של דברים התגרויות אין ספור, ובתחומים רבים. אם להרב שך היה כל כך כואב מה שקורה בין החרדים בינם לבין עצמם, הרי שה“אחדות” היתה צריכה להעסיק אותו הרבה יותר.
    וכפי שכבר אמר על כך כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א עוד בטרם מונה לאדמו”ר, כי היהדות החרדית מתקיימת מארבע וארבע. כאשר יש לו ארבעה שבועות מערכת בחירות קשה, כזו אשר החרדים בינם לבין עצמם רבים, הרי שלאחריה יש לנו ארבעה שנים רגועות. אף אחד אינו מתערב אצל האחר, כל אחד מנהל את מפלגתו, וכך לפחות בין חלקי החרדים רגוע. לעומת זאת, כאשר בארבעת השבועות של ערב הבחירות רגוע, כי הופיעו במשותף, הרי שלאחריה, עלינו להיערך לארבע שנים קשות וכואבות, אשר בהן ההתמודדות, והחיכוכים בין המפלגות הן אין סופיות.
    היום, לאחר הבחירות, כאשר כבר שמנה חדשים שאנו ברשימה אחת, אנו סובלים מהתגרויות פנימיות קשות.
    אם באמת, הדאגה של הרב שך היה ליחסים הפנים-חרדיים, הוא היה צריך לדחוף יותר ל“אחדות” מאשר ל“שלום”, מאחר, ו“האחדות” ממילא היתה מביאה עימה את השלום, ויחד עם זאת, היתה מרגיעה בין חלקי החרדים. הנוסח היה שונה, והקורה בין הרבנים, היה כפי שקורה בכל ארגון וקבוצה, שקיימות בה חילוקי דעות, אך הגישה היא ענינית, ולא קנטרנית.
    מאז שהליטאים מופיעים בנפרד, הם מחפשים בכל נושא וענין את העוול שבמעשי החסידים, ואילו החסידים מוציאים עוולות אין ספור במעשי הליטאים. כך, שלא הועלנו דבר מהופעה ברשימה אחת. ה“אחדות”, היא זו אשר חשובה הרבה יותר.
    ובכל זאת, הרב שך הוא נגד “האחדות” ואינו מוכן לשמוע על כך, למרות שעתה מתקרבים לבחירות פנימיות, וברור לכל, כי זו הזדמנות פז לארגן את אגודת ישראל מחדש, על פי יחסי כוחות צודקים. הציבור החרדי כולו אמור להתפקד, ועל פי תוצאות הבחירות יקבע הייצוג.
    משהו מפריע להרב שך, כאשר הוא שומע את המילה “אחדות”, הוא נרתע ממנה, ועושה הכל להתרחק מכך. הוא מוכן לשמוע לכל מיני הצעות של הופעות משותפות. אך בשום אופן אינו מוכן לשמוע על מסגרת מאוחדת.
    ברור שיש לכך סיבה. אך עליה לא ידברו בגלוי. זו מפריעה לרבים, אך מן האמת אי אפשר לברוח. להרב שך מפריע דבר אחד, שבמקרה של “אחדות” ההנהגה תהיה קולקטיבית, והוא לא יהיה מושל בכיפה. רק זו, היא המונעת כיום “אחדות” בציבור החרדי.
    ובכדי להבין זאת, עלינו לעשות שלב אחד נוסף. נתאר לעצמנו, כי הרב שך הסכים ל“אחדות”, וקובעים כי מתאחדים. במקרה שכזה, לא יהיו עוד שני “מועצת גדולי התורה”. אלא, השנים יתאחדו, ויישבו יחדיו. ובמקרה שכזה, לא יקרה עוד כפי שהיה נהוג אצל הרב שך, שהגדולים הליטאים באו לביתו, והוא זה אשר הכריע. עובדה היא, שכוחו של הרב שך במועצה שלו, שלמרות שדעת רוב החברים אחרת, אם הוא אומר אחרת, הרי שדעתו היא הקובעת, ואין מי אשר ינסה לערער על כך.
    אך, במקרה של שותפות, ייאלץ הרב שך לבא לישיבות “מועצת גדולי התורה”, ושם, הוא לא יהיה יו”ר יחיד. אלא זו תתנהל בתורנות ועל ידי כל הנשיאים, שהרב שך הוא בעצם אחד מבין אחרים. וזו כל הנקודה המפריעה לו. הוא יהיה מוכן להפקיר את היהדות החרדית כולה, שזו תמשיך להתפלג, ואף להרוס את עצמה מבפנים, וחלילה לא יוותר על הכח הנוכחי שיש לו, להיות מושל יחיד במפלגתו.
    וכאן, בעצם מונח החורבן הגדול של היהדות החרדית. המאבק אינו עוד על שיטות ועל דרך. בין הליטאים לחסידים באגודת ישראל אין ויכוח אידיאולוגי. עובדה היא, שבמשך עשרות שנים ישבו יחדיו, וזו יכולה להימשך ולהיעשות. אך, הכבוד האישי, הרצון של להיות שולט-על, היא ההורסת את היהדות החרדית ושוברת אותה לרסיסים.
    כל הנימוקים שהעלו בפני הרב שך מדוע כל כך חשוב טוב ורצוי כי החרדים כולם יופיעו במפלגה אחת. אמרו לו, כי זו תבטיח אחדות בהרבה תחומים, ותסיר את המתיחות בתחומים עדינים. ולמרות הנימוקים המצויינים שהשמיעו בפניו, היה הרב שך חזק בדבר אחד ויחיד, של “אחדות לא”, הוא מוכן לשמוע לכל הסדר, אבל כזה, אשר בו יהיה הוא השליט מס’ אחד, וכי הכל יהיו תלויים בו. אם עומדים על כך, ש“מועצת גדולי התורה” תפעל על פי העקרון של רוב רבנים, כפי שיכריעו כך יהיה, זה לא בא בחשבון.
    וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול סבל בל יתואר, רק בשל דבר אחד ויחיד, של רצון אישי לשלוט. הוא רוצה להיות ה“מרן” של הכל. הוא יודע, כי הדבר לא בא בחשבון אצל החסידים, אבל, הוא חושש ממה שיקרה אצל הליטאים. גם שם, הוא עלול לאבד את כוחו. ברגע של “מועצת גדולי התורה” משותפת, אין לו כל בטחון, כי ה“גדולים” הליטאים יתייצבו לצדו כאיש אחד. רק עתה, כאשר הוא יושב בראש, אין להם דרך אחד, הם נאלצים לקבל את תכתיביו. ברגע שהמועצה תהיה פתוחה, ישמיעו הגדולים הליטאים אחרת מהרב שך, וזו תשבור את כוחו.
    אין זה סוד, כי הציבור הליטאי בינו לבין עצמו מפולג. רק המחלוקת עם החסידים איחדה את כולם. הרב שך תפס נושא, אשר בו מאוחדים כל הליטאים. אנשי ישיבת חברון, ואנשי ישיבת סלבודקה, למרות שהם אוייבי אנשי ישיבת פונביז’, אבל באשר לענין של חסידים ומתנגדים, כולם לוחמים בחסידים.
    זו, איפשרה להרב שך לאחד וללכד את הכל. ברגע שישכחו מן ההתארגנות האנטי חסידית, ולא עוד אותה מחלוקת כפי שהרב שך ליבה אותה לפני חמש שנים ויותר, הרי שתחזור המחלוקת הפנימית בין חלקי הליטאים, ומכך רועד הרב שך.
    וזו הסיבה, מדוע שהוא מעדיף בשעה זו מחלוקת עם החסידים, מאשר מחלוקת פנימית. אבל, במצב הנוכחי, הרב שך לא בטוח יותר. הנה למדנו בימים אלא, כי אנשי ישיבת חברון עושים צעדים שהם בניגוד להרב שך. עובדה היא, כי הלכו לבקר את הרב עובדיה יוסף, למרות שהרב שך התנגד לכך. ואותו דבר קורה עתה בין ראשי ישיבת סלבודקה והרב שך, באשר ליחס להגאון רבי חיים גריינימן. כאשר מתעוררות שאלות שאינן קשורות בחסידים, זו מחזירה את המחלוקת הליטאית-פנימית.
    וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול. הרב שך, בשל הרצון לשמור על הכבוד האישי שלו, ובעיקר על הכח המפלגתי-פנימי שלו, הוא הורס את היהדות החרדית כולה. לא איכפת לו שימשיכו לריב, וכי אלו יחתרו נגד אלו. מה שחשוב לו הוא דבר אחד ויחיד, שהוא יהיה כח על במפלגתו, ומעל לכל, חלילה לא לקבל את דעת רוב גדולי ישראל, הוא רוצה שהכל יקבלו את תכתיביו.
    ועל כך, מתמוטטת ומתפלגת היהדות החרדית.

דעתו קצרה

הרב שך מודה כי דעתו קצרה, טענותיו נגד הגאון רבי חיים גריינימן מוכיחות כי אינו קולט את תפקידו של “גדול”

לא היה זה דבר חדש, כי הרב שך דעתו מצומצמת, וכי זו הולכת ומצטמצמת מיום ליום. אבל, בשבוע שעבר, היתה לנו הזדמנות, ללמוד שוב, ולשמוע אותו בעצמו מודה במילים אחרות, כי “דעת רחבה” יכלה להיות ל“חזון איש” אך לא לו. כי לו היתה לו “דעת רחבה”, הוא בודאי היה מתיר לעצמו, את מה שה“חזון איש” התיר לעצמו במשך שנים.
    אין זה סוד, כי ה“חזון איש”, היה שונה בגישתו לכל מיני קבוצות ביהדות החרדית, מיתר הגדולים. ומבלי שניכנס לויכוח שבין חסידים וליטאים, שכאן הויכוח שונה, וגישתם של גדולי ישראל לכל מיני נושאים נובעת בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך מזלזל בנושאים הקשורים בחסידויות, עד כדי כך, שאצלו יהיה זה בגדר של “אפיקורסות” או “טומאה” ח”ו, וכבר היו דברים מעולם.
    ולכן, כאשר הרב שך מתקיף חסידים, למדנו לחיות עם זה. אין זה סוד, כי הרב שך בא ממקור אנטי-חסידי, כזה אשר שנאתו לחסידים היא שנאה העמוקה ביותר שבו, עד כדי כך, שאת הנאצים, הרב שך לא ישנא כפי שהוא שונא חסידים, וכבר הוכחנו במשך השנים, תפיסתו זו של הרב שך, אשר מקורה, במלחמה איומה, של רשעים ארורים, שונאי ישראל,שהשקיעו את כל נפשם בחיסולה של חסידות.
    אך, ב”ה, למרות מלחמתם האיומה, הצליחה החסידות ללכת ולהתפתח, ועד כדי כך, שהלוחמים בחסידות, שבאותם הימים היו יותר מתשעים אחוז מכלל הציבור הדתי בכלל-ישראל, הרי שהיום אלו הם המעט דמעט. רוב רובם של אותם הלוחמים בחסידות, עזבו את דרך ה’, ואילו המעט שעדיין לובשים צורה כאילו שהם הולכים בדרך ה’, הרי שמדובר במשחק בלבד, ופנימיותם היא איומה ונוראה. כזו אשר כל כולה מושחתת, ורוצים לראות בחיסולם של יראים ושלמים, ההולכים בדרך ה’, כאלו אשר אינם מסתפקים במעשיהם בלבד, אלא רוצים כי כל יהודי ללא יוצא מן הכלל יילך בדרך ה’, ולמען ענין זה משקיעים את זמנם וכוחם.
    ולכן, מיעטנו לאחרונה לעסוק במה שקורה בין הלוחמים בחסידות לבין החסידים המקוריים. התקוה היתה, כי זו תירגע במשך השנים, כאששר האמת תתגלה. ומה לנו יותר מימינו אלה, כי אף אלו שהינם לכאורה “מתנגדים” לחסידות, קבלו על עצמם רבים ממנהגי החסידים. כיום ב”ה נראה הרבה פיאות וזקנים בישיבות הליטאיות. וכיום ישנם כאלו, שלולא ידעו כי הם מתפללים בנוסח אשכנז, כלל לא היו יכולים להבחין עליהם כי הינם מתנגדים. המציאות היא, כי רוב רובו של ציבור זה, קיבל על עצמו את מנהגי ודרך החסידים.
    אבל, מה שנותר לנו בינתיים, זו המחלוקת שבין המתנגדים. כאן, למדנו משהו עמוק, כזה, אשר מחייב את הציבור להביט, כיצד מתייחס הרב שך, לרבנים אחרים, כאלו אשר גישתם שונה ממנו.
    מבין רבני ציבור הליטאים, מצאנו כל מיני סוגים. כאלו שהינם רבנים ההולכים בדרך אמת. וגם אם ישנם החולקים על שיטתם, אבל גישתם אמת. הם רוצים להציל את נשמות כלל היהודים, ומתייחסים לכל נושא בהגיון, ולא מתוך שנאה. וכך, נמצא רבנים גדולים בישראל, אשר למרות ששיטתם היתה שונה, הם הקדישו הרבה מזמנם לקרב יהודים שומרי תורה ומצוות. לעומת זאת, מצאנו יצורים דוגמת הרב שך, אשר כל כולם שנאה איומה, וכאשר רק אומרים לו כי הלה משתייך לציבור החסידים, זו מספיקה, שהוא ייצא נגדו בחרב ובחנית.
    בדידי הוי עובדא, וכאן אולי המקום הפעם לספר, כי היתה זו הפעם היחידה בחיי שדרכתי בביתו. היה זה לאחר שנפגש עמי אחד מאנשיו קרוביו ששמו אהרון רוטר בבני ברק, וסיכם עמי כי אעלה להרב שך, שם תיערך היכרות בינינו, וזו אולי תרגיע את הרוחות. ואכן, עליתי אליו, ושם שמעתי מילים אלו, - באידיש – אומרים לי שאתה משתייך להם... ולא הוסיף למי כוונתו. הבנתי למה כוונתו, היה זה בזמן שהרב שך ניהל את מלחמתו בחסידות, ואז אמרתי לו, כי אמנם סבי היה אחיו של כ”ק מרן האדמו”ר הזקן בעל תניא והשו”ע זי”ע, אך אני למדתי בישיבות הליטאיות, והזכרתי לו את שמם של ראשי הישיבה. אך, כאשר שמע כי סבי היה אחיו של בעל התניא והשו”ע זי”ע, הוא פרץ בזעם שכזה, שלא רצה עוד לדבר עמי מילה אחת, “אוי וויי” כך הוא זעק, וידעתי כי אין לי עוד מה לחפש אצלו.
    אבל, בניגוד אליו, היו מגדולי ישראל הליטאים, שגישתם היתה שונה בתכלית. הללו, למרות שהיו שייכים לציבור אחר, ולמרות שנמנו על ציבור “המתנגדים”, גישתם היתה רחבה יותר. ומי לנו יותר מן ה“חזון איש”, שגישתו להרבה מן הנושאים, היתה לגמרי הפוכה מזו שהתרגל דורנו, להרב שך ומעשיו.
    הדור הצעיר אינו מודע לכך, ויתכן כי הגיע הזמן קצת לספר לדור זה, שיידע, מה אירע לפני ארבעים שנה, כיצד התייחס בעל ה“חזון איש” לציבור בכלל, ואם נקח לדוגמא את פא”י, היה זה ה“חזון איש” שלא ניתק עימם קשר, למרות המאבק שפרץ בקרב ציבור החרדים.
    ראשי פא”י היו מבאי ביתו, והוא לא מצא לנכון לסלקם מביתו לאחר מה שקרה. ה“חזון איש” הבין, כי הגישה הכלל ציבורית חייבת להיות שונה, ולמרות שהיה מן ה“מחמירים”, מצאנו כי בנושאים מסויימים, במיוחד בנושאים כלל ציבוריים, ה“חזון איש” גישתו היתה שונה בתכלית.
    ולכן, כאשר עוסקים אנו עתה, במה שקורה בין הרב שך להגאון רבי חיים גריינימן מבני ברק, אין זה פלא כלל. הגאון רבי חיים גריינימן ממשיך בדרכו של ה“חזון איש”, ומעשיו מתאימים לדרכיו ושיטותיו. הוא לא ניתק את הקשר עם קבוצות חרדים ודתיים אחרים, הוא חש כי עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וכי אסור לו להפקירם. גישה זו, היא גישה רחבה, כזו השוקלת את הנושא לכל פרטיו וצדדיו.
    ולכן, כאשר הגאון רבי חיים גריינימן, צריך בימים אלה לשקול, באיזו דרך לנקוט, האם ללכת בשיטתו של הרב שך, הקובעת כי יש להחרימם ולנדותם, או ללכת בשיטתו של ה“חזון איש”, שלא הפקירם, ושמר על הקשר עימם, הרי שאין ספק, כי הרב גריינימן הולך בדרכי ה“חזון איש”, ולמרות שהוא אישית אולי לא היה יושב בממשלה הנוכחית, אבל מבין, כי חובה עליו לשמור על ש”ס, כי חלילה לא תתרחק עוד יותר, וכי יהיה מי אשר ישמור עליה.
    וכאן, כאשר אנו מתבוננים במה שקורה, אנו מוצאים, עד להיכן מצומצמת דעתו של הרב שך, אם דעתו היתה רק קצת רחבה, הוא היה קולט את מה שאירע בשנות חייו של ה“חזון איש”, כיצד נאבקו בפא”י, וכיצד, למרות המאבק הפנים חרדי, היה זה ה“חזון איש” ששמר על הקשר עם ראשי פא”י, ולא נתן כי יפגעו בהם.
    זו, היתה צריכה להיות מספיקה להרב שך, שיבין, כי את הרב גריינימן, ההולך בדרכי ה“חזון איש” מחייבת המציאות הזו, כי יש לשמור עליהם. הוא מבין מה פירושם של דברים, אם חלילה, הוא לא יעצור עתה בעד הסחף. זו עלולה להוביל את ש”ס לעברי פי פחת, וכאשר נרצה להצילם, יהיה זה מאוחר מדי.
    ואכן, בהתקפתו זו, למדנו, כי הרב שך רחוק מאוד מלהבין ולקלוט את תפקידו ומעמדו בציבור הליטאי. כי לו קלט את סדר הדברים, ואיזה חוב מוטל על כל “גדול” בישראל, הוא היה צריך לשבח את מעשי הרב גריינימן. מאחר והוא זה, אשר קלט וקולט את תפקידו, ופועל על פיו.
    כאשר הרב שך מתקיף את הרב גריינימן בטענה, כי מה שמותר היה ל“חזון איש” בשל דעתו הרחבה, אסור להרב גריינימן בדורנו אנו, אין טפשות גדולה מזו. אכן, בכל דור קיימת ירידה גדולה. אבל, ה“גדול” של אותו דור, עליו מוטלת החובה להכריע, כפי שהוטלה החובה בשעתו על ה“חזון איש”, אשר אף דעתו היתה מצומצמת ביחס לדורות הקודמים. כאשר הרב גריינימן הוא כיום היחידי, המאמין כי הוא ממשיך והולך בדרכי ה“חזון איש”, הרי שזו חובתו, לעשות כפי שה“חזון איש” היה עושה.
    הרב שך, הוא זה אשר הולך בדרך לא דרך. לו היתה דעתו רחבה, הוא היה קולט, כי מעשיו גורמים להרס של דור. לו הוא היה מבין כי עליו מוטלת האחריות, אין ספק, כי הוא היה עושה אחרת בתחומים רבים, ובמיוחד בתחום זה, ששמה ש”ס.
    אם נתבונן לרגע, במה שעושה הרב שך לש”ס, נמצא דבר שחשוב שנזכור. הויכוח עימם הוא לא אידיאולוגי אלא אישי. הרב שך זועם לא על החדירה לממשלה, אלא על כך שאין נכנעים לו אישית. וכאן מונח הכל. לו היה הויכוח אידיאולוגי, היה כל הענין שונה, כי אף ש”ס היתה נאלצת להתייחס לנושא אחרת. אך, כאשר הויכוח הוא אישי, וכאשר מדובר כאן על כבודו של הרב שך בלבד, הרי שכל הענין שונה בתכלית.
    לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא לא היה מאפשר פילוג בין החסידים לליטאים. לו הוא היה מבין וקולט מה הוא גורם ליהדות החרדית, ולאיזה מצב הוא מוביל את כלל הציבור, הוא היה מקדיש את כל זמנו, לדבר אחד ויחיד, לשמור על החרדים בארגון מפלגתי אחד. בל נשכח, כי בענין זה, תלויים לא רק החרדים, אלא אף הדתיים והחילונים.
    ובואו ננסה בעצמנו, להרחיב קצת את הנושא, כאשר שוקלים נושא כזה של פילוג ביהדות החרדית, אין ספק, כי מי שדעתו רחבה, חייב לקחת בחשבון ראשית, איזו השפעה זה תביא, על החרדים, על הדתיים, ועל החילוניים. מי שדעתו רחבה חייב לקחת בחשבון את כל ההיקף, ולא רק לעשות את החשבון המצומצם, של כבוד אישי, ורצון להיות קובע יחיד במפלגה. לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא היה מבין, כי צעד שכזה, הוא אסור בתכלית האיסור.
    ולכן, כאשר הרב שך מתקיף את הרב חיים גריינימן, מי שדעתו היא באמת רחבה, כזו המחייבת אותו, שלא להפקיר את ראשי ש”ס, לשמור עליהם, שחלילה לא יפלו לרשת של זרים, וכי לא ייעלמו מן הציבור החרדי, וייהפכו ל“דתיים לאומיים” כפי שזה יכול בהחלט לקרות. בל נשכח, שרוב רובם של מצביעי ש”ס, אינם חרדים כלל. וזו טובה להוכחה, כי הרב שך, דעתו היא קצרה, ורחוקה מאוד, מכזו, היכולה להנהיג את כלל הציבור החרדי.
    היחסים בין הרב שך להרב גריינימן אף פעם לא היו טובים, אך ורק בשל התפיסה השונה. בעוד שלהרב גריינימן דעת רחבה, הרי שלהרב שך דעת קצרה, וזו גורמת לכך, שהרב שך יתקיף את הרב גריינימן, במקום שהוא ראוי לשבח גדול.

