הרב שך בצעדיו הנוכחיים מבקש להבטיח כי המחלוקת בין חסידים לליטאים תשוב לתקופת הגאון והבעל שם, ולא תהיה עוד “אחדות” עד אשר המשיח יבא!!
ימים אלה הם ימי הכרעה ביהדות החרדית. מי אשר יתרכז בעומקם של הדברים, ויבין לתהליך אשר החל בפועל בעיצומם של הימים האחרונים, יגיע למסקנה, שהיא אולי מן הקשים ביותר שהיו בדורות האחרונים.
ההכרעה המעשית נפלה. לפיו, אין עוד “אחדות”. אגודת ישראל נערכת למפקד ובחירות פנימיות משלה, ואילו הרב שך הכריע, כי הליטאים נפקדים בעצמם. פירושם של דברים, כי אין עוד מקום ל“אחדות”. עד לאחרונה, עוד היו אשר האמינו כי אולי בכל זאת הרב שך יחזיר את הליטאים לאגודת ישראל, ויערכו מפקד ובחירות בקרוב, כך שאף אחד לא יוכל לבא בטענה לאחר על חלוקה לא שוה של יחסי כוחות. אך, הרב שך עשה ככל הנראה חושבים, והגיע למסקנה, שאם הוא יאשר צעד שכזה, פירושו של דבר, כי הוא לא הועיל, וכי מטרתו הסופית לא תעלה יפה.
ומהי מטרתו של הרב שך? פילוג היהדות החרדית, ובניית האגף הליטאי על חשבונה של החסידי. בעבר, כאשר היו הליטאים באגודת ישראל, הפקירו החסידים את בניהם לידי הישיבות הליטאיות. אך, בשל הפילוג – ומבחינה זו חייבים את התודה להרב שך – החלו החסידים להתארגן, בנו ישיבות, ועתה נזהרים רבים יותר שלא להפקיר את הבנים והבנות לידי מחנכים ליטאים המחדירים בבנים רעל וארס אנטי חסידי.
מי שיתבונן לנעשה כיום בארץ ישראל, מי הם הלוחמים הגדולים והחזקים נגד ציבור החסידים, ימצא, כי הללו בנים למשפחות חסידיות. מדובר במי שלמדו אצל הרב שך או אצל מחנכים מתלמידיו. ולדוגמא, משה גפני מקורו בחסידות גור, אך למד בישיבת גרודנא שהיא ישיבת בת של פונוביז’ וכאן החל תהליך הפזילה לכיוון הליטאי האנטי חסידי.
כאלו ישנם רבים, והרב שך רוצה להבטיח כי תהליך זה ימשך. הוא היא מצליח בכך, לולא היה מכריז על פילוג. אבל, מאותו רגע, התפתח תהליך, שעתה, גם אם הוא ישוב לאגודת ישראל, הישיבות החסידיות שקמו לא יסגרו, ומקוים כי יפתחו עוד הרבה כאלו. פירושם של דברים, כי לא יצליח עוד לעשות את מה שעשה אז. לכן, הגיע הרב שך למסקנה, כי אין עוד טעם לשוב לאגודת ישראל, למטרה זו, והכריז על ניתוק נצחי.
אך, במקום שנדע כל צד היכן הוא עומד, ויידע מה רוצה האחר, עושה כאן הרב שך צעד שהוא חמור הרבה יותר ממחלוקת רשמית. הרב שך אומר במילים אחדות, אני רוצה להמשיך במחלוקת אך להשיג את המקסימום האפשרי.
כידוע, כאשר קיימת מחלוקת, כל צד נזהר מן האחר. אך, כאשר “שלום” גם כאשר רוצים להשמר ולהזהר, זה קשה. ולדוגמא. חילוני אנטי דתי, השותק, הוא הרבה יותר מסוכן מ“שולמית אלוני” המדברת ואומרת את הכל בגלוי. עימה יודעים אנו בדיוק עם מי יש לנו עסק וכיצד להתגונן מפניה. לעומת זאת, כאשר חילוני חותר בשקט, הוא ישיג הרבה יותר, ואילו הציבור החרדי, סובל מכך שחסר לא את הידע, שיש לו כאשר הוא מתמודד עם חילונים מן הסוג של שולמית אלוני.
הרב שך יודע, כי מחלוקת פירושו של דבר, קצוות. זה לא טוב לו. מאחר, ואז הצד החסידי עושה כל מאמץ להתגונן מפני חתירותיו. לכך, בכדי להשיג יותר, עושה הרב שך צעד, החייב לזעזע כל בר דעת חסידי, ולהבין, כי בסופו של דבר, הציבור החרדי בכללו יסבול הרבה יותר.
