“קבלו דעתי” אומר הרב שך, וגדולי תורה, ממנהיגי היהדות החרדית הסבורים אחרת ממנו, הופכים להיות פסולים אסורים ומנודים
ימינו אלה, הם ימי הרהור ומחשבה, מה קורה לו להרב שך. מדוע הוא לא נותן את היד לשלום ואחדות. ועד כדי כך, שאפילו בגדולי הליטאים והספרדים הוא נלחם. בעבר, - עד לפני מספר שנים – האמינו, כי הוא נלחם רק בחסידים, ובכך היו אשר רצו להצדיק את מעשיו בטענה, כי מדובר ב“שיטה”, וכי זכותו כליטאי להלחם בעד ההשקפה הליטאית האנטי חסידית. אך, ככל שעברו הימים, התברר יותר ויותר, כי ההשקפה הליטאית האנטי חסידית היתה רק נימוק בכדי להצדיק משהו אחר לגמרי.
לכאורה, גדול בתורה, מדותיו שונים בתכלית. וכאשר עוסקים במי שהוא מנהיג ציבור, עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וזו חייבת לשבור “גדולים” מסוגו של הרב שך. ולמשל, כאשר יש לנו עסק עם מנהיג שהוא רע במידותיו, כאשר הוא מקבל את ההנהגה, הוא חייב לשבור את עצמו בתחומים שונים, בשל טובת הציבור.
אותו דבר נמצא עם מנהיגים שהם רכים וקלים, אלו חייבים להקשיח עצמם בשעות שכאלו. למנהיג ציבור אחריות כלל ציבורית, ועליו לשקול דברים בהיקף שונה.
והנה, כאשר עוסקים אנו בתוככי הציבור הליטאי, היכן שלכאורה הרב שך יכול להגיע להשפעה מירבית, קורה שם משהו מחריד. ונקח לדוגמא, את הגאון האדיר רבי חיים גריינימן, שכולי עלמא לא פליגי, כי מדובר בגדול בתורה, כזה, אשר המונים נוהרים לפתחו, ואשר השפעתו רבה. ובכל זאת, למרות המאמצים המרובים שמשקיעים העסקנים הליטאיים להשכין שלום בין השנים, הרב שך בשום אופן לא רוצה בכך, ועד כדי כך, שהוא זועק עליו כי הוא “טרייף”!!!
ונשאלת השאלה, מה עושה אותו “טרייף”? האם הוא עושה משהו שהוא בניגוד לתורה והלכה? התשובה על כך היא אחת וברורה. כי הגר”ח גריינימן הוא “גדול” השומר על קלה כבחמורה. הוא “חזון איש’ניק” במלוא מובן המילה, ולולא היתה כאן בעיה אחרת ושונה בתכלית, הוא נמנה היה היום, על גדולי הליטאים בדורנו.
את הגר”ח גריינימן עושה “טרייף” דבר אחד ויחיד, וזו אי הסכמתו לקבל דעתו של הרב שך בכל הקשור לש”ס ולספרדים. הוא סבור, כי הרב שך טועה, ועושה צעד שהוא מסוכן ועלול להוביל בעתיד לרעה גדולה.
וכאן, נשאלת לכאורה השאלה, כאשר ניצבת דעתו של הגר”ח גריינימן מול דעתו של הרב שך, את דעתו של מי יש לקבל? לכאורה יאמר כל ליטאי, כי הרב שך קודם להגר”ח גריינימן. אך, במקרה שלפנינו אין אמת בכך, דעתו של הגר”ח גריינימן קודמת לדעתו של הרב שך.
