מה דוחף את הרב שך לשנאה לחסידות בכלל ולליובאוויטש בפרט, ומה מפריע לו יותר מכל, בעובדת קיומה של חסידות ליובאוויטש?
מי שיתבונן במכתבו של הרב שך, ימצא כי זו נכתבה מתוך דחף של שנאה. לו היה שקול באותן הימים, הוא לא היה כותב כלל. ואם היה כותב, זה היה שונה לגמרי. אמנם, המכתב שלו הפעם היה הרבה יותר זהיר מן העבר, אך לא מפני שרצה בכך, אלא מפני שאחרים כתבו לו זאת. ועובדה היא, שאין כתב יד של מכתבו זה, הדפיסו את המכתב, והוא הוסיף את חתימתו.
אבל, עוד בטרם נפתח במכתבו, ונבין עד כמה רחוק הוא מן התכונות שהיו בעבר לגדולי ישראל, הרי בראש וראשונה, עלינו לשוב לנושא המרכזי, מה מפריע לו? מה יש לו נגד ליובאוויטש, עד כדי כך, שכאשר הוא שומע שקורה שם משהו, יהיה הוא ההדיוט הקופץ בראש.
האמת היא, שהוא נושא עמו מטען של שנאה איומה לחסידות, כפי שכבר הבהרנו בעבר בארוכה. הוא מגיע מקלצק, ומקורו הוא חינוך אנטי חסידי, עד כדי כך, שהם יעדיפו נוצרים על פני חסידים, וכבר היו דברים לעולמים, ואין כאן המקום להכנס לכך.
אך, במשך השנים, שנאה זו התפתחה. קרה כאן משהו נוסף, שזו המדריכה את הרב שך ומובילה אותו. זו הגורמת, להשתוללות שלו, וזו גם שגרמה לכך, שהרב שך לא היתה לו ברירה, אלא להחזיר את הליטאים לרשימה אחת עם החסידים, כי הוא חש כי הוא כאן המפסיד הגדול.
כאשר התפלג הרב שך מן החסידים, הוא לא האמין כי החסידים כולם, פרט לבעלז שהעדיפו את הליטאים, יתאחדו ויופיעו ברשימה אחת. עד כדי כך, שאף ליובאוויטש שרשמית בכל השנים כלל לא התערבה בפוליטיקה, אך כאשר הרב שך הכריז מלחמה על החסידים, הצטרפו אף הם לכלל החסידים, ויחד הכניסו לכנסת 5 מנדטים, בעוד שהליטאים בקושי הכניסו 2 מנדטים.
הרב שך שהבין, כי אם מצב זה ימשך, פירושם של דברים אחדות עם ליובאוויטש. לכן, שוה היה לו לוותר על עצמאותו המפלגתית, ובעיקר שיהיה פירוד בין החסידים. וכך נפלו מ-7 מנדטים שהיו להם בנפרד, ל-4 של חסידים ומתנגדים כאחד.
אבל, לא המספרים היו חשובים להרב שך. קרה בעשרות השנים האחרונות משהו, שהרב שך מידי יום ביומו חש בו יותר ויותר, ומי שלמד את מכתבו האחרון נגד ליובאוויטש, יבין אותה הרבה יותר לעומק. להרב שך כואב, כי החסידות הצליחה להחדיר בלבות החסידים אמונה שכזו, שהוא למרות כל המאמץ שהשקיע בעשרות השנים האחרונות כי יאמינו בו, לא הצליח להגיע לעשירית מאותה אמונה.
ובואו וראו, כאשר נשאל את אנשי הרב שך, האם הם מאמינים כי הרב שך משיח, ישיבו כולם כאחד שהם בטוחים כי אינו המשיח. ואף אם נמשיך ונשאל, אולי הוא “בחזקת משיח”, והתשובה לכך תהיה אחידה, שאין כל ספק שהוא אף לא “בחזקת משיח”.
