יום שני, 28 בנובמבר 2011

דרדור השקפיסטי


רבה של בריסק מתגלגל בקברו ממעשיו של הרב שך הרוצה לחדור לרבנות הראשית למרות שרבה של בריסק לחם בה בכל כוחו

אין ספק, כי לו היה חי היום רבה של בריסק, הוא היה מכריז על צום ואבל, הוא היה קורע קריעה, בראותו מה עולל מי שמנסה ליצור את הרושם כאילו הוא ממשיך דרכו ועושה רצונו. בשעה זו מתגלגל רבה של בריסק בקברו, מן השבר ששבר לרסיסים מנהיג ליטאי בני ברק הרב אליעזר מנחם מן שך, כאשר התיר את הרבנות הראשית, עד כדי כך, שללא שמץ של בושה נאבק לתפוס את ההנהגה בה.
    אין זו הפעם הראשונה, שהרב שך נאבק על עמדות ברבנות הראשית. עובדה היא שהוא החדיר מאנשיו לכל פינה אפשרית. אך מה שחמור ביותר, קורה בימים אלה. הרב שך נאבק על מועצת הרבנות הראשית, מועצה שבה נלחם רבה של בריסק בכל כוחו, הוא ראה בה עבודה זרה ממש, וללא כל שמץ של בושה ונקיפות מצפון, הורה הרב שך לאנשיו להיאבק ולנסות להחדיר בה מאנשיו.
    הפשע הגדול החל לפני מספר חדשים, כאשר הורה לנציגו משה גפני להיאבק ולהיכלל בגוף הבוחר את מועצת הרבנות הראשית. מצד הדין, ובמיוחד על פי השקפתו של הרב מבריסק, אסור היה בכלל להיכלל בגוף הבוחר מועצה של עבודה זרה. מי שהכיר את השקפתו של הרב מבריסק בסוגיה זו של מועצת הרבנות הראשית מזדעזע כשמעלה על הדעת אפשרות, כי מי שמתיימר להיות מן היחידים שרבה של בריסק נתן הסכמה לספרו, יהיה זה אשר יבגוד בו בגידה כל כך קשה.
    מי שאינו בקי בהיסטוריה, יש להקדים ולציין, כי רבה של בריסק עמד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית, ולא מפני האנשים שמילאו את מועצת הרבנות הראשית שלא היו לרוחו. ההיפך, חברי המועצה היו דוקא כאלו שהיו “גדולים”, חלק מהם כבר הלכו לעולמם, והאחרים היו מראשי הליטאים. כל חלקי הרבנות בשעתו היו מורכבים מאישים גדולים ונכבדים, ומי לנו עוד כהרב יוסף שלום אלישיב, שהוא היום משנה למלך בציבור הליטאי, שהיה חבר בית דין הגדול, יחד עם הרב בצלאל ז’ולטי ז’’ל, הרב גולדשמיד ועוד אחרים שהינם מסלתה ומשמנה של היהדות החרדית.
    ובכל זאת, סבר רבה של בריסק כי אסור בשום אופן לשתף פעולה עם מוסד זה. הוא טען כי עצם הרבנות פסול, ואין זה משנה מי יהיו חברי בית דין הגדול, ואף לא מי שיהיו חברי מועצת הרבנות הראשית. עד כדי כך, שרבה של בריסק שרצה לתת תוקף מיוחד לחומרה שהוא רואה במהותה של הרבנות, אסר לעבור על המדרכה היכן שבנו בשעתו את “היכל שלמה” שהוא מרכז הרבנות הראשית, כך הבינו עד היכן הוא מרחיק לכת בענין זה. הוא ראה ברבנות את מהותה של המזרחי, ומאחר והוא נלחם נגד השקפתה של המזרחי, ממילא לא היה כל מקום לשתף פעולה עם הרבנות הראשית.
    את זאת הבינו הכל. בשעתו לא היה מי שיעיז לדרוך בבנין זה, ופרט לכמה רבנים גדולים שהיו נוגעים בדבר, ביניהם חברי בית הדין הגדול, וחברי מועצת הרבנות הראשית, כל הציבור סלד וברח משם.
    יצויין, כי בשל עמדתו זו של רבה של בריסק, לא דחפה עצמה אגודת ישראל למוסדות הרבנות, ועד לאחרונה, כאשר הרב שך החל לדחוף אנשיו לכיוון זה, לא עלה על הדעת אפשרות של שיתוף פעולה. בציבור האגודאי מקובל היה שישנם כאלו הדוחפים עצמם לרבנת על בסיס אישי, אך מעולם לא נקטו בעמדה רשמית בענין, החרדים היו מן העבר השני של הרבנות הראשית.