תורה והלכה

הרב שך יצר מושג חדש ששמו “דעת תורה” שזו מבחינתו חשובה הרבה יותר מן ההלכה, עד כדי כך שלא יאפשר מאבק הקשור בהלכה

מי שעוקב אחר דבריו של הרב שך, ובעיקר אחר מעשיו, מוצא כמעט בכל פינה סתירות לרוב. ובנושאים, הקשורים בהלכה. ובעוד שבעניני “השקפה” ניתן לשחק, וכל יום לשנות את ה “השקפה”, באשר ל“הלכה”, הוא דבר שאסור ואין יכולים לשנות ממנו.
    אבל, הרב שך מעיז לשנות, ולא רק לשנות, לעתים אף להיאבק נגד ההלכה. מצאנו זאת בהרבה מקרים, אשר בהם, כאשר העירו להרב שך או אנשיו, במיוחד לבלריו או אלו אשר הכתיבו את ה“השקפה” הליטאית, איך זה מסתדר עם ההלכה, התשובה שלהם היא אחת ויחידה, וכי זו “דעת תורה”. כאשר הרב שך אומר או רוצה משהו, זה עומד מעל להלכה.
    זו הסיבה מדוע חלק גדול מרבני הליטאים אינם משתפים פעולה בהרבה נושאים עם הרב שך. ומי לנו יותר מהרב יוסף שלום אלישיב, שלא מוכן להיענות להרב שך בכל פניה. הוא מן היחידים שבקרב ראשי הליטאים, שיש לו את העוז והכח, לומר להרב שך לא.
    זו הסיבה גם מדוע הרב אלישיב אינו ממהר לנסוע להרב שך, וגם אינו בא לישיבות מועצת גדולי התורה הליטאית. הוא מבין, כי שם יהיה עליו להיאבק עם אלו המסתים ל“דעת תורה” גם כאשר הדבר נוגד את ההלכה, ולכן הוא מעדיף להיות רחוק משם.
    בימים אלה, העלו נושא שהוא ישן נושן, אך מוכיח, עד להיכן הצביעות מגעת, ומה מסוגל הרב שך לעשות בכדי להיאבק בהלכה. כאשר הדבר אינו מוצא חן בעיניו, או שזו מוכיחה כי ה“בני תורה” נוהגים שלא כדין, הוא ירמוס את ההלכה, ואף ייאבק נגדה.
    אחת השאלות שרבים שאלו ואינם מבינים עד היום, מדוע מתנגדים ראשי הישיבות הליטאיות, להיענות לפנייתם של רבנים ועסקנים, להורות לבחורים בישיבה כי יסירו את הבלורית. הרבנים הללו בסך הכל מבקשים, כי יתירו לתלות על לוח הקיר בישיבה, כי הדבר אסור, וכי אין יוצאים ידי חובת תפילין. ובואו וראו, הרב שך, ועמו ראשי ישיבות ליטאיות אחרות, לא מסכימים לכך. הם מרחיקים את העוסקים בנושא, ויוצרים חיץ, בין הבחורים המגדלים בלוריות, לבין אלו המטיפים להסרתן.
    בטרם ניגש לנושא עצמו, מה דוחף את הרב שך לכך, ומדוע אינו נענה לפנייה היוצאת מקרב הלב, מפיהם ולבם של רבנים ועסקנים שכל מטרתם היא אחת ויחידה, למנוע מכשולות, ולהציל יהודים שאינם מקיימים מצוות תפילין, שיסירו הבלורית ויקיימו את המצווה, הרי שעלינו לגשת קודם להלכה. וכל מי שלמד שולחן ערוך, יודע, כי הבלורית היא אסורה בתכלית האיסור, וכי זו יוצרת חציצה.
    אמנם, ישנם המתווכחים בקשר לגודל הבלורית, אך המציאות היא, כי בישיבות נמצא בחורים, שלהם בלוריות ענק, וגם אלו אשר להם בלורית קטנה יותר, אך בטרם שהם מסתפרים, הבלורית מגעת למצב, שאין ספק כי על פי דין זו מהווה חציצה.
    אך, גם אם נתעלם מאלו, ישנם עוד גם כיום כאלו המכנים עצמם “בני תורה”, המגדלים בלוריות, וכאשר עוסקים אנו באנשי ההלכה, הרי שאלו חייבים היו לכאורה לעסוק בענין. ואכן, כאשר הניחו את הנושא בפני הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך שהוא איש הלכה, הוא מיד קבע קביעה ברורה, כי הבלורית אסורה, וכי חובה קדושה על כל ראש ישיבה להורות לתלמידים להסיר את הבלורית.
    ובכל זאת, כאשר הניחו נושא זה בפני ראשי הישיבות הליטאיות, הם לא היו מוכנים לשמוע על כך. הם דוחים ודוחים את העוסקים בענין, עד כדי כך, שהרב שך בכבודו ובעצמו עושה כל מאמץ, שאלו העוסקים בענין לא יצליחו, ומדבריו ומעשיו מבינים תלמידי הישיבות הליטאיות, כי אין בכך כל איסור.
    והאם אכן אין בכך איסור? התשובה לכך אחת ויחידה, כי גם הרב שך יודע כי הדבר אסור. אבל, יש לו במקרה זה בעיה. כי אם יסכים שהדבר אסור, ויביע דבריו בגלוי, הרי שבכך הוא קובע, כי רבים מה“בני תורה” לא קיימו מצוות תפילין, ובמיוחד בדורות שעברו, כאשר היו מגדלים בלוריות גדולות בהרבה, וכמעט ולא היה בחור בישיבה בלי בלורית.
    כאן, אנו מוצאים שוב, שכאשר האינטרס הוא של הרב שך ושל בני התורה, זו חזקה בהרבה מן ההלכה. כי לו היה הרב שך איש הלכה, ופועל על פי איך שההלכה מחייבת, הוא היה ניצב בראש המוחים נגד הבלוריות, ומצווה על כל בני התורה ללא הבדל, להסיר את הבלוריות, קטנות או גדולות.
    ובואו וראו עד להיכן האנטיות של הרב שך מגעת. כל ילד יודע, כי אם הרב שך יאמר כי יש להסיר את הבלוריות, הרי שכל תלמיד בישיבה ליטאית מיד יקיים זאת. ובכך, הרב שך יכול להציל רבים ממכשול גדול ונורא, ובכך לזכות כל כך הרבה בחורים ואברכים שיקיימו מעתה מצוות תפילין. ובכל זאת, הוא מעדיף להשאיר את המצב הזה, למרות שבכך הוא פוגע בהלכה.
    מכך נסיק ונלמד, כי הרב שך מחזיק את עצמו מעל להלכה, וכי דעתו היא הקובעת, למרות שהשולחן ערוך קבע אחרת, וזו מתירה ומאפשרת לו, להתנגד לנושא, שאין מי מבין אנשי ההלכה המסכימים עמו בענין.
    אבל, עדיין לא שכחנו, כיצד הרב שך לאחרונה, ישב ועסק בנושא ששמו קיום המצוות, הוא חיפש לדקדק בקיומן של כמה מצוות, ובעיקר כמצוות “ושננתם”, הוא יצא נגד הרב עובדיה יוסף, ונגד שיטת הלימוד בישיבות הספרדיות, בטענה כי אין מקיימים שם את ה“ושננתם” שעל פי הוראה זו, חייב שהדברים יהיו מחודדים, הרי שאין מקיימים את ה“ושננתם”.
    מי שיעיין בדבריו של הרב שך באותה הזדמנות, היה זה הרב שך שהרחיק עוד יותר, וקבע כי כל אחד על פי כוחו חייב להוסיף בחידוד הדברים, ומי שמסוגל להעמיק הרבה יותר, הרי שזו חובה. ומי ששמע את הדברים, יכל להבין, כאילו הרב שך מקפיד במצוות, ולא מוותר על קלה כבחמורה, וכי אינו מסתפק בלימוד התורה בפשטות, אלא הוא רוצה שיהיה זה בהידור הרבה יותר.
    והנה, מצוות הנחת תפילין, זו מצווה וחובה שאסור לבטלה אפילו לא יום אחד. כל יהודי בהגיעו למצוות חייב בתפילין. כך שאין ספק, כי עוסקים אנו באחת המצוות הגדולות והחשובות שכל יהודי מקפיד עליה. ואם הרב שך אכן כל כך חושש ל“ושננתם”, הוא בודאי היה צריך לא פחות לחשוש על “והיו לטוטפות בין עינך”, שמי שמגדל בלורית אינו מקיים את המצווה, ויתכן, כי בגלל חציצה זו, הוא אף אינו מקיים את ה“וקשרתם לאות על ידיך”, וכך הוא מפסיד כמה מצוות.
    אם ניגש לכל מי שלמד הלכה, ונניח על השולחן את ה“ושיננתם” או את המצוות הקשורות בתפילין, על מה צריך להשקיע זמן ועמל יותר, יאמרו מיד כי מצוות תפילין קודמת. ולא שחלילה שזו צריכה במשהו להוריד מן ה“ושיננתם” שזו מצוה בפני עצמה, אלא שמצוות תפילין היא כזו שיש בה הרבה יותר חובה יהודית, וכאשר למישהו יש את אחת משני הברירות, במה להקדיש את זמנו וכוחו, הרי שמצות תפילין קודמת.
    אבל, במקרה שלפנינו, כאשר עוסקים אנו בהרב שך, אין כאן ענין של מה כן ומה לא, את שני המצוות ניתן לקיים. אם הרב שך היה איש הלכה, הוא היה זועק כי יש להוריד את הבלורית, וכך יקיימו גם את מצוות תפילין, וגם את מצוות “ושיננתם”. לקיים רק את ה“ושיננתם” מבלי לקיים את מצוות תפילין, הרי שמדובר בכאלו, שאותם ראינו בדורות האחרונים, כאלו שהרב שך מגיע ממקורות אלו.
    והכוונה היא, לאותם מחללי השבת ואוכלי נבלות וטריפות, שלא ויתרו על ה“עמלה של תורה”. מציאות היא, כי מצאנו יהודים המגיעים ברכבם בשבת לבית המדרש לשבת וללמוד בחברותא. מצאנו בדורות האחרונים, אפיקורסים, עוברי עבירה, שלא ויתרו על לימוד התורה. הללו ראו ב“ושיננתם” את העיקר, וויתרו על כל היתר.
    וכאן החורבן הגדול של הרב שך. לו היה הרב שך מטיף לתורה ולהלכה, היה טוב. כאשר הדברים היו מתנהלים על פי הלכה, היה אמנם הרב שך צריך לשנות הרבה דברים, וחלק מ“השקפתו” לא היתה מתקיימת כלל. ובודאי שהיה נוהג אחרת בשורה ארוכה של נושאים, אשר בהם עסקנו בשנה האחרונה בהרחבה במדור זה.
    הדבר הצורם, והזועק לשמים, הוא עד להיכן הגיע העיוות הנורא הזה, שהרב שך מונע מן הבחורים בישיבות הליטאיות את הסרת הבלורית למרות שמדובר בחציצה, ולמרות שברור לכל, כי השולחן ערוך פוסק כי הבלורית אסורה. אך, זה לא צורם, למי שקבע את ההשקפה הליטאית הבני ברקית, שקבע את ההשקפה הליטאית הבני ברקית, זו האומרת, כי “דעת תורה” מעל הלכה. וכאשר נשאלים אלו היתכן? איך זה שהרב שך אינו נרתם לפעילות זו המבקשת להציל את נשמות בחורי הישיבות, ושיקיימו את מצוות תפילין כהלכתה, התשובה היא אחת שהתרגלנו אליה, והיא “דעת תורה”. תשובה זו אנו שומעים בכל עת כאשר אין להם מה להשיב, בכדי שיתאים עם ההלכה.
    הרב שך הוא האחרון שיכול לבא בטענות לאחרים בעניני הלכה. אם הוא לא מוכן להירתם לנושא הקשור בהלכה, הרי שהוא זה הנושא היום באחריות למצב זה בעולם הישיבות. הוא היחיד היכול להציל את בני הישיבות בנושא זה, ואינו נותן את ידו לכך, ולכן זו מטילה את האשמה עליו בלבד.
    מה שמעיק על הרב שך, הוא בעיקר המציאות, שכך נהגו בישיבות הליטאיות זה עשרות ואולי אף מאות בשנים. והטענה של הרב שך היא, אם זה היה טוב לראשי הישיבות דאז, מדוע שזה לא יהיה טוב עבורו.
    אבל, אותו דבר אפשר לשאול את הרב שך בענין ה“ושננתם”. אם שיטה זו היתה לספרדים במאות השנים האחרונות, מדוע שזו לא תהיה טובה להרב עובדיה יוסף. לא הוא יצר את שיטת הלימוד הספרדית, כך שכאשר הרב שך בא בטענות, הוא טוען בעצם נגד אלו אשר עמלו, יסדו וקבעו שיטת לימוד זו.
    בשתיקתו של הרב שך, ובכך שהוא מונע את הסרת הבלורית, הוא אינו מזיז את ההלכה. זו קבעה קביעה נחרצת, כי מי שיש לו בלורית, אינו מקיים מצוות תפילין. ואכן, כל אלו בעבר שהיו להם בלוריות לא קיימו את המצוה. ובכך שהרב שך שותק, הוא עדיין לא גורם בכך, שיתהפכו היוצרות וכי למפרע יקבע שיקיימו את המצוה. אין טפשות גדולה מזו, שהרב שך שיש בידו לעשות תיקון גדול, כזה אשר יתקן לא רק את הדור, אלא אף את הדורות הבאים, מאחר וזו תהפוך להיות אסורה, וממילא לא יאפשרו עוד גידול בלוריות, ובכך שאינו עושה זאת, הוא גורם רעה לענין, ויתן את הדין על כך.

שלטון ומחלוקת

זה שנים שהרב שך לא ישב במנוחה תמיד היה לו קרבן אחר למחלוקת שהחדירה חיות ב“עולמה של תורה”

