יום שני, 16 באפריל 2012

יסוד הרעה

“קבלו דעתי” אומר הרב שך, וגדולי תורה, ממנהיגי היהדות החרדית הסבורים אחרת ממנו, הופכים להיות פסולים אסורים ומנודים

ימינו אלה, הם ימי הרהור ומחשבה, מה קורה לו להרב שך. מדוע הוא לא נותן את היד לשלום ואחדות. ועד כדי כך, שאפילו בגדולי הליטאים והספרדים הוא נלחם. בעבר, - עד לפני מספר שנים – האמינו, כי הוא נלחם רק בחסידים, ובכך היו אשר רצו להצדיק את מעשיו בטענה, כי מדובר ב“שיטה”, וכי זכותו כליטאי להלחם בעד ההשקפה הליטאית האנטי חסידית. אך, ככל שעברו הימים, התברר יותר ויותר, כי ההשקפה הליטאית האנטי חסידית היתה רק נימוק בכדי להצדיק משהו אחר לגמרי.
    לכאורה, גדול בתורה, מדותיו שונים בתכלית. וכאשר עוסקים במי שהוא מנהיג ציבור, עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וזו חייבת לשבור “גדולים” מסוגו של הרב שך. ולמשל, כאשר יש לנו עסק עם מנהיג שהוא רע במידותיו, כאשר הוא מקבל את ההנהגה, הוא חייב לשבור את עצמו בתחומים שונים, בשל טובת הציבור.
    אותו דבר נמצא עם מנהיגים שהם רכים וקלים, אלו חייבים להקשיח עצמם בשעות שכאלו. למנהיג ציבור אחריות כלל ציבורית, ועליו לשקול דברים בהיקף שונה.
    והנה, כאשר עוסקים אנו בתוככי הציבור הליטאי, היכן שלכאורה הרב שך יכול להגיע להשפעה מירבית, קורה שם משהו מחריד. ונקח לדוגמא, את הגאון האדיר רבי חיים גריינימן, שכולי עלמא לא פליגי, כי מדובר בגדול בתורה, כזה, אשר המונים נוהרים לפתחו, ואשר השפעתו רבה. ובכל זאת, למרות המאמצים המרובים שמשקיעים העסקנים הליטאיים להשכין שלום בין השנים, הרב שך בשום אופן לא רוצה בכך, ועד כדי כך, שהוא זועק עליו כי הוא “טרייף”!!!
    ונשאלת השאלה, מה עושה אותו “טרייף”? האם הוא עושה משהו שהוא בניגוד לתורה והלכה? התשובה על כך היא אחת וברורה. כי הגר”ח גריינימן הוא “גדול” השומר על קלה כבחמורה. הוא “חזון איש’ניק” במלוא מובן המילה, ולולא היתה כאן בעיה אחרת ושונה בתכלית, הוא נמנה היה היום, על גדולי הליטאים בדורנו.
    את הגר”ח גריינימן עושה “טרייף” דבר אחד ויחיד, וזו אי הסכמתו לקבל דעתו של הרב שך בכל הקשור לש”ס ולספרדים. הוא סבור, כי הרב שך טועה, ועושה צעד שהוא מסוכן ועלול להוביל בעתיד לרעה גדולה.
    וכאן, נשאלת לכאורה השאלה, כאשר ניצבת דעתו של הגר”ח גריינימן מול דעתו של הרב שך, את דעתו של מי יש לקבל? לכאורה יאמר כל ליטאי, כי הרב שך קודם להגר”ח גריינימן. אך, במקרה שלפנינו אין אמת בכך, דעתו של הגר”ח גריינימן קודמת לדעתו של הרב שך.
    זה עשרות שנים, שהגר”ח מקדיש את ימיו ושעותיו למען הציבור הספרדי. הם מצאו בביתו אוזן קשובה. לשם הם באים בכל עת, הוא הפך אבא לרבים מן הספרדים המשכימים לפתחו. עוד הרבה שנים לפני שהרב שך כלל חדר להנהגה, היה כבר הגר”ח גריינימן אביהם הרוחני של אלפי ספרדים. ולכן, כאשר הרב שך מתמודד עם הגר”ח גריינימן בענין הספרדים, יש להגר”ח גריינימן הרבה מה לומר. וכאשר הוא טוען, כי הרב שך במעשיו גורם שנאבד דורות של ספרדים, וכי רבים מהם יילכו לאיבוד, הוא צודק במאת האחוזים.
    בל נשכח, כי במשך השנים, כאשר הרב שך אסר להכניס בישיבות הליטאיות יותר מאחוז מסויים של ספרדים, היה זה הגר”ח גריינימן שחיפש להם מחסה. ובעוד שהרב שך הפקירם, כאשר קבע אחוז מסויים ולא דאג לכך, שיהיה לאלו לאן ללכת, הרי שהגר”ח גריינימן חשב על כל אחד מהם. כל נשמה היתה לו יקרה. אז למדנו מה ההבדל בין הרב שך להגר”ח גריינימן. הרב שך הפקיר מאות ואלפי ספרדים לחינוך שאינו חרדי. ולעומת זאת, הגר”ח גריינימן לחם על כל נשמה, וחיפש לה מקום מחסה. לכן, בכל הקשור בענין הספרדים, אין ספק, כי דעתו של הגר”ח גריינימן היא יציבה וחזקה, וחייבים להתחשב בה.
    אבל, הרב שך כלל אינו רוצה להתחשב בה. לו מפריע משהו אחר, המגלה את תוכו של הרב שך.
    לכאורה, גם הרב שך כאשר קבע אחוז מסויים של ספרדים בישיבות הליטאיות, הוא לא התכוון כי האחרים יופקרו חלילה לחינוך החילוני. גם הוא היה רוצה כי ימצא להם מקום. אבל הוא לא דאג לכך. בשעתו כאשר קבע את הקביעה האומללה של צמצום מספר הספרדים בישיבות הליטאיות, הוא סמך כי יהיו מי אשר ידאגו לכך. ובאותה השעה, היה זה הגר”ח גריינימן טוב לכך, ואף זכה להלל ותשבחות מכל המחנכים ואלו אשר דואגים באמת לספרדים. ובכל זאת, למרות שהכל מכירים בגדלותו זו, יש משהו שמפריע להרב שך, ולכן הוא ממשיך ונלחם בו.
    וכאן אנו מגיעים לנקודה הכואבת להרב שך, שהיא עולה אצלו מעל לכל. להרב שך כואב, כי אין מקבלים דעתו. על כך המאבק. לא אכפת לו שהגר”ח גריינימן צודק, וכי מה הוא עושה, חשוב וחיוני לקיומם הרוחני של אותן הנשמות. חשוב לו הרבה יותר, שכולם יתבטלו בפניו. ומאחר והגר”ח גריינימן חושב קודם על נשמותיהם של בני הספרדים, לכן הרב שך נלחם בו, וקובע כי הוא “טרייף”.
