הרב שך הורה על מפקד נפרד, וממשיך לרצות ב“שלום” שהוא זקוק לו אך ורק בכדי להזיק לציבור החסידים
כאשר הכריע הרב שך לפני שבועיים על “מפקד נפרד”, והורה לאנשי מפלגתו להיערך לכך, גילה הרב שך טפח, ממה שמסתתר מאחוורי מה שקורה בשנה האחרונה. רבים תמהו ולא הבינו, וגם עתה עדיין אינם קולטים מה רוצה הרב שך, ומה מסתתר באמת מאחורי מהלכיו האחרונים. ולמסקנה שמגיעים המבינים לעומקה, כי הרב שך עושה חשבון העתיד, וכאן, חשובה לו ה“שלום”, בלעדיה הוא המפסיד.
אחת השאלות שרבים עדיין תמהים עליה, אם הרב שך אכן מוכן ורוצה שלום, מדוע הוא הורה על “מפקד נפרד”? מדוע שלא יורה על “מפקד משותף” ובכלל, האם הרב שך כל כך קצר מחשבה שאינו קולט, שזו חורצת את עתיד החרדים, וקובעת את הפילוג לנצח?
“עושי השלום” למיניהם שהשקיעו עבודה רבה ב“שלום”, לא רצו בכך. הללו קיוו, כי סוף סוף יצליחו לאחד שוב את החלקים שהפלגו בשנים האחרונות. התקוה היתה, כי יצליחו אף לאחד בין “מועצת גדולי התורה”, וממילא היו מאחדים את המפלגות. והנה, לא רק שאין הולכים בכיוון זה, אלא קובעים קביעה ברורה, שאגודת ישראל עורכת “בחירות פנימיות” בנפרד, ואילו הליטאים עורכים מפקד משלהם. פירושם של דברים כי מדובר במחנות אחרים.
ולכן לא מובן, לשם מה “שלום”? שכל קבוצה תנהל את עניניה, ואם אין רוצים מחלוקת, שאף אחד לא יתערב לשני בעניניו, ונקבל את הגישה שהליטאים היו הראשונים לקבוע אותה של“כל אחד הגדול שלו”.
מי שהספיק לשכוח נזכיר, שכאשר מועצת גדולי התורה החליטה בענין ה“רוטציה”, כי אי אפשר לכהן בכנסת יותר משתי קדנציות, היו אלו הליטאים שנלחמו נגד ההחלטה וקבעו כי ל“כל אחד הגדול שלו”, ועל סמך גישה זו, נשאר שלמה לורנץ בכנסת, למרות שבכך הוא עבר על הכרעת “מועצת גדולי התורה”.
אם מקבלים גישה זו, הרי שמלכתחילה קובעים שלכל אחד ה“מועצת שלו”, ואין אחד כותב נגד האחר, ושכל אחד ינהל את עניניו, ולמה לנו כלל לשבת יחדיו, להיפגש, ולהתכנס, דבר שלא רק שאינו מועיל, הוא מזיק ופוגע.
בכדי להבין זאת, הספיק הכינוס של מליאת הועד הפועל של אגודת ישראל העולמית. שם למדנו, שכאשר מדובר במפלגות שונות, לא ניתן לברוח ממחלוקת. בכל נושא וענין נמצא ניגודים, הגורמים לשנאה ומריבה. לעומת זאת, כאשר אין מתכנסים, וכל אחד מנהל את ענינו בעצמו, אין סיבה מדוע לריב.
ובכל זאת, הרב שך אינו רוצה גישה זו. הוא מעדיף שיישבו יחדיו, ובכל זאת שכל קבוצה תנהל לעצמה מפלגה משלה. במילים אחרות אומר הרב שך, אני רוצה את הפילוג ואת המחלוקת. ומאחר ואי אפשר כיום לליטאים להתמודד לבד בשל “אחוז החסימה” שהוא גבוה, הוא רץ יחד עם החסידים, אך לא יותר מזה. הוא לא מוכן שתיווצר שוב מפלגה אחת עם שולחן אחד של “גדולים”, הוא רוצה את הפילוג גם בעתיד.