מי שעקב במשך השנים אחר מהלכיו של הרב שך, לא אחת, שאל את עצמו, מה להרב שך עם מנהגי ודרכי גדולי ישראל אחרים. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע, כי במאות השנים האחרונות – וייתכן אף קודם לכן – אף פעם לא היה אחדות בכלל ישראל. הפלא הגדול של קיומה של אגודת ישראל, היה בכך, שבכלל ניתן היה להושיב זה לצד זה. נדמה כי לולא המכות הקשות שחטפו היהודים בכלל, והיהדות החרדית בפרט במאות השנים האחרונות. כאשר ציבור גדול של כאלו שנמנו על “בני התורה” הפכו למשכילים, עזבו את דרך ה’, ומספר החרדים הלך ונתמעט מדור לדור, עד לשואה האיומה. זו, איפשרה אחדות מן הסוג של “נהרא נהרא ופשטי’”, זו אשר מושיבה את הכל לצד שולחן אחד, אך אומרת במפורש, אנו שונים, וכל אחד יכול להמשיך ולנהל את עניניו ומנהגיו כראות עיניו.
    המציאות של השבת אחים גם יחד, לא היתה בהכרת מציאות זו, אלא משהו סינטטי ולא אמיתי. הכל ישבו לצידם של הכל, אך אלו ידעו כי אלו חסידים, ואלו ידעו כי אלו ליטאים, וכל אחד ניהל את עניניו בעצמו.
    ואכן, אדמור”י החסידים, מעולם לא התערבו בנעשה בישיבות הליטאיות. את זאת השאירו לראשי הישיבות הליטאיות. גדולי התורה הבינו, כי מה שעליהם לפתור יחד, הוא רק בנושאים ציבוריים, שהכל תלויים בו, ולא במה שנוגע לכל אחד בנפרד.
    כך, שבעשרות השנים האחרונות, למרות הבדלי הנוסחאות ושיטות הלימוד, לא שמענו שיהיה מי מגדולי ישראל, שייצא נגד שיטת הלימוד של האחרים. זו היתה מיותרת ומזיקה, ואף אחד לא היה לו ענין בכך. הבינו, כי מי אשר נכנס לנושאים שכאלו, גורר עמו מחלוקת מיותרת ואף מזיקה.
    האמת היא, שעד לפני עשרים שנה, גם בנושאים ציבוריים כללים, היכן שהכל צריכים להכריע יחדיו, לא מצאו, כיצד רבנים חסידים וליטאים מצד אחד, ואילו חסידים וליטאים מן העבר האחר בדיעה שונה. מה שהיה טוב, שרוב רובו של הציבור הסיר מעצמו בנושאים ציבוריים את הכתמים הגזעניים או החברתיים. הנושא, זה מה שעניין את הכל, והתייחסו לענין, בהתאם להבנה האישית של כל אחד מהם.
    זו, אכן חיזקה את הקשר שבין גדולי התורה בעבר, חסידים וליטאים כאחד. ולכן יכולנו למצוא דמויות מפוארות של חסידים וליטאים, יושבים זה לצידו של זה, ולא היה בכך סתירה כלשהי.
    דבר נוסף וחשוב שמצאנו בשעתו, שכמעט ולא היתה תחרות. מצאנו, כיצד כל גדול, חסיד או ליטאי, מכבד את האחר. כל אחד הבין, כי התפקיד הוא, להגביר את האחדות, לכבד זה את זה, ואין זה צריך להפריע כלל לשיטה, המנהג, או כל מה שנוהגים אצל האחר.
    ובל נשכח, מי שתרמו לנושא זה, היו בעיקר החסידים, כי אם היה מי שצריך היה לצאת בחרב ובחנית נגד מנהגיהם של האחרים, היו אלו החסידים שאסור היה להם להבליג על מנהגי הליטאים. ומי לנו יות מן ה“בית ישראל” דגור, אשר השקיע כוחות בפרישות ובגדרי צניעות, אשר דוקא ישיבות ליטאיות מפורסמות וגדולות, נהגו בנושאים אלו ההיפך. בחורים הסתובבו עם בחורות. העזרת נשים היה פרוץ, ובשמחת תורה ואירועים אחרים, קרו שם דברים, שצריכים היו לזעזע אדמורי”ם ורבנים. והיה זה דוקא ה“בית ישראל” דגור זצוק”ל, שהבליג ושתק, למרות שכאב לו נורא. כי הבין, כי אינו יכול להתערב בנעשה אצל הליטאים. יש להם “גדולים” משלהם, ועליהם לטפל בענין.
    הבעיה אבל היתה, ששם זה לא היה סתירה. השיטה הליטאית אמרה, כי אם ישבת ולמדת, הרי שבלילה יכולת לחטוא בכל חטא שתרצה, העיקר היה ה“עמלה של תורה”, עד כדי כך, שאין סוד, כי בעבר, היינו מוצאים כאלו ליטאים שבשבת יכלו להגיע עם מכונית לבית כנסת, לשבת ולעמול בתורה, וזו מבחינתם לא היתה סתירה.
    החסידים, שלא רצו מחלוקת, דאגו להחדיר בציבור יראת שמים, וזו בעקיפין חייבה אף מחנכים ליטאים לדחוף ליותר חרדיות. האמת היא, כי הליטאים בשעתו, לא היו חרדים כלל. פרט לקבוצות קיצוניות וקטנות, ההמון היה מן המקילים. אין צורך לרוץ רחוק, אם ניקח לדוגמא את ענין גילוח הזקן. אצל החסידים זה היה דבר נורא ואיום, ומי שהעיז להתגלח, היה שפל ונבזה, כזה שאיבד את צלם האנוש. ואילו אצל הליטאים, לעגו על הזקן, כלל לא ראו בזה ענין חמור.
    כיום, ב”ה התהפך הגלגל, עתה גם הליטאים מבינים כי גידול הזקן הוא דבר חשוב ביותר, ואכן רבים מהם החלו לגדל זקן, אם כי עדיין נושא זה עוד פרוץ שם בצורה חמורה.
    גדולי החסידים, למרות שידעו על המתרחש אצל הליטאים, ולמרות שידעו כי מדובר בבעלי עבירה חמורים, הם העדיפו שלא להתערב, רק מפני שרצו שלום, והאמינו, כי בדרכי שלום, וכאשר יישבו זה לצד זה במועצת גדולי התורה, ההשפעה החסידית תהיה לטובה. ואכן, זו השפיעה לטובה, ועובדה היא, שהליטאים של היום אינם הליטאים של לפני ארבעים ושלשים שנה. מדובר בעולם אחר לגמרי.
    אך, קרה משהו חמור ביותר בעשרים השנים האחרונות. מאז שנפטרו והלכו לעולמם גדולי ומנהיגי הליטאים, צץ לו מישהו חדש, כזה שהיה בעבר בצד, ולא נחשב לגדול. למזלו הרב, נפטרו כל הגדולים הליטאים, ואלו פינו לו את מקומם. וכאשר הוא תפס את ההנהגה הליטאית, כאן החלה תקופה איומה וקשה, כזו אשר שברה כליל את היהדות החרדית. עד כדי כך, שכל מה שבנו בעמל של שמנים שנה, הוא הרס בכמה שנים בודדות.
    ובואו וראו, מן הרגע הראשון שהוא חדר להנהגה, הוא פתח תחילה במאבק במרן כ”ק האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, ועל כל מה שהוא אמר יום, אמר הרב שך לילה. כך קרה בנושא היחודיים, וכך קרה בענין הרוטציה, ונושאים רבים אחרים. הבינו כי משהו מפריע להרב שך ולא ידעו מה. כל מי שעשה את החשבון ושאל את עצמו מה קורה, קלט כי הפעם קורה גם מהפכה בעולמה של תורה, וכי לא עוד אותם “גדולים”, אשר חיפשו את התועלת הכלל ציבורית, שהבינו, כי צריך כל נושא וענין ללבן יחדיו, ולא לצאת למאבק זה נגד זה, אלא למצוא את הדרך להסכמה הדדית, נוצר סוג חדש של “גדול” כזה המכריז מלחמה.
    ועל מה היתה המלחמה? על דבר אחד ויחיד, והוא “שלטון היחיד”. לא היה כל נימוק שבעולם, מדוע להתיר את ה“יחודיים”, לא היה “גדול” אחד מבין כל יתר הגדולים שהסכימו עם שיטה זו של הרב שך, כולם חסידים וליטאים הסכימו, כי את ה“יחודיים” צריכים לחלק שוה בשוה בין כל המוסדות כל אחד על פי מספר התלמידים שלו, ועל פי קריטריון שוה ומקובל. אך, הרב שך היה זה אשר תמך בשיטה האחרת האומרת, כי הפוליטקאים הם יחלקו את הכסף למי שהם רוצים, ולא על פי שוויון מקובל ומסודר.
    כך גם קרה בנושאים אחרים, עד אשר הרב שך יצא לרחוב במאבק שהוא הפך אותו לאנטי חסידי, וזו כמובן גררה את הרב שך למאבק בליובאוויטש. הוא חיפש אז במה להצדיק את מאבקו בכ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל. הוא ידע כי הציבור הליטאי לא מסכים עמו, ולכן, הוא היה זקוק למשהו שיהיה עסיסי יותר ומקובל. אין זה סוד, כי ההתנגדות לליובאוויטש עדיין נותרה בחוגים ליטאיים רחבים. ולכן, כאשר הרב שך העלה שוב מחלוקת זו, הוא הצליח בכך לגייס לצידו ציבור ליטאי רחב יותר, וכך, כאשר הוא הכשיר את קרקע המחלוקת, זו נתנה לו תנופה נוספת, כזו אשר התירה את הקמת ש”ס, ומאוחר יותר הקמת מפלגה ליטאית. ועתה, כאשר סוף סוף נאלץ לשוב לרשימה אחרת עם החסידים, והיו אשר האמינו כי הנה נזכה לכמה שנים רגועות וטובות, לא הותיר הרב שך את החרדים אפילו לא ליום אחד של שקט ורגיעה, והחדיר בה מחלוקת קשה ואיומה. והפעם, לא החסידים הקרבנות, אלא דוקא הספרדים.
    ועל מה המחלוקת? האם על שיטה ודרך? בהחלט לא! המחלוקת היא, על דבר אחד ויחיד, והוא על השלטון. הרב שך רצה ורוצה להיות שולט יחיד, וזה לא הולך. קודם הוא האמין כי הוא שולט על הליטאים והספרדים, וכאשר התברר להרב שך כי הוא אינו שולט על הספרדים, הוא נכנס למאבק בענין.
    פה למדנו שוב, כי לא השיטה והדרך, זה מה שמפריע להרב שך. הוא מוכן יהיה להתפשר על כל נושא וענין. בתנאי אחד ויחיד, כי הוא יהיה סמכות העל. הוא רוצה להיות מנהיגם של הכל, וזה לא הולך. תחילה ניסה להשתלט על החסידים, אך נאלץ לוותר עליהם. מאוחר יותר השתלט על הספרדים, וקיוה כי לפחות כאן הוא יצליח לשלוט, והתברר, כי אף כאן השליטה שלו לא היתה מעולם מעשית. הם התחנפו לו, כל עוד שהדבר היה כדאי להם. עתה, כאשר האינטרסים שונים ומנוגדים, התבררה האמת, כי הרב שך אינו יכול לשלוט עליהם.
    אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, במה זכה הרב שך יותר ממנהיגים גדולי ישראל ליטאים אחרים, שהיו גדולים ממנו פי כמה וכמה. אך מעשית, לא הנהיגו ולא היה להם את כוחו של הרב שך. אם ניקח את דור המעבר, כאשר לליטאים היו גדולי ישראל מפוארים שפיארו את היהדות החרדית, ושמם הלך לפניהם כענקים, ובכל זאת, כוחם היה הרבה יותר חלש משל הרב שך. והסיבה לכך היא אחת ופשוטה. הם לא עשו את מה שהרב שך עושה. הללו היו אנשי שלום, חיפשו את תועלת היהדות החרדית, וזו הובילה לכיוון אחר לגמרי. הרב שך, מעדיף את המחלוקת, הוא רוצה את השלטון, ולמען ענין זה מקדיש את כל כוחו. כך, הוא החדיר חיות בציבור החרדי, שמאז שהוא בשלטון הליטאי, הפכו הישיבות למרכזים פוליטיים. מתי בעבר בכלל ידעו בישיבות מפוליטקה, בעבר, לא איפשרו משגיחי הישיבות, להכניס לישיבה אפילו עתון חרדי, הם רצו כי הבחורים יקדישו את כל זמנם, אך ורק ללימוד התורה, ויידעו מה שפחות ממה שנעשה בחוץ, כולל בפוליטיקה החרדית. ואילו עתה, לא עוד. הרב שך מנהל את מאבקיו בשיעורים בישיבות, שם הוא תוקף את מתנגדיו. וזו, הופכת להיות ה“תורה” של הבחורים, הבקיאים היום בפוליטיקה יותר מאשר בראשונים ואחרונים.
    המחלוקת, זו אשר העלתה את הרב שך לכותרות, זו אשר נתנה לו את העוצמה, ועימה נאלצת היהדות החרדית להתמודד. סגנון חדש, כזה אשר זה עשרות שנים לא ידענו ממנו, החדיר הרב שך ביהדות החרדית, הנאלצת ללקק פצעי מחלוקת קשים, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להשתלט על כל הציבור.

עולמה של סתירה

הרב שך בדבריו ובמעשיו אינו חש כי הוא עושה ונוהג אחרת מכפי שגדולי ישראל בדורות עברו נהגו ועשו

מי שרוצה ללמוד היטב, עד כמה חי הרב שך בסתירה, ועד להיכן הוא מרחיק לכת, עד כדי כך, שאינו קולט בעצמו, כי דבריו ומעשיו הם שני עולמות. עליו לעיין בדבריו, כפי שהם מודפסים בעיתונו, וכפי שהובאו לידיעת הציבור לאחר שהוא עבר עליהם הגהה. אין ויכוח, כי אלו הדברים שאמר, וכאשר מגיבים על דברים אלו כפי שנכתבו, אי אפשר לבא בטענה, כי הדברים לא נאמרו.
    נאומו של הרב שך בישיבת פונוביז’, אשר בו עסק בדבריו של הרב עובדיה יוסף, הינם כאלו, אשר מכל קטע בדבריו, נשאלת השאלה, ומה קורה בביתו. הרב שך בדבריו טען, כי כל אחד חייב להסתכל על עצמו, ולהבין כי עליו ובו תלוי העולם, ולכן, בראש ובראשונה, בואו ונבחן, האם הוא מכיר בכך ונוהג לפיהן, או שהוא בעצמו נוהג אחרת.
    אין ספק, כי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, מימות אברהם שהיה זקן ויושב בישיבה, היו ישיבות בעם ישראל, וכאן ממשיך הרב שך ושואל, מה למדו התנאים והאמוראים בסורא ובפומבדיתא? האם הם ישבו שם ואמרו תהלים? ומתוך שאלה זו, הרב שך רוצה להשיג, כי שיטות אחרות אינן מקובלות.
    אבל, הרב שך אינו משיב על משהו אחר, וחשוב. האם בסורא ובפומבדיתא עסקו בספרי האחרונים אשר בהם עסוקים כל כך בישיבות הליטאיות? בואו וננסה לרגע להתרכז בשיטת הלימוד בישיבות הליטאיות, כמה עוסקים באחרונים, וכמה בראשונים, ומה עשו קודם לכן?
    קורה משהו, שהרב שך מתעלם ממנו, ועל כך בעצם מחה הרב עובדיה יוסף, ובדיעה זו סבורים כמותו גם רבים מגדולי ישראל. כי השיטה הליטאית הנוכחית, היא שיטה מעוותת. ואין לזה כל קשר ל“ושננתם” או לכל דבר אחר. בסורא ובפומבדיתא, לא סיימו במשך שנה שלימה בסך הכל עשרים עמודים כפי שקורה היום בישיבות הליטאיות המפותחות, אלו אשר עמלים יותר ויותר בשיטה הליטאית. הגיע המצב לאבסורד, שאברך בן תורה, שישקיע את כל חייו בלימוד התורה, הוא לא יצליח לסיים אפילו לא רבע מן הש”ס, אם הוא ימשיך וילמד בשיטה הליטאית. ומי לנו יותר מהרב שך המודה, כי בעלי התוספות חילקו בינם לבין עצמם את כל מסכות הש”ס, ולא כנהוג היום, שרוב רובם של הישיבות הליטאיות מתרכזות במספר מצומצם של פרקים במסכתות שבנשים ובנזיקין, ואילו בבריסק הוסיפו את קדשים, שאף שם בקושי מספיקים עשרים דף במשך זמן שלם, ואולי אף פחות מכך.
    אין כל ספק, כי בעלי ההלכה, מחברי השאלות והתשובות של הדורות הקודמים, שכלל לא עמלו במה שעמלים היום בישיבות הליטאיות. הללו למדו לא פחות לעומק, והשיגו את המקסימום האפשרי, כך שאין ספק כי הם קיימו את ה“ושננתם” עד כמה שרק אפשר. ובכל זאת, הם עשו זאת, ללא ר’ חיים, ללא ר’ שמעון, וללא ר’ אלחנן, וללא גדולי ישראל ליטאים אחרים, שכבודם במקומם מונח, ואין ספק, כי חידושהים חשובים וטוב שלומדים בהם. אל, בשום אופן, אסור כי אלו יגרמו לכך, שמי שאיננו מעיין בהם, ומי שעוסק בראשונים או בספריהם של גדולי תורה אחרים, ספרדים וחסידים, יוכל הרב שך לטעון כנגדם כי אינם מקיימים את ה”ושננתם”.
    נכון, גדולי ישראל בשעתו לא אמרו תהלים כל היום. אבל, הם אמרו תהלים והרבה זמן. וכאן, חודר הרב שך בעצם לויכוח ישן נושן, שאף הוא, בנוי על שקר גדול. כזה, אשר הוביל את הציבור בליטא לעברי פי פחת. עובדה היא, שרוב רובם של אנשי ליטא עזבו את הדת, והפכו להיות משכילים וכיום הינם צאצאיהם מעוכרי ישראל.
    הגישה הזו של הרב שך, כי החובה של האדם הוא אך ורק לעמול בראשונים ואחרונים, וכי אסור לו לומר תהילים, כי אז אינו מקיים את ה“ושננתם”, אלו דברי הבל ורעות רוח. התורה מחייבת אותנו בתרי”ג מצוות, וכל מצוה במקומה מונחת. ולקיים חייבים הכל. שלמה המלך נתן לנו כללים ברורים בענין זה, כאשר קבע, כי עת לכל. ולכן, כאשר יושבים ולומדים, חייבים לעמול ולהשתדל במקסימום האפשרי, ואין זה אומר כי חייבים ללמוד דוקא אחרונים שהרב שך רוצה ומעוניין בהם. גם מי שעומל בספריהם של גדולי התורה הספרדים אף מי שלא היו ליטאים, ומשתדל להגיע למקסימום ההבנה במה שאמרו, הרי שהוא מקיים את ה“ושננתם” כפי שהוא מקיים כאשר הוא עוסק בר’ חיים או ר’ אלחנן ואחרים.
    גדולי ישראל האמיתיים עמלו בכל, הקדישו זמן לכל נושא וענין, ומה לנו יותר ממה שאומרים ומספרים לנו חז”ל על מעשיהם של גדולי ישראל, שמהם אנו למדים, כי הללו עסקו בתורה תפילה ונושאים חשובים אחרים, שאין לזלזל בהם, למרות שהרב שך מזלזל בהם.
    לא ראינו ולא מצאנו, כי הרב שך, הרוצה כי יכירו בו כמנהיג, עושה למען שילמדו את הכל, ולא להשאיר מסכתות שלמות יתומות. עובדה היא, כי בישיבות הליטאיות לומדים רק מספר מצומצם של מסכתות, ובכל היתר לא נוגעים. ואדרבה, אם הרב שך אומר כי יש לנהוג כבעלי התוספות ואחרים, מדוע הוא לא עושה כמותם?
    הרב שך שואל בעצמו בדבריו, כיצד הגיעו פוסקי הלכה למעמדם? הוא משיב, כי הם עשו זאת בעמל התורה. אך, הרב שך איננו אומר, במה שהם עמלו. ומה שבטוח, כי הם לא עמלו במה שעמלים כיום בישיבות הליטאיות. ולא מפני שחלילה יש פסול במה שעוסקים, אלא מפני, שאם היו עוסקים רק בכך, לא היו מגיעים למה שהגיעו.
    הרב שך הקדיש את דבריו בהסברת הענין של “ושננתם” וניסה להסבירה מכל צדדיה. ובואו וראו מה שאמר, כי במצוות ושננתם, קיימת ההוראה, של אם ישאלך אדם אל תגמגם. הדברים נכונים ואמיתיים, זהו הפשט של ה“ושננתם”. אבל, הרב שך מתעלם ממשהו יסודי אחר, כי ההוראה הזו של “אם ישאלך אדם אל תגמגם”, נאמרה על התורה כולה, ולא רק על מספר הדפים המצומצם שלומדים בהם בישיבות הליטאיות.
    ובואו נעמיק בענין זה של מצוות “ושננתם”, אשר בו החובה של “אל תגמגם”, הרי שרוב רובם של בני הישיבות מגמגמים. הללו, בקיאים במה שהם לומדים, אך הם עמי הארצות בתשעים וחמשה אחוז ויותר ממקצועות הש”ס, אשר בהם אין להם כל מושג, וממילא מגמגמים.
    הרב שך זועק, כי הדור נמצא במצב ירוד. אכן אמת הדבר. אבל, מדוע? האם מפני שאין לומדים? ההיפך הוא הנכון. לא היה בעבר בהיסטוריה, שבארץ ישראל יהיו כל כך הרבה ישיבות, יישבו וילמדו, ותפרח תורה בישראל.
    אמנם, הדבר נעשה מתוך שלא לשמה, ולולא אימת השלטונות והצבא, חלק גדול מן הישיבות היו סגורות. אבל, גם במצב הנוכחי, כאשר ב”ה יושבים ולומדים, הסיבה לירידת הדור, הוא לא מפני שאין לומדים, אלא מפני שעסוקים בשיטת לימוד מעוותת, כזו, אשר כדברי הרב עובדיה יוסף פורחים באויר. מתעסקים במספר מצומצם מאוד של דפים, ולא נוהגים כפי שנהגו בעבר, כאשר למדו הרבה יותר, והוכיחו בקיאות אדירה וטובה, זו שהיתה מסייעת לעומקם של דברים בכל לימוד אחר.
    שיטות הלימוד בעבר, היתה שונה מזו הנהוגה כיום. וכאן ניתן לחלוק על הרב שך ולקבוע, כי מצוות “ושננתם”, מקיימים עם הרבה בקיאות. מאחר, וזו מסייעת אחר כך להבנת התורה הרבה יותר. מן הנסיון מעידים כאלו שלמדו על פי שיטה זו, שלאחר שידעו יותר, ממילא הבינו טוב יותר, וקלטו הרבה יותר עמוק את דבריהם של גדולי ישראל. מי שמתחיל מן ההתחלה, וישר קופץ לעומק, לא יכול ומסוגל להגיע, למה שמגיע מי שבקי בש”ס בבלי וירושלמי, שולחן ערוך ועוד. זו מסייעת הרבה יותר לקיים את מצוות ה“ושננתם”.
    כאן המקום להזכיר להרב שך, כי שיטת הלימוד בסורא ופומבדיתא, לא היתה השיטה הליטאית, אלא דוקא זו שנוצרה שם. הרב עובדיה יוסף ועמו רבנים ספרדים אחרים באו משם, הם ממשיכי המסורת כפי שנהגו שם, ושם למדו בדרך זו, ולא כפי שנהגו בליטא. ומה לנו יותר מן הראשונים והאחרונים, כאשר מעיינים בהם, נמצא, כי השיטה האירופאית שונה בתכלית מן השיטה שדגלו בה גדולי התורה במדינות בבל והסביבה.
    הרב שך קרא לכל אחד להסתכל על עצמו ולא על אחרים. וכאן המקום לשאול את הרב שך, מדוע הוא אינו מסתכל על עצמו. הוא המשיך וטען, כי העולם נבנה מיחידים, אך שכח, כי אף יחידים הרסו עולמות שלמים. מי שמכיר את ההיסטוריה, יודע כי יחידים הקימו דורות כקרח. ולכן, כאשר הרב שך מדבר אל תלמידיו בנושאים שכאלה, הרי בראש וראשונה. ישאל את עצמו, האם אין בדבריו אלו, משום חורבן הדור. הוא מרבה מחלוקת בישראל, גורם למחלוקת מיותרת, כזו שאין בה תועלת, ומרבה שנאה בישראל.
    לו היתה המחלוקת, מחלוקת השיטות והגרסאות בלבד, זו היתה מקובלת. בישיבות היו עמלים במחלוקת השיטות, ועוסקים בשני מאן דאמרים. אבל, במקרה שלפנינו, הרב שך אינו מכיר כלל בהרב עובדיה יוסף כמאן דאמר, הוא עבורו מתחבר לרשעים ונמנה על הערב רב. ובכך, הוא בעצם גורם את ההיפך ממה שתפקידו כמנהיג לשאוף ולעשות.
    הרב שך סיים את דבריו, ואמר כי רק לימוד התורה מבטיחה את קיומו של כלל ישראל. דברים אלו נכונים ויפים. אבל, איזה קשר יש לזה עם שיטת הלימוד הליטאית? לימוד התורה, הוא כל סוג של לימוד. כולל הלימוד הספרדי. אין מי שיכול חלילה לפסול שיטת לימוד זו או אחרת. זכותו של כל אחד להביע דעתו, כיצד מקיימים את ה“ושננתם”, אך בשום אופן אי אפשר לקבוע, כי מי שיושב ולומד בישיבה ספרדית, הוא עובר על ביטול תורה, כפי שנשמעו מדבריו של הרב שך.
    על פי גישתו של הרב שך, מי שאינו לומד כפי שלומדים בישיבות הליטאיות, אינו מקיים את העמלה של תורה. על פי דברים אלו, לא קיימו רוב גדולי ישראל בדורות עברו את העמלה של תורה. זו רק נוצרה מאז קיימת השיטה הליטאית, העוסקת ברובה באחרונים ומעט בראשונים.
    הרב שך טוען, כי בכל הדורות הפנו את שאלותיהם לגדולי הדור והם ניהלו את הדור. אכן אמת ויציב. אבל, איזה קשר יש לזה עם שיטת הלימוד. כל גדולי הדורות עמלו בתורה, כל אחד לפי שיטתו, כולל השיטה הספרדית או שיטות אחרות שאינן ליטאיות.