    זכור עדיין מה קרה בשעתו, כאשר הקימו את המועצות הדתיות, לקח זמן עד אשר החרדים הכירו במוסד זה, כאשר הגיעו למסקנה כי מאבדים עמדות בסיסיות בעיר. אבל בבני ברק, בשל העובדה כי מדובר ברבנות, לא איפשרו להקים זאת. וכאשר הוקם, הוחרם על ידי רבני העיר, ואין משתפים פעולה עימהם.
    אין ולא היה מי שהיו צריכים לעמוד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית יותר מאשר ראשי הליטאים, ובמיוחד אנשיו של הרב שך. ההשקפיסטים שפכו אש וגפרית על הרבנות הראשית בכל השנים, והנה, הורה הרב שך לנציגו משה גפני לדחוף את עצמו לגוף הבוחר, ועתה הורה לו לעשות ככל שיוכל, על מנת לבחור שניים מאנשיו למועצה זו.
    במה שקורה, מתברר משהו נוסף וחמור, המוכיח עד להיכן התדרדרו ההשקפיסטים מבני ברק, ואיך השקר שם חוגג. בעבר, כאשר האשימו את הרב אלישיב כי בגד ברבה של בריסק, היו אשר טענו כי הוא עשה זאת ברשות. אמנם רשמית לא קיבל רשות, אך לא הורו לו לעזוב את הרבנות הראשית. אבל, הוא ידע עד כמה הדבר חמור, וכי הרבנות הראשית אינה מוכרת על ידי היהדות החרדית.
    והנה, הרב אלישיב פעיל ובכל כוחו בבחירת רבנים למועצת הרבנות הראשית. מי שצריך היה לעמוד בראש הלוחמים נגד, ולהסביר מדוע אין לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, הוא זה אשר דוחף ונלחם למען החדרת רבנים קרובים להשקפה הליטאית למועצת הרבנות הראשית.
    משהו נוסף המוכח כאן, עד כמה חדורים הרב שך והרב אלישיב בהשקפה מזרחיסטית, עד כדי כך, שכל מהותם היא השקפת המזרחי. רבה של בריסק הבהיר לא אחת מדוע הוא מתנגד לרבנות הראשית, הוא הסביר זאת, בהתנגדות למציאות, הוא  אף הוסיף, כי זו שיטת המזרחי, ואילו על החרדים להיאבק נגד שיטה זו שאינה מקובלת, ולכן יש לפסול את הרבנות הראשית.
    הרב שך, שהיה צריך ללכת בדרכו של רבה מבריסק, ולהחרים מוסד זה, לא רק שאינו עושה זאת, אלא מוכיח במעשיו, כי מהותו במזרחי, וכי השקפתו השקפת המזרחי, ולכן הוא נאבק ובכל הכח בעד תפיסת עמדות במוסד זה, שהיה צריך להיות מוקצה מחמת מיאוס, ואסור בשיתוף פעולה.
    במשך דור שלם, לימדונו בישראל, כי הרבנות הראשית זהו מוסד של הרבנות, אשר ממנה התרחק כל בעל נפש. היהדות החרדית והרבנות הראשית תרתי דסתרי הם. מי שניסה להחדיר זאת היה הרב עובדיה יוסף, שראה עצמו קרוב יותר לחרדים.
    כאן המקום לציין, עד היכן מזוייף מתוכו היא השקפתו של הרב שך. בשנות כהונתו של הרב עובדיה יוסף ברבנות הראשית, זעם הרב שך עליו זעם רב. והוא הסביר זאת, בכך שבניגוד להרב גורן, הרב עובדיה יוסף גרוע בהרבה. הרב שלמה גורן, הינו מזרחניק, והשקפתו אינה חרדית, וממילא אינו מסוכן ליהדות החרדית, אך הרב עובדיה יוסף, הרואה עצמו חרדי, הוא זה המקרב מוסדות ואישים חרדים לרבנות הראשית, ולכן הוא מסוכן, ויש להחרימו. ועד כדי כך, שהרב שך לא רצה לשבת עמו ליד שולחן אחד. תנאי התנה בכמה אירועים אשר אליהם בא כי יעזוב בטרם יגיע הרב יוסף, ואיך שהוא הגיע, הרב שך קם ועזב את המקום.
    היו אשר הבינו זאת, במאבקו של הרב שך ברבנות הראשית, הוא ראה ברבנות הראשית משהו חמור כל כך, שלא היה מוכן לשבת עם הרב הראשי ליד שולחן אחד. והנה, ברגע שיש לו אפשרות להחדיר את אנשיו לשם, לא רק שמוסד זה אינו מוחרם יותר, אלא הוא מכשיר אותה.