זה עשרות שנים, שהגר”ח מקדיש את ימיו ושעותיו למען הציבור הספרדי. הם מצאו בביתו אוזן קשובה. לשם הם באים בכל עת, הוא הפך אבא לרבים מן הספרדים המשכימים לפתחו. עוד הרבה שנים לפני שהרב שך כלל חדר להנהגה, היה כבר הגר”ח גריינימן אביהם הרוחני של אלפי ספרדים. ולכן, כאשר הרב שך מתמודד עם הגר”ח גריינימן בענין הספרדים, יש להגר”ח גריינימן הרבה מה לומר. וכאשר הוא טוען, כי הרב שך במעשיו גורם שנאבד דורות של ספרדים, וכי רבים מהם יילכו לאיבוד, הוא צודק במאת האחוזים.
בל נשכח, כי במשך השנים, כאשר הרב שך אסר להכניס בישיבות הליטאיות יותר מאחוז מסויים של ספרדים, היה זה הגר”ח גריינימן שחיפש להם מחסה. ובעוד שהרב שך הפקירם, כאשר קבע אחוז מסויים ולא דאג לכך, שיהיה לאלו לאן ללכת, הרי שהגר”ח גריינימן חשב על כל אחד מהם. כל נשמה היתה לו יקרה. אז למדנו מה ההבדל בין הרב שך להגר”ח גריינימן. הרב שך הפקיר מאות ואלפי ספרדים לחינוך שאינו חרדי. ולעומת זאת, הגר”ח גריינימן לחם על כל נשמה, וחיפש לה מקום מחסה. לכן, בכל הקשור בענין הספרדים, אין ספק, כי דעתו של הגר”ח גריינימן היא יציבה וחזקה, וחייבים להתחשב בה.
אבל, הרב שך כלל אינו רוצה להתחשב בה. לו מפריע משהו אחר, המגלה את תוכו של הרב שך.
לכאורה, גם הרב שך כאשר קבע אחוז מסויים של ספרדים בישיבות הליטאיות, הוא לא התכוון כי האחרים יופקרו חלילה לחינוך החילוני. גם הוא היה רוצה כי ימצא להם מקום. אבל הוא לא דאג לכך. בשעתו כאשר קבע את הקביעה האומללה של צמצום מספר הספרדים בישיבות הליטאיות, הוא סמך כי יהיו מי אשר ידאגו לכך. ובאותה השעה, היה זה הגר”ח גריינימן טוב לכך, ואף זכה להלל ותשבחות מכל המחנכים ואלו אשר דואגים באמת לספרדים. ובכל זאת, למרות שהכל מכירים בגדלותו זו, יש משהו שמפריע להרב שך, ולכן הוא ממשיך ונלחם בו.
וכאן אנו מגיעים לנקודה הכואבת להרב שך, שהיא עולה אצלו מעל לכל. להרב שך כואב, כי אין מקבלים דעתו. על כך המאבק. לא אכפת לו שהגר”ח גריינימן צודק, וכי מה הוא עושה, חשוב וחיוני לקיומם הרוחני של אותן הנשמות. חשוב לו הרבה יותר, שכולם יתבטלו בפניו. ומאחר והגר”ח גריינימן חושב קודם על נשמותיהם של בני הספרדים, לכן הרב שך נלחם בו, וקובע כי הוא “טרייף”.
וכאן אנו מגיעים בעצם לנקודה המקפת הכל, וזו אשר גרמה לכל הבעיות עם הרב שך בעשרים השנה האחרונות.
מלחמתו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בכ”ק מרן האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, היתה אחת ויחידה, של “קבלו דעתי”. גם כאשר על השולחן היו נושאים שהכל, כולל הליטאים סברו כי האדמו”ר מגור זצ”ל צודק, ובכל זאת, הרב שך עזב ופרש ממועצת גדולי התורה, אך ורק מפני שלא קבלו דעתו.