    וכאן אנו מגיעים בעצם לנקודה המקפת הכל, וזו אשר גרמה לכל הבעיות עם הרב שך בעשרים השנה האחרונות.
    מלחמתו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בכ”ק מרן האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, היתה אחת ויחידה, של “קבלו דעתי”. גם כאשר על השולחן היו נושאים שהכל, כולל הליטאים סברו כי האדמו”ר מגור זצ”ל צודק, ובכל זאת, הרב שך עזב ופרש ממועצת גדולי התורה, אך ורק מפני שלא קבלו דעתו.
    ומה לנו יותר מפרשת היחודיים, זו אשר שברה בין השניים. כאשר כ”ק מרן האדמו”ר זצוק”ל מגור טען כי חייבים לחלק את הכספים שוה בשוה בין כל מוסדות התורה, וכי כל אחד יקבל על פי מספר התלמידים, היה זה הרב שך שלחם וטען, כי יש לחלק על פי שיטה שתתן לכל אחד סכום כפי שיחליטו. באותה שעה, לא היה אפילו גדול אחד במועצה שהסכים עמו, הכל ידעו כי האדמו”ר מגור צודק. אבל, הרב שך רצה דרך כספים אלו לחזק גופים מסויימים ממקורביו, ובעיקר את שלמה לורנץ שאז היה יו”ר ועדת הכספים והיה ממונה על חלוקה זו, לכן הוא נלחם למען דבר שהיה מחדיר שנאה ומחלוקת קשה. ולמרות שהרב שך אישית ידע והבין, כי הצעתו של האדמו”ר מגור היא הנכונה, וכי רוב רובם של גדולי ישראל סבורים כמוהו בענין זה, ובכל זאת הרב שך כעס וזעם.
    ולכאורה, מדוע לא יכל להשיב לשלמה לורנץ, כי רוב הגדולים סבורים אחרת, ולכן אין טעם עוד להיאבק, ולהשאיר את אגודת ישראל שלימה! אלא, להרב שך כאב משהו אחר לגמרי ללא כל קשר לתוכנו של אותו נושא. ה“קבלו דעתי” זה מה שכאב לו, הוא רצה כי הכל יאמרו, כי אין ספק כי חייבים לקבל דעתו, וכי חייבים לעשות כפי שהוא אומר, ובכל זאת מבקשים ממנו שיסכים לשנות דעתו. במקרה שכזה יתכן והוא היה מקבל. אך, כאשר כ”ק האדמו”ר מגור לא התרפס אליו בנוסח שכזה, אלא טען כי דעתו שונה וכי הרב שך בענין זה טועה, כאן נשבר הכל.
    וזה בדיוק מה שקורה עתה עם הספרדים. מי שיתבונן, על מה ומדוע נלחם הרב שך בספרדים בצורה כל כך מרה וגסה, יגיע לאותה מסקנה, כי לא הישיבה בקואליציה זו מה שמפריעה להרב שך. כבר מצאנו מצבים הרבה יותר גרועים שהרב שך נתן לכך את ידו. להרב שך כואב, כי הספרדים אינם מקבלים דעתו.
    אין כל ספק, כי לו היו הספרדים עולים ומתרפסים להרב שך, ואומרים לו כי את דעתו מכבדים, וכי על פי הכרעתו כך יעשו, אך הם מבקשים כי יתיר להם לשבת בקואליציה, הסבירות אומרת, כי הוא היה מוצא להם התירים. ובכדי להבין זאת, עלינו לחזור קצת אחורנית, שם נלמד, כי הרב שך היה זה אשר התיר דבר הזועק לשמים, ושבר בכך את העקרונות החרדיים.
    ידוע היה הכלל הגדול, כי החרדים אינם יכולים לשבת בממשלה. גם כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, הצטרפו אך ורק לקואליציה. והסיבה לכך, מפני שהחרדים אינם יכולים לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ובעיקר לנושאים הקשורים בהלכה. ולדוגמא, חילול שבת. בכל מקרה קיימות חילולי שבת על ידי הממשלה, ולכן, בקואליציה אין נושאים באחריות למחדלי הממשלה, וכך, לא התירו בשעתו אפילו תפקידי “סגני שרים”. גם על כך היה ויכוח, ובשלב ראשון כלל לא התירוהו.
    כאן היה המבדיל שבין אגודת ישראל החרדית לבין המפד”ל הלאומית – דתית. הם ישבו בממשלה עצמה, ולא קיבלו את הגישה החרדית בענין זה.
    אך, כאשר ש”ס יצאה אל הדרך, ובאותן הימים הם היו קשורים להרב שך וקיבלו דעתו, ניצבת היתה בפניהם השאלה, האם עושים הם כאגודת ישראל, או כהמפד”ל. לכאורה, כאשר ש”ס מצהירה על עצמה כי היא חרדית, עליה לעשות כפי שאגודת ישראל נהגה, ולשבת אך ורק בקואליציה. אך, היה זה הרב שך שקבע, כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה, ונתן להם דין כמו ל“מפד”ל”.
    ובכל זאת, הרב שך לא הצהיר אז כי ש”ס אינם חרדים. ההיפך, הוא קרא להם “חרדים” ובכל הזדמנות ציין כי מדובר ב“ספרדים-חרדים”. ובכל זאת, הוא זה אשר שבר את העקרון החרדי שקבע כי אסור לשאת באחריות.
    ורבים לא הבינו, איך זה קורה? ועוד יותר קשה הוא בימינו אלה, כאשר הרב שך טוען כי אסור לשבת בממשלה הנוכחית מאחר ונושאים בה אחריות, ואם כן נשאלת השאלה, האם בחילולי שבת יש הבדל באיזו ממשלה שזו, של הליכוד או של המערך?
    ובכל זאת, בשעתו, התיר הרב שך לש”ס לשאת אחריות על חילולי שבת, ואילו היום הוא נלחם נגדם. והתשובה לכך היא אחת ויחידה. אז, היו אלו ראשי ש”ס שבאו והתרפסו אליו, הם אמרו לו כי הם מקבלים דעתו, ולכן הוא התיר להם כל מה שרצו. עתה, כאשר אינם מקבלים דעתו, הכל אסור.
    כאשר מסכמים אנו נושא זה, מגיעים אנו למסקנה אחת ויחידה, כי הבעיה של הרב שך היתה והינה, ה“קבלו דעתי”. הוא לא מתעניין בתוכן הדברים. הוא מוכן להרחיק לכת עד כדי המפד”ל ועוד יותר. הוא המציא נוסח חדש בעולם הליטאי, והוא, כי ה“קבלו דעתי” זו עומדת מעל לעיקרי תורה, והיא זו המכתיבה את ה“השקפה”הליטאית.