ההכרעה של הרב שך על “שלום” ללא “אחדות”, מובילה שאף “שלום” לא יהיה. הדבר היחיד שזה מאפשר, שיתירו פעילויות משותפות בתחומים מסוכנים. אך ראה ראינו בתקופת השנה האחרונה, שאף מ“שלום” רחוקים אנו, והעימות שבין חלקי “יהדות התורה” גדול מספיק, בתחומים המחייבים הרבה זהירות.
מייסדיה של אגודת ישראל, שהיו אלו חסידים וליטאים, ראו ורצו אחרת את הדברים. עובדה היא, שגדולי התורה הללו עשו כל מאמץ למחוק את העבר, והיא תקופת המחלוקת הקשה שבין חסידים לליטאים. כאשר שאלו בשעתו את גדולי ישראל, האם רוצים הם לשוב לתקופת הבעל שם טוב והגאון מוילנא, השיבו הכל, לא ולא!! ולא הכוונה חלילה לנושאים הקשורים בעבודת ה’, שאין ספק כי היו עליונים וטובים. אלא הכוונה היא להרכב וצורת המחלוקת שהיתה מיותרת. אמנם לגדולי התורה היו שיטות משלהם. ולכל צד היו כוונות טובות וטהורות, אך מה שקרה בין הציבור, ולאן שזו הובילה, לכך לא שאפו גדולי ישראל מקימי אגודת ישראל. הם בקשו לשים פס על אותה תקופה ו“לאחד” בין חסידים וליטאים שזו היתה המטרה. הקביעה של “נהרא נהרא ופשטי’” מטרתה היתה, “לעשות אגודת אחת” של חסידים וליטאים, כאשר הכוונה היא להתמודד עם ההשכלה והכפירה. כאשר מנגד עושה החילוניות שמות בציבור היהודי, הרי שאסור לנו החרדים להמשיך בעימות מן הסוג הזה, המשרת בסופו של דבר את החילוניים המצליחים להרוס את כלל ישראל.
וזו היתה גדלותם של אותם ה“גדולים”. הם חזו וראו את העתיד, ובזכות ה“אגודת אחת”, נמנעו מחלוקות רבות בין החסידים לליטאים, ואיפשרה להלחם באוייב החילוני.
האמת היא, כי לו היו החילונים נופלים, והיהדות החרדית היא זו המשתלטת על הציבור היהודי, אפשר היה להבין את הרב שך המחזיר את מחלוקת העבר. הוא היה אומר, כי ב”ה הצלחנו במערכה ההיא, עכשיו נתחיל לטפל בבית. אבל, לדאבוננו המצב הוא אחר לגמרי. ועד כדי כך, שהרב שך במעשיו גרם לחורבן והרס עולם התשובה. בדור האחרון קרתה מהפכה בתחום התשובה. זו התפתחה, וב”ה רבים מן החילונים בקשו לראות את האור הרוחני. ומי גרם שתהליך זה יעצור? אחד ויחיד ושמו הרב שך, שהכריז מלחמה בחסידים, וזו גרמה לתהליך עקיף של עצירת תהליך התשובה.
לכאורה, לאחר מספר שנים כאלה, היה צריך הרב שך לעשות כל מאמץ ולהחזיר את הגלגל אחורנית, “לאחד” שוב בין החרדים, וממילא על ידי כך לזכות בהשקפה העקיפה על החילונים. אך, במקום שהרב שך יקח בחשבון את התפקיד העיקרי שלשמה הקימו גדולי התורה את “אגודת ישראל”, עשה הרב שך הרבה צעדים אחורנית. הוא רוצה לשוב לתקופת הגאון והבעל שם. הוא סבור, כי המלחמה בחסידים עומדת מעל לכל, ויותר חשובה, מן המלחמה בחילוניות.
לפני מאתיים שנה ויותר אכן האמינו כך. בשעתו ראו הגאון ואנשיו בחסידים, כגרועים שבגרועים, עד כדי כך, שיהודי שהתנצר היה פחות שנוי מאשר חסיד. היתה זו אחת התקופות הקשות ביותר ביחסי החרדים. דבריהם ומעשיהם, כתובים על ספרי דברי הימים.