ולעומת זאת, כשתשאל חסיד אם כ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש הוא משיח, ישיבו לך כי המשיח עדיין לא נתגלה, ולכן אינם יודעים אם הוא המשיח. ואם נמשיך ונשאל, האם כ”ק האדמו”ר שליט”א “בחזקת משיח”, ישיבו כולם כאחד בודאי ובודאי.
וכאן, מונח ההבדל הגדול שבין הרב שך לכ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש, וזהו כאבו של הרב שך. הוא לא הצליח לבנות לעצמו “חסידים” כאלו אשר יאמינו בו, כפי שהדבר קורה אצל חסידים.
ובואו נאמר גלויות, כי האמונה בהרב שך, אינה אמונה כפי שחסיד גור מאמין ברבו. פרט לסאטמאר ששם כל אחד מכיר ויודע כי אדמור”ם הוא בסך הכל בעל תאוה ירוד, אוהב ממון, וחושב רק איך להבטיח כסף ופרנסות לצאצאיו, הרי שנמצא הרבה חסידויות, שהחסידים מאמינים ברבם, והרשימה היא ארוכה.
הרב שך אינו יכול לקלוט מציאות זו. הוא שינה את ה“שיטה” הליטאית, כאשר החדיר בה הרבה מן החסידות. הוא רצה שיאמינו בו הליטאים כפי שמאמינים חסידים ברבם, והוא הצליח בחלק גדול ממה שרצה, אך לא הצליח להגיע לדרגה הזו כפי שזה קורה בליובאוויטש.
וזה הכאב הגדול שלו, וזו הסיבה מדוע הוא תמיד ההדיוט הקופץ בראש. במיוחד נגד ליובאוויטש, כי אין מה שמפריע לו יותר מליובאוויטש, בכדי להגיע לפסגה.
הרב שך הרס ושבר את עולם התורה והישיבות רק מפני שרצה להאדיר את עצמו. הוא רצה להגיע לפסגה, ועשה זאת על חשבון כל הערכים שעליהם עמלו גדולי הליטאים בעבר. וכפי שאומרים רבנים וגדולי תורה בדורנו, כי לא היה לבעלי המוסר וראשי הישיבות שונא ואוייב כל כך גדול, כמו הרב שך, שהרס ושבר את כל אשר הם עמלו ויגעו לבנות במשך מאות שנים.
ובכדי להבין, עד להיכן מוכן הרב שך להשפיל את עצמו, בשל “מצוקתו”, שלא הצליח לגבור על כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש, ובעולם היהודי הגדול, למרות שהרב שך גדול מן האדמו”ר בכמה שנים, הרי שהרב שך לא הצליח לעשות חמשה אחוז ממה שהצליח כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש שליט”א. המציאות היא, שאין פינה בעולם שאין לכ”ק האדמו”ר מליובאוויטש חסידים, או אנשים הקשורים בו, ואילו הרב שך אינו מגיע לקרסולו בכל הקשור בהפצת תורה וחסידות. אמנם להרב שך הרבה תלמידים, אך ההיקף של ליובאוויטש, הוא גדול פי עשרות ואולי אף מאות, ובעובדה זו נוכח כל אדם המסתובב בעולם.
מי לנו יותר מראש ישיבת פונוביז’ הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, אשר חשוד לרגע, כי הוא מתכוון לטובתה של חסידות, או שהיה מעדיף את ליובאוויטש על פני הרב שך. והוא זה אשר העיד ואמר, כי הסתובב בכל העולם, ורק שני דברים מצא בכל פינה, ואלו “קוקה קולה” וליובאוויטש. לא שמענו שהוא יעיד כי הוא מצא בכל העולם את תלמידי הרב שך או כאלו הקשורים בו.
כאשר חוזרים אנו אחורנית, וניטול את הארבעים שנה האחרונות, אלו אשר בהן היו השניים פעילים כל אחד בתחומו, הרי שמדובר בהבדל שבין שמים וארץ.