    הרב שך החריב והרס את עולמה של תורה. הוא שבר את יסודות ה“השקפה” החרדית, וגרם לכך, שלא התורה היא העיקר, אלא הגאוה, היוהרה, והשחצנות האישית, היא העומדת מעל לתורה ומצווות.

יום רביעי, 4 באפריל 2012

שלום לשם מחלוקת

הרב שך בצעדיו הנוכחיים מבקש להבטיח כי המחלוקת בין חסידים לליטאים תשוב לתקופת הגאון והבעל שם, ולא תהיה עוד “אחדות” עד אשר המשיח יבא!!

ימים אלה הם ימי הכרעה ביהדות החרדית. מי אשר יתרכז בעומקם של הדברים, ויבין לתהליך אשר החל בפועל בעיצומם של הימים האחרונים, יגיע למסקנה, שהיא אולי מן הקשים ביותר שהיו בדורות האחרונים.
    ההכרעה המעשית נפלה. לפיו, אין עוד “אחדות”. אגודת ישראל נערכת למפקד ובחירות פנימיות משלה, ואילו הרב שך הכריע, כי הליטאים נפקדים בעצמם. פירושם של דברים, כי אין עוד מקום ל“אחדות”. עד לאחרונה, עוד היו אשר האמינו כי אולי בכל זאת הרב שך יחזיר את הליטאים לאגודת ישראל, ויערכו מפקד ובחירות בקרוב, כך שאף אחד לא יוכל לבא בטענה לאחר על חלוקה לא שוה של יחסי כוחות. אך, הרב שך עשה ככל הנראה חושבים, והגיע למסקנה, שאם הוא יאשר צעד שכזה, פירושו של דבר, כי הוא לא הועיל, וכי מטרתו הסופית לא תעלה יפה.
     ומהי מטרתו של הרב שך? פילוג היהדות החרדית, ובניית האגף הליטאי על חשבונה של החסידי. בעבר, כאשר היו הליטאים באגודת ישראל, הפקירו החסידים את בניהם לידי הישיבות הליטאיות. אך, בשל הפילוג – ומבחינה זו חייבים את התודה להרב שך – החלו החסידים להתארגן, בנו ישיבות, ועתה נזהרים רבים יותר שלא להפקיר את הבנים והבנות לידי מחנכים ליטאים המחדירים בבנים רעל וארס אנטי חסידי.
    מי שיתבונן לנעשה כיום בארץ ישראל, מי הם הלוחמים הגדולים והחזקים נגד ציבור החסידים, ימצא, כי הללו בנים למשפחות חסידיות. מדובר במי שלמדו אצל הרב שך או אצל מחנכים מתלמידיו. ולדוגמא, משה גפני מקורו בחסידות גור, אך למד בישיבת גרודנא שהיא ישיבת בת של פונוביז’ וכאן החל תהליך הפזילה לכיוון הליטאי האנטי חסידי.
    כאלו ישנם רבים, והרב שך רוצה להבטיח כי תהליך זה ימשך. הוא היא מצליח בכך, לולא היה מכריז על פילוג. אבל, מאותו רגע, התפתח תהליך, שעתה, גם אם הוא ישוב לאגודת ישראל, הישיבות החסידיות שקמו לא יסגרו, ומקוים כי יפתחו עוד הרבה כאלו. פירושם של דברים, כי לא יצליח עוד לעשות את מה שעשה אז. לכן, הגיע הרב שך למסקנה, כי אין עוד טעם לשוב לאגודת ישראל, למטרה זו, והכריז על ניתוק נצחי.
    אך, במקום שנדע כל צד היכן הוא עומד, ויידע מה רוצה האחר, עושה כאן הרב שך צעד שהוא חמור הרבה יותר ממחלוקת רשמית. הרב שך אומר במילים אחדות, אני רוצה להמשיך במחלוקת אך להשיג את המקסימום האפשרי.
    כידוע, כאשר קיימת מחלוקת, כל צד נזהר מן האחר. אך, כאשר “שלום” גם כאשר רוצים להשמר ולהזהר, זה קשה. ולדוגמא. חילוני אנטי דתי, השותק, הוא הרבה יותר מסוכן מ“שולמית אלוני” המדברת ואומרת את הכל בגלוי. עימה יודעים אנו בדיוק עם מי יש לנו עסק וכיצד להתגונן מפניה. לעומת זאת, כאשר חילוני חותר בשקט, הוא ישיג הרבה יותר, ואילו הציבור החרדי, סובל מכך שחסר לא את הידע, שיש לו כאשר הוא מתמודד עם חילונים מן הסוג של שולמית אלוני.
    הרב שך יודע, כי מחלוקת פירושו של דבר, קצוות. זה לא טוב לו. מאחר, ואז הצד החסידי עושה כל מאמץ להתגונן מפני חתירותיו. לכך, בכדי להשיג יותר, עושה הרב שך צעד, החייב לזעזע כל בר דעת חסידי, ולהבין, כי בסופו של דבר, הציבור החרדי בכללו יסבול הרבה יותר.
    ההכרעה של הרב שך על “שלום” ללא “אחדות”, מובילה שאף “שלום” לא יהיה. הדבר היחיד שזה מאפשר, שיתירו פעילויות משותפות בתחומים מסוכנים. אך ראה ראינו בתקופת השנה האחרונה, שאף מ“שלום” רחוקים אנו, והעימות שבין חלקי “יהדות התורה” גדול מספיק, בתחומים המחייבים הרבה זהירות.
    מייסדיה של אגודת ישראל, שהיו אלו חסידים וליטאים, ראו ורצו אחרת את הדברים. עובדה היא, שגדולי התורה הללו עשו כל מאמץ למחוק את העבר, והיא תקופת המחלוקת הקשה שבין חסידים לליטאים. כאשר שאלו בשעתו את גדולי ישראל, האם רוצים הם לשוב לתקופת הבעל שם טוב והגאון מוילנא, השיבו הכל, לא ולא!! ולא הכוונה חלילה לנושאים הקשורים בעבודת ה’, שאין ספק כי היו עליונים וטובים. אלא הכוונה היא להרכב וצורת המחלוקת שהיתה מיותרת. אמנם לגדולי התורה היו שיטות משלהם. ולכל צד היו כוונות טובות וטהורות, אך מה שקרה בין הציבור, ולאן שזו הובילה, לכך לא שאפו גדולי ישראל מקימי אגודת ישראל. הם בקשו לשים פס על אותה תקופה ו“לאחד” בין חסידים וליטאים שזו היתה המטרה. הקביעה של “נהרא נהרא ופשטי’” מטרתה היתה, “לעשות אגודת אחת” של חסידים וליטאים, כאשר הכוונה היא להתמודד עם ההשכלה והכפירה. כאשר מנגד עושה החילוניות שמות בציבור היהודי, הרי שאסור לנו החרדים להמשיך בעימות מן הסוג הזה, המשרת בסופו של דבר את החילוניים המצליחים להרוס את כלל ישראל.