מהי מטרתו? ומה יש לו מכך שהוא יוצר סוג “שלום” כזה, שאמנם נפגשים כאורחים, אך לא כשותפים? ההסבר לכך, הוא מפני שהרב שך זקוק לו. הוא יודע, כי אם ינצחו את הפילוג, לא יצליחו עוד הליטאים להיבנות על חשבון ציבור החסידים.
אחת הישועות שהיה לחסידים מאז הרב שך יצא למלחמה בהם, שהקימו ישיבות. בעבר, רבים מן החסידים שלחו את בניהם לישיבות הליטאיות ולא לקחו בחשבון, כי הם מעבירים את בניהם לשמד-השכיסטי. החשבון היה, כי הישיבות עסוקות בלימוד תורה ומוסר, אך אין לה כל קשר עם פוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה, לא ערבבו את הישיבות בכך. ההיפך, הללו סברו כי אסור לעשות זאת. אך, הרב שך עשה בענין זה שינוי. הוא גייס לצידו את התלמידים, ועימם הוא ניהל את המאבק.
וכאן קרתה התפנית הגדולה, שיהודי חסיד, אם הוא רוצה כי בניו ישארו חסידים, יודע כי אינו יכול לשלוח ללמוד בישיבה ליטאית בארץ ישראל, מפני שאין מנוס, הוא יהפוך להיות אוייב החסידות.
ואכן, זה בדיוק מה שהרב שך צריך. ובכדי להחזיר את הבחורים החסידים לישיבות הליטאיות, הוא זקוק ל“שלום”. בלעדי “שלום”, אלו לא יבואו. ולכן, הוא לא יוותר עתה על סוג ה“שלום” המדובר, עד כדי כך, שאפילו כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א החליט לפרסם ב“המודיע” את מכתבו של דוד יוסף בתשובה על מכתבו של הרב שך, דבר שגרר עימו עימות, ולכאורה הרב שך היה צריך לומר שלום לחסידים, הוא מיהר לבא ולהוכיח כי הוא חי ב“שלום” עם האדמו”ר מגור וכי אין מחלוקת.
הרב שך משחק הפעם בערמה רבה. הוא לא אומר את מה שהוא רוצה מן ה“שלום” הזה. אבל עושה מה שאסור. ובמקום לקרב את ה“שלום”, על ידי שתיווצר בסופו של דבר ה“אחדות”, עושה הרב שך הכל, בכדי ש“חלילה” לא תיווצר אחדות.
לא היה זמן מתאים יותר מימים אלה לכך. בשני המפלגות נערכים לבחירות, דבר שצריך להועיל ל“אחדות”. כאשר מתמודדים בבחירות, לא יכול אך אחד לטעון כי הוא קופח. הקלפי זו ההוכחה הטובה ביותר, כי החלוקה הפנימית היא בהתאם ליחסי הכוחות, ולכן לכאורה הם היו צריכים להיות הראשונים לרצות בכך. ובכל זאת, הם אינם עושים זאת, הם רוצים מפקד נפרד.
כאן נזכיר למי שהספיק לשכוח, שבהתמודדות הקודמת, בבחירות הפנימיות לפני חמש עשרה שנה ויותר, הליטאים חטפו אז מכה קשה. סיעת “ציות והגשמה” שבראשה עמדו שלמה לורנץ וחיים שאול קרליץ, קיבלו בסך הכל 21 אחוז, והפכו לסיעה שלישית בגודלה באגודת ישראל, הם טענו אז טענות שונות, כאשר האמת היתה, רבים מן הליטאים העדיפו את סיעת “שלומי אמונים”, וכאן היתה מפלתם של הליטאים. לעומת זאת עתה, יש להם הזדמנות פז להתמודד בסיעה אחת, ולהוכיח את כוחם, ובכל זאת, הם אינם עושים זאת.
