אם טענת ראשי המפלגה הליטאית נכונה, מדוע שתק הרב שך ולא יצא בקול זעקה גדולה ומרה על ה“שמד” של “לדי תימן”?
נאומו של הרב שך בשבוע שעבר בבני ברק היא מליאה בסתירות, ובגישה שהיא ההיפך ממה שהשמיע קודם לכן. מי שיקח את נאומו זה, ואת נאומיו בעבר, ימצא כי הוא אינו זוכר מה אמר, כי אחרת הוא היה בונה את נאומו אחרת. הוא חי בסתירה אחת גדולה, כזו, אשר מצד אחד הוא רוצה כי יבינו כי המדינה היא “מדינה ציונית” כזו אשר מחנכים בה כי הכל התחיל מ“הרצל”, ואילו מן העבר האחר, הוא רוצה כי שמות הרחובת יהיו של גדולי ישראל, כאילו שמדינה זו מתנהלת על ידי “חרדים”, וכי הכל הולך טוב וכפי שהוא רוצה.
מי שיתבונן בדבריו ומעשיו, ימצא בהם הרבה סתירות, ונעסוק בהם אי”ה בהרחבה בשבועות הקרובים. אך בראש וראשונה, נקדיש השבוע את השורות האלו, דוקא למה שהוא לא אמר, למה שציפו שידבר, ואולי היתה אף חובתו לדבר, והוא העדיף לשתוק.
ציפו שיתקיף את ש”ס על שהם יושבים בממשלה. הרב שך רואה בחדשים האחרונים בנושא הזה את עיקר תפקידו ותפקיד מפלגתו , הנאבק בהם בכל הכח. העתונות הליטאית אינה מפסיקה מלהתקיפם. אך, בכך שהוא שתק ולא תקף אותם הפעם, עדיין היינו מוצאים לכך הסברים. אולי הוא קיוה כי דוקא על ידי שתיקתו, הוא יסייע לענין, וימנע את ההתנגדות הנוצרת דוקא בשל התקפותיו עליהם.
אך, היה נושא אחר, המדובר ב“שמד” רחמנא לצלן, ואם זו אמת, היתה זו חובתו של הרב שך לזעוק מרה. ואין כל הסבר מניח את הדעת שימנע זאת. המסקנה האחת לשתיקה היא, כי הדיווחים הליטאים בענין היו שקריים ולא נכונים, ולכן העדיף הרב שך לשתוק.
אך, קשה לקבל כי הליטאים והרב שך מבינים כי שקרו, כי לו היו כך פני הדברים, הם לא היו ממשיכים לעסוק בנושא. עובדה היא, כי בשבועות האחרונים המשיכו וכתבו, למרות שהוכיחו להם כי הילדים התימנים מתחנכים בחינוך חרדי, ונמצאים במקומות שאי אפשר לכנותם כמי שמחנכים חלילה ל“שמד”, ובכל זאת הרב שך שתק.
וכאן נשאלת השאלה, מדוע העדיף הרב שך הפעם לשתוק, מדוע הוא לא יצא בקול זעקה גדולה ומרה. וההסבר לכך הוא, כי השיקול הפוליטי, הוא זה שעמד לנגד עיניו, והוא זה שמנע ממנו את הזעקה.
ודוקא זו מוכיחה, כי אף ההתקפות של הליטאים והרב שך על ש”ס בענין הממשלה, היא פוליטית ואינה ענינית. כי לו היה הרב שך איש אמת, כמי שמאמין במה שהוא תובע, הוא חייב היה במקום שכזה, כאשר התקשורת המתינה לדבריו, וקיוו כי הוא יכה במי שצריך להכות, היה זה אירוע שהרב שך יכל להעביר דרכו את המסר שרצה, והוא העדיף הפעם את הרפורמים, ונושאים שהם משניים וכלל אינם ראשונים בסדר היום הציבורי.