    וזו היתה גדלותם של אותם ה“גדולים”. הם חזו וראו את העתיד, ובזכות ה“אגודת אחת”, נמנעו מחלוקות רבות בין החסידים לליטאים, ואיפשרה להלחם באוייב החילוני.
    האמת היא, כי לו היו החילונים נופלים, והיהדות החרדית היא זו המשתלטת על הציבור היהודי, אפשר היה להבין את הרב שך המחזיר את מחלוקת העבר. הוא היה אומר, כי ב”ה הצלחנו במערכה ההיא, עכשיו נתחיל לטפל בבית. אבל, לדאבוננו המצב הוא אחר לגמרי. ועד כדי כך, שהרב שך במעשיו גרם לחורבן והרס עולם התשובה. בדור האחרון קרתה מהפכה בתחום התשובה. זו התפתחה, וב”ה רבים מן החילונים בקשו לראות את האור הרוחני. ומי גרם שתהליך זה יעצור? אחד ויחיד ושמו הרב שך, שהכריז מלחמה בחסידים, וזו גרמה לתהליך עקיף של עצירת תהליך התשובה.
    לכאורה, לאחר מספר שנים כאלה, היה צריך הרב שך לעשות כל מאמץ ולהחזיר את הגלגל אחורנית, “לאחד” שוב בין החרדים, וממילא על ידי כך לזכות בהשקפה העקיפה על החילונים. אך, במקום שהרב שך יקח בחשבון את התפקיד העיקרי שלשמה הקימו גדולי התורה את “אגודת ישראל”, עשה הרב שך הרבה צעדים אחורנית. הוא רוצה לשוב לתקופת הגאון והבעל שם. הוא סבור, כי המלחמה בחסידים עומדת מעל לכל, ויותר חשובה, מן המלחמה בחילוניות.
    לפני מאתיים שנה ויותר אכן האמינו כך. בשעתו ראו הגאון ואנשיו בחסידים, כגרועים שבגרועים, עד כדי כך, שיהודי שהתנצר היה פחות שנוי מאשר חסיד. היתה זו אחת התקופות הקשות ביותר ביחסי החרדים. דבריהם ומעשיהם, כתובים על ספרי דברי הימים.
    אך, התקוה הגדולה היתה, כי עברנו אותה, וכי הגענו לזמן אחד, כזה אשר הרב שך מבין וקולט כי אסור לשוב אליה. אך, מתברר כי הוא שייך לתקופה אחרת לגמרי, כזו הנושאת עימה את חיידקי השנאה לחסידים וחסידות, וזומם דוקא בסוף ימיו, להחזיר את הגלגל אחורנית, לאותה שנאה קשה ואיומה.
    אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, לשם מה זקוק הרב שך למפלגה נפרדת? מילא בעבר, טענו כי אין “ בחירות פנימיות”. לצערם של רבים – לאו דוקא ליטאים – הבעיה האגודאית בארץ ישראל היתה, שערכו בחירות פנימיות אחת ל-28 שנה. עתה, בא החוק החדש, ומחייב את אגודת ישראל בחירות פנימיות בכל מספר שנים, כך שאין עוד ויכוח על יחסי כוחות.
    ובכל זאת, כאשר הרב שך יכל עתה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולקבוע “שלום ואחדות”, הוא ממשיך ועומד בנוסח שלו, של “שלום כן, אחדות לא”. וההסבר לכך הוא אחד. הוא חושש מן ה“אחדות”, זו “מכשירה” את החסידים, ולכן לא יתן את ידו. ולכן, הוא זקוק ל“שלום” בכדי שדרכה יוכל להמשיך ולחתור ולהשיג את שני העולמות.
    מעשית, מי שיתבונן במה שקורה, יגיע למסקנה אחת, כי הכיוון של הרב שך של “שלום כן, אחדות לא”, היא קשה ומסוכנת הרבה יותר מאשר “שלום ואחדות לא”. עדיף לציבור החסידים שאף “שלום” לא יהיה, אם אנו נאלצים להתמודד עם חתרנות ורצון לשבור את עולמה של חסידות.
     וכן בל נשכח, שהרב שך אינו צעיר עוד לימים, וכי הוא עושה משהו שישאר נצחי. רק הוא יש בכוחו להשיב את ה“אחדות”, וכל יום שעובר, אנו מתקרבים לניתוק הנצחי. נזדקק אז שוב ל“גדולים” שיקימו אגודה חרשה, ויחלו את הכל מחדש. יתכן, כי זה מטרתו של הרב שך. תקוותו, כי הצליח להחזיר את הגלגל אחורנית, וכי הציבור הליטאי יחל לבנות את עולמו מחדש.
    בכדי להבין זאת, צריכים לשוב לאותה תקופה. אלו אשר לחמו בחסידים איבדו את עולמם, חלקם הגדול הפכו ל“משכילים”, ורוב רובם עזבו את דרך ה’. עובדה היא, שדוקא ה“בעלי בתים” דאז, שנהרו אחרי גדולי מנהיגי החסידות, הקימו דורות לתפארת, אשר בזכותם הקימו הליטאים ישיבות גדולות. הרב שך מודע למה שקרה לדורו, ומקוה עתה בעזרת ילדי החסידים, לתקן את מה שפגמו אז.
    בדורו של הרב שך, רוב רובו של הציבור שכונו “מתנגדים”, לא הפכו לבני ישיבות, ולא הלכו בשיטת גדולי הליטאים. חלקם הגדול הלך לאוניברסיטה, ואף בכל הקשור בתהליך הצניעות וענינים אחרים הקשורים במצוות התורה, היו הם אלו שפרצו את הגדר. רק בדור האחרון הפכו ל“מחמירים” ומנסים לתקן את אשר קלקלו. ומסביב לענין זה, מתבסס הלך מחשבתו של הרב שך.
    לולא גורם הרב שך חורבן לציבור החרדי בכללו, זכותו היה לעשות צעדים לחיזוקה של קבוצה זו או אחרת. אך, כאשר הענין קשור במחלוקת פנימית קשה, וגורם על ידה חורבן ביהדות החרדית בכלל, הרי שמעשיו חמורים ביותר. הוא מקלקל הרבה יותר מאשר מתקן.
    ובכך גם נבין, מדוע הרב שך רוקד על שתי החתונות. הוא רוצה להשיג על ידי ה“שלום” את מה שהוא לא ישיג על ידי “מלחמה”. אך, הציבור החרדי, משלם את המחיר הכבד על מעשיו, ועל פי מצב הדברים הנוכחי, אנו חוזרים לתקופת המחלוקת שלפני מאתיים שנה, וזו חלילה עלולה הפעם להוביל לכיוון הפוך.
    ולכן, אין פלא, מדוע יהודים חרדים הכואבים ורוצים להבטיח את קיומה של היהדות החרדית, נאלצים להיות חגורים, לתקופה הקשה והמרה, שהרב שך זורק אליה את היהדות החרדית.