הסיבה מדוע שהם רוצים מפלגה משלהם היא הפעם שונה בתכלית. הם אינם רוצים “שותפות”, הם רוצים לחתור, ולהשיג את מה שניתן בדרכי ערמה ומירמה. הם משחקים את ה“שלום” וכאילו שאין מחלוקת, וזאת אך ורק בכדי לגזול נפשות מן החסידים.
ב”ה, כיום המצב אינו עוד כלפני שנים, לכל ברור גלוי וידוע מה שקורה, והיום חושבים פעמיים בטרם שולחים את הבנים אליהם. אבל החשבון של הרב שך הוא, שה“שלום” הזה ירגיע ויסיר את הפחד הקיים, וזו תתקן את מה שהפסיד במשך השנים אשר בהן היתה המחלוקת גדולה.
יחד עם זאת, קיים דבר נוסף עמוק בהרבה, המסתתר בכל ענין ה“שלום”. זו התאפשרה רק לאחר שמרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הפך לאדמו”ר. את זה לא יכלו לעשות קודם, והסיבה לכך, מפני שהרב שך רוצה להיות ראש וראשון, דבר שהוא יכול להשיג דוקא עתה.
בעבר, הוא לחם בכ”ק מרן בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל, שקדם לו. הוא ידע כי אינו יכול ליצור מצב אשר בו הוא ראשון ולפניו. לעומת זאת עתה, בכל כינוס הוא הראשון, בשל גילו, וכך הוא יוצר מצב חדש, כזה שהוא מספר אחד.
לא הכל יתפסו את מה שמסתתר מאחורי ענין זה, בכך הוא יוצר מן עליונות לליטאים. וכאילו שהחסידים נותנים לכך את ההכשר וההסכמה. עד כדי כך, ש“המחנה החרדי” מיהר לכתוב כאילו אגודת ישראל קיבלה את מרותו של הרב שך, בו בזמן שבקושי הספיק אותו גליון להופיע ומרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הוכיח לעולם כולו, שאין מקבלים את מרותו של הרב שך, וכי “המודיע” עשה צעד המעיד יותר ממאה עדים, כי אין מקבלים את גישתו של הרב שך, וכי האדמו”ר מגור חולק עליו, אבל במקור, זה בדיוק מה שזקוק לו הרב שך, ועל כך הוא משקיע את כוחותיו, הוא רוצה כי הליטאים יזכו בעליונות סמכותית, למרות שמעשית זה לא קיים, אבל מבחינה תעמולתית זה נראה ככה. כאשר נכנסים שלשה “גדולים” לאולם, והרב שך תמיד בראש, זה נראה כאילו שהוא ראשון וכי נוטים לפיו.
מי שישים לב, ימצא כי החדשים האחרונים, עשו הליטאים כל מאמץ לשכתב דברים, כאילו שכ”ק מרן האדמו”ר מגור מקבל את דעתו של הרב שך, ולא כי השנים הגיעו להבנה והסכמה מתוך שיקול משותף. כאן מונח העוקץ של הענין, וזה מה שרוצים הליטאים, לא חשובה להם ההחלטה, חשוב להם, כי יאמרו כי הרב שך הוא זה שהכריע וכי הכל הלכו לפיו, וכאן בעצם מונחת המירמה הגדולה.
הרב שך יסכים היום לכל הסדר, אשר בו הוא יהיה המכריע. הסיבה מדוע שאי אפשר לאחד בין שני המועצות של “גדולי התורה”, הוא אך ורק מפני שהרב שך אינו מקבל את העקרון שהיה מקודש זה שנים, לפיו “הולכים בתר הרוב”, וכפי שרוב ה“גדולים” הכריעו כך עושים. הרב שך רוצה את העקרון הקיים ב“מועצת” של הליטאים, לפיו כל המועצה תאמר כך, והרב שך אחרת, הרי שדעתו של הרב שך היא הקובעת. זו הסיבה גם מדוע אין מכנסים ישיבות של המועצת הליטאית, וכפי שהתבטאו ואמרו לא אחת כמה מן ה“גדולים” הליטאים, שעבורים השתתפות בישיבה כזו הוא בזבוז זמן. צריך לעלות לבית הרב שך, לשאול מה הוא אומר, וזו בעצם ההכרעה.