אין ספק, כי על פי מה שקורה בארץ ישראל, אם חלילה “ילדי תימן” מועברים ל“שמד” כטענות הליטאים והרב שך, הרי שזה היה הנושא הראשון שהוא חייב היה לעסוק בו. כאן היה המקום לצאת בזעקה גדולה ומרה. וכאשר הרב שך בענין שכזה מעדיף את הפוליטיקה, פירושם של דברים, כי לא האמת היא המנחה את דרכו.
מי שיתעמק לרגע דוקא במה שהרב שך לא אמר, יקלוט כי הוא נקלע למצב קשה פי כמה. כי ממה נפשך, אם היו אלו טענות שוא, מדוע הוא לא התנצל, או לפחות תיקן ואמר, כי הילדים הללו ב”ה נשלחים למוסדות חרדים. ואם עדיין הוא עומד על כך כי הילדים נשלחים למוסדות שיש בהם “שמד”, איך מותר היה לו לשתוק.
אבל, כאן נמצא משהו הרבה יותר עמוק, וזו זועקת לשמים. הרב שך ולבלריו הליטאים זעקו במרה, כי “גזזו” את פיאותיהם של “ילדי תימן” שהגיעו בחדשים האחרונים לישראל. ואם זו אמת, מדוע הרב שך שתק? איך הוא יכל לנאום ולעבור על כך לסדר היום?
אך, דוקא כאן נכתוב לשבחו של הרב שך, כי בענין ה“פיאות” כלל לא הפריע לו. הוא עצמו גזז את פיאותיו, ואף לגלג על מי מבין הבחורים בישיבה שהיו להם פיאות ארוכות. הסטייל הליטאי לא קיבל את הגישה החסידית או של כאלו שהעדיפו את ה“פיאות”. ולכן כלל לא מפריע לו שהתימנים גוזזים את “פיאותיהם”.
אבל, מי שהוא ליטאי ו“למדן”, יודע כי בענין זה קיימים “צוויי דינים”. דין לגידול הפיאות, ודין לקיצוץ הפיאות. מי שלכתחילה מתחנך ללא ה“פיאות הארוכות” אין צורך בהם. אך מי שהיו לו כאלו, ומקצצים לו את ה“פיאות”, כאן יש ענין של “שמד”.
וכאן הזעקה הגדולה ומרה דוקא על הרב שך, איך זה, שהוא עמד לנגד עיניהם של אלפים, ולעיני התקשורת, ולא אמר בענין זה מילה אחת. מדובר בנושא שבשבועות אלו עסקו בהם, ואשר עמד בראש סדר היום הציבור החרדי. ובכל זאת שתק.
זו מוכיחה, כי לא האמת, היא המנחה את דרכו, אלא הפוליטיקה. הוא רצה בנאום זה להמנע מעימות עם חרדים, ולכן שתק.
אבל, השאלה האחרת הנשאלת היא, מה לענין זה עם “חרדים”, מדוע לא תקף את שר הקליטה, כפי שתקף את הרפורמים וחילונים אחרים. מדוע הרב שך לא יצא בקול זעקה גדולה ומרה על ה“חילונים” אשר “גזזו” את פיאותיהם של ילדי תימן? איך הוא יכל לוותר לחילונים בענין?
כאן לא נוכל לטעון כי הוא העדיף שלא לפגוע בחילונים. כי עובדה היא, שהנאום שלו הפעם היה דוקא ביחס החילונים לדת. וכאן היה המקום להוכיח, כי החילונים רוצים בהעברה על הדת, וכי הדבר הראשון שעושים לילדי תימן בהגיעם לישראל, הוא “גזיזת פיאותיהם”.
אך האמת המרה היא, כי “גזיזת הפיאות” הוא לא רק ענין לחילונים, נמצא את ילדי החסידים, כאשר הם מגיעים לישיבות הליטאיות, ושם רחמנא לצלן הם גוזזים את פיאותיהם. הבחורים הללו “מתביישים” כאשר הם יושבים עם בחורים שלהם “טשופ” (בלורית) גדולה, ואילו הם נראים “פאנאטים”, ועושים הכל לגזיזת הפיאות.