יום שני, 2 באפריל 2012

ערמה ומרמה

הרב שך הורה על מפקד נפרד, וממשיך לרצות ב“שלום” שהוא זקוק לו אך ורק בכדי להזיק לציבור החסידים

כאשר הכריע הרב שך לפני שבועיים על “מפקד נפרד”, והורה לאנשי מפלגתו להיערך לכך, גילה הרב שך טפח, ממה שמסתתר מאחוורי מה שקורה בשנה האחרונה. רבים תמהו ולא הבינו, וגם עתה עדיין אינם קולטים מה רוצה הרב שך, ומה מסתתר באמת מאחורי מהלכיו האחרונים. ולמסקנה שמגיעים המבינים לעומקה, כי הרב שך עושה חשבון העתיד, וכאן, חשובה לו ה“שלום”, בלעדיה הוא המפסיד.
    אחת השאלות שרבים עדיין תמהים עליה, אם הרב שך אכן מוכן ורוצה שלום, מדוע הוא הורה על “מפקד נפרד”? מדוע שלא יורה על “מפקד משותף” ובכלל, האם הרב שך כל כך קצר מחשבה שאינו קולט, שזו חורצת את עתיד החרדים, וקובעת את הפילוג לנצח?
    “עושי השלום” למיניהם שהשקיעו עבודה רבה ב“שלום”, לא רצו בכך. הללו קיוו, כי סוף סוף יצליחו לאחד שוב את החלקים שהפלגו בשנים האחרונות. התקוה היתה, כי יצליחו אף לאחד בין “מועצת גדולי התורה”, וממילא היו מאחדים את המפלגות. והנה, לא רק שאין הולכים בכיוון זה, אלא קובעים קביעה ברורה, שאגודת ישראל עורכת “בחירות פנימיות” בנפרד, ואילו הליטאים עורכים מפקד משלהם. פירושם של דברים כי מדובר במחנות אחרים.
    ולכן לא מובן, לשם מה “שלום”? שכל קבוצה תנהל את עניניה, ואם אין רוצים מחלוקת, שאף אחד לא יתערב לשני בעניניו, ונקבל את הגישה שהליטאים היו הראשונים לקבוע אותה של“כל אחד הגדול שלו”.
    מי שהספיק לשכוח נזכיר, שכאשר מועצת גדולי התורה החליטה בענין ה“רוטציה”, כי אי אפשר לכהן בכנסת יותר משתי קדנציות, היו אלו הליטאים שנלחמו נגד ההחלטה וקבעו כי ל“כל אחד הגדול שלו”, ועל סמך גישה זו, נשאר שלמה לורנץ בכנסת, למרות שבכך הוא עבר על הכרעת “מועצת גדולי התורה”.
    אם מקבלים גישה זו, הרי שמלכתחילה קובעים שלכל אחד ה“מועצת שלו”, ואין אחד כותב נגד האחר, ושכל אחד ינהל את עניניו, ולמה לנו כלל לשבת יחדיו, להיפגש, ולהתכנס, דבר שלא רק שאינו מועיל, הוא מזיק ופוגע.
    בכדי להבין זאת, הספיק הכינוס של מליאת הועד הפועל של אגודת ישראל העולמית. שם למדנו, שכאשר מדובר במפלגות שונות, לא ניתן לברוח ממחלוקת. בכל נושא וענין נמצא ניגודים, הגורמים לשנאה ומריבה. לעומת זאת, כאשר אין מתכנסים, וכל אחד מנהל את ענינו בעצמו, אין סיבה מדוע לריב.
    ובכל זאת, הרב שך אינו רוצה גישה זו. הוא מעדיף שיישבו יחדיו, ובכל זאת שכל קבוצה תנהל לעצמה מפלגה משלה. במילים אחרות אומר הרב שך, אני רוצה את הפילוג ואת המחלוקת. ומאחר ואי אפשר כיום לליטאים להתמודד לבד בשל “אחוז החסימה” שהוא גבוה, הוא רץ יחד עם החסידים, אך לא יותר מזה. הוא לא מוכן שתיווצר שוב מפלגה אחת עם שולחן אחד של “גדולים”, הוא רוצה את הפילוג גם בעתיד.
    מהי מטרתו? ומה יש לו מכך שהוא יוצר סוג “שלום” כזה, שאמנם נפגשים כאורחים, אך לא כשותפים? ההסבר לכך, הוא מפני שהרב שך זקוק לו. הוא יודע, כי אם ינצחו את הפילוג, לא יצליחו עוד הליטאים להיבנות על חשבון ציבור החסידים.
    אחת הישועות שהיה לחסידים מאז הרב שך יצא למלחמה בהם, שהקימו ישיבות. בעבר, רבים מן החסידים שלחו את בניהם לישיבות הליטאיות ולא לקחו בחשבון, כי הם מעבירים את בניהם לשמד-השכיסטי. החשבון היה, כי הישיבות עסוקות בלימוד תורה ומוסר, אך אין לה כל קשר עם פוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה, לא ערבבו את הישיבות בכך. ההיפך, הללו סברו כי אסור לעשות זאת. אך, הרב שך עשה בענין זה שינוי. הוא גייס לצידו את התלמידים, ועימם הוא ניהל את המאבק.
    וכאן קרתה התפנית הגדולה, שיהודי חסיד, אם הוא רוצה כי בניו ישארו חסידים, יודע כי אינו יכול לשלוח ללמוד בישיבה ליטאית בארץ ישראל, מפני שאין מנוס, הוא יהפוך להיות אוייב החסידות.
    ואכן, זה בדיוק מה שהרב שך צריך. ובכדי להחזיר את הבחורים החסידים לישיבות הליטאיות, הוא זקוק ל“שלום”. בלעדי “שלום”, אלו לא יבואו. ולכן, הוא לא יוותר עתה על סוג ה“שלום” המדובר, עד כדי כך, שאפילו כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א החליט לפרסם ב“המודיע” את מכתבו של דוד יוסף בתשובה על מכתבו של הרב שך, דבר שגרר עימו עימות, ולכאורה הרב שך היה צריך לומר שלום לחסידים, הוא מיהר לבא ולהוכיח כי הוא חי ב“שלום” עם האדמו”ר מגור וכי אין מחלוקת.
    הרב שך משחק הפעם בערמה רבה. הוא לא אומר את מה שהוא רוצה מן ה“שלום” הזה. אבל עושה מה שאסור. ובמקום לקרב את ה“שלום”, על ידי שתיווצר בסופו של דבר ה“אחדות”, עושה הרב שך הכל, בכדי ש“חלילה” לא תיווצר אחדות.