השקפה וצביעות

הרב שך תוקף את הרב עובדיה יוסף בתחומים אשר היה לקוי בהם אף קודם לכן, ובכל זאת במשך כל שנות השותפות ביניהם לא זכר הרב שך כי הספרדים אינם מקיימים את ה”ושננתם”

פרק נוסף בצביעות, למדנו בשבוע האחרון. מי אשר שמע את דבריו של הרב שך בישיבת פונוביז’ אשר בהם תקף את הרב עובדיה יוסף, וקבע, כי התורה אינה מתימטית, וביקש לדחות את פסקיו של הרב עובדיה יוסף, חייב היה לשאול את עצמו שאלה אחת, חשובה ויסודית. האם לפני שנה ושנתיים לא נהג כך הרב עובדיה יוסף? האם רק בשבועות האחרונים החל הרב יוסף לפסוק בשיטה המתימטית?
    הגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי. האם חיים אנו בעולם שיש בה אמת, או שאף כאלו אשר מכונים כ“גדלים” עולמם שקר. מי שיעבור על עשרים השנים האחרונות ביחסי הרב שך והרב עובדיה יוסף, יגיע למסקנה אחת ויחידה, כי מציאות החיים החרדיים, כולל עולמם של “גדולים” הוא עולם שכולו שקר.
    הרב עובדיה יוסף, חיבר את ספריו לפני עשרות שנים. הוא לא הפך ל“גדול” בשנה זו, ואף לא לפני שמנה שנים. הגישה והשיטה שלו בספריו, היא בת עשרות שנים ויותר. ועל רקע זה, שמענו וראינו, חילופי זמנים. היו, אשר בהן הרב שך יצא נגד הרב עובדיה יוסף בכל כוחו, עד כדי כך, שלא מוכן היה לשבת לצדו. והיו זמנים, אשר בהן שינה את יחסו אליו מן הקצה אל הקצה, ועד כדי כך, שגם כאשר הרב עובדיה יוסף עשה מעשים אשר לא ייעשו, אשר בהם יצאו הרבנים נגדו בחריפות רבה, היה זה הרב שך, שלא רצה לקבל לשון הרע, ולא רצה להאמין כי מה שאומרים ומספרים אמת.
    המשחק היה מושלם. ובואו ונקבע קביעה ברורה. כי לולא מה שהתרחש בשנה האחרונה, מאז פרשת הרב יצחק פרץ, והמשך התדרדרות היחסים, בשל אי יכולת להגיע להסכמה באשר להרכב הרשימה לכנסת, היה ממשיך הרב עובדיה יוסף להיות גדול בתורה בעיניו של הרב שך, ואף לא היה מעיז לומר נגדו אף לא עשירית ממה שהוא אומר עתה.
    מה ששינה את מוצא פיו של הרב שך, היתה הפוליטיקה. כל עוד הרב שך זקוק היה פוליטית להרב עובדיה יוסף, הוא לא העיז לצאת נגדו. עתה, כאשר הוא רוצה לפגוע בו, כי פוליטית זה משתלם לו, הוא פוגע בו ובצורה מעליבה.
    וכאן המקום לשאול את מי שרוצה כי יכנוהו בתואר של “גדול”, ואף רוצה כי כולם יהיו כנועים אליו, האם הוא איש אמת, כזה אשר הוא מאמין במה שהוא אומר ועושה, או שהוא כזה, שהאמת שלו תלויה בשקר. לפיו הוא קובע את הדברים.
    אין הסבר מצדיק למה שהרב שך עשה ועושה להרב עובדיה יוסף. אם הוא כזה שפסקיו אינם ראויים וטובים, ואם השיטה של הרב עובדיה יוסף פסולה בעיניו של הרב שך, היתה זו צריכה להיות כזו גם בעת שחי היה עמו שלום. לא יתכן, שבשל עובדה אחת ויחידה, שהרב עובדיה יוסף הינו מנהיג תנועת ש”ס, וקובע כי עליה לשבת בממשלה, למרות שהרב שך מתנגד, שזו, תגרום לכך, שפתאום יזכרו בכל עבירותיו.
    אם הרב עובדיה יוסף אינו ראוי להיות פוסק, ואם פסקיו לא טובים, היו הללו גם לא טובים במשך שמנה השמנים אשר בהן לכאורה חגגו פוליטית יחדיו.
    זוהי דוגמא נוספת, המוכיחה, כי לא האמת, היא זו שמנחה וקובעת את דבריו ודרכיו של הרב שך, אלא השקר הגדול והפוליטי, זה אשר קובע את מוצא פיו.
    הפלא הגדול הוא, על אותם הרבנים, אלו אשר מחזיקים עצמם לאנשי אמת, מדוע הם שותקים ואינם מגיבים. איך זה, שהם שומעים מה שעושה הרב שך, ואין להם את האומץ, לקום ולשאול אותו, שישיב להם, מדוע הוא נזכר בפסקיו הלא טובים של הרב עובדיה יוסף דוקא עתה, כאשר אין תיאום פוליטי ביניהם. על כך הציבור רשאי לשמוע תשובה מהרב שך, אך ככל הנראה לא יזכה לכך.
    מי שיעמיק קצת בתוככי הדברים שהשמיע הרב שך, ובמיוחד במה שמסתתר מאחורי הדברים, ימצא דבר נוסף, המוכיח עד להיכן רחוק הרב שך מן האמת. כך שבכל מקום, היכן שיש מן היחיד ורבים, הוא ידחה ולא יקבל. וכך, מי שניגש לעומקם של דברים, האם גישתו של הרב עובדיה יוסף בחלק מפסקיו, אשר בהם הוא מצטט שורה של פוסקים, ולבסוף קובע בתר רוב, דבר, שצריך להיות מקובל אצל רבים, זו בעצם פסק ההלכה המקובלת והטובה על רבים מן הפוסקים בכלל, זה מה שמקומם את הרב שך.
    אין טפשי יותר, מאשר להתקיף את הרב עובדיה יוסף על מנהגו זה. נכון, שניתן להתווכח עמו, כאשר מתפלפלים, ומוכיחים, כי במקרה המדובר, הדבר מתאים יותר למקרה כפי שעוסק בו אותו פוסק, וממילא צריך לפסוק לפיו, אבל כאשר אין מקרה שכזה, ודברי כל הפוסקים דומים ושוים, גישתו של הרב עובדיה יוסף, היא גישה הלכתית מקובלת.
    לבא ולהתקיף אותו על כך, וללגלג עליו, כפי שעשה הרב שך, הוא דבר חמור. רק מי שאינו יודע הלכה מהי, יכול לזלזל בגישה זו. הרב שך ואנשיו יצרו מושג חדש ששמו “דעת תורה”, זו הסותרת את ההלכה. ובכדי להצדיקה, הם זקוקים לכל סוגי התכסיסים בכדי לעקוף את ההלכה. אך, מי שאינו יוצר דברים חדשים, מפני שאלו אסורים מן התורה, ורוצה לחיות על פי איך שקבעו גדולי ומאורי הדורות, אינו שולל את גישתו של הרב עובדיה יוסף.
    הלגלוג של הרב שך על הרב עובדיה יוסף, אינו רק לגלוג על הרב יוסף אישית. זהו לגלוג על כל השיטה הספרדית. הרב יוסף אינו ראשון הנוהג בשיטה זו. רבים מן הפוסקים הספרדים הלכו בדרך זו, ואכן, הרב שך ישיב, כי הוא מלגלג על כל גדולי התורה הספרדים. ואכן אמת נכון הדבר, הרב שך מלגלג על הכל. הוא רוצה, כי רק התפיסה שלו, היא זו אשר תקבע, וכל האחרות יזוזו הצידה.
    הרב שך אינו רוצה להכיר במציאות, שההלכה נקבעה על פי חלוקה מסויימת, שבין הבית יוסף לרמ”א. ואלו ואלו דברי אלקים חיים. וכל מי שמלגלג על האחר. מלגלג על התורה. איש ההלכה, יודע, שכאשר ניצב בפניו ספרדי, הוא חייב לפסוק לו על פי הבית יוסף, אפילו שהרב שך נוהג כהרמ”א. ובכך לא רוצה הרב שך להכיר.
    אבל. גם מבלי שנכנס לויכוח על השיטה והדרך, זו של מי טובה יותר. נניח שיטת הפלפול עדיפה. אך, האם זוהי באמת הסיבה מדוע שהרב שך יפסול את הרב עובדיה יוסף?
    הפסילה הפעם, בנויה על מקור אחד ויחיד, וזוהי הצביעות. לו היה הרב שך איש אמת, הוא היה הולך בדרך אחת, ואינו סוטה ממנה על פי יצרים פוליטיים. זכותו של הרב עובדיה יוסף לחלוק על הגישה הליטאית. וזכותו של הרב שך לחלוק על השיטה הספרדית. אבל, החלוקה הזו חייבת להיות בתוקפה, גם בזמני “שלום”, בין הספרדים לליטאים.
    לא יתכן, כי זו תשתנה על פי נטיות אלו, וכאן, מוכיח הרב שך את צבעיו האמיתיים. אלו הקובעים קביעה אחת ויציבה. כי היחס של הרב שך אל האחר, - ולאו דוקא הספרדים, את זאת ראינו עם החברונאים, בעלז, וקבוצות חסידיות שונות – הוא אך ורק פוליטי. אין בין המציאות והאמת ליחס זה ולא כלום. כי לו היה הרב שך איש אמת, הוא לא היה ממשיך לשבת עם הרב עובדיה יוסף לצד שולחן אחד גם לפני שמנה שנים.
    הזכרנו זאת מספר פעמים, ונשוב על כך עוד פעם. הרב שך בעבר, לא רצה לשבת עם הרב עובדיה יוסף לצד שולחן אחד. הוא לא הכיר בפסקיו גם בעבר, ואף לגלג עליהם. וכאן הזעקה הגדולה. מילא, מי שיכול לטעון, כי בעבר לא ידע, וכי רק עתה נודעו לו הפרטים, לכן הוא שינה את היחס אליו, יכלו להבין ולקבל זאת. אבל, כאשר הרב שך ידע במי מדובר, הוא החרימו, ולא רצה לשבת עמו לצד שולחן אחד בגלל פסקיו ומנהגיו השונים ברבנות, הרי שאינו יכול לטעון עתה כי לא ידע מיהו ומהו הרב עובדיה יוסף.
    מי שצריך עתה להתנצל, וחייב תשובה לציבור על הריקודים הללו, מנידוי והחרמה, לחברים הכי טובים, ושוב לנידויים וחרמות, הרי זה רק הרב שך, שידע עם מי הוא מתעסק, ובכל זאת עשה זאת.
    הסבר אחד ויחיד עדיין קיים. וזאת, כאשר הרב שך יקום ויאמר, כי המצוה להילחם בחסידים היא כל כך גדולה, שהיא מתירה להתעסק אפילו עם יצורים דוגמת הרב עובדיה יוסף, שהם כאלו כפי שהוא מתאר אותן היום.
    אם הרב שך לא ירצה לנמק נימוק זה, המסקנה האחרת היא, צביעות. זו דרכם של צבועים, המעמידים פנים, משחקים בכל יום אחרת, בהתאם למה שנוח וטוב להם.
    וכאן, נלמד פרק נוסף, בחורבן שעשה הרב שך ביהדות החרדית, כאשר טשטש את מעמדם של “גדולים” ו“עסקנים”. בעבר למדנו וידענו, כי עסקן פוליטי הוא צבוע, ואלו טבעם של דברים. פוליטקאי, הוא כזה המעמיד פנים. הוא יודע, כי בלעדי זאת הוא לא יכול להתקיים בציבור. אם הוא שואף להגיע למקסימום של אהדה. אבל, גדולי ישראל, אלו אשר צריכים להיות מורי הדרך. לאלו, היה בעבר את הכח והיכולת, לקום ולומר אחרת, למרות שהדברים לא נעמו לזה או לזה.
    הבדל זה, בין עסקן לגדול, שמר על היהדות החרדית. וזו, אכן עבדה עשרות שנים כך. עד, אשר הגיע הרב שך, וטשטש את המחיצות הללו. היום, עושה “גדול” מה שעשה ועושה “עסקן פוליטי”. וכאן החורבן הגדול.
    כאן, נמצא הבדל גדול בין הרב שך להרב אלישיב, אשר תמיד היה בדיעה שכזו על הרב עובדיה יוסף, אם כי, אף הרב אלישיב אינו פטור מתשובה לציבור, מדוע הוא שתק, כאשר הרב שך שיחק מה יפית עם הרב עובדיה יוסף. אם הוא ידע כי הרב עובדיה יוסף הינו כזה שאינו ראוי לכל התוארים שתיארו אותו, מדוע הוא שתק לראשי הליטאים, שחיבבוהו וגידלוהו, למה לא העמידם על האמת?
    ההסבר לכך הוא, מפני שהרב אלישיב חשש, או לא היה לו את הכח להתקומם נגד הרב שך וסובביו. אבל, לאחרונה למדנו, שלהרב אלישיב יש את הכח לסרב ולומר לא להרב שך, וזו דוקא מחייבת אותו, להסביר, מדוע הוא שתק בכל השנים, כאשר הליטאים גידלו את הרב עובדיה יוסף.
    ברור, שהצבועים בכל הנושא הזה, הם אלו, אשר עד לאחרונה היללו ושיבחו את הרב עובדיה יוסף, ופתאום שינו עמדתם כלפיו. אלו חייבים תשובה לציבור, מה השתנה. האם פסקיו הפכו להיות לא טובים רק מפני שהרב שך אין לו עוד תועלת פוליטית ממנו?
    כך חינכם הרב שך, וכאשר הם רואים את הרב שך נוהג כך, מדוע שלא יעשו הם כמוהו?