מעשית, היו מכנסים ישיבות מועצה, רק בכדי להוכיח שגם להם “גדולים” אך לא יותר מזה. לענין ההכרעה, חשוב להם שיידעו שקיים רק אחד שהוא מכריע, וכי הוא עומד מעל לכל.
ולכן, היתה זו ישועה, כאשר כ”ק מרן האדמו”ר מגור עשה אחרת מהרב שך, והחליט כפי שהחליט ב“המודיע”, זו קבעה קביעה ברורה, שהרב שך אינו המכריע לכל. ודוקא זו, היא הדוחפת עתה את הרב שך, להמשיך ולעשות כל מאמץ לכינוסים נוספים. הוא רוצה “הצגה” ב“וועד הישיבות” כפי שעשו ב“חינוך העצמאי” וב“אגודת ישראל”, זו משרתת אותו בלבד, ולכן הוא דוחף אליה.
לשם כך זקוק הרב שך ל“שלום”. את זאת הוא לא יצליח לעשות בלי “שלום”, אך אינו זקוק ל“אחדות” בכדי להשיג זאת. וזו הסיבה, מדוע הוא עושה הכל, שתאפשר לו להוציא מן החסידים את המקסימום, ולתת לציבור החרדי את המינימום. עובדה היא, כי הוא עושה כל מה שאפשר לחבל ב“אחדות” גם בשעה של בחירות פנימיות, שאין טובה ממנה לתקן את אשר עיוות בפילוגה של היהדות החרדית.
כאשר הכריע הרב שך לפני שבועיים על “מפקד נפרד”, והורה לאנשי מפלגתו להיערך לכך, גילה הרב שך טפח, ממה שמסתתר מאחוורי מה שקורה בשנה האחרונה. רבים תמהו ולא הבינו, וגם עתה עדיין אינם קולטים מה רוצה הרב שך, ומה מסתתר באמת מאחורי מהלכיו האחרונים. ולמסקנה שמגיעים המבינים לעומקה, כי הרב שך עושה חשבון העתיד, וכאן, חשובה לו ה“שלום”, בלעדיה הוא המפסיד.
אחת השאלות שרבים עדיין תמהים עליה, אם הרב שך אכן מוכן ורוצה שלום, מדוע הוא הורה על “מפקד נפרד”? מדוע שלא יורה על “מפקד משותף” ובכלל, האם הרב שך כל כך קצר מחשבה שאינו קולט, שזו חורצת את עתיד החרדים, וקובעת את הפילוג לנצח?
“עושי השלום” למיניהם שהשקיעו עבודה רבה ב“שלום”, לא רצו בכך. הללו קיוו, כי סוף סוף יצליחו לאחד שוב את החלקים שהפלגו בשנים האחרונות. התקוה היתה, כי יצליחו אף לאחד בין “מועצת גדולי התורה”, וממילא היו מאחדים את המפלגות. והנה, לא רק שאין הולכים בכיוון זה, אלא קובעים קביעה ברורה, שאגודת ישראל עורכת “בחירות פנימיות” בנפרד, ואילו הליטאים עורכים מפקד משלהם. פירושם של דברים כי מדובר במחנות אחרים.
ולכן לא מובן, לשם מה “שלום”? שכל קבוצה תנהל את עניניה, ואם אין רוצים מחלוקת, שאף אחד לא יתערב לשני בעניניו, ונקבל את הגישה שהליטאים היו הראשונים לקבוע אותה של“כל אחד הגדול שלו”.