ומה לנו יותר מפרשת היחודיים, זו אשר שברה בין השניים. כאשר כ”ק מרן האדמו”ר זצוק”ל מגור טען כי חייבים לחלק את הכספים שוה בשוה בין כל מוסדות התורה, וכי כל אחד יקבל על פי מספר התלמידים, היה זה הרב שך שלחם וטען, כי יש לחלק על פי שיטה שתתן לכל אחד סכום כפי שיחליטו. באותה שעה, לא היה אפילו גדול אחד במועצה שהסכים עמו, הכל ידעו כי האדמו”ר מגור צודק. אבל, הרב שך רצה דרך כספים אלו לחזק גופים מסויימים ממקורביו, ובעיקר את שלמה לורנץ שאז היה יו”ר ועדת הכספים והיה ממונה על חלוקה זו, לכן הוא נלחם למען דבר שהיה מחדיר שנאה ומחלוקת קשה. ולמרות שהרב שך אישית ידע והבין, כי הצעתו של האדמו”ר מגור היא הנכונה, וכי רוב רובם של גדולי ישראל סבורים כמוהו בענין זה, ובכל זאת הרב שך כעס וזעם.
ולכאורה, מדוע לא יכל להשיב לשלמה לורנץ, כי רוב הגדולים סבורים אחרת, ולכן אין טעם עוד להיאבק, ולהשאיר את אגודת ישראל שלימה! אלא, להרב שך כאב משהו אחר לגמרי ללא כל קשר לתוכנו של אותו נושא. ה“קבלו דעתי” זה מה שכאב לו, הוא רצה כי הכל יאמרו, כי אין ספק כי חייבים לקבל דעתו, וכי חייבים לעשות כפי שהוא אומר, ובכל זאת מבקשים ממנו שיסכים לשנות דעתו. במקרה שכזה יתכן והוא היה מקבל. אך, כאשר כ”ק האדמו”ר מגור לא התרפס אליו בנוסח שכזה, אלא טען כי דעתו שונה וכי הרב שך בענין זה טועה, כאן נשבר הכל.
וזה בדיוק מה שקורה עתה עם הספרדים. מי שיתבונן, על מה ומדוע נלחם הרב שך בספרדים בצורה כל כך מרה וגסה, יגיע לאותה מסקנה, כי לא הישיבה בקואליציה זו מה שמפריעה להרב שך. כבר מצאנו מצבים הרבה יותר גרועים שהרב שך נתן לכך את ידו. להרב שך כואב, כי הספרדים אינם מקבלים דעתו.
אין כל ספק, כי לו היו הספרדים עולים ומתרפסים להרב שך, ואומרים לו כי את דעתו מכבדים, וכי על פי הכרעתו כך יעשו, אך הם מבקשים כי יתיר להם לשבת בקואליציה, הסבירות אומרת, כי הוא היה מוצא להם התירים. ובכדי להבין זאת, עלינו לחזור קצת אחורנית, שם נלמד, כי הרב שך היה זה אשר התיר דבר הזועק לשמים, ושבר בכך את העקרונות החרדיים.
ידוע היה הכלל הגדול, כי החרדים אינם יכולים לשבת בממשלה. גם כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, הצטרפו אך ורק לקואליציה. והסיבה לכך, מפני שהחרדים אינם יכולים לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ובעיקר לנושאים הקשורים בהלכה. ולדוגמא, חילול שבת. בכל מקרה קיימות חילולי שבת על ידי הממשלה, ולכן, בקואליציה אין נושאים באחריות למחדלי הממשלה, וכך, לא התירו בשעתו אפילו תפקידי “סגני שרים”. גם על כך היה ויכוח, ובשלב ראשון כלל לא התירוהו.
כאן היה המבדיל שבין אגודת ישראל החרדית לבין המפד”ל הלאומית – דתית. הם ישבו בממשלה עצמה, ולא קיבלו את הגישה החרדית בענין זה.
אך, כאשר ש”ס יצאה אל הדרך, ובאותן הימים הם היו קשורים להרב שך וקיבלו דעתו, ניצבת היתה בפניהם השאלה, האם עושים הם כאגודת ישראל, או כהמפד”ל. לכאורה, כאשר ש”ס מצהירה על עצמה כי היא חרדית, עליה לעשות כפי שאגודת ישראל נהגה, ולשבת אך ורק בקואליציה. אך, היה זה הרב שך שקבע, כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה, ונתן להם דין כמו ל“מפד”ל”.