אך, התקוה הגדולה היתה, כי עברנו אותה, וכי הגענו לזמן אחד, כזה אשר הרב שך מבין וקולט כי אסור לשוב אליה. אך, מתברר כי הוא שייך לתקופה אחרת לגמרי, כזו הנושאת עימה את חיידקי השנאה לחסידים וחסידות, וזומם דוקא בסוף ימיו, להחזיר את הגלגל אחורנית, לאותה שנאה קשה ואיומה.
אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, לשם מה זקוק הרב שך למפלגה נפרדת? מילא בעבר, טענו כי אין “ בחירות פנימיות”. לצערם של רבים – לאו דוקא ליטאים – הבעיה האגודאית בארץ ישראל היתה, שערכו בחירות פנימיות אחת ל-28 שנה. עתה, בא החוק החדש, ומחייב את אגודת ישראל בחירות פנימיות בכל מספר שנים, כך שאין עוד ויכוח על יחסי כוחות.
ובכל זאת, כאשר הרב שך יכל עתה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולקבוע “שלום ואחדות”, הוא ממשיך ועומד בנוסח שלו, של “שלום כן, אחדות לא”. וההסבר לכך הוא אחד. הוא חושש מן ה“אחדות”, זו “מכשירה” את החסידים, ולכן לא יתן את ידו. ולכן, הוא זקוק ל“שלום” בכדי שדרכה יוכל להמשיך ולחתור ולהשיג את שני העולמות.
מעשית, מי שיתבונן במה שקורה, יגיע למסקנה אחת, כי הכיוון של הרב שך של “שלום כן, אחדות לא”, היא קשה ומסוכנת הרבה יותר מאשר “שלום ואחדות לא”. עדיף לציבור החסידים שאף “שלום” לא יהיה, אם אנו נאלצים להתמודד עם חתרנות ורצון לשבור את עולמה של חסידות.
וכן בל נשכח, שהרב שך אינו צעיר עוד לימים, וכי הוא עושה משהו שישאר נצחי. רק הוא יש בכוחו להשיב את ה“אחדות”, וכל יום שעובר, אנו מתקרבים לניתוק הנצחי. נזדקק אז שוב ל“גדולים” שיקימו אגודה חרשה, ויחלו את הכל מחדש. יתכן, כי זה מטרתו של הרב שך. תקוותו, כי הצליח להחזיר את הגלגל אחורנית, וכי הציבור הליטאי יחל לבנות את עולמו מחדש.
בכדי להבין זאת, צריכים לשוב לאותה תקופה. אלו אשר לחמו בחסידים איבדו את עולמם, חלקם הגדול הפכו ל“משכילים”, ורוב רובם עזבו את דרך ה’. עובדה היא, שדוקא ה“בעלי בתים” דאז, שנהרו אחרי גדולי מנהיגי החסידות, הקימו דורות לתפארת, אשר בזכותם הקימו הליטאים ישיבות גדולות. הרב שך מודע למה שקרה לדורו, ומקוה עתה בעזרת ילדי החסידים, לתקן את מה שפגמו אז.
בדורו של הרב שך, רוב רובו של הציבור שכונו “מתנגדים”, לא הפכו לבני ישיבות, ולא הלכו בשיטת גדולי הליטאים. חלקם הגדול הלך לאוניברסיטה, ואף בכל הקשור בתהליך הצניעות וענינים אחרים הקשורים במצוות התורה, היו הם אלו שפרצו את הגדר. רק בדור האחרון הפכו ל“מחמירים” ומנסים לתקן את אשר קלקלו. ומסביב לענין זה, מתבסס הלך מחשבתו של הרב שך.
לולא גורם הרב שך חורבן לציבור החרדי בכללו, זכותו היה לעשות צעדים לחיזוקה של קבוצה זו או אחרת. אך, כאשר הענין קשור במחלוקת פנימית קשה, וגורם על ידה חורבן ביהדות החרדית בכלל, הרי שמעשיו חמורים ביותר. הוא מקלקל הרבה יותר מאשר מתקן.
ובכך גם נבין, מדוע הרב שך רוקד על שתי החתונות. הוא רוצה להשיג על ידי ה“שלום” את מה שהוא לא ישיג על ידי “מלחמה”. אך, הציבור החרדי, משלם את המחיר הכבד על מעשיו, ועל פי מצב הדברים הנוכחי, אנו חוזרים לתקופת המחלוקת שלפני מאתיים שנה, וזו חלילה עלולה הפעם להוביל לכיוון הפוך.
ולכן, אין פלא, מדוע יהודים חרדים הכואבים ורוצים להבטיח את קיומה של היהדות החרדית, נאלצים להיות חגורים, לתקופה הקשה והמרה, שהרב שך זורק אליה את היהדות החרדית.