    לא היה זמן מתאים יותר מימים אלה לכך. בשני המפלגות נערכים לבחירות, דבר שצריך להועיל ל“אחדות”. כאשר מתמודדים בבחירות, לא יכול אך אחד לטעון כי הוא קופח. הקלפי זו ההוכחה הטובה ביותר, כי החלוקה הפנימית היא בהתאם ליחסי הכוחות, ולכן לכאורה הם היו צריכים להיות הראשונים לרצות בכך. ובכל זאת, הם אינם עושים זאת, הם רוצים מפקד נפרד.
    כאן נזכיר למי שהספיק לשכוח, שבהתמודדות הקודמת, בבחירות הפנימיות לפני חמש עשרה שנה ויותר, הליטאים חטפו אז מכה קשה. סיעת “ציות והגשמה” שבראשה עמדו שלמה לורנץ וחיים שאול קרליץ, קיבלו בסך הכל 21 אחוז, והפכו לסיעה שלישית בגודלה באגודת ישראל, הם טענו אז טענות שונות, כאשר האמת היתה, רבים מן הליטאים העדיפו את סיעת “שלומי אמונים”, וכאן היתה מפלתם של הליטאים. לעומת זאת עתה, יש להם הזדמנות פז להתמודד בסיעה אחת, ולהוכיח את כוחם, ובכל זאת, הם אינם עושים זאת.
    הסיבה מדוע שהם רוצים מפלגה משלהם היא הפעם שונה בתכלית. הם אינם רוצים “שותפות”, הם רוצים לחתור, ולהשיג את מה שניתן בדרכי ערמה ומירמה. הם משחקים את ה“שלום” וכאילו שאין מחלוקת, וזאת אך ורק בכדי לגזול נפשות מן החסידים.
    ב”ה, כיום המצב אינו עוד כלפני שנים, לכל ברור גלוי וידוע מה שקורה, והיום חושבים פעמיים בטרם שולחים את הבנים אליהם. אבל החשבון של הרב שך הוא, שה“שלום” הזה ירגיע ויסיר את הפחד הקיים, וזו תתקן את מה שהפסיד במשך השנים אשר בהן היתה המחלוקת גדולה.
    יחד עם זאת, קיים דבר נוסף עמוק בהרבה, המסתתר בכל ענין ה“שלום”. זו התאפשרה רק לאחר שמרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הפך לאדמו”ר. את זה לא יכלו לעשות קודם, והסיבה לכך, מפני שהרב שך רוצה להיות ראש וראשון, דבר שהוא יכול להשיג דוקא עתה.
     בעבר, הוא לחם בכ”ק מרן בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל, שקדם לו. הוא ידע כי אינו יכול ליצור מצב אשר בו הוא ראשון ולפניו. לעומת זאת עתה, בכל כינוס הוא הראשון, בשל גילו, וכך הוא יוצר מצב חדש, כזה שהוא מספר אחד.
    לא הכל יתפסו את מה שמסתתר מאחורי ענין זה, בכך הוא יוצר מן עליונות לליטאים. וכאילו שהחסידים נותנים לכך את ההכשר וההסכמה. עד כדי כך, ש“המחנה החרדי” מיהר לכתוב כאילו אגודת ישראל קיבלה את מרותו של הרב שך, בו בזמן שבקושי הספיק אותו גליון להופיע ומרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הוכיח לעולם כולו, שאין מקבלים את מרותו של הרב שך, וכי “המודיע” עשה צעד המעיד יותר ממאה עדים, כי אין מקבלים את גישתו של הרב שך, וכי האדמו”ר מגור חולק עליו, אבל במקור, זה בדיוק מה שזקוק לו הרב שך, ועל כך הוא משקיע את כוחותיו, הוא רוצה כי הליטאים יזכו בעליונות סמכותית, למרות שמעשית זה לא קיים, אבל מבחינה תעמולתית זה נראה ככה. כאשר נכנסים שלשה “גדולים” לאולם, והרב שך תמיד בראש, זה נראה כאילו שהוא ראשון וכי נוטים לפיו.
    מי שישים לב, ימצא כי החדשים האחרונים, עשו הליטאים כל מאמץ לשכתב דברים, כאילו שכ”ק מרן האדמו”ר מגור מקבל את דעתו של הרב שך, ולא כי השנים הגיעו להבנה והסכמה מתוך שיקול משותף. כאן מונח העוקץ של הענין, וזה מה שרוצים הליטאים, לא חשובה להם ההחלטה, חשוב להם, כי יאמרו כי הרב שך הוא זה שהכריע וכי הכל הלכו לפיו, וכאן בעצם מונחת המירמה הגדולה.
    הרב שך יסכים היום לכל הסדר, אשר בו הוא יהיה המכריע. הסיבה מדוע שאי אפשר לאחד בין שני המועצות של “גדולי התורה”, הוא אך ורק מפני שהרב שך אינו מקבל את העקרון שהיה מקודש זה שנים, לפיו “הולכים בתר הרוב”, וכפי שרוב ה“גדולים” הכריעו כך עושים. הרב שך רוצה את העקרון הקיים ב“מועצת” של הליטאים, לפיו כל המועצה תאמר כך, והרב שך אחרת, הרי שדעתו של הרב שך היא הקובעת. זו הסיבה גם מדוע אין מכנסים ישיבות של המועצת הליטאית, וכפי שהתבטאו ואמרו לא אחת כמה מן ה“גדולים” הליטאים, שעבורים השתתפות בישיבה כזו הוא בזבוז זמן. צריך לעלות לבית הרב שך, לשאול מה הוא אומר, וזו בעצם ההכרעה.
    מעשית, היו מכנסים ישיבות מועצה, רק בכדי להוכיח שגם להם “גדולים” אך לא יותר מזה. לענין ההכרעה, חשוב להם שיידעו שקיים רק אחד שהוא מכריע, וכי הוא עומד מעל לכל.
    ולכן, היתה זו ישועה, כאשר כ”ק מרן האדמו”ר מגור עשה אחרת מהרב שך, והחליט כפי שהחליט ב“המודיע”, זו קבעה קביעה ברורה, שהרב שך אינו המכריע לכל. ודוקא זו, היא הדוחפת עתה את הרב שך, להמשיך ולעשות כל מאמץ לכינוסים נוספים. הוא רוצה “הצגה” ב“וועד הישיבות” כפי שעשו ב“חינוך העצמאי” וב“אגודת ישראל”, זו משרתת אותו בלבד, ולכן הוא דוחף אליה.