ובכל זאת, הרב שך לא הצהיר אז כי ש”ס אינם חרדים. ההיפך, הוא קרא להם “חרדים” ובכל הזדמנות ציין כי מדובר ב“ספרדים-חרדים”. ובכל זאת, הוא זה אשר שבר את העקרון החרדי שקבע כי אסור לשאת באחריות.
ורבים לא הבינו, איך זה קורה? ועוד יותר קשה הוא בימינו אלה, כאשר הרב שך טוען כי אסור לשבת בממשלה הנוכחית מאחר ונושאים בה אחריות, ואם כן נשאלת השאלה, האם בחילולי שבת יש הבדל באיזו ממשלה שזו, של הליכוד או של המערך?
ובכל זאת, בשעתו, התיר הרב שך לש”ס לשאת אחריות על חילולי שבת, ואילו היום הוא נלחם נגדם. והתשובה לכך היא אחת ויחידה. אז, היו אלו ראשי ש”ס שבאו והתרפסו אליו, הם אמרו לו כי הם מקבלים דעתו, ולכן הוא התיר להם כל מה שרצו. עתה, כאשר אינם מקבלים דעתו, הכל אסור.
כאשר מסכמים אנו נושא זה, מגיעים אנו למסקנה אחת ויחידה, כי הבעיה של הרב שך היתה והינה, ה“קבלו דעתי”. הוא לא מתעניין בתוכן הדברים. הוא מוכן להרחיק לכת עד כדי המפד”ל ועוד יותר. הוא המציא נוסח חדש בעולם הליטאי, והוא, כי ה“קבלו דעתי” זו עומדת מעל לעיקרי תורה, והיא זו המכתיבה את ה“השקפה”הליטאית.
הרב שך החריב והרס את עולמה של תורה. הוא שבר את יסודות ה“השקפה” החרדית, וגרם לכך, שלא התורה היא העיקר, אלא הגאוה, היוהרה, והשחצנות האישית, היא העומדת מעל לתורה ומצווות.
ימינו אלה, הם ימי הרהור ומחשבה, מה קורה לו להרב שך. מדוע הוא לא נותן את היד לשלום ואחדות. ועד כדי כך, שאפילו בגדולי הליטאים והספרדים הוא נלחם. בעבר, - עד לפני מספר שנים – האמינו, כי הוא נלחם רק בחסידים, ובכך היו אשר רצו להצדיק את מעשיו בטענה, כי מדובר ב“שיטה”, וכי זכותו כליטאי להלחם בעד ההשקפה הליטאית האנטי חסידית. אך, ככל שעברו הימים, התברר יותר ויותר, כי ההשקפה הליטאית האנטי חסידית היתה רק נימוק בכדי להצדיק משהו אחר לגמרי.
לכאורה, גדול בתורה, מדותיו שונים בתכלית. וכאשר עוסקים במי שהוא מנהיג ציבור, עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וזו חייבת לשבור “גדולים” מסוגו של הרב שך. ולמשל, כאשר יש לנו עסק עם מנהיג שהוא רע במידותיו, כאשר הוא מקבל את ההנהגה, הוא חייב לשבור את עצמו בתחומים שונים, בשל טובת הציבור.
אותו דבר נמצא עם מנהיגים שהם רכים וקלים, אלו חייבים להקשיח עצמם בשעות שכאלו. למנהיג ציבור אחריות כלל ציבורית, ועליו לשקול דברים בהיקף שונה.
והנה, כאשר עוסקים אנו בתוככי הציבור הליטאי, היכן שלכאורה הרב שך יכול להגיע להשפעה מירבית, קורה שם משהו מחריד. ונקח לדוגמא, את הגאון האדיר רבי חיים גריינימן, שכולי עלמא לא פליגי, כי מדובר בגדול בתורה, כזה, אשר המונים נוהרים לפתחו, ואשר השפעתו רבה. ובכל זאת, למרות המאמצים המרובים שמשקיעים העסקנים הליטאיים להשכין שלום בין השנים, הרב שך בשום אופן לא רוצה בכך, ועד כדי כך, שהוא זועק עליו כי הוא “טרייף”!!!