זוכר אני בישיבה, כיצד התמודדו בחורים חסידים עם לבושם ופיאותיהם. ובמקום שהרב שך יהיה זה אשר יחזק ויעודד את אלו, הרי שהרשימה של גוזזי הפיאות בישיבות הליטאיות היא ארוכה.
ויתכן, כי זו היתה הסיבה מדוע הרב שך לא רצה לדבר על ענין ה“פיאות”. הוא חשש כי ישיבו לו, מה לך ולפיאות, כאשר אתה היית זה אשר לא נאבקת למען הפיאות של הבחורים החסידים בישיבות הליטאיות.
אך, לא רק ענין ה“פיאות”, קשור ב“שמד” של ילדי תימן. ועל פי אותה זעקה, הרי שמדובר היה בהעברה על הדת. וכאן, אין להרב שך הסבר כלשהו לחמוק מן ההתייחסות. ושוב, אם מדובר בנושא שהוא כל כך חשוב, עד כדי כך שמותר היה להתקיף את ראשי ש”ס בענין, איך זה עובר הרב שך בשתיקה בנושא, שהיה צריך להיות ראשון על סדר היום.
האמת היא, שכל היחס של הרב שך לש”ס ולממשלה, אינה על פי התוכן של הממשלה ומעשיה, אלא על פי הקשר שבין הרב שך לראשי ש”ס. ומי שיתבונן בעבר, כמה מחדלים חמורים הקשורים ב“שמד” רחמנא לצלן עברה הממשלה, והרב שך כלל לא העלה על הדעת להתקיף את ש”ס, יבין, כי ענין ה“שמד” וההתקפות מן הסוג הזה, אינן התקפות הקשורות בתוכנן של דברים, ומתוך חרדה לתורת ישראל ולעתיד חינוך ילדי ישראל, אלא מתוך רצון לפגוע בש”ס בלבד.
ודוקא נאומו האחרון של הרב שך היא ההוכחה הטובה לכך. לולא רצה הרב שך הפעם שלא לפגוע ישירות בש”ס, הוא היה עסוק ב“ילדי תימן”. הענין היה, כי הנושא הזה ששמו “ילדי תימן” עלה אך ורק מפני שקיוו שדרכה יכלו לפגוע בש”ס. ולכן, הכריע הרב שך שלא לעסוק בנושא.
לו התכוונו לענין ה“שמד” ללא כל קשר לש”ס, אין ספק, כי הרב שך היה עוסק בנושא הזה. מי שישמע היטב את נאומו של הרב שך, ימצא כי היו לו הרבה הזדמנויות לעסוק בענין. ולדוגמא, כאשר הוא עסק בחילונים ובמעשיהם, היה צריך להיות הנושא הזה, חומר להוכיח מי הם החילונים ומה מעשיהם. ובכל זאת, הרב שך העדיף שלא לעסוק בענין, מפני שידע, כי לא היה חומר טוב מזה לחילונים להוכיח להרב שך, כי הוא טועה ומטעה.
הילדים הללו מחונכים בחינוך “חרדי”, ואם לזה קורא הרב שך “שמד”, הרי שבצדק יטען שר הקליטה, כי הוא ממהר להעבירם לקיבוצי “השומר הצעיר” של מפ”ם, בכדי “להצילם” מן ה“שמד” החרדי...
הנושא האחר שהרב שך לא דיבר עליו, זו ה“אחדות” החרדית. שהרב שך ממשיך לדגול בגישתו של “שלום כן אחדות לא”, ולכן הוא נמנע מלעסוק ב“מפקד משותף”, היו נאלצים גם המתנגדים לכך באגודת ישראל לקבל זאת. זו היתה מקרבת בין הפלגים, ועושה צעד נוסף ל“אחדות”. אך, דוקא שתיקתו זו של הרב שך, פירושם של דברים, כי אינו רוצה “אחדות”.