איש מחלוקת

הרב שך רואה במאבקיו בחסידים את קיומה של היהדות החרדית לא התוכן מה שחשוב, אלא המחלוקת היא משרתת את המטרה

אין זה דבר חדש ששמענו לאחרונה, הדברים הללו כבר נשמעו הרבה פעמים. ומי שעוקב אחר מהלך חייו של הרב שך בכל הנושאים הציבוריים. ימצא, כי שיטתו אומרת, בואו ונרבה מחלוקת, למען מטרה אחת ויחידה: “חיזוקה של כלל ישראל”.
    לכאורה, איך בכלל מתיישבים הדברים. הרי המחלוקת גורמת לכל הצרות. אך, מי שיעמיק, וילמד את מה שמסתתר מאחורי מה שקרה באותם השנים שהרב שך היה מאלו אשר התוו את הגישה הליטאית. ימצא, כי הוא מעוניין במחלוקת, וכי זו כל שאיפתו. לא תוכן הויכוח הוא מה שחשוב. המחלוקת היא זו שחשובה.
    וזו גם הסיבה, מדוע הרב שך אינו רוצה עוד ב“אחדות” עם אגודת ישראל, מאחר וזו עלולה לעצור את המחלוקת. הרב שך רוצה רק “שלום”, אך בשום אופן לא “אחדות”, בכדי שבכלל שני וחמישי יהיו חילוקי דיעות, שיצרו מחלוקת, וזו בעצם משרתת את המטרה שאותה רוצה הרב שך.
    שמענו לאחרונה כמה ראשי ישיבה מתבטאים בשמו של הרב שך, ששמעו ממנו, כי המחלוקת אינה מן הדברים השליליים. לעתים זו חיובית, ובאשר לזמנינו, אין מה שחשוב יותר מזה. ואנשיו קרוביו, אף מסבירים את הדברים ב“עמוקות” וב“לומדות”, וטוענים, כי רק זו מבטיחה את עתידה של היהדות החרדית.
    ולכאורה, בדבריהם הרבה מן ההגיון, לדידם, המחלוקת מלכדת את השורות. כאשר היהדות החרדית נקלעת לעימות בין חלקים שונים, הרי שכל אחד ניצב לצד מחנהו. ראינו זאת במערכות הבחירות מאז קום המדינה, שכאשר המערכה היתה נגד הקבוצה האחרת, הציבור כולו התלכד, ואף זכינו במספר מנדטים גדול יותר. וכאשר קיימת רגיעה, ואין מחלוקת אין עוד ענין בכך, ומפסידים עשרות אלפי תומכים.
    כך קרה לפני שתי קדנציות, כאשר החרדים האשכנזים קבלו 7 מנדטים יחדיו, למרות שש”ס אף היא קיבלה בו זמנית 6 מנדטים. ואילו באותו רגע שהכריזו על “שלום”, הפסדנו 3 מנדטים. “יהדות התורה” קיבלה 4 מנדטים בלבד.
    גישה זו, מתבטאת לא רק בתקופת בחירות, אלא בתחומים אחרים גם כן. נמצא, כי דוקא בתקופת מחלוקת, הקשר של כל אחד ואחד למחנהו חזק יותר, והוא מוכן להקריב את עצמו למענה. זו, גם מקשרת בין האדם למנהיגו, וממילא זו מחזקת את האיש שיילך בדרכי אותה קבוצה. לעומת זאת, בתקופת רגיעה, פוזלים לכיוונים לא רצויים, ונמצא כאלו היורדים מן הדרך.
    כך מצאנו בתקופת הבחירות, כיצד מי שכבר היו מחציתם בצד החילוני, התייצבו לצד מחניהם המקורי, סייעו בבחירות, התקרבו, וחלקם אף ניצלו. לעומת זאת, בתקופת אחרות, הללו מאבדים את מקומם, ומאבדים גם את הצלם היהודי.
    בכך, מסבירים למעשה את המחלוקת, המשרתת את מטרתה של היהדות החרדית. הדברים כאשר הם נאמרים, לולא שהם היו צורמים ומפחידים, היו מתקבלים בהגיון וכהסבר טוב למה שקורה. זו לכאורה היתה מצדיקה את דרכי הרב שך, אשר במשך שנים רבות, גורם למחלוקת בכל תקופה. כל פעם הקרבן הוא אחר, אך המטרה היא אותה אחת.
    מצב דברים זה, גרם לכך, שישנם מראשי הישיבות, ועימם רבנים ועסקנים, המאמינים בשיטה זו. הם מקבלים את הדברים כמות שהם, ועד כדי כך, שהם מצטטים ראשי ישיבות ליטאיות שבעבר עסקו בכך והצדיקו זאת. מחפשים לדברים מקורות, וישנם אשר אף מעיזים בנאומיהם להצדיק את המחלוקת.
    אבל, האם גישה זו היא אכן צודקת, האם מותר לתת יד למחלוקת? והאם המחלוקת לא זו הגורמת שיצא שכרו בהפסדו? על כך לא השיב הרב שך. ואדרבה, אולי הגיע הזמן שיעלה על בימת הישיבה, ויסביר לתלמידיו, מדוע המחלוקת מותרת, כאשר זו גורמת להרס פנימי, ולחולשה באמונת חכמים, ולחורבן בתחומים רבים אחרים.
    אין צורך להרחיב את הדיבור על מה שגורמת המחלוקת, ואיזה אסון שהוא בכל מקום. לא כדאי להקדיש לנושא הזה אפילו כמה שורות. הדברים ברורים מאליהם. אך, כאשר ישנם כאלו המעיזים לטעון, כי המחלוקת היא זו אשר שומרת על שלימותה של כלל ישראל, אולי יסבירו הליטאים מבני ברק, איך הם עוצרים על ידי המחלוקת את הפגיעה באמונת חכמים?
    נכון, הם אולי מחזקים את האמונת חכמים של כל אחד במחנהו. אך, הם הורסים את האמונת חכמים הכללית. אמנם, גם בעבר היתה לנו בעיה, שלא כל אחד קיבל את החכמים כולם כחכמים. ועל רבים לגלגלו. אך, עמל רב השקיעו בעלי המוסר וגדולי החסידות, כי האמונת חכמים תהיה כזו בכלל החכמים, גם אם אין מקבלים את דעותיהם בתחומים מסויימים. ה“מחלוקת” שבין השיטות, היא מחלוקת המחיה ומלמדת. וכאשר שומעים מצד זה ככה, ומצד זה ככה, אין בכך פסול. אך, כאשר המחלוקת היא השמצות, כאשר עולה ראש ישיבה ומשמיץ גדולי ישראל אחרים, כאן הוא הורס ושובר את ה“אמונת חכמים”, לא רק במחנהו, אלא בציבור כולו. בנושא זה למדנו, כי עין תחת עין ושן תחת שן, וכאשר ליטאי מדבר על חסיד, החסיד מגיב באותה שפה על הליטאי, וגורם בכך חורבן והרס.
    כל בר דעת, שנעמיד בפניו את השאלה, מה עדיף על מה, והאם יש להצדיק את המחלוקת, מפני שהיא מאגדת ומלכדת את השורות במחנות השונים. יאמר, כי יש לדחות אותה על הסף. איך לאגד ולאחד, יש למצוא דרכים אחרות, בדרך זו, ההפסד הוא פי כמה וכמה, מאשר הרווח שיש להם מכך.
    למדנו כלל, שאיננו מחפשים חיוב על ידי שלילה. לא נעשה מעשה רע, בכדי להשיג בזה דבר טוב. אסור לומר לאדם, ללכת לגנוב בכדי שיוכל בכסף זה לחלק צדקה. אין דבר אוילי וגרוע מאשר מחלוקת לשם חיזוק.
    אבל, הרב שך ואנשיו בכל זאת רוצים כי יבינו כי למחלוקת מקום ביהדות החרדית וזו חשובה. והסיבה לכך, מפני שהם מחפשים את הדרך, כיצד לכסות על חטאיהם. מי שעוקב אחר מעשיו של הרב שך, מאז שהוא הפך להיות המנהיג הליטאי, נמצא, כי הוא תמיד רצה מחלוקת והקדיש את כוחו למחלוקת. כל עוד היה חי עמנו ה“בית ישראל” זצוק”ל מגור, עוד לא היה להרב שך את העזות לצאת למחלוקת בצורה חריפה כפי שעשה לאחריה, כאשר האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל מגור הגיע למועצת גדולי התורה. הרב שך עשה הכל בכדי שתהיה מחלוקת. וכאשר נוצר מצב, שהרב שך היה חייב לקבל את דעת הרבים, הוא לא הסכים בשום אופן, ולחם למען דעתו “דעת יחיד”. עד כדי כך, שהוא פרש מ“מועצת גדולי התורה”, ויצר מחלוקת קשה ביהדות החרדית.
    הוא לא ישב בביתו והסתפק בכך, אלא המשיך בה, וחיפש כל דרך כיצד לשבור את היהדות החרדית. ושלב שלב, תחילה סייע לש”ס, מאוחר יותר הקים מפלגה משלו, ובכל אותו הזמן, חיפש מחלוקת עם כל קבוצה אפשרית, הוא ראה בה את יסוד קיומו.
    ואכן, מה שיצר את הרב שך, היתה המחלוקת. כי בלעדי המחלוקת, אין להרב שך מה למכור. כל מי שלמד בישיבת פונוביז’ יודע, ויעידו על כך רבים מן התלמידים, הראש ישיבה בפונוביז’ היה הגאון הגדול רבי שמואל רוזובסקי ז”ל, ששיעוריו היו מרתקים. גם שיעוריו של הגאון רבי דוד פוברסקי שליט”א היו תמיד מוצלחים בהרבה. הרב שך מבחינה זו היה שלישי, ומבחינת כלל ראשי הישיבות אין בו משהו מיוחד. מי שיפתח את ה“אבי עזרי” לא ימצא משהו שבישיבות יראו בספר איזה “גאונות”, כזו המסייעת לתלמידים . ההיפך, מי שפותח את ה“אבי עזרי” סוגר אותו מהר מאוד. הרב שך, בעולם הישיבות לא תרם שום דבר בתחום זה, אשר לו תרמו ראשי הישיבות דבריסק, וגאונים אחרים אשר בספריהם אנו מוצאים “גאונות” וגדלות.
    מה שעשה את הרב שך ל“גדול”, זו המחלוקת. זו יצרה אותו. בלעדיה, הוא לא היה כלום. הוא היה נותר אולי “זקן ראשי הישיבות” בגלל גילו. אך בשום אופן לא היה זוכה למעמד, כפי שהמחלוקת הציבה אותו. בל נשכח, כי בעבר, בטרם הוא פרש מאגודת ישראל, לא היה הרב שך, מה שהוא היום. המחלוקת בנתה אותו, וגרמה לכך, שהוא קלט, כי הוא חייב ל“מחלוקת” רבות.
    אבל, לבא ולהציג מחלוקת, אין זה מן הדברים הקלים. לכן, עשה הרב שך, ועמו תלמידיו מאמצים להסביר את המחלוקת. הם רוצים כי יבינו, כי מעשיו של הרב שך בריבוי מחלוקת בישראל, היה והינו בשל רצון אחד, לשמור על שלמות כלל ישראל, ולהבטיח את המשכה. וכאן הם אומרים במפורש, כי רק בזכות המחלוקת, היהדות החרדית מתלכדת, כל קבוצה בתחומה.
    נימוק זה, בא אמנם לכסות על הרב שך, על מעשיו החמורים הזועקים לשמים, ועל החורבן הגדול שגרם הרב שך ביהדות החרדית. אך בשום פנים ואופן, לא יכסה על האמת המרה, כי הרב שך הוא איש מחלוקת, וכי כל קיומו זו המחלוקת.
    עמל של שמנים שנה, שהשקיעו גדולי מאורי הדורות שהקימו את אגודת ישראל, ירד לטמיון, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להיות “גדול”. הוא לא עשה כלל את החשבון מה שהוא גורם במעשיו ליהדות החרדית. חשוב היה לו, כי יכירו בו כ“מרן”, וכי הוא יהיה מעל כולם, למרות שבכך, הוא הורס בנין כל כך מפואר, שלא נותר עוד ממנו כלום.
    כן, אגודת ישראל נהרסה, אך ורק בגלל רצונו של הרב שך להיות מעל לכל. הוא רצה לשלוט על כ”ק מרן בעל ה“לב שמחה מגור זצוק”ל. הוא לא רצה לקבל את הדעת רבים. הוא רצה ליצור “דעת תורה” זו אשר תהיה חזקה מן ה“הלכה”. על כל אלו, הוא שבר והרס את בנינה של אגודת ישראל, ויחד עימה, גרם ליהדות החרדית חורבן גדול, הרס פנימי, כזה אשר יקח עוד עשרות שנים, עד אשר נצליח ללכד את השברים, ולנסות לחברם מחדש.
    כל נימוק שיתנו הליטאים, לא יצדיק את מעשיו של הרב שך. לא היה עוד בדורנו מי שהחדיר בציבור החרדי כל כך הרב מחלוקת, כפי שעשה זאת הרב שך. אם אי פעם ניאלץ לתת ציון למאן דהוא ב“מחלוקת”, הרב שך יזכה במקום הראשון.
    טועה מי שמשלה את עצמו כי עם המחלוקת נצליח לשמור על עתידה של היהדות החרדית. אמנם מצד אחד, השורות מתלכדות, וכל קבוצה בתוכה מתחזקת בגלל המחלוקת. אבל מאידך, מאבדים את האימון בגדולי ישראל, וגורמים נזק בל יתואר לצביונה של היהדות החרדית.
    הליטאים אמנם מחפשים את הדרך כיצד לחפות על הרב שך בענין המחלוקת. אך זה לא יעזור להם. המציאות היא מרה, ובהיסטוריה, נרשם הרב שך, לצידם של בעלי מחלוקת ידועים.
    קרח ועדתו קטנים עליו.

יחיד ורבים

אין עוד מי אשר בדורנו שבר את העקרון של “יחיד ורבים” כמו הרב שך, ובכל זאת הוא תובע “יחיד ורבים” מאחרים

ההתקפה האחרונה של הרב שך על הרב עובדיה יוסף, לימדה אותנו דבר נוסף, כי הרב שך אינו קולט כי טיעוניו, מהוים בומרנג נגדו. כל בר דעת, כאשר הוא עושה את אותה טעות, הוא אינו מזכיר זאת, או לפחות מתנצל ומסביר, מדוע הוא עשה אחרת.
    כאשר הרב שך עלה בשבוע שעבר על בימת ישיבת פונוביז’, וטען כלפי הרב עובדיה יוסף, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, היה טיעון זה טוב, לבחורים בני חמש עשרה, שש עשרה, אך לא ליותר מבוגרים. כל מי אשר כבר בגיל, אשר כבר אז קלט את הנעשה, היה צריך לפקוח זוג עינים לשמע טיעון שכזה.
    על רקע זה של יחיד ורבים, נשברה אגודת ישראל. היהדות החרדית התפלגה רק מפני שהרב שך לא רצה לקבל את העקרון של יחיד ורבים. והנה, כאשר הוא פונה להרב עובדיה יוסף, הפך ה“יחיד ורבים” להיות אצלו מושג קדוש כזה שאסור לעבור עליו.
    אך, עוד בטרם ניגש להרב שך ומה עשה הוא בכל הקשור ל“יחיד ורבים”, נעסוק בעקרון כשלעצמו. האם בכלל מושג זה של יחיד ורבים שייך כאשר עוסקים אנו בהרב עובדיה יוסף. ובשל כך, נקפוץ דוקא לסאטמאר, לראות מה קרה בשעתו כאשר הציגו לאדמו”ר מסאטמאר ז”ל טיעון זה של יחיד ורבים מה השיב.
    בתחילת שנות קיום המדינה, כאשר המחלוקת על ההשתתפות בבחירות בקהילה החרדית היתה גדולה, היה זה האדמו”ר מסאטמאר שטען כי אסור להשתתף בבחירות. הוא היה מבחינה זו דעת יחיד. כי הרבים דגלו בהשתתפות בבחירות. וכאשר הציגו בפני האדמו”ר טיעון זה, הוא השיב, כי “יחיד ורבים” שייך, רק כאשר יושבים לצד שולחן אחד. אך, כאשר כל אחד יושב במקום אחר, וכלל לא דנים יחדיו באותו ענין, אין דבר שכזה של יחיד ורבים.
    בכך, הוא הסביר, מדוע מותר לו להורות לאנשיו שלא להשתתף בבחירות, למרות שרוב רובם של גדולי התורה של אותו דור, תמכו בהשתתפות בבחירות.
    ואכן, הרב שך מעולם לא העיז לצאת נגד האדמו”ר מסאטמאר בענין של יחיד ורבים. ובל נשכח, כי הרב שך היה זה שטען, כי ההשתתפות בבחירות זה מצוה. הוא זעק, כי חייבים לקיים את המצווה של “ועשית ככל אשר יורוך”, ועל רקע זה, הצליח לשלוח אנשים אל הקלפי, למרות שהללו יתכן והיו מעדיפים להימנע.
    ובואו וראו, הרב שך לא יצא למלחמת חרמה באדמו”ר מסאטמאר. ההיפך, הוא העדיף לחיות עמו בשלום, למרות שהוא עבר על היחיד ורבים. ומכאן נסיק אחת מן השתיים. או שהרב שך הסכים עם גישת האדמו”ר מסאטמאר בענין זה. או, שהוא העדיף שלא להילחם בו למרות שהוא עובר על ה“יחיד ורבים”.
    אם נקבל שהרב שך קיבל את העקרון הזה, שרק כאשר יושבים לצד שולחן אחד שייך היחיד ורבים, הרי אין בדורנו מי שפשע ומרד בענין זה יותר מאשר הרב שך, לא היה עוד “גדול” כלשהו, אשר העיז להילחם ביחיד ורבים עד כדי פילוגה של היהדות החרדית, יותר מאשר הרב שך.
    וכאן נזכיר “נשכחות”, ובקיצור. היה זה בכנסיה הגדולה האחרונה של אגודת ישראל. שם העלה מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל את ענין ה“רוטציה”, הוא תבע, שכל חבר הכנסת שכיהן שתי קדנציות, ייאלץ לפנות מקומו. נימוקו של האדמו”ר היה, שהנציגות בכנסת הופך לרכוש פרטי, ומאבדים את התחושה הציבורית שחייב להיות לכל מי שנושא תפקיד ציבורי. ואכן, כל גדולי התורה – כולל הרב שך – הסכימו, וקבלו החלטה פה אחד.
    הרב שך באותו רגע לא תפס, כי משמעות ההחלטה, היא פגיעה בנציגות שלמה לורנץ, שכבר ישב הרבה קדנציות, וייאלצו להחליפו. ורק לאחר שיצא מן הישיבה, כאשר הדבר נודע לשלמה לורנץ. העמידו הוא על הדברים, והרב שך ביקש הכרעה חוזרת.
    האדמו”ר טען כי אין הצדקה לכך, אך לא איכפת לו שיצביעו עוד פעם. וכאן, שוב היה רוב בעד ה“רוטציה”, והרב שך זעם, ולא קיבל את הדברים, עד כדי כך, שהוא הורה לנציגו שלמה לורנץ שלא לקבל את ההחלטה ולהתייצב כמועמד.
    נאלצו בשעתו לקבל גישה זו, מאחר והסדר באגודת ישראל היה, שכל סיעה קובעת את נציגה לעצמה, כך שהאדמו”ר מגור לא יכל להכתיב להרב שך את נציגו. ואכן, הרב שך הורה לאיש שלו שלמה לורנץ להמרות את פי מועצת גדולי התורה, והוא התייצב שוב ברשימה ונבחר לכנסת.
    הסיבה שגדולי התורה שתקו כלפי שלמה לורנץ. מאחר והוא קיים את ציווי רבו. הטענה היתה כלפי הרב שך, שלא מקבל את יחיד ורבים. אך שלמה לורנץ, כל זמן שהיה לו את הגב של הרב שלו, קשה היה לבא בטענות.
    הנושא האחר ששבר למעשה את הכל, ומכאן ואילך כבר לא תיפקדו יחדיו, היה הענין של ה“יחודיים”. מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל, רצה, כי כל כספי ה“יחודיים” בלי יוצא מן הכלל יחולקו בין כל מוסדות התורה שווה בשוה. טיעון זה, התקבל על ידי רוב רובם של חברי מועצת גדולי התורה פרט להרב שך, שרצה כי וועדה מיוחדת, של החכי”ם ובראשה הנציג שלו שלמה לורנץ, הם אשר יחלקו את ה“יחודיים”. משמעות הצעה זו, שהקרובים לצלחת יקבלו סכומים גדולים, ואילו אחרים פרוטות או שבכלל לא יקבלו. האדמו”ר לא הסכים לכך, ורוב רובם של חברי המועצה דגלו בגישה של האדמו”ר.
    הרב שך איים על המועצה שאם לא יקבלו את גישתו הוא יפרוש, ואכן לא קיבלו והוא פרש. הוא רצה לשלוט במועצה ולכפות את דעתו “דעת יחיד” על ה“רבים”.
    על רקע זה. נשברה אגודת ישראל, והרב שך כלל לא קלט עד היום, כי הוא עשה משהו לא טוב. מבחינתו, זו היתה הדרך הטובה והיעילה, לטובת סיעתו. ועד כדי כך, שגם עתה, לאחר שעבר את כל מה שעבר, כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א מציע לו “אחדות”, השיב לו הרב שך ואמר, “שלום כן, אחדות לא”, שמשמעותם אחד ויחיד, כי הוא חושב רק על מה שטוב לקבוצתו ולו אישית. הוא רוצה מפלגה עצמאית, ובעיקר שה“דעת יחיד” שלו היא זו שתקבע.
    לו היה הרב שך מקבל את ה“אחדות”, הוא היה צריך להתאחד גם במועצת גדולי התורה אחת, ופירושם של דברים, לקבל את ה“דעת רבים”, והרב שך אינו רוצה בשום אופן לקבל את הדעת רבים.
    ולכן, כאשר הוא יוצא בזעקה נגד הרב עובדיה יוסף, על שהוא אינו רוצה לקבל את ה“דעת רבים”, אין לעג גדול מזה. להרב עובדיה יוסף סיבות הרבה יותר טובות מדוע לא לקבל זאת. הוא אינו מופיע ברשימה אחת עם הרב שך, והוא חי בעולם אחר של מנהגים וסדר חיים. עובדה היא, כי הציבור הספרדי מעולם לא נקלט בציבור האשכנזי, ולכן קשה לבא ולטעון כלפיו כי אינו מקבל את ה“דעת רבים”.
    גם בנושא זה של יחיד ורבים, קשה להכריע מי כאן הרבים. הציבור הספרדי יותר גדול מן הציבור האשכנזי, ומבחינת מספר הרבנים, הרי אין כל בטחון שלספרדים פחות רבנים מרבני הליטאים.
    הגישה של הרב שך בכל הנושא הזה של יחיד ורבים היא מעוותת וחצויה. מי שישפוט את מהלך חייו של הרב שך, ובמיוחד ממה שעושים תלמידיו, יקלוט כי הם אינם מכירים כלל במושג הזה של “יחיד ורבים”. הם מבקשים ליצור מצב, שיש רק רק “מרן” אחד, “גדול” אחד, וכי הרב שך הוא מעל כולם. בכך, בעצם, הם שוברים את המושג הזה של “רבים”. הם רוצים להנציח את ה“יחיד”.
    לו היתה הסכמה חרדית כוללת, שיש בדורנו מנהיג שכזה, והכל היו מקבלים את הנחיותיו, ניתן היה לקבל זאת. אך המציאות שונה. אין דבר שכזה. אפילו הרב שך, שהאמין שלפחות בציבור הליטאי הוא אחד ויחיד, התברר לו עתה, כי הוא אינו שולט על הציבור הזה. כאשר הוא תבע מהרבנים הליטאים לחתום על “גילוי דעת” נגד הרב עובדיה יוסף, לא הסכימו חלק גדול מן הרבנים הליטאים לקבל את תכתיביו. פירושם של דברים, כי הוא אינו יחיד גם בציבור זה.
    ומי לנו יותר משני ה“פוסקים” המקובלים בציבור הליטאי, דוגמת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב, ששניהם לא נתנו יד להרב שך במעשה פזיז שרצה לעשות נגד הרב עובדיה יוסף וש”ס, שתלמד אותנו, שאין בכלל מושג של יחיד, וכי ישנם מי שמסוגלים ויכולים להתנגד לדעת “יחיד”.
    אך מה שחמור בענין זה של “יחיד ורבים”, שלמרות שהרב שך שומע מן ה“רבים”, כי הציבור הספרדי שונה, וכי אינו נכלל באותו ציבור חרדי כפי שהרב שך מבקש לעשות מהם, ובכל זאת הוא אינו מקבל את הדעת רבים. וקחו את מה שאמרו להרב שך גדולי התורה, מרן כ”ק האדמו”ר מגור שטען כי הם ספרדים ורבניהם הם המכריעים עבורם, ואילו הרב אלישיב טען כי הם “מזרחי” ואי אפשר לחרדי לתבוע ממזרחיסט שינהג כחרדים, לא מקבל הרב שך את דעתם, וממשיך לדבר אליהם כאילו שהם ליטאים תלמידי ישיבת פונוביז’.
    בל נשכח, כי הרב עובדיה יוסף הוא יצור של עולם אחר לגמרי, ובכלל לא של הישיבות הליטאיות. הוא למד בישיבות ספרדיות. ואילו אריה דרעי, אף הוא אינו תלמיד של הרב שך, הוא למד בישיבה העויינת להרב שך, ששמה ישיבת חברון. – ישיבה זו בעבר היתה ירבה גלויה של פונוביז’.
    כאשר עוסקים ב“יחיד ורבים”, יש להרב שך הרבה מה ללמוד ולתקן. גם אם רוב הציבור החרדי אינו מקבל את גישת הרב עובדה יוסף, אין בטיעון הזה של “יחיד ורבים” שישכנע את הרב עובדיה יוסף. ישנם נימוקים הרבה יותר טובים מדוע אין לשבת בממשלה, וכלל לא צריכים להגיע לנימוקים, שהם בעצם מהווים להרב יוסף את הנימוק הטוב ביותר, מדוע לא לשמוע בקולו של הרב שך.
    אך, מה שחמור בכל הענין של דעת יחיד, ומבחינה מסויימת חייבת לזעזע כל יהודי שומר תורה והלכה, זו העובדה שהרב שך רוצה לכפות את דעתו “דעת יחיד” בניגוד להלכה. לא רק שה“דעת יחיד” הוא נגד ההלכה, אלא מדובר בנושאים רבים, שפוסקי ההלכה מתנגדים למעשיו של הרב שך מפני שהם נוגדים את ההלכה, רוצה הרב שך, ב“דעת יחיד” שלו לכפות את שינוי ההלכה.
    לשם כך יצר מושג כזה של “דעת תורה”, וכפי שאומרים תלמידיו, כי ב“דעת תורה”, אין יחיד ורבים, וכך עושה הרב שך חורבן גדול בעולם. הוא הורס ושובר את ההלכה, ולאחר כל זאת, הוא עוד פונה בטענות להרב עובדיה יוסף כאילו הוא אינו מקיים את הוראות ההלכה של “יחיד ורבים”.
    אין עוד בדורנו מי שהרס ושבר את המושג הזה של “יחיד ורבים” יותר מאשר הרב שך, ומה שחמור וחייב לזעזע את הכל, שמעשיו מסכנים את קיומה של ההלכה.