מי שהספיק לשכוח נזכיר, שכאשר מועצת גדולי התורה החליטה בענין ה“רוטציה”, כי אי אפשר לכהן בכנסת יותר משתי קדנציות, היו אלו הליטאים שנלחמו נגד ההחלטה וקבעו כי ל“כל אחד הגדול שלו”, ועל סמך גישה זו, נשאר שלמה לורנץ בכנסת, למרות שבכך הוא עבר על הכרעת “מועצת גדולי התורה”.
אם מקבלים גישה זו, הרי שמלכתחילה קובעים שלכל אחד ה“מועצת שלו”, ואין אחד כותב נגד האחר, ושכל אחד ינהל את עניניו, ולמה לנו כלל לשבת יחדיו, להיפגש, ולהתכנס, דבר שלא רק שאינו מועיל, הוא מזיק ופוגע.
בכדי להבין זאת, הספיק הכינוס של מליאת הועד הפועל של אגודת ישראל העולמית. שם למדנו, שכאשר מדובר במפלגות שונות, לא ניתן לברוח ממחלוקת. בכל נושא וענין נמצא ניגודים, הגורמים לשנאה ומריבה. לעומת זאת, כאשר אין מתכנסים, וכל אחד מנהל את ענינו בעצמו, אין סיבה מדוע לריב.
ובכל זאת, הרב שך אינו רוצה גישה זו. הוא מעדיף שיישבו יחדיו, ובכל זאת שכל קבוצה תנהל לעצמה מפלגה משלה. במילים אחרות אומר הרב שך, אני רוצה את הפילוג ואת המחלוקת. ומאחר ואי אפשר כיום לליטאים להתמודד לבד בשל “אחוז החסימה” שהוא גבוה, הוא רץ יחד עם החסידים, אך לא יותר מזה. הוא לא מוכן שתיווצר שוב מפלגה אחת עם שולחן אחד של “גדולים”, הוא רוצה את הפילוג גם בעתיד.
מהי מטרתו? ומה יש לו מכך שהוא יוצר סוג “שלום” כזה, שאמנם נפגשים כאורחים, אך לא כשותפים? ההסבר לכך, הוא מפני שהרב שך זקוק לו. הוא יודע, כי אם ינצחו את הפילוג, לא יצליחו עוד הליטאים להיבנות על חשבון ציבור החסידים.
אחת הישועות שהיה לחסידים מאז הרב שך יצא למלחמה בהם, שהקימו ישיבות. בעבר, רבים מן החסידים שלחו את בניהם לישיבות הליטאיות ולא לקחו בחשבון, כי הם מעבירים את בניהם לשמד-השכיסטי. החשבון היה, כי הישיבות עסוקות בלימוד תורה ומוסר, אך אין לה כל קשר עם פוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה. ואכן, כך היה במשך עשרות שנים. ראשי הישיבות, למרות שהם אישית היו עסוקים בפוליטיקה, לא ערבבו את הישיבות בכך. ההיפך, הללו סברו כי אסור לעשות זאת. אך, הרב שך עשה בענין זה שינוי. הוא גייס לצידו את התלמידים, ועימם הוא ניהל את המאבק.
וכאן קרתה התפנית הגדולה, שיהודי חסיד, אם הוא רוצה כי בניו ישארו חסידים, יודע כי אינו יכול לשלוח ללמוד בישיבה ליטאית בארץ ישראל, מפני שאין מנוס, הוא יהפוך להיות אוייב החסידות.
ואכן, זה בדיוק מה שהרב שך צריך. ובכדי להחזיר את הבחורים החסידים לישיבות הליטאיות, הוא זקוק ל“שלום”. בלעדי “שלום”, אלו לא יבואו. ולכן, הוא לא יוותר עתה על סוג ה“שלום” המדובר, עד כדי כך, שאפילו כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א החליט לפרסם ב“המודיע” את מכתבו של דוד יוסף בתשובה על מכתבו של הרב שך, דבר שגרר עימו עימות, ולכאורה הרב שך היה צריך לומר שלום לחסידים, הוא מיהר לבא ולהוכיח כי הוא חי ב“שלום” עם האדמו”ר מגור וכי אין מחלוקת.