ימים אלה הם ימי הכרעה ביהדות החרדית. מי אשר יתרכז בעומקם של הדברים, ויבין לתהליך אשר החל בפועל בעיצומם של הימים האחרונים, יגיע למסקנה, שהיא אולי מן הקשים ביותר שהיו בדורות האחרונים.
ההכרעה המעשית נפלה. לפיו, אין עוד “אחדות”. אגודת ישראל נערכת למפקד ובחירות פנימיות משלה, ואילו הרב שך הכריע, כי הליטאים נפקדים בעצמם. פירושם של דברים, כי אין עוד מקום ל“אחדות”. עד לאחרונה, עוד היו אשר האמינו כי אולי בכל זאת הרב שך יחזיר את הליטאים לאגודת ישראל, ויערכו מפקד ובחירות בקרוב, כך שאף אחד לא יוכל לבא בטענה לאחר על חלוקה לא שוה של יחסי כוחות. אך, הרב שך עשה ככל הנראה חושבים, והגיע למסקנה, שאם הוא יאשר צעד שכזה, פירושו של דבר, כי הוא לא הועיל, וכי מטרתו הסופית לא תעלה יפה.
ומהי מטרתו של הרב שך? פילוג היהדות החרדית, ובניית האגף הליטאי על חשבונה של החסידי. בעבר, כאשר היו הליטאים באגודת ישראל, הפקירו החסידים את בניהם לידי הישיבות הליטאיות. אך, בשל הפילוג – ומבחינה זו חייבים את התודה להרב שך – החלו החסידים להתארגן, בנו ישיבות, ועתה נזהרים רבים יותר שלא להפקיר את הבנים והבנות לידי מחנכים ליטאים המחדירים בבנים רעל וארס אנטי חסידי.
מי שיתבונן לנעשה כיום בארץ ישראל, מי הם הלוחמים הגדולים והחזקים נגד ציבור החסידים, ימצא, כי הללו בנים למשפחות חסידיות. מדובר במי שלמדו אצל הרב שך או אצל מחנכים מתלמידיו. ולדוגמא, משה גפני מקורו בחסידות גור, אך למד בישיבת גרודנא שהיא ישיבת בת של פונוביז’ וכאן החל תהליך הפזילה לכיוון הליטאי האנטי חסידי.
כאלו ישנם רבים, והרב שך רוצה להבטיח כי תהליך זה ימשך. הוא היא מצליח בכך, לולא היה מכריז על פילוג. אבל, מאותו רגע, התפתח תהליך, שעתה, גם אם הוא ישוב לאגודת ישראל, הישיבות החסידיות שקמו לא יסגרו, ומקוים כי יפתחו עוד הרבה כאלו. פירושם של דברים, כי לא יצליח עוד לעשות את מה שעשה אז. לכן, הגיע הרב שך למסקנה, כי אין עוד טעם לשוב לאגודת ישראל, למטרה זו, והכריז על ניתוק נצחי.
אך, במקום שנדע כל צד היכן הוא עומד, ויידע מה רוצה האחר, עושה כאן הרב שך צעד שהוא חמור הרבה יותר ממחלוקת רשמית. הרב שך אומר במילים אחדות, אני רוצה להמשיך במחלוקת אך להשיג את המקסימום האפשרי.
כידוע, כאשר קיימת מחלוקת, כל צד נזהר מן האחר. אך, כאשר “שלום” גם כאשר רוצים להשמר ולהזהר, זה קשה. ולדוגמא. חילוני אנטי דתי, השותק, הוא הרבה יותר מסוכן מ“שולמית אלוני” המדברת ואומרת את הכל בגלוי. עימה יודעים אנו בדיוק עם מי יש לנו עסק וכיצד להתגונן מפניה. לעומת זאת, כאשר חילוני חותר בשקט, הוא ישיג הרבה יותר, ואילו הציבור החרדי, סובל מכך שחסר לא את הידע, שיש לו כאשר הוא מתמודד עם חילונים מן הסוג של שולמית אלוני.
הרב שך יודע, כי מחלוקת פירושו של דבר, קצוות. זה לא טוב לו. מאחר, ואז הצד החסידי עושה כל מאמץ להתגונן מפני חתירותיו. לכך, בכדי להשיג יותר, עושה הרב שך צעד, החייב לזעזע כל בר דעת חסידי, ולהבין, כי בסופו של דבר, הציבור החרדי בכללו יסבול הרבה יותר.