שיאה של שקר

הרב אלישיב והרב שך עוסקים ב“מזרחיות” של הרב עובדיה יוסף, ומתעלמים מן ה“מזרחיות” שבהם

נדיר לשמוע דברי אמת, כאשר עוסקים בפוליטיקה. למדנו, כי אפילו כאשר עוסקים אנו בכאלו המכונים “גדולים”, ברגע של אמת, כאשר הם צריכים להפשיט מעליהם את הנגיעה, להתעלם מכל מה שמשנה את התוצאה לכיוון לא רצוי, נמצא כי לא רק שאינם עושים זאת, אלא אף מעיזים להעמיק את השקר, לטבול בשקר, ולשכוח לגמרי, כי הם עצמם מקורם באותו שקר שעליהם הם מתריעים.
    בשבוע שעבר, היתה לנו עוד הזדמנות נוספת ללמוד, עד להיכן הגיע השקר, ועד כדי כך, שמלמעלה עד למטה, בין המחייבים ובין השוללים, הטיעונים והגישה לכל הנושא ששמו “השקפה”, הוא כל כולו שקר. והגיעו הדברים לידי כך, שניתן להזהיר מפני דבר, שהם בעצמם נגועים בו, ואינם חשים כלל, כי עליהם להתנצל, ולהסביר לפחות, מדוע להם היה מותר לעשות, את מה שהם תובעים היום מאחרים שלא לעשות.
    כאשר הגיע הרב שך לביתו של הרב יוסף שלום אלישיב, לבקש ממנו כי יתן יד להחרים את הרב עובדיה יוסף וש”ס, אמר לו הרב אלישיב אמת לאמיתה, כזו אשר בעיני רבים הפלא הוא, כיצד הרב שך לא קלט את הדברים בעצמו. הוא הזכיר לו, כי הרב עובדיה יוסף מקורו במזרחי. הוא היה מזרחיסט בהשקפתו, ונשאר מזרחיסט, ואין כל טעם לפנות למזרחיסט ולבקש ממנו לעשות אחרת ממה שמצפים ממנו.
    הרב אלישיב חיזק את הרב עובדיה יוסף וטען, כי הרב יוסף הולך בדרך המקובלת עליו, אם כי, הרב אלישיב אישית שולל דרך זו.
    ואכן, הרב אלישיב נזכר בשנים עברו, כאשר הוא נלחם עם שלמה גורן, היו הם קבוצה של דיינים שקמו ופרשו מן הרבנות הראשית, כי לא רצו עוד לשבת עם שלמה גורן. אך, מי שהלך עם גורן, ולא נתן יד לאותם אלו, היה הרב עובדיה יוסף, שהעדיף את הכסא. וכך הבינו אז הרבנים מסוגו של הרב אלישיב, כי זו דרכו של הרב עובדיה, שגישתו היא קרייריסטית מזרחיסטית, וממילא לא יצאו למאבק בו.
    ומאז, נראה הרב עובדיה יוסף בעיני הרב אלישיב כמזרחיסט, והפלא הגדול שהיה בעיניו, הוא השידוך שבין הרב עובדיה יוסף לבין אנשי ה“השקפה” מבני ברק.
    גישה זו של הרב אלישיב, היתה לכאורה מקובלת ויפה בעיני כל “בן תורה”, כזה אשר אינו מודע להיסטוריה. אך, מי שמכיר את ההיסטוריה, ויודע מה הוא עברו של הרב יוסף שלום אלישיב, כאשר הוא שומע את דבריו אלו, הם צורמים וזועקים. אין עוד דברי צביעות גדולים מדברים אלו.
    לו היה הרב אלישיב פותח את דבריו, במילים אלו, את חטאי אני מזכיר, וכי אף אני חטאתי בחטא גדול ונורא, אך חזרתי בתשובה, ומכה על חטא, מילא. היו אולי כאלו שהיו אומרים להרב אלישיב, כי הוא לא הכתובת לעסוק בנושא זה, ועדיף שישלח אחרים לכך. אך, גם אם נקבל, שלאחר שהוא חזר בתשובה מותר לו לתבוע תביעה שכזו, עדיין אין זה אומר, שהרב אלישיב אכן חזר בתשובה. עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו של רבה של בריסק זצ”ל, כאשר הלה יצא בחרב ובחנית נגד הרבנות הראשית ונגד “היכל שלמה” וקבע כי הרבנות הראשית אסורה במגע ומשא, וכי לא רק שאסור להכנס ל“היכל שלמה”, אלא אף על המדרכה שלצד “היכל שלמה” אסור לדרוך, ומי המרה את פיו יום יום? האם החסידים? או אחרים שאינם  מאנשי “השקפתם”? עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו, ופגע בו קשות, היה לא אחר מאשר הרב יוסף שלום אלישיב.
    ולא היה זה פלא. מי שהכיר בעבר את הרב אלישיב, מקורו היה במזרחי. חמיו היה רבו של מנחם בגין, ורבם של אנשי האצ”ל וציונים שרופים אחרים. הבית היה לאומי, אם כי חרדי. ובימים ההם, לא היה בכך שום סתירה. ולכן, כלל לא היה פלא, שהוא עשה כפי שעשה.
    אבל, שהוא יהיה זה אשר יביא עתה ויטיף להרב עובדיה יוסף, על רקע שהוא עצמו היה נגוע בכך, זוהי חוצפה. עובדה היא, כי הוא לא רצה לפרוש מבית דין הגדול, למרות שרבה של בריסק ראה בישיבה במקום הזה את מקור העבודה זרה.
    הרב אלישיב היה ברוב שנות חייו מזרחיסט. הוא היה שייך לגוורדיה המזרחיסטית, ורק לאחר שעזב את המקום, בשל פוליטיקה פנימית, הוא התקרב לציבור ה“השקפיסטים” ולאט לאט, בעזרת חתנו הבני ברקי, ובעיקר נכדיו חדר לכיוון זה.
    בל נשכח, כי בעבר, כלל לא היה זה סתירה, להיות חרדי ומזרחיסט. רק בעשרות השנים האחרונות הפכה החלוקה לברורה יותר, וחרדי מזרחיסט אינו הולך יחד. אך, בעבר היה זה כך, ומצאנו רבים מן “הגדולים”, שהיו בעבר מאנשי המזרחי.
    וכך אנו מגיעים להרב שך בעצמו. כאשר הוא היום תובע תביעות מרבנים אחרים, הרואים בו את היצור המוזר. הוא זה שהפך את עורו, והוא זה ששינה מדרכיו. מי שהכיר את הרב שך לפני ששים וחמישים שנה, טוענים כי לא היו מאמינים כי אי פעם הוא יהפוך לקנאי.
    מי שלימד וחינך במזרחי, ובישיבות תיכוניות, היה זה הרב שך. וכאשר הגיע לפונוביז’ עדיין היה רחוק מאוד מן הקנאות של היום. בתקופתו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, היתה פונוביז’ ישיבה ליטאית במסגרת של פעם, שאין בינה ובין קנאות ולא כלום. ועובדה היא, כי הישיבה היחידה בארץ ישראל, שהעיזה וביום העצמאות הניפה את דגל המדינה, היתה רק ישיבת פונביז’, על פי ציוויו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, שכלל לא ראה בכך סתירה.
    נתאר לעצמנו. שהרב שך יורה היום לעשות דבר שכזה, אנשי כולל חזון איש היו סוקלים אותו באבנים. מה שהיה מותר לפני שלשים שנה, אסור בימינו אנו, ולכן, כאשר הרב שך והרב אלישיב נפגשים, והם אלו המדברים על השקפת ה“המזרחי”, אין לעג גדול מזה.
    אך, לו היה זה לעג בלבד, יכולנו לחיות עם זה. הבעיה היא, שכאן מונח עולם מלא של צביעות. הרבה רשעות, ובעיקר, שקר, שנגדה חייבים להילחם ובכל הכח. הרב שך והרב אלישיב, לימדו אותנו פרק נוסף בדרכי השקר, כיצד יכולים כאלו, אשר הם הם יצורי ה“מזרחי”, שיתבעו מהרב עובדיה יוסף תביעות, שאין מקום לתובעם אצל מי שחי את חייו בחברת המזרחי.
    וכאן, נשבח ונהלל את הרב יוסף שלום אלישיב, על ש“העיז” ואמר דברי אמת. דברים שכאלו, צריכים היו להישמע מפיו, אם כי בהכנעה, ובבקשה סליחה ומחילה מן הציבור החרדי, אלו אשר במשך כל השנים חיו בהשקפה הנכונה, ואילו הוא זה אשר פשע ועשה בניגוד להשקפה זו. על הרב שך והרב אלישיב, להוריד את הכובע, בפני אלו אשר גדלו וחונכו על ברכי האמת, ולא עברו עשרות שנות שקר, דוגמת אלו שהרב שך והרב אלישיב העבירו בחייהם.
    לא הרב שך, ולא הרב אלישיב יכולים לתבוע מהרב עובדיה יוסף תביעות השקפתיות. אין להרב יוסף מחוייבות כלשהו, כלפי מי, אשר הוא עצמו לקוי, והוכיח בעבר, כי למען הקריירה הוא אינו מוותר, למרות ש“גדולי הדור” זועקים במרה כי הדבר אסור.
    הרב אלישיב פרש מן הרבנות הראשית, רק לאחר שהגיע לפיסגה ולא יכל לעלות יותר. לא היה לו סיכוי כלשהו להיות אי פעם רב ראשי לישראל, כך שמבחינתו, הוא הגיע לפיסגה. הוא בין כה וכה היה צריך בקרוב לצאת לגמלאות, אז הוא עשה זאת קצת קודם, בכדי למחות נגד שלמה גורן. אך, בנסיון הגדול שהעמידו רבה של בריסק, הוא לא עמד.
    ובנוסף לכל אלו, הרב אלישיב והרב שך נושאים באחריות קשה למה שקורה בימים אלו בש”ס. מי שהתיר לש”ס דרך ושיטה זו, היה הרב שך שנתן את ההכשר, והרב אלישיב ששתק. אחת השאלות שחייבים לשאול את הרב אלישיב, ושעליה הוא חייב הסבר דוקא עתה, לאחר שהשמיע את הדברים בפני הרב שך. איך זה, שכאשר הקימו את ש”ס, והחליטו על הצטרפות לממשלה, לא יצא הוא בחרב ובחנית נגד מעשה נורא זה. אם השקפת ה“מזרחי” פסולה, מדוע הוא לא ירד לבני ברק, ובא לביתו של הרב שך למחות על שנתן את ה”הכשר” למעשה זה.
    אין זה סוד, כי הרב שך הוא זה שהכשיר את הישיבה בממשלה. הוא עשה אז “צוויי דינים” (שני דינים), והבחין בין אשכנזים לספרדים, וקבע כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה. ולא שמענו כי הרב אלישיב ייצא בקול רעש גדול נגד מעשה זה.
    כך, הרב אלישיב הוא זה שנתן את ההכשר להרב שך. הוא זה שנתן להבין, כי “מדשתקי שמע מינא דניחא להו”, והרב שך לא היה צריך כלל לחשוש, שמא ישנם כאלו “גדולים” ליטאים שאינם מסכימים עם שיטה וגישה זו.
    ה”השקפיסטים” הבני ברקים, הם אלו אשר החדירו את שיטת ה“מזרחי” ליהדות החרדית. בלעדיהם, אף אחד לא היה מעיז לחזק כל כך את הקשר עם הממשלה, כפי שהדבר נעשה בשמנה השנים האחרונות.
    כאשר הרב אלישיב בא בטענות ל“מזרחי”, עליו לבא בטענות בראש וראשונה לכל אלו בבני ברק אשר טיפחו את ה“השקפה המזרחיסטית”. עובדה היא, שזו אשר הרב אלישיב קורא להם היום “מזרחי”, הם אלו, אשר ליטאי בני ברק העריצו, טיפחו ועודדו, ונתנו להם כבוד מלכים.
    ובואו וראו עד להיכן הגיעו דרכי השקר. שאותם “השקפיסטים” כולל הרב שך, הם אלו שנלחמו במי שלחמו במזרחי, במי אשר לא היו מעולם קנאים. אך מאידך, שמרו על העקרון החרדי, ולא פזלו לכיוונים מזרחיסטיים. לעומת זאת, הרב שך ואנשיו, כולל הרב אלישיב, הם אלו אשר טיפחו את האליל ששמו ש”ס, אשר עתה זועק הרב אלישיב, כי הם “מזרחיסטים”.
    אי אפשר לטפח את המזרחי, כאשר זה משתלם, ומאידך, כאשר הדברים נראים ונשמעים אחרת, לבא בטענות. מי שמטפח את המזרחי, הוא זה אשר צריך לקבל אותם בכל מצב. וכאשר עוסקים אנו בהרב שך, הרי אין עוד מי בדורנו, אשר טיפח ובנה את ה“השקפה המזרחיסטית” שהלבישה שם אחר, ששמה ש”ס.
    אך, בעוד שהדברים ברורים לכל בר בי רב, כי הרב שך הוא זה הנושא באחריות למעשי ומחדלי ש”ס, הרי שהרב אלישיב אינו יכול להסיר מעצמו את האחריות למחדל זה. הוא זה שטיפח את ה“השקפיסטים” בבני ברק, נתן להם יד במלחמתם בחסידים. אך, לא השמיע את קולו נגד ה“מזרחיסטים”. ההיפך, הוא נטל חלק בכל הפעולות, שביסודם, היה, הכרה במעשי המזרחי, ששמה כיום ש”ס.
    ואכן, אם עדיין היה צריך מישהו הוכחה והסבר, עד להיכן מסוגלת ומגיעה הצביעות ה“השקפיסטית”, למדנו בימים אלה פרק נוסף, בדרכי השקר העקלקלות של הרב שך והרב אלישיב.