ונשאלת השאלה, מה עושה אותו “טרייף”? האם הוא עושה משהו שהוא בניגוד לתורה והלכה? התשובה על כך היא אחת וברורה. כי הגר”ח גריינימן הוא “גדול” השומר על קלה כבחמורה. הוא “חזון איש’ניק” במלוא מובן המילה, ולולא היתה כאן בעיה אחרת ושונה בתכלית, הוא נמנה היה היום, על גדולי הליטאים בדורנו.
את הגר”ח גריינימן עושה “טרייף” דבר אחד ויחיד, וזו אי הסכמתו לקבל דעתו של הרב שך בכל הקשור לש”ס ולספרדים. הוא סבור, כי הרב שך טועה, ועושה צעד שהוא מסוכן ועלול להוביל בעתיד לרעה גדולה.
וכאן, נשאלת לכאורה השאלה, כאשר ניצבת דעתו של הגר”ח גריינימן מול דעתו של הרב שך, את דעתו של מי יש לקבל? לכאורה יאמר כל ליטאי, כי הרב שך קודם להגר”ח גריינימן. אך, במקרה שלפנינו אין אמת בכך, דעתו של הגר”ח גריינימן קודמת לדעתו של הרב שך.
זה עשרות שנים, שהגר”ח מקדיש את ימיו ושעותיו למען הציבור הספרדי. הם מצאו בביתו אוזן קשובה. לשם הם באים בכל עת, הוא הפך אבא לרבים מן הספרדים המשכימים לפתחו. עוד הרבה שנים לפני שהרב שך כלל חדר להנהגה, היה כבר הגר”ח גריינימן אביהם הרוחני של אלפי ספרדים. ולכן, כאשר הרב שך מתמודד עם הגר”ח גריינימן בענין הספרדים, יש להגר”ח גריינימן הרבה מה לומר. וכאשר הוא טוען, כי הרב שך במעשיו גורם שנאבד דורות של ספרדים, וכי רבים מהם יילכו לאיבוד, הוא צודק במאת האחוזים.
בל נשכח, כי במשך השנים, כאשר הרב שך אסר להכניס בישיבות הליטאיות יותר מאחוז מסויים של ספרדים, היה זה הגר”ח גריינימן שחיפש להם מחסה. ובעוד שהרב שך הפקירם, כאשר קבע אחוז מסויים ולא דאג לכך, שיהיה לאלו לאן ללכת, הרי שהגר”ח גריינימן חשב על כל אחד מהם. כל נשמה היתה לו יקרה. אז למדנו מה ההבדל בין הרב שך להגר”ח גריינימן. הרב שך הפקיר מאות ואלפי ספרדים לחינוך שאינו חרדי. ולעומת זאת, הגר”ח גריינימן לחם על כל נשמה, וחיפש לה מקום מחסה. לכן, בכל הקשור בענין הספרדים, אין ספק, כי דעתו של הגר”ח גריינימן היא יציבה וחזקה, וחייבים להתחשב בה.
אבל, הרב שך כלל אינו רוצה להתחשב בה. לו מפריע משהו אחר, המגלה את תוכו של הרב שך.
לכאורה, גם הרב שך כאשר קבע אחוז מסויים של ספרדים בישיבות הליטאיות, הוא לא התכוון כי האחרים יופקרו חלילה לחינוך החילוני. גם הוא היה רוצה כי ימצא להם מקום. אבל הוא לא דאג לכך. בשעתו כאשר קבע את הקביעה האומללה של צמצום מספר הספרדים בישיבות הליטאיות, הוא סמך כי יהיו מי אשר ידאגו לכך. ובאותה השעה, היה זה הגר”ח גריינימן טוב לכך, ואף זכה להלל ותשבחות מכל המחנכים ואלו אשר דואגים באמת לספרדים. ובכל זאת, למרות שהכל מכירים בגדלותו זו, יש משהו שמפריע להרב שך, ולכן הוא ממשיך ונלחם בו.