הרב שך מודע לעובדה זו, וזה מה שכואב לו, ולכן, מרוב כאב, הוא אינו מסוגל לעצור ברגע של חולשה, ואינו שופט את מעשיו כראוי, וזו הובילה אותו לכך, שהוא זה אשר יוצא ומוחה ראשון, על מעשיהם של בודדים, כאלו שלכאורה אינם ברמתו.
אין ויכוח כי כ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש לא עוסק בכל הנושא הזה ששמו משיח. ידוע להרב שך, שבשעתו, כאשר כ”ק האדמו”ר היה בשיא כוחו, כאשר היו אשר בהתוועדות שרו שירים שמהם השתמע כאילו הוא המשיח, הוא מחה ועצר בעדם, ולא איפשר להמשיך ולשיר שירים כאלו. ועוד יותר מזה, כאשר חסיד, רצה לפרסם ספר תחת שמו ולא תחת שם ליובאוויטש, שממנו יכל להשתמע כי כ”ק האדמו”ר שליט”א משיח, הוא אסר עליו לעשות זאת. זו לכאורה היתה צריכה להיות מספיקה, בכדי להבין, כי המחלוקת אינה בין הגדולים, אלא שישנם כמה צעירים, המפרשים נושא חשוב מאוד בצורה כפי שהם מבינים אותה. וגם אם הרב שך חלוק עליהם וסבור כי הם אינם עושים טוב, לא הוא זה שצריך להוריד את עצמו לרמתם, אלא להעמיד אחרים באותה רמה שיתווכחו עמם.
אך, הרב שך ברגע שהוא שומע כי ישנם המאמינים כי כ”ק האדמו”ר מליבואוויטש משיח, הוא מאבד את העשתונות, ולא שולט עוד במחשבתו. לו הוא היה רגוע, וחושב בשיקול הדעת, הוא היה מגיע למסקנה, כי בעצם במכתב כפי שכתב, ראשית הוא מבזה את עצמו, ושנית, הוא גורם בדיוק ההיפך, הללו מתחזקים. עצם העובדה שמתפרסם מכתב, שמקורו בשנאה ותסכול, זו מחזקת אותם הרבה יותר, ואם להרב שך יש ענין בלעצור את מה שקורה, הרי שבמכתבו הוא דחף לכיוון הלא רצוי.
דבר נוסף ולא חכם שעשה ועושה הרב שך, הוא בעצם כתיבת מכתב הקשור בליובאוויטש. אין ילד שאינו יודע, שכאשר הרב שך כותב מכתב בענין ליובאוויטש או קשור בהם, גם אם יעסוק בנושא שלכאורה יהיה הצדקה לכך, הרי שבו יחשדו דבר ראשון, כי לא האמת זו שדחפה אותו, אלא חשבונות פוליטיים ואחרים, אלו מניעיו. ולכן, אם הוא היה בר דעת, היה עליו לדאוג כי יעסקו בנושא שכזה אחרים, כאלו שאינם חשודים בשנאה עיוורת לליובאוויטש, זו היתה מתקבלת הרבה יותר, מאשר מכתב שהוא כותב.
זו מוכיחה שני דברים. האחת, כי אינו בר דעת, ועושה למרות שברור לו כי הוא גורם בכך שיבינו כי השנאה היא זו שדחפה אותו לכך. ודבר שני, יתכן, כי ניסה ופנה לאחרים כי יכתבו, ולא הצליח לשכנעם. זו לכעצמה היתה מספיקה שיבין, כי הציבור מקבל את הדברים אחרת.
עובדה היא, כי עד אשר הרב שך פרסם מכתב לא היה מי שהעיז לכתוב מכתב כלשהו. והסיבה לכך, מפני שכל בר דעת, קלט והבין, כי הפרסומים על “הכתרת משיח” אלו פרסומים שמקורם בעתונות החילונית ובמדליפים מקצועיים, ולא במשהו שיצא מליובאוויטש, ולכן אין כל סיבה להתקיף את ליובאוויטש.