ההכרעה של הרב שך על “שלום” ללא “אחדות”, מובילה שאף “שלום” לא יהיה. הדבר היחיד שזה מאפשר, שיתירו פעילויות משותפות בתחומים מסוכנים. אך ראה ראינו בתקופת השנה האחרונה, שאף מ“שלום” רחוקים אנו, והעימות שבין חלקי “יהדות התורה” גדול מספיק, בתחומים המחייבים הרבה זהירות.
מייסדיה של אגודת ישראל, שהיו אלו חסידים וליטאים, ראו ורצו אחרת את הדברים. עובדה היא, שגדולי התורה הללו עשו כל מאמץ למחוק את העבר, והיא תקופת המחלוקת הקשה שבין חסידים לליטאים. כאשר שאלו בשעתו את גדולי ישראל, האם רוצים הם לשוב לתקופת הבעל שם טוב והגאון מוילנא, השיבו הכל, לא ולא!! ולא הכוונה חלילה לנושאים הקשורים בעבודת ה’, שאין ספק כי היו עליונים וטובים. אלא הכוונה היא להרכב וצורת המחלוקת שהיתה מיותרת. אמנם לגדולי התורה היו שיטות משלהם. ולכל צד היו כוונות טובות וטהורות, אך מה שקרה בין הציבור, ולאן שזו הובילה, לכך לא שאפו גדולי ישראל מקימי אגודת ישראל. הם בקשו לשים פס על אותה תקופה ו“לאחד” בין חסידים וליטאים שזו היתה המטרה. הקביעה של “נהרא נהרא ופשטי’” מטרתה היתה, “לעשות אגודת אחת” של חסידים וליטאים, כאשר הכוונה היא להתמודד עם ההשכלה והכפירה. כאשר מנגד עושה החילוניות שמות בציבור היהודי, הרי שאסור לנו החרדים להמשיך בעימות מן הסוג הזה, המשרת בסופו של דבר את החילוניים המצליחים להרוס את כלל ישראל.
וזו היתה גדלותם של אותם ה“גדולים”. הם חזו וראו את העתיד, ובזכות ה“אגודת אחת”, נמנעו מחלוקות רבות בין החסידים לליטאים, ואיפשרה להלחם באוייב החילוני.
האמת היא, כי לו היו החילונים נופלים, והיהדות החרדית היא זו המשתלטת על הציבור היהודי, אפשר היה להבין את הרב שך המחזיר את מחלוקת העבר. הוא היה אומר, כי ב”ה הצלחנו במערכה ההיא, עכשיו נתחיל לטפל בבית. אבל, לדאבוננו המצב הוא אחר לגמרי. ועד כדי כך, שהרב שך במעשיו גרם לחורבן והרס עולם התשובה. בדור האחרון קרתה מהפכה בתחום התשובה. זו התפתחה, וב”ה רבים מן החילונים בקשו לראות את האור הרוחני. ומי גרם שתהליך זה יעצור? אחד ויחיד ושמו הרב שך, שהכריז מלחמה בחסידים, וזו גרמה לתהליך עקיף של עצירת תהליך התשובה.
לכאורה, לאחר מספר שנים כאלה, היה צריך הרב שך לעשות כל מאמץ ולהחזיר את הגלגל אחורנית, “לאחד” שוב בין החרדים, וממילא על ידי כך לזכות בהשקפה העקיפה על החילונים. אך, במקום שהרב שך יקח בחשבון את התפקיד העיקרי שלשמה הקימו גדולי התורה את “אגודת ישראל”, עשה הרב שך הרבה צעדים אחורנית. הוא רוצה לשוב לתקופת הגאון והבעל שם. הוא סבור, כי המלחמה בחסידים עומדת מעל לכל, ויותר חשובה, מן המלחמה בחילוניות.
לפני מאתיים שנה ויותר אכן האמינו כך. בשעתו ראו הגאון ואנשיו בחסידים, כגרועים שבגרועים, עד כדי כך, שיהודי שהתנצר היה פחות שנוי מאשר חסיד. היתה זו אחת התקופות הקשות ביותר ביחסי החרדים. דבריהם ומעשיהם, כתובים על ספרי דברי הימים.
אך, התקוה הגדולה היתה, כי עברנו אותה, וכי הגענו לזמן אחד, כזה אשר הרב שך מבין וקולט כי אסור לשוב אליה. אך, מתברר כי הוא שייך לתקופה אחרת לגמרי, כזו הנושאת עימה את חיידקי השנאה לחסידים וחסידות, וזומם דוקא בסוף ימיו, להחזיר את הגלגל אחורנית, לאותה שנאה קשה ואיומה.
אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, לשם מה זקוק הרב שך למפלגה נפרדת? מילא בעבר, טענו כי אין “ בחירות פנימיות”. לצערם של רבים – לאו דוקא ליטאים – הבעיה האגודאית בארץ ישראל היתה, שערכו בחירות פנימיות אחת ל-28 שנה. עתה, בא החוק החדש, ומחייב את אגודת ישראל בחירות פנימיות בכל מספר שנים, כך שאין עוד ויכוח על יחסי כוחות.
ובכל זאת, כאשר הרב שך יכל עתה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולקבוע “שלום ואחדות”, הוא ממשיך ועומד בנוסח שלו, של “שלום כן, אחדות לא”. וההסבר לכך הוא אחד. הוא חושש מן ה“אחדות”, זו “מכשירה” את החסידים, ולכן לא יתן את ידו. ולכן, הוא זקוק ל“שלום” בכדי שדרכה יוכל להמשיך ולחתור ולהשיג את שני העולמות.
מעשית, מי שיתבונן במה שקורה, יגיע למסקנה אחת, כי הכיוון של הרב שך של “שלום כן, אחדות לא”, היא קשה ומסוכנת הרבה יותר מאשר “שלום ואחדות לא”. עדיף לציבור החסידים שאף “שלום” לא יהיה, אם אנו נאלצים להתמודד עם חתרנות ורצון לשבור את עולמה של חסידות.
וכן בל נשכח, שהרב שך אינו צעיר עוד לימים, וכי הוא עושה משהו שישאר נצחי. רק הוא יש בכוחו להשיב את ה“אחדות”, וכל יום שעובר, אנו מתקרבים לניתוק הנצחי. נזדקק אז שוב ל“גדולים” שיקימו אגודה חרשה, ויחלו את הכל מחדש. יתכן, כי זה מטרתו של הרב שך. תקוותו, כי הצליח להחזיר את הגלגל אחורנית, וכי הציבור הליטאי יחל לבנות את עולמו מחדש.
בכדי להבין זאת, צריכים לשוב לאותה תקופה. אלו אשר לחמו בחסידים איבדו את עולמם, חלקם הגדול הפכו ל“משכילים”, ורוב רובם עזבו את דרך ה’. עובדה היא, שדוקא ה“בעלי בתים” דאז, שנהרו אחרי גדולי מנהיגי החסידות, הקימו דורות לתפארת, אשר בזכותם הקימו הליטאים ישיבות גדולות. הרב שך מודע למה שקרה לדורו, ומקוה עתה בעזרת ילדי החסידים, לתקן את מה שפגמו אז.
בדורו של הרב שך, רוב רובו של הציבור שכונו “מתנגדים”, לא הפכו לבני ישיבות, ולא הלכו בשיטת גדולי הליטאים. חלקם הגדול הלך לאוניברסיטה, ואף בכל הקשור בתהליך הצניעות וענינים אחרים הקשורים במצוות התורה, היו הם אלו שפרצו את הגדר. רק בדור האחרון הפכו ל“מחמירים” ומנסים לתקן את אשר קלקלו. ומסביב לענין זה, מתבסס הלך מחשבתו של הרב שך.
לולא גורם הרב שך חורבן לציבור החרדי בכללו, זכותו היה לעשות צעדים לחיזוקה של קבוצה זו או אחרת. אך, כאשר הענין קשור במחלוקת פנימית קשה, וגורם על ידה חורבן ביהדות החרדית בכלל, הרי שמעשיו חמורים ביותר. הוא מקלקל הרבה יותר מאשר מתקן.
ובכך גם נבין, מדוע הרב שך רוקד על שתי החתונות. הוא רוצה להשיג על ידי ה“שלום” את מה שהוא לא ישיג על ידי “מלחמה”. אך, הציבור החרדי, משלם את המחיר הכבד על מעשיו, ועל פי מצב הדברים הנוכחי, אנו חוזרים לתקופת המחלוקת שלפני מאתיים שנה, וזו חלילה עלולה הפעם להוביל לכיוון הפוך.
ולכן, אין פלא, מדוע יהודים חרדים הכואבים ורוצים להבטיח את קיומה של היהדות החרדית, נאלצים להיות חגורים, לתקופה הקשה והמרה, שהרב שך זורק אליה את היהדות החרדית.