ההשקפה והשקר

בדרכי עקלקלות החדיר הרב שך את הרב עובדיה יוסף ליהדות החרדית, ועתה הוא מנסה בדרכי חתחתים להוציא את מי שמעולם לא הכיר בהשקפה חרדית

כל בר דעת, שהכיר את ה“השקפה” הבני ברקית, היה צריך להזדעזע, כאשר הרב שך החדיר את הרב עובדיה יוסף לעולמה של היהדות החרדית. הדבר היה בסתירה מוחלטת למה שהטיפו לה במשך שנים. התברר, כי בין ה“השקפה” לבין המציאות תהום רב.
    המאבק בהרב עובדיה יוסף, היה לכאורה מאבק נכון וצודק. כזה, אשר כל מי שהבין עד כמה היתה ההתנגדות של רבה של בריסק לרבנות הראשית ולכל הסובב אותה, ידע והבין, כי יהודי כמו הרב עובדיה יוסף, אין מקומו ביהדות החרדית הדוגלת בהשקפה זו. אמנם, לא כל היהדות החרדית קיבלה את הגישה הבני ברקית, ובודאי שלא כולם תמכו בהחרמת הרבנות הראשית. אבל, עובדה היא כי לא הכירו ברבנות הראשית כגורם רבני שהיהדות החרדית תלויה בה. - ההבדל האידיאולוגי בקרב החרדים, היה בין החרמה להכרה.
    אך, במשך השנים, המקום הפך מוקד לקרייריסטים. מי שרצה לתפוס מקום בכיר ברבנות או בדיינות, פנה לכיוון זה. אם כי, מי שדגל ב“השקפה” ידע והבין, כי כל שיתוף עם הרבנות הראשית סותרת את ה“השקפה”.
    ואכן, הרב עובדיה יוסף, לכאורה, מקומו ביהדות החרדית. הוא שלח את ילדיו להתחנך במוסדות חרדיים, וביתו מתנהל על פי כל כללי הציבור החרדי, ומבחינה מסויימת, ביתו של הרב יוסף, הוא בית למופת, בית שכל כולו תורה ועבודה. נדיר למצוא עוד בית, שהאבא כל כך שקוע בלימוד התורה. ביתו של הרב יוסף מלא באלפי ספרים, ואשר בו לומדים ומלמדים תורה. בהיקף, שבבית החרדי ביותר, נדיר למצוא ולראות דבר שכזה.
    אך, הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ידע והבין, כי הוא נושא עמו כתם מסויים. אמנם, אין זה כתם “השקפיסטי”, אך הגזענות, היא זו אשר נתנה לו להבין, כי אם הוא יחפש להפוך ולהיות “גדול” בציבור החרדי, הוא יהיה האחרון ברשימה. ישתמשו בו רק בערב בחירות כאשר ירצו בחתימתו לשכנע מצביעים ספרדים. אך, במשך ארבעת השנים, הוא ישאר בחדרו ליד ארון הספרים, ולא יהיה מי מבין הפוליטיקאים שיעלה אליו לרגל.
    הרב עובדיה יוסף עשה את חשבון נפשו, והגיע למסקנה, כי מקומו ברבנות הראשית. שם הוא מסוגל ויכול להגיע לפסגה, ופנה לכיוון זה.
    בכדי להבין את המשמעות של צעד זה. צריך ללמוד ולהבין שמלחמתו של רבה של בריסק ב“היכל שלמה” וברבנות הראשית. היתה מלחמה שכל כולה בנויה על “השקפה”. אמנם, ה“גדולים” הליטאים בגדו ברבה של בריסק, ועד כדי כך, שכאשר הוא החרים את “היכל שלמה”, היו מבין גדולי הליטאים, שלא שמעו בקולו ופנו להיכל שלמה, שם שימשו כדיינים. אך, לעצם הענין, היה ברור לכל, כי מבחינה השקפיסטית, הרב עובדיה יוסף הוא מן העבר השני.
    האמת היא, שהיה בכך אבסורד גדול. כי ממה נפשך, אם כל מי שדורך ב“היכל שלמה” אסור לשבת עמו לצד שולחן אחד, מדוע מותר להרב שך לשבת עם הרב יוסף שלום אלישיב, בו בזמן, שמי אשר בגד ברבה של בריסק, ועל אפו וחמתו עשה בניגוד לרצונו, היה הרב אלישיב שהוא אשכנזי, ומבחינה מסויימת חייב היה יותר להישמע להוראות רבה של בריסק מאשר הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ויכל לחמוק מהוראה שכזו, שאינה מחייבת אותו.
    אך, המציאות היתה כזו, שהרב שך שיחק אותה בצורה שכזו. את הרב אלישיב לא החרים, ואילו את הרב עובדיה יוסף החרים, ועד כדי כך, שבו ניהל מלחמה של ממש. הוא היה מבזהו בכינוסים, שכאשר נכנס הרב עובדיה יוסף, הוא היה קם ועוזב את המקום במחאה, בכדי ש“חלילה” לא יישב עמו לצד שולחן אחד.
    אך, מאוחר יותר, כאשר הרב שך יצא למלחמה בגדולי ישראל האמיתיים מנהיגי החסידות, הוא הכשיר את הרב עובדיה יוסף. הוא שכח לו את עוונותיו, והוא הפך להיות עמו כמו עם הרב אלישיב. אז נזכר הרב שך, שבעצם מדובר בשנים שעברו את אותה עבירה, ועוד יותר מזה, שאצל הרב עובדיה יוסף הענין הרבה פחות חמור מאחר והוא ספרדי ולא אשכנזי.
    אך, בואו ונבחן את הדברם לעומקם. האם הגישה של הרב עובדיה יוסף היתה חרדית על פי הכללים והמושגים החרדים, או שמדובר במי שהיה שונה בכל נושא וענין, ונתן ידו לנושאים ודברים רבים, שהיהדות החרדית התנגדה לה.
    בואו ונקח את שנותיו של הרב עובדיה יוסף כרבה של תל אביב, ומאוחר יותר כראשון לציון, כאשר הוא עבד יחד עם שלמה גורן, והכריע יחד עמו הכרעות, שהיו בסתירה מוחלטת ליהדות החרדית. אלו, הוכיחו שוב, כי תפיסתו של הרב עובדיה יוסף, אינה תפיסה חרדית. כזו המקובלת על כלל הציבור החרדי.
    ומה לנו יותר מאשר הצעד הראשון שעשה כמנהיג ש”ס. כאשר התמודדו בבחירות, והיו צריכים להצטרף לקואליציה, הוא לא הסתפק במה שהחרדים קבעו ככלל, כי מצטרפים רק לקואליציה ולא לממשלה, מפני שאסור ליטול באחריות על מעשי הממשלה. הרב עובדיה יוסף עשה את ההיפך. הוא דגל בגישה המזרחיסטית, זו שאמרה, כי מותר לשאת באחריות למרות מחדלי הממשלה בתחומי ההלכה, ולא שמענו, כי יהיה מי אשר ייצא נגד הרב עובדיה יוסף בחרב ובחנית על מעשה זה.
    ההיפך, מי שסייע לו, ואף חיזק אותו, היה הרב שך, שנתן יד למעשה שהוא בסתירה מוחלטת ל“השקפה”, זו אשר אסרה באיסור חמור כל השתתפות בממשלה, מפני שאסור לשאת באחריות למחדליה.
    אך, מי שזוכר, כיצד הסביר הרב שך את המעשה ההוא, שהדהים רבים ביהדות החרדית. הוא קובע, כי יש בכך “צוויי דינים” (שני דינים). אחד לאשכנזים, ואחד לספרדים. לאשכנזים אסור להשתתף בממשלה, ואילו לספרדים מותר.
    בכך, שבר הרב שך את הבסיס החרדי. באותו רגע שהוא פרץ את הגדר, ופתח את הפתח, זו פתחה את הפתח להתדרדרות נוספת, שהובילו את החרדים לקחת חלק בתפקוד הממשלה, על ידי תפקיד סגני שרים, והחדרת אנשים חרדים לנקודות רגישות ביותר, למרות שבעבר נזהרו שלא לעשות זאת.
    הרב עובדיה יוסף מבחינתו, לא ראה כל פסול במעשיו. הוא מעולם לא דגל ב“השקפה” החרדית. גישתו היתה מבחינה מעשית יותר קרובה למזרחי, ולכן אף פעל למענם. למרות שידע, כי רבה של בריסק ז”ל ראה ברבנות הראשית את יסוד העבודה זרה וחורבן הדת וההלכה בארץ ישראל.
    כאשר הכריעו על כניסת ש”ס לממשלה, לא היו טענות כלל להרב עובדיה יוסף. כל מי שלמד את דרכיו ומעשיו, לא היה בצעדו זה פלא. אך, למי שהיו טענות רבות, היו בעיקר להרב שך, ולנציג ש”ס בממשלה. הרב יצחק פרץ שהתחנך על ברכי ה“השקפה”, היה זה שפרץ את הגדר, אם כי, אף הוא עשה עוד קודם לכן צעדים, שתאמו יותר את דרכי הרב עובדיה יוסף, ולא את דרכי ה“השקפה” הבני ברקית, זו שהיתה צריכה לפסול ישיבה בממשלה, הנותנת יד לחילולי שבת, ולמעשים אחרים הנוגדים את ההלכה.
    במילה אחת וברורה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא טען על עצמו כי הוא יהודי חרדי. הוא ראה את עצמו איש הלכה, ומבחינה זו, הוא אף הקפיד יותר מרבים הקוראים לעצמם חרדים. ההבדל בין הרב עובדיה יוסף לאנשי בני ברק, שאצל הרב יוסף ההלכה היא הקובעת, ואילו אצל ה“השקפיסטים” ה“דעת תורה” היא הקובעת למרות שהדבר לעתים רבות בניגוד גמור להלכה.
    לכן, כאשר הרב עובדיה יוסף מכריע עתה לשבת בממשלה למרות שהדבר הוא בניגוד ל“השקפה”, ובניגוד לדעת רוב רובם של החרדים, אי אפשר לבא אליו בטענות. הוא מעולם לא בנה את מעשיו על פי ה“השקפה”, אלו היו מוזרות לו, ולכן עתה הוא ממשיך בדרכו שלו, לפיו מותר לשבת בממשלה שכזו, למרות שהרדים זועקים כי אסור לשבת בה.
    אך, מי שנושא באחריות למחדל הזה, ומי שהוכיח שוב כי ה“השקפה” כולה שקר, הוא הרב שך, היוצא למלחמה במי שמעולם לא אמר כי הוא “השקפיסט”. ההיפך, הרב יוסף היה מזרחיסט, הוא שירת אותם, פעל למענם, ולא הציג את עצמו כ“קנאי” או ככזה הדוגל ב“חרדיות”. מי שעשה עוול משווע, הוא הרב שך, כשהחדיר אותו לציבור החרדי בשעתו, למרות שהרב עובדיה יוסף לא שינה את גישתו והשקפתו.
    כאשר הרב שך קם וזעק כי יש להוציא את הרב עובדיה יוסף וש”ס מן היהדות החרדית, אין שקר גדול מזה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא ביקש להיות חרדי. ההצגה כאילו מדובר במפלגה “חרדית”, נעשתה רק בכדי למנוע מהרב שך אישית בעיות “השקפתיות”. מבחינתה של ש”ס, ה“חרדיות” רק מזיקה לה. עובדה היא, כי רוב רובם של מצביעי ש”ס אינם חרדים כלל. ומה לנו יותר מאשר האזורים שבהם קיבלה את קולותיה, המוכיחים, כי מדובר בציבור תומכים גדול בריכוזים שבהם בני עדות המזרח שכלל אינם חרדים.
    את העוול הגדול, עשה הרב שך בשעתו, כאשר החדיר את ש”ס ליהדות החרדית. היה בכך עוול משווע ל“השקפה” ול“חרדיות”. הרב שך שבר את היסודות, הוא קבע קביעות חדשות, כאלו, אשר פרצו פרצות איומות, וגרמו לכך, שכיום, עוברי עבירה, מחללי שבת ודומיהם, הם אלו הקוראים לעצמם “חרדים”.
    ה“השקפה” המקורית, זו אשר נוצרה בכדי לשמור על היסודות הברורים של הציבור החרדי, זועקת לשמים. על פיה, כל קשר עם ציבור חילוני ובמיוחד עם מוסדותיה, יש בכך עוול משווע. על פי ה“השקפה”, צריך להתרחק ולהתנתק מכל קשר עם גורמים שיש בהם לאומיות ודומיה. ועתה, לא רק שאין מתרחקים, אלא אלו אשר אמורים היו להיות “השקפיסטים”, דוחפים את עצמם לכל פינה אפשרית בה.
    הרב שך יצר משהו איום המפחיד ומזעזע. הוא קבע, כי הרבנות הראשית אסורה, אך כל עוד שהתופסים בה את המקום, הם אנשי המפד”ל. אבל, אם דוחפים בה את אנשיו, הרי שזו כשרה וטובה. למעשה, על פי כלל זה חיים בחלקים רבים מארץ ישראל, רבני הרבנות הראשית, שהם לכאורה “חרדים”, מקובלים על הרב שך ואנשיו, למרות, שרבה של בריסק זעק במרה ואמר, כי אפילו אם הוא יהיה בעצמו הרב הראשי לישראל, הרבנות הראשית אסורה לציבור החרדי.
    ה“השקפיסטים” הבני ברקים הפכו את הקערה על פיה. הרב שך קבע קביעה, לפיה ה“השקפה” היא קרייריסטית. וכאשר טוב לציבור הליטאי, הרי שהדבר מותר, וכאשר זה לא טוב לציבור שלו, הדבר אסור, וזו זועקת לשמים.
    במערכה הזו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף, הוא הוכיח עוד פן של דרכי השקר שלו, אשר כל כולן צביעות, רשעות, ואף אכזריות איומה, הזועקת לשמים.

שיאה של צביעות

הרב שך רוצה לקבוע כי פסקי הרב עובדיה יוסף אינם פסקים בו בזמן שהוא זה אשר התיר אותו בקהל, ועשה ממנו “גדול”

יש גבול לצביעות. אך נראה, כי לעיתים, ישנם כאלה, שהם עומדים מעל לכל אלו, ויכולים להרשות לעצמם, מה שלא ירשה לעצמו כל מי שהולך בדרך אמת. מי שיאזין לדברי הלבלרים הליטאים, ומה הם מתכננים לעשות להרב עובדיה יוסף, לא יוכל שלא להזדעזע.
    בואו ונדבר ברורות. הרב עובדיה יוסף, עבר תקופות שונות בחייו. מי כמוהו, ידע והכיר, כי אם יסמוך על חסדי האשכנזים, ואין זה משנה אם מדובר בליטאים או חסידים, הוא לא יגיע למקום כלשהו. רק צעדים משלו, גם כאלו שיהיו חריגים, יובילו אותו בכיוון הנכון.
    ואכן, הרב עובדיה יוסף, העדיף את הכיוון העצמאי, הלאומי, וידע, כי יגיע אליה, לא דרך בני ברק, ואף לא דרכה של אגודת ישראל.
    עובדה היא, כי אלו לא הצליחו בעבר לחדור למוסדות הרבנות הראשית, ומי שמינו את הרבנים הראשיים היו אנשי המפד”ל. הרב עובדיה יוסף שלא רצה לגמרי להימכר למפד”ל, שיחק אותה בצורה, שיבינו ראשי המפד”ל, כי הוא המועמד הרצוי אף מבחינתם.
    ואכן, למרות שלהרב עובדיה יוסף בנים ונכדים במוסדות החינוך החרדיים, הוא התיר לעצמו צעדים בכיוון הלאומי. ומעשית, הוא עשה כפי שעשו הרבה רבנים חרדים אחרים שפנו לרבנות ודיינות. ההבדל ביניהם רק היה, כי הרב עובדיה יוסף, קיוה לגדולות, ומטרתו היתה לתפוס את כס הרב הראשי לישראל.
    ואכן, כהכנה לכך, הוא חי בשלום עם שלמה גורן, מי שנודה על ידי הציבור החרדי ואינו מוכר בה. הרב עובדיה יוסף כיהן יחד עמו ברבנות הראשית בתל אביב, הדבר חרה לרבים מן החרדים, אך הוא לא לקח זאת בחשבון. הוא ידע, כי אם הוא רוצה להגיע לפסגה, הכיוון הוא לאומי ופושר.
    ואכן, הרב עובדיה יוסף הגיע לרבנות הראשית. הוא הגיע לפסגה, ויחד עם שלמה גורן. השותפות הזו, הביכה אותו, ובנושאים רבים, הוא אף שיתף עמו פעולה. זו, איפשרה לגורמים רבניים להחרימו. אם כי, רוב רובו של הציבור החרדי, לא החרים אותו. הבינו לליבו, וידעו, כי הרב עובדיה יוסף הינו יהודי ירא שמים, הפוסק את פסקיו על פי דין, ואינו מוכר את נשמתו, אם כי הכל ידעו והבינו, כי גם לו תאוות הכבוד, ואינו יכול להתגבר על הייצר הרע, של רצון לכהן כרב ראשי ולהיות בפיסגה.
    אך, מי שהיה הקיצוני מבין כולם, ולא קיבל את גישתו של הרב עובדיה יוסף, היה הרב שך. הוא החליט לנדותו, וראה בו בדיוק כמו שלמה גורן. ועובדה היא, כי הוא לחם בו מלחמת חרמה, ועד כדי כך, שלא הסכים לשבת עמו לצד שולחן אחד. בטרם הגיע לאירועים, התנאי האחד והיחיד שהציב הרב שך בפני המארגנים היתה, ש“חלילה” לא יישב יחד עם הרב עובדיה יוסף באותו זמן. וכך, נאלצו לסדר, שהאחד יגיע בחלק הראשון, והאחר בחלק האחר.
    ועובדה היא, שכאשר הרב עובדיה יוסף היה נכנס, היה קם הרב שך במפגיע ועוזב. כך עשה בחנוכת הבית של בית החולים לניאדו, וכך עשה בסיום הש”ס בתל אביב, הכל ידעו, כי מלחמתו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף הוא כמו אותה מלחמה בשלמה גורן.
    הרב עובדיה יוסף ידע מכל זאת, והבין כי עליו לסבול. הוא לא מוכן היה בשביל הרב שך, להסתכסך עם שלמה גורן, ונוצר מצב, שבבני ברק ידעו, כי הרב עובדיה יוסף הוא מוקצה מחמת מיאוס, וממילא היה מנודה. לא היה מי מבין ה“השקפיסטים” הבני ברקים, שבכלל היו מוכנים לדרוך על מפתן ביתו, הוא היה פסול ומוקצה מחמת מיאוס.
    והנה, קרה משהו באגודת ישראל. הרב שך החליט להילחם בחסידים. הוא לא מוכן היה לקבל על עצמו את הכרעת מועצת גדולי התורה, ורצה כי גדולי התורה כולם יכנעו אליו. דבר, שהיה חמור מבחינה אחרת, אך גרמה לכך, שהוא פיצל את המועצה, הוא פרש ממנה, ולא הסתפק בה, אלא ביקש להרוס את היהדות החרדית. ולכן, חיפש עם מי לעשות זאת, וכאן, שנאת החסידים גברה על הכל, הרב שך החליט להתיר בקהל את הרב עובדיה יוסף, ועד כדי כך, שבין לילה, מבלי שהרב עובדיה יוסף ייאלץ בכלל “לשוב תשובה”, הוא הכשיר אותו מיד, הוא חשב שכבר “שכחו” ממה שהיה יום קודם לכן, ודחף את הרב עובדיה יוסף להקים את ש”ס, בתקוה, כי כך יוכל להילחם בחסידים.
    הרב עובדיה יוסף, שמצא כאן הזדמנות פז להיות כשר בקהל, קפץ על המציאה. הוא לא האמין קודם לכן, שאי פעם בכלל הרב שך עוד יישב עמו לצד שולחן אחד. הוא בטוח היה, שבבני ברק אין לו מה לחפש.
    אך, המציאות הפוליטית היתה כזו, אשר גרמה למהפך הגדול. כאן למד הרב עובדיה יוסף פרק ב“השקפה” בני ברקית, שכל כולה שקר וכזב. כאשר אין צריכים אותך, אתה טרף מוקצה ומנודה, ואסור לשבת עמך לצד שולחן אחד. אך, באותו רגע שצריכים אותך לצרכי ניגוח ציבור החסידים, אתה הופך לכשר וחביב, ו“שוכחים” לך את כל עוונותיך.
    ואכן, הרב עובדיה יוסף היה צריך באותה שעה שישכחו לו את עוונותיו. לאחר שלא הצליח “לשכנע” את ראשי הממשל בישראל, כי ישנו את החוק, וכי יאפשרו לו לפחות עוד כמה שנים לכהן כרב הראשי. המקום היחידי שנותר לו היכן שהוא עוד יוכל לשחק אותה “רב”, היה בציבור בחרדי. ולכן, כאשר הרב שך פתח לו את הדלת, הוא קפץ על המציאה כמוצא שלל רב.
    ואכן, הקשר שלהם הלך והתהדק, עד כדי כך, שאפילו כאשר הרב עובדיה יוסף עשה מעשים אשר לא ייעשו מבחינת ה“השקפה” הבני ברקית, ובאו להרב שך והעמידוהו על הדברים כמות שהם, הוא התעלם, והעדיף שלא לדעת. פתאום, הוא לא רצה עוד לקבל “לשון הרע”, ולא רצה להאמין. הוא רצה לחיות עמו בשלום, ולמען מטרה זו, הכל היה כשר וישר.
אך, מי שחשב לרגע, כי בקשר הזה מונח אמת, כזו השומרת על הקשר ומחזקת אותה בכל עת, טעה טעות מרה. הקשר הזה, היה בנוי כל כולו על שקר. ועובדה היא, שבאותו רגע, שהרב עובדיה יוסף חשב אחרת, הוא הפך להיות רשע מרושע, ועד כדי כך, שמצוה לרודפו, להחרימו ולנדותו.
    מי שיקח לרגע, מה אמר הרב שך לפני שנה על הרב עובדיה יוסף, וכיצד הוא מדבר עליו היום, לא יאמין למשמע אוזניו. עתה, נזכרים שוב בכל “חטאיו”. הרב עובדיה יוסף הופך ל“ציוני” וכזה שהוא בדיוק כמו שלמה גורן, ושוב, “פסקיו אינם פסקים”, למרות שפסקים אלה הוא פסק בתוככי אותן השנים שבהם היה החבר הכי טוב של הרב שך.
    מתברר דבר אחד, כי הרב שך מעולם לא מדד את הרב עובדיה יוסף על פי מידותיו, ואף לא על פי מעשיו, אלא על פי השתייכותו. כאשר הוא היה שייך לגוורדיה של הרבנות הראשית, הוא לא רצה להכירו, אך כאשר היה שייך למפלגה שהרב שך היה לו בה ענין, הוא הפך כשר וישר.
    כאן קורה משהו, בדיוק כפי שקורה בחלק גדול מציבור החרדים, שכיום אין מודדים עוד את האדם על פי תוכנו, אלא על פי השתייכותו. כאשר אתה שייך למחנה שלי, אתה יכול לעשות כל העבירות שבעולם, ורואים בך יצור נחמד וחשוב. וכאשר אתה שייך למחנה האחר, למרות שתהיה המעולה והטוב ביותר, אין לכך כל ערך.
    ההשתייכות, למחנה הפוליטי הקרוב, הוא הקובע את מעמדו של האדם, ועל פיו קובע גם הרב שך את היחס אליו. ומה לנו יותר מהרב עובדיה יוסף, שעבר את כל התקופות הללו עם הרב שך, ועתה מוכיח לנו שוב, כי ההשתייכות, היא הקובעת, את “גדלותו” אצל הרב שך.
    אך, כאשר שומעים היום את הרב שך קובע, כי “פסקיו של הרב עובדיה יוסף אינם פסקים”, ושומעים ביטויים מעליבים אחרים, הגיע הזמן, שהרב שך יסביר, מדוע כאשר הוא היה צריך אותו פוליטית לנגח את החסידים, הוא היה “צדיק הדור”, ואילו עתה, כאשר הרב עובדיה יוסף אינו נכנע לו, ועושה כפי שהוא מבין שנכון לעשות, הוא הפך להיות רשע מרושע.
    אם היה עוד מי שזקוק להוכחה, כי ה“שיטה” השכיסטית, בנויה כל כולה על צביעות, וכי קובעים את מהותו של האדם, לא על פי מעשיו, ולא על פי העבודת ה’ שלו, רואים אנו היום בגישתו של הרב שך להרב יוסף.
    אם היה מי שהתיר את הרב עובדיה יוסף לבא בקהל החרדי, היה זה אך ורק הרב שך. יצויין, כי רבים בבני ברק, חששו לשבת לצדו. רבים ראו בו יצור תמהוני, שאינו שייך למחנה החרדי כלל. ולולא היה הרב שך עושה מה שעשה בשעתו, הרב עובדיה יוסף עד היום הזה, היה רחוק מאוד מן הזירה החרדית. ולכן, על הרב שך לבוא בטענות רק לעצמו. הוא זה שהתיר את הרב עובדיה יוסף בקהל, והוא זה הגורם לכך, כי ציבור גדול של בני עדות המזרח ינהר אחריו.
    בל נשכח, כי חלק גדול מציבור בני עדות המזרח, במיוחד אלו שלמדו בישיבות הליטאיות, לא היה להם כל קשר להרב עובדיה יוסף. ולולא הקימו את ש”ס, הרב עובדיה יוסף היה רחוק מאוד מהם. רק מעשיו של הרב שך בשעתו, כאשר התפאר בש”ס, היא זו אשר דחפה המוני ספרדים לכיוונו של הרב עובדיה יוסף, ועתה הפכו לחסידיו הגדולים.
    אם יש להרב שך את מי להאשים על הקשר הזה, הרי בראש ובראשונה, עליו להאשים את עצמו, הוא זה שהוביל לכך, והוא זה שיצר את המושגים החדשים, שלא היו מקובלים עד אשר התיר את הרב יוסף לבא בקהל.
    ראשי ש”ס למדו פירושה של “צביעות”, והם הולכים כיום בדרכי הרב שך. הם עושים בדיוק כפי שעשה הרב שך בשעתו, אשר הוכיח, כי בכל נושא וענין, לא קובעים על פי תוכן הענין. אלא על פי הקשר וההשתייכות המפלגתית. ולכן, כאשר הם צריכים להכריע על עתידם הפוליטי, הם עושים מה שטוב להם.
    ראשי ש”ס, לא היו מעיזים לעשות את מה שהם עושים, לולא למדו מהרב שך כי ההכרעה יכולה וצריכה להיות שונה מאצל ציבור החסידים.
    מי שעדיין הספיק לשכוח נזכיר, כי מי שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה, למרות שגדולי התורה האמיתיים אסרו זאת לחרדים בתכלית האיסור, היה רק הרב שך, שעשה אז מעשה, שלימד את ראשי ש”ס, כי להם מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים.
    הרב שך אוכל עתה, את מה שבישל בעצמו, ובדבריו הנוכחיים, אשר בהם הוא רוצה לנדות את הרב עובדיה יוסף, יש בה שיא של צביעות.