    לשם כך זקוק הרב שך ל“שלום”. את זאת הוא לא יצליח לעשות בלי “שלום”, אך אינו זקוק ל“אחדות” בכדי להשיג זאת. וזו הסיבה, מדוע הוא עושה הכל, שתאפשר לו להוציא מן החסידים את המקסימום, ולתת לציבור החרדי את המינימום. עובדה היא, כי הוא עושה כל מה שאפשר לחבל ב“אחדות” גם בשעה של בחירות פנימיות, שאין טובה ממנה לתקן את אשר עיוות בפילוגה של היהדות החרדית.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

הפוסל במומו פוסל

הרב שך כותב על הרב עובדיה יוסף כי הוא פורש מן הציבור, בו בזמן שכל מה שהוא עושה, הוא למד אצל הרב שך לעשות

מי שיתעמק במכתבו של הרב שך, לא יוכל שלא להציב עשרות ואולי אף מאות שאלות. אין כמעט שורה שלא ניתן בה לשאול את הרב שך, אם הוא מאמין בכך, מדוע הוא עשה אחרת? ולכן, לו רצה הרב עובדיה יוסף להכנס לעימות עם הרב שך, היה זה מן הדברים הקלים ביותר להוכיח, כי הרב שך מרשה לעצמו לכתוב על אחר, את מה שהוא לא דורש מעצמו ומאנשיו.
    נתמקד הפעם במילים בודדות בלבד. הרב שך קובע, כי אנשי ש”ס פרשו מן הציבור, בכך שהחליטו להשאר בממשלה. והשאלה הנשאלת היא, מאיזה ציבור? ובעיקר, מה מבטה את הפרישה, האם בכך שהם יושבים בממשלה ועושים צעד שהוא חריג זה מה שגורם לכך, או מפני שהדבר אינו טוב לפוליטיקה של הרב שך, זה מה שגורם לכך.
    אם נקבל כי המעשה החריג של ישיבה בממשלה שכזו, היא הקובעת את הפרישה, נשאלת שוב השאלה, במה חריגה זו גרועה מחריגות אחרות שעשה הרב שך עוד כשהיה באגודת ישראל, ומאוחר יותר כאשר ניהל מפלגה לעצמו. החריגה הגדולה ביותר היתה כאשר התיר לש”ס להיכנס לממשלה. אז, הוא קבע דבר, שבעצם נתן לש”ס את האפשרות לעשות את מה שהיא עושה היום.
    עד אשר ש”ס נכנסה לממשלה, ידענו את הכלל, כי לחרדים אי אפשר לשאת באחריות. לכן, ישבו תחילה רק בקואליציה, ואף לא העיזו ליטול תפקידי סגני שרים למרות שאין נוטלים בזה אחריות כלשהי למעשי הממשלה. ועד אשר הרב שך לא פרש ממועצת גדולי התורה והתיר את התפקידים הללו, לא היה מי שיעיז כלל להעלות זאת על הדעת.
    לפני חמש עשרה שנה ויותר, כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, שיחק אז הרב שך “קנאות”, הכל היה אסור. והסיבה לכך, מפני שכל תפקיד ראשון היה מקבל הרב יהודה מאיר אברמוביץ שייצג את גור. לכן, הוא רצה ראשות של ועדות, כי בכך הוא מבטיח לאיש שלו שלמה לורנץ את התפקיד הבכיר של יו”ר וועדת הכספים. אך, באותו רגע שלורנץ כבר לא היה בכנסת, ולהרב שך היתה שליטה על ש”ס שיצאה לדרך, הוא שינה את דרכיו, הוא העיז לא רק להתיר תפקידי סגני שרים, אלא אף את הכניסה לממשלה. הוא עשה אז “צויי דינים” (שני דינים), בין אשכנזים לספרדים, והתיר לש”ס להיות חריגים ולפרוש מן הציבור החרדי שפרט לשנים הראשונות של המדינה, כאשר חשבו שזה יהיה אחרת והאמינו כי ניתן לשבת בממשלה, לא שבו אליה. עשרות שנים ישבו באופוזיציה, ומאוחר יותר, כאשר הצטרפו לקואליציה, היה זה כלל ברזל כי אין נושאים באחריות למעשי הממשלה.
    באותן הימים, המעשה של הרב שך זעזע כל מי שרוח ונשמה בו. מי שהתעמק בדברים ידע, מדובר במעשה אשר לא ייעשה. ובכל זאת, הרב שך לא קלט, כי הוא זה הנותן לש”ס את ההיתר והכשר כי אף בעתיד יעשו מעשים דומים, על פי אותן נימוקים שהרב שך נתן בשעתו להצדיק את ישיבתם בממשלה.
    אבל, מצאנו מאוחר יותר מעשה חמור ונוסף. הרב שך הקים מפלגה משלו, והתיר לאנשיו לשאת בתפקידי סגני שרים, בכך הוא פרץ גדר, ופתח את הדרך גם לאנשי אגודת ישראל לעשות כך. עד אז לא העיזו להתיר לעצמם לעשות זאת. ולכן, כל מי שיילך אחורנית ויבחן את אשר אירע, למד, כי מי שפרץ את הגדרות, וקבע כללים מקיפים ומתירים, היה זה הרב שך, ששבר את החומות.
    ולכן, כאשר הרב עובדיה יוסף עושה לעצמו היום את החשבון, הוא אומר דבר אחר וברור, כי מה שהוא עושה עתה, הוא בדיוק מה שעשה אז. מבחינתו אין כל הבדל בין המערך לליכוד, ובמיוחד, כאשר יש למערך 61 גם בלעדי ש”ס. אמנם מדובר בממשלת מיעוט בגלל שבמקרה כזה זקוקים לתמיכת הערבים, אך אין ספק כי הממשלה הזו תתקיים בלאו הכי, בגלל שאותן ה-61 לא יאפשרו את נפילתה, כי זה לא משתלם להם.
    ש”ס מנצלת מצב מסויים, ולא גורמת לו. כאן ההבדל בין הרב עובדיה יוסף למתנגדיו, הסבורים אחרת. אך באשר להרב שך, הוא חייב הסבר אחד, מדוע מותר היה לפרוץ גדר בשעתו, מדוע אז הפרישה מן הציבור החרדי שאסר את הישיבה בממשלה היתה מותרת ומובנת, ואילו עתה, הוא מתנגד לה ואף נלחם נגד הרב יוסף על כך.
    אך, כאשר הרב שך מדבר על “פרישה מן הציבור”, קורה כאן משהו נוסף וחמור בהרבה. והפעם, לאו דוקא מבחינתה של ש”ס, אלא דוקא מבחינתה של אגודת ישראל וציבור החרדים בכלל. לא היה מאז תקופתם של קרח, ודתן אבירם, מי שפרש מן הציבור יותר מהרב שך. אמנם, בעלי מחלוקת היו לנו בכל הדורות. אך, בדור אפל שכזה, כאשר סוף סוף הצליחו לאחד וללכד את הציבור החרדי תחת קורת גג אחד, היה זה רק הרב שך ששבר והרס את הכל. לאחר עמל רב של ארגון הציבור החרדי, מפני שרק כך ניתן להתמודד עם החילונים, פרש הרב שך ממועצת גדולי התורה, עודד אחרים לרוץ, הקים מפלגה משלו, ואלו עסוקים במחלוקת קשה ביותר. ובמקום, שנהיה החרדים כולם עסוקים במאבק האמיתי, והוא מלחמת האור בחושך החילוני, לקרב את העם לתשובה, אנו עסוקים במחלוקות פנימיות.