וכאן אנו מגיעים לנקודה הכואבת להרב שך, שהיא עולה אצלו מעל לכל. להרב שך כואב, כי אין מקבלים דעתו. על כך המאבק. לא אכפת לו שהגר”ח גריינימן צודק, וכי מה הוא עושה, חשוב וחיוני לקיומם הרוחני של אותן הנשמות. חשוב לו הרבה יותר, שכולם יתבטלו בפניו. ומאחר והגר”ח גריינימן חושב קודם על נשמותיהם של בני הספרדים, לכן הרב שך נלחם בו, וקובע כי הוא “טרייף”.
וכאן אנו מגיעים בעצם לנקודה המקפת הכל, וזו אשר גרמה לכל הבעיות עם הרב שך בעשרים השנה האחרונות.
מלחמתו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בכ”ק מרן האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, היתה אחת ויחידה, של “קבלו דעתי”. גם כאשר על השולחן היו נושאים שהכל, כולל הליטאים סברו כי האדמו”ר מגור זצ”ל צודק, ובכל זאת, הרב שך עזב ופרש ממועצת גדולי התורה, אך ורק מפני שלא קבלו דעתו.
ומה לנו יותר מפרשת היחודיים, זו אשר שברה בין השניים. כאשר כ”ק מרן האדמו”ר זצוק”ל מגור טען כי חייבים לחלק את הכספים שוה בשוה בין כל מוסדות התורה, וכי כל אחד יקבל על פי מספר התלמידים, היה זה הרב שך שלחם וטען, כי יש לחלק על פי שיטה שתתן לכל אחד סכום כפי שיחליטו. באותה שעה, לא היה אפילו גדול אחד במועצה שהסכים עמו, הכל ידעו כי האדמו”ר מגור צודק. אבל, הרב שך רצה דרך כספים אלו לחזק גופים מסויימים ממקורביו, ובעיקר את שלמה לורנץ שאז היה יו”ר ועדת הכספים והיה ממונה על חלוקה זו, לכן הוא נלחם למען דבר שהיה מחדיר שנאה ומחלוקת קשה. ולמרות שהרב שך אישית ידע והבין, כי הצעתו של האדמו”ר מגור היא הנכונה, וכי רוב רובם של גדולי ישראל סבורים כמוהו בענין זה, ובכל זאת הרב שך כעס וזעם.
ולכאורה, מדוע לא יכל להשיב לשלמה לורנץ, כי רוב הגדולים סבורים אחרת, ולכן אין טעם עוד להיאבק, ולהשאיר את אגודת ישראל שלימה! אלא, להרב שך כאב משהו אחר לגמרי ללא כל קשר לתוכנו של אותו נושא. ה“קבלו דעתי” זה מה שכאב לו, הוא רצה כי הכל יאמרו, כי אין ספק כי חייבים לקבל דעתו, וכי חייבים לעשות כפי שהוא אומר, ובכל זאת מבקשים ממנו שיסכים לשנות דעתו. במקרה שכזה יתכן והוא היה מקבל. אך, כאשר כ”ק האדמו”ר מגור לא התרפס אליו בנוסח שכזה, אלא טען כי דעתו שונה וכי הרב שך בענין זה טועה, כאן נשבר הכל.
וזה בדיוק מה שקורה עתה עם הספרדים. מי שיתבונן, על מה ומדוע נלחם הרב שך בספרדים בצורה כל כך מרה וגסה, יגיע לאותה מסקנה, כי לא הישיבה בקואליציה זו מה שמפריעה להרב שך. כבר מצאנו מצבים הרבה יותר גרועים שהרב שך נתן לכך את ידו. להרב שך כואב, כי הספרדים אינם מקבלים דעתו.