רק לאחר שאותו האיש פרסם מכתב, יכלו כבר אחרים להרשות לעצמם לעשות זאת. הללו כתבו בעינים עוורות, טעו בפרטים ההיסטוריים, ובמציאות, כי ליובאוויטש פרסמה הודעה ברורה שאין לכל הענין קשר עימה, וכי מה שנעשה, הוא בניגוד גמור לדעתה.
אבל, כאשר השנאה, והפוליטיקה, הם אלו הדוחפים את כותבי המכתבים הללו, הרי שאין לצפות מהם שיכתבו משהו עם הגיון ושכל ישר.
אבל, להרב שך אישית, הבעיה היא עמוקה בהרבה. הוא לא הצליח בחייו להיות הגדול והחזק מכולם. הוא יודע כי הוא אפילו לא מספר שתים, יש לו בעיה עם הרבה מתחרים אחרים בארץ, וזו דוחפת אותו למעשים אשר לא ייעשו.
בכדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שעשה באגודת ישראל. כאשר חש כי הוא אינו ראשון, הוא פרש ממנה והקים לעצמו מפלגה משלו. אין ספק, כי לא היתה לו כל סיבה אידיאולוגית לכך, עסקו בענין “יחודיים” דבר שאין לו קשר עם אידיאולוגיה, אלא אך ורק עם רצון לגנוב כספים. עובדה היא, כי הרב שך נלחם נגד כ”ק האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצ”ל שרצה שכל מוסדות התורה בלי הבדל יקבלו את ההקצבות שוה בשוה, ואילו הרב שך היה זה שרצה כי האיש שלו שלמה לורנץ יוכל לחלק כספים למקורביו.
על רקע זה פרש ממועצת גדולי התורה והקים מפלגה אחרת, והרס את היהדות החרדית. הבעיה של הרב שך היתה והינה, שהוא לא מספר אחד, שהוא לא ראשון. הוא שאף לכך כל חייו, הוא רצה להשיג יעדים כאלה, וכאשר לא השיג אותם, הוא מתבטא בצורה שכזו במכתבים מן הסוג הזה.
מי שיתבונן במכתבו של הרב שך, ימצא כי זו נכתבה מתוך דחף של שנאה. לו היה שקול באותן הימים, הוא לא היה כותב כלל. ואם היה כותב, זה היה שונה לגמרי. אמנם, המכתב שלו הפעם היה הרבה יותר זהיר מן העבר, אך לא מפני שרצה בכך, אלא מפני שאחרים כתבו לו זאת. ועובדה היא, שאין כתב יד של מכתבו זה, הדפיסו את המכתב, והוא הוסיף את חתימתו.
אבל, עוד בטרם נפתח במכתבו, ונבין עד כמה רחוק הוא מן התכונות שהיו בעבר לגדולי ישראל, הרי בראש וראשונה, עלינו לשוב לנושא המרכזי, מה מפריע לו? מה יש לו נגד ליובאוויטש, עד כדי כך, שכאשר הוא שומע שקורה שם משהו, יהיה הוא ההדיוט הקופץ בראש.
האמת היא, שהוא נושא עמו מטען של שנאה איומה לחסידות, כפי שכבר הבהרנו בעבר בארוכה. הוא מגיע מקלצק, ומקורו הוא חינוך אנטי חסידי, עד כדי כך, שהם יעדיפו נוצרים על פני חסידים, וכבר היו דברים לעולמים, ואין כאן המקום להכנס לכך.
אך, במשך השנים, שנאה זו התפתחה. קרה כאן משהו נוסף, שזו המדריכה את הרב שך ומובילה אותו. זו הגורמת, להשתוללות שלו, וזו גם שגרמה לכך, שהרב שך לא היתה לו ברירה, אלא להחזיר את הליטאים לרשימה אחת עם החסידים, כי הוא חש כי הוא כאן המפסיד הגדול.