    בואו וראו עד להיכן גרר הרב שך את הציבור בפרישתו ממועצת גדולי התורה בשעתו. מי שהספיק לשכוח, היתה תקופה אשר בה התשובה פרחה, זו הלכה והתחזקה. המוני חילונים חשבו על תשובה וניסו אותה. אך, זו עצרה, באותו רגע שהרב שך פרש מן הציבור. כאשר הוא עזב את מועצת גדולי התורה, החל התהליך לרדת ועד כדי כך, שכיום לא רק כמעט ואין בעלי תשובה חדשים, אלא גם כאלו שנולדו בבתים חרדים פוזלים לכיוון החילוני. והסיבה לכך, היא אחת ויחידה, פרישתו של הרב שך ממועצת גדולי התורה. זו פיתחה מחלוקת, אשר השחירה את היהדות החרדית.
    בעבר, היה מה להראות לבעל תשובה. היהדות החרדית הגיעה לשיא יופיה ופארה. ואילו עתה, כאשר הבעל תשובה פותח את ה“יתד נאמן”, במקום למצוא בה הסבר מדוע החילוני הוא רע ולא טוב, ומדוע דוקא היהדות החרדית היא זו המגלה את האור ואת היופי בחיים, הוא קורה, כיצד מבזים גדולי תורה, וכיצד מכים בחרדים. תחילה בחסידים, ועתה בספרדים.
    מי שישים לב ימצא, כי תנועה התשובה פשטה רגל, החל מאותו יום שהחל להופיע העתון של הרב שך, אז החלה הירידה הגדולה, שהובילה למצב הנוכחי. והסיבה לכך, מפני שאין מה שמכשיל את היהודי החשוב, יותר מן הסגנון והביטוי של העתונות הליטאית.
    וכאן בעצם המחלוקת שבין מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א לבין הרב שך. האדמו”ר מגור אינו מאפשר כי ב“המודיע” ישתמשו בנוסחאות של הרב שך. הוא רוצה עתונות שתעסוק רק בהסברה אנטי חילונית, ובאשר לחרדים, מה שפחות לכתוב על מחלוקות ביניהם. גם אם יש סיבה מדוע להגיב, לא תמיד זה צריך להיעשות דרך העתון. והסיבה לכך, מפני שהנזק הוא בל ישוער. וכאן היה טעותו של הרב שך, שחשב כי הכל צריך להיות מעל גבי העתון, ובשיטה זו הוא פועל נגד ש”ס. ומעשית, לא רק שהוא לא מצליח להחזיר את ש”ס לכיוון שהוא רוצה בו, אלא אף מרחיק יהודים שהם פוטנציאל לתשובה.
    כל זה קרה וקורה רק בשל “פרישה מן הציבור”. הרב שך פרש מאגודת ישראל, בשל תאוות השלטון והממון. למי שהספיק לשכוח נזכיר, על שני דברים הוא הסתכסך בשעתו עם מרן כ”ק האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל, והוא על ענין הרוטציה והיחודיים. שני נושאים אלה שברו את הקשר ביניהם, ובמקום שהרב שך יבין, כי הולכים אחר הרוב, ואף ה“גדולים” הליטאים היו בשעתו בדיעה אחת עם כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל, ובכל זאת הוא פרש ולא לקח בחשבון את ההרס הגדול.
    אבל, אם היה מי שחשב שהרב שך רק פרש משולחן זה, אך לא פרש אידיאולוגית מן הציבור, באו מעשיו מאוחר יותר והוכיחו, כי הפרישה שלו היא מוחלטת. כאשר התיר לש”ס להצטרף לממשלה, בניגוד לדעתם של גדולי התורה החרדים שסברו כי ליהודי חרדי אסור לשבת לצד שולחן הממשלה, כך הרב שך היה הפורש הגדול ביותר. הענין היה בידו, הוא היה המכריע שלהם ועל פיו ישק בשעתו בש”ס. אם הוא היה קובע כי הבסיס לשותפות יהיה בדיוק כפי הבסיס האגודאי של קואליציה בלבד, הוא היה שומר על הגחלת. אך, הרב שך פרש, ובכך שבר את החומה שהיתה בצורה מוגנת וחזקה עד אשר הוא עלה בה.
    מי שהוציא את ש”ס מכלל החרדים היה הרב שך, אך לא עתה במכתבו, אלא לפני שמנה שנים, כאשר התיר להם להצטרף לשולחן הממשלה. שם היה החורבן הגדול שלהם. במשך עשרות שנים ידענו מה הבדיל בין חרדי ל“דתי לאומי”, ומי שטשטש זאת בצורה חמורה היה הרב שך.
    לא רק הכיפה הסרוגה היא אשר הבדילה בין החרדי לדתי. גם הקשר לממשלה היה המבדיל. הדתיים ישבו בממשלה, ואילו החרדים העדיפו את האופוזיציה, וכאשר הצטרפו, אז לקואליציה בלבד. וכאשר הרב שך הורה לשבור בסיס זה, הוא עשה מש”ס דתיים בלבד.
    כאן נדגיש, כי הרב שך אינו מוסמך לקבוע סוג חדש של חרדים. ברגע שהוא חורג הוא מוציא את אותו ציבור מכלל החרדים. וכאשר התיר לש”ס לשבת בממשלה, הוא העביר אותם לכיון הדתי, ואם יש לש”ס טענות על שמכנים אותם דתיים בלבד ולא חרדים, עליהם לבא בטענה זו להרב שך בלבד שהוא גרם להם לכך.
    הרב שך הוא האחרון שיש לו את הזכות לדבר כנגד ש”ס על מעשיהם כיום. בל נשכח, כי הסיבה מדוע המפד”ל אינה בקואליציה אינה בגלל הענין הדתי, אלא בגלל הבעיה הלאומית. נתאר לעצמנו ששולמית אלוני היתה מרשעת ועוכרת ישראל, אך בהשקפותיה המדיניות היתה ימנית, היתה המפד”ל יושבת עימה באותה ממשלה. וזהו בדיוק מה שקורה לש”ס. להם הענין הזה של ימין ושמאל אינו נוגע, ולכן אין מה שיפריע להם לשבת עם שולמית אלוני בממשלה.
    ש”ס לא חרגה ואינה חורגת ממה שהרב שך התיר לה לפני שמנה שנים. לא הם פרשו מן הציבור. הרב שך הוא זה שפורש בכך שהוא משנה את מדיניותו וגישתו לש”ס. ולכן, טוב עושה הרב עובדיה יוסף שמעדיף שלא להתייחס אליו, כי אם היה מתייחס, הוא היה צריך לגלות את פניו הצבועים של הרב שך.