    במעשהו זה של הרב שך, מוכח משהו נוסף, המחזק את הטיעון, כי אין להרב שך שיטה, הוא בס”ה כדאיניק, ומה שטוב באותה שעה זה מה שטוב, ולכן אסור היה להיות בקואליציה כאשר הוא חשש כי הכיבודים יהיו לחסידים, בו ברגע שהכיבוד של יו”ר וועדת הכספים הובטח לאיש שלו שלמה לורנץ מיד הותרה הקואליציה.
    אותו דבר קרה עם ש”ס, לאחרים אסר להיכנס לממשלה, וכאשר רצה בטובת ש”ס, בכדי לפגוע באגו”י, מותרת היתה ההשתתפות בממשלה, כך נמצא לאורך כל הדרך, מה שהיה אסור קודם לכן, ברגע שהדבר השתלם לו, זה הותר.
    ומה לנו יותר מן החינוך החרדי, אשר במשך דור שלם נלחמו שחלילה לא תהיה למשרד החינוך השפעה כלשהי על החינון הטהור, והנה, ברגע שאיש שלו יכל להיות מנהל המחלקה לחינון חרדי, ונדמה היה כי הוא ישלוט על החינוך החרדי לתקופת מה, הוא תבע להקים מחלקה לחינוך חרדי, למרות שברור היה כי בכך מסכנים את העתיד, מאחר וביום ומפלגת העץ לא תהיה בקואליציה, יתפוס מקום זה נציג חילוני או אחר, ויסכן את החינוך החרדי.
    אותו דבר קורה עתה עם הרבנות הראשית. הרב שך נלחם ברבנות הראשית כל עוד לא היה סיכוי שאיש שלו יתפוס מקום בה. אך, ברגע שיש סיכוי שרבנים קרובים אליו יבחרו למועצת הרבנות הראשית, הוא מתעלם מכל מה שאמר ועשה, ומתיר את הדברים.
    כך יקרה גם ביום אשר יבחרו רבנים ראשיים, אם יוכל להציב רב משלו, ויאמין בסיכוייו להיבחר, הוא יתיר את כהונת הרבנים הראשיים, ובל נתפלא, אם עוד יקרה שרב ראשי מטעם הרבנות הראשית, יושב במרכז שולחן ועידה או כינוסי מפלגת העץ ומוסדות אחרים שלה.
    מוכח שוב בשנים האחרונות בצעד אחר צעד, כי אין תוכן ואין אמת ב“שיטותיו” של הרב שך. אין שיטה שהיא שיטה. קיימת שיטה, וזו אומרת, אם פוליטית הענין משתלם, הכל מותר, ואם אני לא הנהנה מן העסק הזה, הכל אסור.
    זהו הפרצוף האמיתי של ה“השקפה” הבני ברקית, זו אשר במשך שנים ניסתה להטיף לאחרים. שנים שפכו את דמו של הרב עובדיה יוסף, ושל המזרחי, בו בזמן שהיום עושים הם הרבה יותר גרוע, הם מגלמים את המזרחי לאורך ולרוחב, הרב שך הוא המנהיג האמיתי של השיטה המזרחיסטית, זו אשר לוקחת בחשבון מה טוב יותר לתנועה, ולא מה שטוב יותר לאידיאה.
    אין להרב שך אידיאה, כי לו היתה קיימת, לא יכל לרקוד על אלף ואחד חתונות, ולא היה פוזל לצדדים. ההיתרים של הרב שך מזעזעים כל מי שהוא השקפיסט, מי שלמד את תורת ה“השקפה”, וידע למה הטיפו במשך שנים, נדהם להיווכח, כמה שקר היה טמון בכל מילה, ובאיזו צביעות פעלו ועבדו במשך כל השנים, אשר בהם הונו את הציבור בצורה מחרידה.
    הרב שך שבר את המחיצות, כל מה שהבדיל בינינו ובין המזרחי, איננו ולא קיים עוד. עובדה היא, שאם בעבר ידעו כי מועצת הרבנות הראשית זהו מוסד מזרחיסטי מובהק שליהודי חרדי אין דריסת רגל בו, בא הרב שך ושבר גם מחיצה זו, הוא גרם להרס וחורבן יסודות האידיאה החרדית ששמרה על מרחק מן האידיאה המזרחיסטית.
    השאלה הגדולה היא, כיצד יכולים אנשי בריסק להסתכל להרב שך בפרצוף, בעבר נלחמו במזרחי בהם ראו את האוייב הגדול, היום הם נאלצים להילחם בלא אחר, אלא במי שמתיימר לייצג את רבה של בריסק הלוחם הגדול ברבנות הראשית.
    אוי, מי היה מאמין שהרב שך ידרדר את היהדות החרדית לעברי פי פחת כפי שהוא מתדרדר בעיצומם של ימים אלה.

מנחם-אב תשנ"א