כאשר התפלג הרב שך מן החסידים, הוא לא האמין כי החסידים כולם, פרט לבעלז שהעדיפו את הליטאים, יתאחדו ויופיעו ברשימה אחת. עד כדי כך, שאף ליובאוויטש שרשמית בכל השנים כלל לא התערבה בפוליטיקה, אך כאשר הרב שך הכריז מלחמה על החסידים, הצטרפו אף הם לכלל החסידים, ויחד הכניסו לכנסת 5 מנדטים, בעוד שהליטאים בקושי הכניסו 2 מנדטים.
הרב שך שהבין, כי אם מצב זה ימשך, פירושם של דברים אחדות עם ליובאוויטש. לכן, שוה היה לו לוותר על עצמאותו המפלגתית, ובעיקר שיהיה פירוד בין החסידים. וכך נפלו מ-7 מנדטים שהיו להם בנפרד, ל-4 של חסידים ומתנגדים כאחד.
אבל, לא המספרים היו חשובים להרב שך. קרה בעשרות השנים האחרונות משהו, שהרב שך מידי יום ביומו חש בו יותר ויותר, ומי שלמד את מכתבו האחרון נגד ליובאוויטש, יבין אותה הרבה יותר לעומק. להרב שך כואב, כי החסידות הצליחה להחדיר בלבות החסידים אמונה שכזו, שהוא למרות כל המאמץ שהשקיע בעשרות השנים האחרונות כי יאמינו בו, לא הצליח להגיע לעשירית מאותה אמונה.
ובואו וראו, כאשר נשאל את אנשי הרב שך, האם הם מאמינים כי הרב שך משיח, ישיבו כולם כאחד שהם בטוחים כי אינו המשיח. ואף אם נמשיך ונשאל, אולי הוא “בחזקת משיח”, והתשובה לכך תהיה אחידה, שאין כל ספק שהוא אף לא “בחזקת משיח”.
ולעומת זאת, כשתשאל חסיד אם כ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש הוא משיח, ישיבו לך כי המשיח עדיין לא נתגלה, ולכן אינם יודעים אם הוא המשיח. ואם נמשיך ונשאל, האם כ”ק האדמו”ר שליט”א “בחזקת משיח”, ישיבו כולם כאחד בודאי ובודאי.
וכאן, מונח ההבדל הגדול שבין הרב שך לכ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש, וזהו כאבו של הרב שך. הוא לא הצליח לבנות לעצמו “חסידים” כאלו אשר יאמינו בו, כפי שהדבר קורה אצל חסידים.
ובואו נאמר גלויות, כי האמונה בהרב שך, אינה אמונה כפי שחסיד גור מאמין ברבו. פרט לסאטמאר ששם כל אחד מכיר ויודע כי אדמור”ם הוא בסך הכל בעל תאוה ירוד, אוהב ממון, וחושב רק איך להבטיח כסף ופרנסות לצאצאיו, הרי שנמצא הרבה חסידויות, שהחסידים מאמינים ברבם, והרשימה היא ארוכה.
הרב שך אינו יכול לקלוט מציאות זו. הוא שינה את ה“שיטה” הליטאית, כאשר החדיר בה הרבה מן החסידות. הוא רצה שיאמינו בו הליטאים כפי שמאמינים חסידים ברבם, והוא הצליח בחלק גדול ממה שרצה, אך לא הצליח להגיע לדרגה הזו כפי שזה קורה בליובאוויטש.
וזה הכאב הגדול שלו, וזו הסיבה מדוע הוא תמיד ההדיוט הקופץ בראש. במיוחד נגד ליובאוויטש, כי אין מה שמפריע לו יותר מליובאוויטש, בכדי להגיע לפסגה.
הרב שך הרס ושבר את עולם התורה והישיבות רק מפני שרצה להאדיר את עצמו. הוא רצה להגיע לפסגה, ועשה זאת על חשבון כל הערכים שעליהם עמלו גדולי הליטאים בעבר. וכפי שאומרים רבנים וגדולי תורה בדורנו, כי לא היה לבעלי המוסר וראשי הישיבות שונא ואוייב כל כך גדול, כמו הרב שך, שהרס ושבר את כל אשר הם עמלו ויגעו לבנות במשך מאות שנים.