אין כל ספק, כי לו היו הספרדים עולים ומתרפסים להרב שך, ואומרים לו כי את דעתו מכבדים, וכי על פי הכרעתו כך יעשו, אך הם מבקשים כי יתיר להם לשבת בקואליציה, הסבירות אומרת, כי הוא היה מוצא להם התירים. ובכדי להבין זאת, עלינו לחזור קצת אחורנית, שם נלמד, כי הרב שך היה זה אשר התיר דבר הזועק לשמים, ושבר בכך את העקרונות החרדיים.
ידוע היה הכלל הגדול, כי החרדים אינם יכולים לשבת בממשלה. גם כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, הצטרפו אך ורק לקואליציה. והסיבה לכך, מפני שהחרדים אינם יכולים לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ובעיקר לנושאים הקשורים בהלכה. ולדוגמא, חילול שבת. בכל מקרה קיימות חילולי שבת על ידי הממשלה, ולכן, בקואליציה אין נושאים באחריות למחדלי הממשלה, וכך, לא התירו בשעתו אפילו תפקידי “סגני שרים”. גם על כך היה ויכוח, ובשלב ראשון כלל לא התירוהו.
כאן היה המבדיל שבין אגודת ישראל החרדית לבין המפד”ל הלאומית – דתית. הם ישבו בממשלה עצמה, ולא קיבלו את הגישה החרדית בענין זה.
אך, כאשר ש”ס יצאה אל הדרך, ובאותן הימים הם היו קשורים להרב שך וקיבלו דעתו, ניצבת היתה בפניהם השאלה, האם עושים הם כאגודת ישראל, או כהמפד”ל. לכאורה, כאשר ש”ס מצהירה על עצמה כי היא חרדית, עליה לעשות כפי שאגודת ישראל נהגה, ולשבת אך ורק בקואליציה. אך, היה זה הרב שך שקבע, כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה, ונתן להם דין כמו ל“מפד”ל”.
ובכל זאת, הרב שך לא הצהיר אז כי ש”ס אינם חרדים. ההיפך, הוא קרא להם “חרדים” ובכל הזדמנות ציין כי מדובר ב“ספרדים-חרדים”. ובכל זאת, הוא זה אשר שבר את העקרון החרדי שקבע כי אסור לשאת באחריות.
ורבים לא הבינו, איך זה קורה? ועוד יותר קשה הוא בימינו אלה, כאשר הרב שך טוען כי אסור לשבת בממשלה הנוכחית מאחר ונושאים בה אחריות, ואם כן נשאלת השאלה, האם בחילולי שבת יש הבדל באיזו ממשלה שזו, של הליכוד או של המערך?
ובכל זאת, בשעתו, התיר הרב שך לש”ס לשאת אחריות על חילולי שבת, ואילו היום הוא נלחם נגדם. והתשובה לכך היא אחת ויחידה. אז, היו אלו ראשי ש”ס שבאו והתרפסו אליו, הם אמרו לו כי הם מקבלים דעתו, ולכן הוא התיר להם כל מה שרצו. עתה, כאשר אינם מקבלים דעתו, הכל אסור.
כאשר מסכמים אנו נושא זה, מגיעים אנו למסקנה אחת ויחידה, כי הבעיה של הרב שך היתה והינה, ה“קבלו דעתי”. הוא לא מתעניין בתוכן הדברים. הוא מוכן להרחיק לכת עד כדי המפד”ל ועוד יותר. הוא המציא נוסח חדש בעולם הליטאי, והוא, כי ה“קבלו דעתי” זו עומדת מעל לעיקרי תורה, והיא זו המכתיבה את ה“השקפה”הליטאית.
הרב שך החריב והרס את עולמה של תורה. הוא שבר את יסודות ה“השקפה” החרדית, וגרם לכך, שלא התורה היא העיקר, אלא הגאוה, היוהרה, והשחצנות האישית, היא העומדת מעל לתורה ומצווות.