מעשה ידיו

הרב שך הוא שלימד את ש”ס כיצד להתיר את האסור ולהבין כי הוראותיו פוליטיים ואין להם עם הלכה כלום

אחד הדברים הטעונים בימים אלה ליבון ובירור, איך וכיצד זה קורה, שדוקא ש”ס, המפלגה שבמשך שנים היתה כל כך קרובה להרב שך, ולמענו מוכנים היו אף להיאבק בחסידים ולהילחם בהם בתחומים רבים, הם אלו אשר עתה מורדים ובוגדים בו. אינם מקבלים את הוראותיו, ועושים את מה שטוב להם, ולא מה שהוא מורה להם. קורה היום משהו, שמפליא רבים, המבקשים להבין, איך זה קרה וקורה.
    מן הרגע הראשון של הקואליציה הנוכחית, זעק הרב שך, כי הקואליציה הזו אסורה, וכי אסור להכנס לממשלה. הרב שך שלח לראשי ש”ס מסר זה, ובכל זאת, הם החליטו שלא לקבל את הוראתו, וחדרו לממשלה. והשאלה היא, מה גרם לכך, שהחליטו לעשות שלא כפי שהוא אומר להם?!
    התשובה לכך, היא למעשה אחת. הם למדו מהרב שך, כי לא כל מה שאסור, אסור להם. ושנית, כי להם יש דין שהוא שונה בתכלית. הם אינם נמנים על כלל החרדים. ולכן, אינם חייבים ללכת בדרך כלל החרדים.
    ומה לנו יותר מאשר הממשלה עצמה. גדולי התורה מכל חוגי החרדים, אסרו בתכלית האיסור את ההשתתפות בממשלה. עובדה היא, כי התירו הצטרפות לקואליציה, היכן שאין נושאים באחריות למעשי הממשלה. אך בממשלה עצמה, זו הנושאת באחריות לאיסורי תורה. שם לא העלו על הדעת אפשרות של להתיר צעד שכזה.
    מי ששיחקו בעבר כ“קנאים”, כאלו שהם המחמירים יותר מכל האחרים, היו ליטאי בני ברק ובראשם הרב שך, ומי שעדיין זוכר את פרשת פא”י, כאשר הללו הצטרפו לקואליציה, וכיהנו כסגני שרים, תפקיד שאין עליו אחריות, היו אלו הרב שך ואנשיו, שלא הפסיקו לשפוך עליהם אש וגפרית. הם כינו אותם בכל מיני כינויים, וקבעו כי הם עשו מעשה אשר לא ייעשה.
    הנימוק העיקרי היה, כי אסור לתמוך בממשלה בכל דרך שהיא. באותן הימים, גם הקואליציה היתה עדיין בגדר של איסור, למרות שלא נטלו באחריות למעשי הממשלה.
    לעומתם, החסידים שאף הם לא השלימו עם מעשי פא”י, ואף גינו אותם על כך, לא היו קיצוניים כל כך בענין. מי שנשאו את דגל המאבק בהם, היו בעיקר הבני ברקים והרב שך בראשם.
    אנשי ש”ס למדו את ההיסטוריה. מעשה פא”י לא היה בעבר הכל כך רחוק שהספרדים לא ישמעו וילמדו ממנה. מדובר במעשה של לפני שלשים שנה ופחות, כך, הבינו וידעו, כי על פי שיטת הרב שך, הקואליציה, הוא היתר של בדוחק גדול, ועד כדי כך, שאפילו את תפקידי סגני שרים, שאף שם אין נוטלים באחריות למעשי הממשלה, עדיין לא התיר הרב שך.
    ובכל זאת, כאשר ש”ס יצאה למערכה, והרב שך חש כי יש לו עתה את הכח, והוא יכול להילחם בחסידים, הוא התיר להם מעשה חמור ביותר, והוא צירוף לממשלה. לא רק את הקואליציה, ואף לא רק תפקידי סגני שרים, אלא התיר את ההצטרפות לממשלה, למרות שזו מתירה חילול שבת, ולמרות שזו נושאת באחריות למעשים רבים שהינם איסורי תורה חמורים.
    באותן הימים, לא היה להרב שך ואנשיו הסבר לכך. ולכן הם תירצו זאת ב“צוויי דינים” (שני דינים), כאילו לאשכנזים דין אחר, ואילו לספרדים דין אחר. בו בזמן, שאין עיוות גדול מנימוק זה, כאשר עוסקים באיסורי תורה חמורים, אין כל הבדל בין אשכנזי לספרדי, ההבדל הוא רק במנהגים ונושאים, שבשלחן ערוך נחלקו הפוסקים. אך, באשר לעצם החילול שבת, או למעשים אחרים שהינם איסורי תורה אף על פי דעת הספרדים, אין מי אשר יכול לטעון כי לספרדים יש דין אחר.
    ובכל זאת, הרב שך, התיר זאת לספרדים. וכאשר נשאלו אנשי בני ברק היתכן? איך הרב שך מתיר לעצמו מעשה חמור שכזה? התשובה היתה, “דעת תורה”!!!, תשובה אשר נוצרה, לכסות על פשעיהם של הרב שך ואנשיו, המתירים איסורים חמורים, בצורה, המחייבת זעקה גדולה ומרה.
    ההסבר הזה של “דעת תורה” קומם יהודים רבים, במיוחד את אלו אשר במשך שנים עמלו בהשקפה החרדית, למדו אותה, והבינו, כי לתת יד לממשלה, הוא מעשה חמור ביותר, ואין זה משנה מי עומד בראש הממשלה. אפילו שהרב שך אישית יעמוד בראש הממשלה, כל עוד ממשלה זו עוברת על איסורי תורה חמורים, אין מי בעולם, היכול להתיר ממשלה זו. הדברים היו ברורים כשמש, ובטרם עשה הרב שך את המעשה אשר עשה, היה ברור לכל ליטאי, או יהודי חרדי שאינו ליטאי, אך בקי ב“השקפה החרדית”, כי זו קובעת, כי אין כל דרך להצטרף לממשלה.
    והנה, הזדעזעו אמות הסיפים. הרב שך עשה מעשה מזעזע. הוא התיר לש”ס להצטרף לממשלה, ולשאת באחריות לאיסורי תורה חמורים. אנשי ש”ס קיבלו את ההיתר בשמחה רבה, הם קלטו כאן משהו עמוק ביותר, שאת זה הרב שך חשב שהוא מסתיר מהם, אבל לא קלט באותה שעה, כי הוא בעצם גרם כאן למשהו, שבימים אלה, כאשר הם קמו עליו, ועושים ההיפך מהוראותיו, הם ממחישים לו, עד כמה הם למדו, את מה שהוא קיוה ורצה כי לא ילמדו.
    מדובר כאן, בשקר הגדול, ששמו “דעת תורה”. עד אשר הרב שך התיר את מה שהתיר, לא היה שם מי שהעלה על הדעת, שבכלל קיימת אפשרות שכזו. והנה, כאשר הרב שך לצורך פוליטי, יכל לעשות צעד, שפוליטית היה טוב לאינטרס שלו, הוא שבר ורמס את אחד היסודות החזקים ביותר. הוא לא חשב עוד לרגע על הענין של האחריות, הוא ביטל במחי יד את כל מה שעמלו במשך עשרות שנים, להסביר לציבור החרדי, את גודל וחומר העוול של נשיאה באחריות למעשי הממשלה.
ראשי ש”ס קלטו זאת היטב, רשמו לעצמם את אותו רגע היסטורי. שם אמנם באותו רגע לא חשבו, כי עוד יבא יום, וכי הרגע הזה ישמש אותם במאבקם בהרב שך. אך הנה זה הגיע, והיה עליהם להתמודד עם הרב שך ברגע גדול, של הכרעה קשה ביותר, והכריעו, כפי שהרב שך אכן לימד אותם, כי “דעת תורה” יכולה לשבור ולהרוס, גם את המוסכמות, ואת העקרונות והכללים החזקים ביותר. האינטרס הפוליטי, עומד מעל לכל, כולל עקרונות השקפיסטיים, ושיהיו אף החמורים ביותר.
    הרב שך, באותו רגע, כאשר התיר לש”ס את ההצטרפות לממשלה, הוא שבר את אחד היסודות החזקים והמוצקים של היהדות החרדית. זו אשר עליה עמלו כל כך הרבה שנים. אך, הוא לא האמין, כי הראשון שיסבול ממצב חדש זה, יהיה דוקא הוא, כאשר הוא יורה למי שאמורים לשמוע בקולו, שלא להיכנס לממשלה, הם יעשו את ההיפך, ובשל אותן ההנחיות שהוא נתן ולימד אותם באותה שעה.
    הרב שך יצר את המצב הזה של “שני דינים”, כאילו שלש”ס מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים. ולכן, עתה אומרים בש”ס, כי האיסור של ה“גדולים” האשכנזים אינו חל עליהם. גם להם יש “דעת תורה”, וזו שלהם אומרת, כי ההצטרפות לממשלה מותרת.
    אך, יוסיפו וישאלו, איך זה שהרב עובדיה יוסף אינו קולט, כי בין הממשלה הזו לקודמת קיים הבדל מסויים. מדובר במרשעת עוכרת ישראל הממונה על החינוך, וזו לכשעצמה משנה את הדברים. אך, גם כאן למדו אנשי ש”ס משהו עמוק וחשוב, כי אין מה שיכול לשנות את פני הדברים, וכאשר מדובר באינטרס של הרב שך, הרי הדבר משתנה, אפילו כאשר מבחינה מעשית הדבר הוא לטובת הדתיים.
    עובדה היא, שהרב שך לא רצה להחליף את יצחק שמיר בשמעון פרס, למרות שיצחק שמיר נתפס אוכל נבילות בטריפות בפריז. הרב שך מעולם לא הסתכל על האישים התופסים עמדות בממשלה. חשוב היה לו דבר אחד ויחיד, אלו עמדות תופסים אנשיו.
    ואכן, כאשר אנשיו היו סגני שרים, הוא ויתר על הכל. הוא לא מחה כפי שנהג למחות כאשר היה באופוזיציה. הרב שך במשך הרבה שנים, נהג על פי כלל ברור אחד. כאשר הוא שותף קואליציוני, הוא מוריד את הטון, ואינו תוקף. וכאשר הוא באופוזיציה, הוא תוקף ועוד איך.
    ולכן, הרב עובדה יוסף הולך על פי אותו כלל. אך ההבדל ביניהם עתה הוא, שהרב שך באופוזיציה, ואילו הרב עובדיה יוסף בקואליציה. ולכן, גישתם שונה. אבל מעשית, עושה הרב עובדיה יוסף, כפי שלימד אותו הרב שך.
    מוזר, ואולי אף מכוער, לראות כיצד ליטאי בני ברק מתקיפים את ראשי ש”ס, על שהם יושבים בממשלה. הם עושים בדיוק כפי שלמדו ולימד אותם הרב שך. את הטענות והחיצים יש להפנות לכיוונו של הרב שך, שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה בכלל. וזאת, למרות שגדולי ישראל האמיתיים, אלו שאינם משנים את דעותיהם בכל שני וחמישי, ואשר לא הפוליטיקה היא זו המכתיבה את השקפותיהם, קבעו נחרצות, כי ההשתתפות בממשלה, הוא אסור בתכלית האיסור, ואין זה משנה אם מדובר באשכנזים או ספרדים.
    הרב שך הוא זה שפרץ את החומות. הוא זה שהתיר את האסור. ולכן, חוצפה היא, לבא עתה ולתבוע מש”ס, שלא תעשה את מה שהרב שך בעצמו עשה וכל כך הרבה שנים. את הזעקה הגדולה והמרה, היו צריכים הליטיאם להפנות אז, כאשר הרב שך התיר לש”ס את הישיבה בממשלה. כאן היתה הפירצה והפשע הגדול. ומכאן ואילך, הענינים התגלגו כפי שהתגלגלו, ואלו הם טבעם של דברים.
    עובדה היא, שבמשך שבע וחצי שנים, לא שמענו קול מחאה מן הליטאים, או מרבני הליטאים על ההיתר של הרב שך. ומבחינה זו, הרי זו הסכמה למעשי הרב שך, שזה לכשעצמו דבר חמור. כל בר דעת, המנסה לרגע לחשוב על הענין, יודע כי הרב שך בהיתר שנתן לש”ס עשה מעשה חמור בהרבה.
    עתה, כאשר הרב שך רוצה למנוע מש”ס את ההשתתפות בממשלה, עליו בראש וראשונה, לומר כי ההיתר בשעתו היה טעות. ואדרבה, נראה היכן הכח שלהם להודות בטעות. כל עוד שאינם מודים על הטעות, הרי שהם נתנו יד, למעשה חמור ביותר, הזועק לשמים. וכל עוד שאין מתקנים עוול זה, אי אפשר לבא בטענות לש”ס או לכל מפלגה אחרת, העושה כמעשיהם.
    הרב שך צריך לבא בטענות לעצמו בלבד. התוצאה הזו, היא פרי באושים שלו. כאשר הוא התיר את האסור, הוא גרם בכך להרס וחורבן ה“השקפה החרדית”. כל מה שהיה בעבר אסור, הפך להיות מותר. אך אחד לא קיבל ולא יקבל את ההסבר, כאילו לספרדים מותר לשאת באחריות לאיסורי תורה. רק דמיון פרוע של השקפיסטים בני ברקים, יכול ליצור כיוון מחשבה שכזה.
    גם אם מבחינה מעשית הישיבה של ש”ס בממשלה יתכן ולא מוצדקת. אך את החיצים, אין להפנות לש”ס, אלא להרב שך בלבד.