הרב שך משחק הפעם בערמה רבה. הוא לא אומר את מה שהוא רוצה מן ה“שלום” הזה. אבל עושה מה שאסור. ובמקום לקרב את ה“שלום”, על ידי שתיווצר בסופו של דבר ה“אחדות”, עושה הרב שך הכל, בכדי ש“חלילה” לא תיווצר אחדות.
לא היה זמן מתאים יותר מימים אלה לכך. בשני המפלגות נערכים לבחירות, דבר שצריך להועיל ל“אחדות”. כאשר מתמודדים בבחירות, לא יכול אך אחד לטעון כי הוא קופח. הקלפי זו ההוכחה הטובה ביותר, כי החלוקה הפנימית היא בהתאם ליחסי הכוחות, ולכן לכאורה הם היו צריכים להיות הראשונים לרצות בכך. ובכל זאת, הם אינם עושים זאת, הם רוצים מפקד נפרד.
כאן נזכיר למי שהספיק לשכוח, שבהתמודדות הקודמת, בבחירות הפנימיות לפני חמש עשרה שנה ויותר, הליטאים חטפו אז מכה קשה. סיעת “ציות והגשמה” שבראשה עמדו שלמה לורנץ וחיים שאול קרליץ, קיבלו בסך הכל 21 אחוז, והפכו לסיעה שלישית בגודלה באגודת ישראל, הם טענו אז טענות שונות, כאשר האמת היתה, רבים מן הליטאים העדיפו את סיעת “שלומי אמונים”, וכאן היתה מפלתם של הליטאים. לעומת זאת עתה, יש להם הזדמנות פז להתמודד בסיעה אחת, ולהוכיח את כוחם, ובכל זאת, הם אינם עושים זאת.
הסיבה מדוע שהם רוצים מפלגה משלהם היא הפעם שונה בתכלית. הם אינם רוצים “שותפות”, הם רוצים לחתור, ולהשיג את מה שניתן בדרכי ערמה ומירמה. הם משחקים את ה“שלום” וכאילו שאין מחלוקת, וזאת אך ורק בכדי לגזול נפשות מן החסידים.
ב”ה, כיום המצב אינו עוד כלפני שנים, לכל ברור גלוי וידוע מה שקורה, והיום חושבים פעמיים בטרם שולחים את הבנים אליהם. אבל החשבון של הרב שך הוא, שה“שלום” הזה ירגיע ויסיר את הפחד הקיים, וזו תתקן את מה שהפסיד במשך השנים אשר בהן היתה המחלוקת גדולה.
יחד עם זאת, קיים דבר נוסף עמוק בהרבה, המסתתר בכל ענין ה“שלום”. זו התאפשרה רק לאחר שמרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הפך לאדמו”ר. את זה לא יכלו לעשות קודם, והסיבה לכך, מפני שהרב שך רוצה להיות ראש וראשון, דבר שהוא יכול להשיג דוקא עתה.
בעבר, הוא לחם בכ”ק מרן בעל ה“לב שמחה” מגור זצוק”ל, שקדם לו. הוא ידע כי אינו יכול ליצור מצב אשר בו הוא ראשון ולפניו. לעומת זאת עתה, בכל כינוס הוא הראשון, בשל גילו, וכך הוא יוצר מצב חדש, כזה שהוא מספר אחד.