ובכדי להבין, עד להיכן מוכן הרב שך להשפיל את עצמו, בשל “מצוקתו”, שלא הצליח לגבור על כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש, ובעולם היהודי הגדול, למרות שהרב שך גדול מן האדמו”ר בכמה שנים, הרי שהרב שך לא הצליח לעשות חמשה אחוז ממה שהצליח כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש שליט”א. המציאות היא, שאין פינה בעולם שאין לכ”ק האדמו”ר מליובאוויטש חסידים, או אנשים הקשורים בו, ואילו הרב שך אינו מגיע לקרסולו בכל הקשור בהפצת תורה וחסידות. אמנם להרב שך הרבה תלמידים, אך ההיקף של ליובאוויטש, הוא גדול פי עשרות ואולי אף מאות, ובעובדה זו נוכח כל אדם המסתובב בעולם.
מי לנו יותר מראש ישיבת פונוביז’ הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, אשר חשוד לרגע, כי הוא מתכוון לטובתה של חסידות, או שהיה מעדיף את ליובאוויטש על פני הרב שך. והוא זה אשר העיד ואמר, כי הסתובב בכל העולם, ורק שני דברים מצא בכל פינה, ואלו “קוקה קולה” וליובאוויטש. לא שמענו שהוא יעיד כי הוא מצא בכל העולם את תלמידי הרב שך או כאלו הקשורים בו.
כאשר חוזרים אנו אחורנית, וניטול את הארבעים שנה האחרונות, אלו אשר בהן היו השניים פעילים כל אחד בתחומו, הרי שמדובר בהבדל שבין שמים וארץ.
הרב שך מודע לעובדה זו, וזה מה שכואב לו, ולכן, מרוב כאב, הוא אינו מסוגל לעצור ברגע של חולשה, ואינו שופט את מעשיו כראוי, וזו הובילה אותו לכך, שהוא זה אשר יוצא ומוחה ראשון, על מעשיהם של בודדים, כאלו שלכאורה אינם ברמתו.
אין ויכוח כי כ”ק האדמו”ר שליט”א מליובאוויטש לא עוסק בכל הנושא הזה ששמו משיח. ידוע להרב שך, שבשעתו, כאשר כ”ק האדמו”ר היה בשיא כוחו, כאשר היו אשר בהתוועדות שרו שירים שמהם השתמע כאילו הוא המשיח, הוא מחה ועצר בעדם, ולא איפשר להמשיך ולשיר שירים כאלו. ועוד יותר מזה, כאשר חסיד, רצה לפרסם ספר תחת שמו ולא תחת שם ליובאוויטש, שממנו יכל להשתמע כי כ”ק האדמו”ר שליט”א משיח, הוא אסר עליו לעשות זאת. זו לכאורה היתה צריכה להיות מספיקה, בכדי להבין, כי המחלוקת אינה בין הגדולים, אלא שישנם כמה צעירים, המפרשים נושא חשוב מאוד בצורה כפי שהם מבינים אותה. וגם אם הרב שך חלוק עליהם וסבור כי הם אינם עושים טוב, לא הוא זה שצריך להוריד את עצמו לרמתם, אלא להעמיד אחרים באותה רמה שיתווכחו עמם.
אך, הרב שך ברגע שהוא שומע כי ישנם המאמינים כי כ”ק האדמו”ר מליבואוויטש משיח, הוא מאבד את העשתונות, ולא שולט עוד במחשבתו. לו הוא היה רגוע, וחושב בשיקול הדעת, הוא היה מגיע למסקנה, כי בעצם במכתב כפי שכתב, ראשית הוא מבזה את עצמו, ושנית, הוא גורם בדיוק ההיפך, הללו מתחזקים. עצם העובדה שמתפרסם מכתב, שמקורו בשנאה ותסכול, זו מחזקת אותם הרבה יותר, ואם להרב שך יש ענין בלעצור את מה שקורה, הרי שבמכתבו הוא דחף לכיוון הלא רצוי.