לא הכל יתפסו את מה שמסתתר מאחורי ענין זה, בכך הוא יוצר מן עליונות לליטאים. וכאילו שהחסידים נותנים לכך את ההכשר וההסכמה. עד כדי כך, ש“המחנה החרדי” מיהר לכתוב כאילו אגודת ישראל קיבלה את מרותו של הרב שך, בו בזמן שבקושי הספיק אותו גליון להופיע ומרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א הוכיח לעולם כולו, שאין מקבלים את מרותו של הרב שך, וכי “המודיע” עשה צעד המעיד יותר ממאה עדים, כי אין מקבלים את גישתו של הרב שך, וכי האדמו”ר מגור חולק עליו, אבל במקור, זה בדיוק מה שזקוק לו הרב שך, ועל כך הוא משקיע את כוחותיו, הוא רוצה כי הליטאים יזכו בעליונות סמכותית, למרות שמעשית זה לא קיים, אבל מבחינה תעמולתית זה נראה ככה. כאשר נכנסים שלשה “גדולים” לאולם, והרב שך תמיד בראש, זה נראה כאילו שהוא ראשון וכי נוטים לפיו.
מי שישים לב, ימצא כי החדשים האחרונים, עשו הליטאים כל מאמץ לשכתב דברים, כאילו שכ”ק מרן האדמו”ר מגור מקבל את דעתו של הרב שך, ולא כי השנים הגיעו להבנה והסכמה מתוך שיקול משותף. כאן מונח העוקץ של הענין, וזה מה שרוצים הליטאים, לא חשובה להם ההחלטה, חשוב להם, כי יאמרו כי הרב שך הוא זה שהכריע וכי הכל הלכו לפיו, וכאן בעצם מונחת המירמה הגדולה.
הרב שך יסכים היום לכל הסדר, אשר בו הוא יהיה המכריע. הסיבה מדוע שאי אפשר לאחד בין שני המועצות של “גדולי התורה”, הוא אך ורק מפני שהרב שך אינו מקבל את העקרון שהיה מקודש זה שנים, לפיו “הולכים בתר הרוב”, וכפי שרוב ה“גדולים” הכריעו כך עושים. הרב שך רוצה את העקרון הקיים ב“מועצת” של הליטאים, לפיו כל המועצה תאמר כך, והרב שך אחרת, הרי שדעתו של הרב שך היא הקובעת. זו הסיבה גם מדוע אין מכנסים ישיבות של המועצת הליטאית, וכפי שהתבטאו ואמרו לא אחת כמה מן ה“גדולים” הליטאים, שעבורים השתתפות בישיבה כזו הוא בזבוז זמן. צריך לעלות לבית הרב שך, לשאול מה הוא אומר, וזו בעצם ההכרעה.
מעשית, היו מכנסים ישיבות מועצה, רק בכדי להוכיח שגם להם “גדולים” אך לא יותר מזה. לענין ההכרעה, חשוב להם שיידעו שקיים רק אחד שהוא מכריע, וכי הוא עומד מעל לכל.
ולכן, היתה זו ישועה, כאשר כ”ק מרן האדמו”ר מגור עשה אחרת מהרב שך, והחליט כפי שהחליט ב“המודיע”, זו קבעה קביעה ברורה, שהרב שך אינו המכריע לכל. ודוקא זו, היא הדוחפת עתה את הרב שך, להמשיך ולעשות כל מאמץ לכינוסים נוספים. הוא רוצה “הצגה” ב“וועד הישיבות” כפי שעשו ב“חינוך העצמאי” וב“אגודת ישראל”, זו משרתת אותו בלבד, ולכן הוא דוחף אליה.
לשם כך זקוק הרב שך ל“שלום”. את זאת הוא לא יצליח לעשות בלי “שלום”, אך אינו זקוק ל“אחדות” בכדי להשיג זאת. וזו הסיבה, מדוע הוא עושה הכל, שתאפשר לו להוציא מן החסידים את המקסימום, ולתת לציבור החרדי את המינימום. עובדה היא, כי הוא עושה כל מה שאפשר לחבל ב“אחדות” גם בשעה של בחירות פנימיות, שאין טובה ממנה לתקן את אשר עיוות בפילוגה של היהדות החרדית.