דבר נוסף ולא חכם שעשה ועושה הרב שך, הוא בעצם כתיבת מכתב הקשור בליובאוויטש. אין ילד שאינו יודע, שכאשר הרב שך כותב מכתב בענין ליובאוויטש או קשור בהם, גם אם יעסוק בנושא שלכאורה יהיה הצדקה לכך, הרי שבו יחשדו דבר ראשון, כי לא האמת זו שדחפה אותו, אלא חשבונות פוליטיים ואחרים, אלו מניעיו. ולכן, אם הוא היה בר דעת, היה עליו לדאוג כי יעסקו בנושא שכזה אחרים, כאלו שאינם חשודים בשנאה עיוורת לליובאוויטש, זו היתה מתקבלת הרבה יותר, מאשר מכתב שהוא כותב.
זו מוכיחה שני דברים. האחת, כי אינו בר דעת, ועושה למרות שברור לו כי הוא גורם בכך שיבינו כי השנאה היא זו שדחפה אותו לכך. ודבר שני, יתכן, כי ניסה ופנה לאחרים כי יכתבו, ולא הצליח לשכנעם. זו לכעצמה היתה מספיקה שיבין, כי הציבור מקבל את הדברים אחרת.
עובדה היא, כי עד אשר הרב שך פרסם מכתב לא היה מי שהעיז לכתוב מכתב כלשהו. והסיבה לכך, מפני שכל בר דעת, קלט והבין, כי הפרסומים על “הכתרת משיח” אלו פרסומים שמקורם בעתונות החילונית ובמדליפים מקצועיים, ולא במשהו שיצא מליובאוויטש, ולכן אין כל סיבה להתקיף את ליובאוויטש.
רק לאחר שאותו האיש פרסם מכתב, יכלו כבר אחרים להרשות לעצמם לעשות זאת. הללו כתבו בעינים עוורות, טעו בפרטים ההיסטוריים, ובמציאות, כי ליובאוויטש פרסמה הודעה ברורה שאין לכל הענין קשר עימה, וכי מה שנעשה, הוא בניגוד גמור לדעתה.
אבל, כאשר השנאה, והפוליטיקה, הם אלו הדוחפים את כותבי המכתבים הללו, הרי שאין לצפות מהם שיכתבו משהו עם הגיון ושכל ישר.
אבל, להרב שך אישית, הבעיה היא עמוקה בהרבה. הוא לא הצליח בחייו להיות הגדול והחזק מכולם. הוא יודע כי הוא אפילו לא מספר שתים, יש לו בעיה עם הרבה מתחרים אחרים בארץ, וזו דוחפת אותו למעשים אשר לא ייעשו.
בכדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שעשה באגודת ישראל. כאשר חש כי הוא אינו ראשון, הוא פרש ממנה והקים לעצמו מפלגה משלו. אין ספק, כי לא היתה לו כל סיבה אידיאולוגית לכך, עסקו בענין “יחודיים” דבר שאין לו קשר עם אידיאולוגיה, אלא אך ורק עם רצון לגנוב כספים. עובדה היא, כי הרב שך נלחם נגד כ”ק האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצ”ל שרצה שכל מוסדות התורה בלי הבדל יקבלו את ההקצבות שוה בשוה, ואילו הרב שך היה זה שרצה כי האיש שלו שלמה לורנץ יוכל לחלק כספים למקורביו.
על רקע זה פרש ממועצת גדולי התורה והקים מפלגה אחרת, והרס את היהדות החרדית. הבעיה של הרב שך היתה והינה, שהוא לא מספר אחד, שהוא לא ראשון. הוא שאף לכך כל חייו, הוא רצה להשיג יעדים כאלה, וכאשר לא השיג אותם, הוא מתבטא בצורה שכזו במכתבים מן הסוג הזה.