עבור רודפי השלום, היתה הופעת זו של הרב שך אכזבה גדולה. משלחת של אגודאים הגיעה לכנס, דוקא מתוך תקוה כי בנאומו זה יעשה למען ה“אחדות”. הוא איכזב אותם, כאשר בשתיקתו אמר, כי הוא אינו רוצה שלום.
אמנם, הוא מכריז כי הוא בעד “שלום”, אך כפי שהבהרנו כבר בארוכה במדור זה, כי אין שלום ללא אחדות, וכי כל עוד הרב שך לא יעשה צעד לקראת האחדות, גם שלום לא יהיה.
ההסבר כי ההופעה המשותפת בבחירות לכנסת זהו ה“שלום”, אין טפשות גדולה מזו. מדובר ביריבים שהאינטרס המשותף הוא זה שהושיב אותם ברשימה אחת בכנסת. אך, מדובר ביריבים גדולים, כאלו שהם הדוגמא החיה להיפך מן ה“שלום”. ולכן, אין זה פלא מדוע מקדישים כל כך הרבה כוחות ל“אחדות, שרק זו תוביל ל“שלום” האמיתי, ולצערם של רבים, הרב שך בשתיקתו הפעם, מנע סיכוי לשלום.
למדנו ושינינו את ה“חכמים הזהרו בדבריכם”. אך, כאשר עסוקים אנו ב“גדולים” ובמיוחד במי שמכונים “מנהיגים”, שם עלינו לומר “חכמים הזהרו בשתיקתכם”. לעתים השתיקה גורעת. ובמקרים שלפנינו, נבין כי הרב שך בשתיקתו גרע ומנע טוב.
הנושא הזה של “ילד תימן” ימשיך לעמוד על סדר היום כל עוד לא יודו הליטאים כי טעו ושגו, ואילו, נושא השלום, הוא כזה אשר הלוחמים למענו לא יוותרו, למרות שהרב שך במעשיו מרחיק את השלום מכלל היהדות החרדית.
נאומו של הרב שך בשבוע שעבר בבני ברק היא מליאה בסתירות, ובגישה שהיא ההיפך ממה שהשמיע קודם לכן. מי שיקח את נאומו זה, ואת נאומיו בעבר, ימצא כי הוא אינו זוכר מה אמר, כי אחרת הוא היה בונה את נאומו אחרת. הוא חי בסתירה אחת גדולה, כזו, אשר מצד אחד הוא רוצה כי יבינו כי המדינה היא “מדינה ציונית” כזו אשר מחנכים בה כי הכל התחיל מ“הרצל”, ואילו מן העבר האחר, הוא רוצה כי שמות הרחובת יהיו של גדולי ישראל, כאילו שמדינה זו מתנהלת על ידי “חרדים”, וכי הכל הולך טוב וכפי שהוא רוצה.
מי שיתבונן בדבריו ומעשיו, ימצא בהם הרבה סתירות, ונעסוק בהם אי”ה בהרחבה בשבועות הקרובים. אך בראש וראשונה, נקדיש השבוע את השורות האלו, דוקא למה שהוא לא אמר, למה שציפו שידבר, ואולי היתה אף חובתו לדבר, והוא העדיף לשתוק.
ציפו שיתקיף את ש”ס על שהם יושבים בממשלה. הרב שך רואה בחדשים האחרונים בנושא הזה את עיקר תפקידו ותפקיד מפלגתו , הנאבק בהם בכל הכח. העתונות הליטאית אינה מפסיקה מלהתקיפם. אך, בכך שהוא שתק ולא תקף אותם הפעם, עדיין היינו מוצאים לכך הסברים. אולי הוא קיוה כי דוקא על ידי שתיקתו, הוא יסייע לענין, וימנע את ההתנגדות הנוצרת דוקא בשל התקפותיו עליהם.
אך, היה נושא אחר, המדובר ב“שמד” רחמנא לצלן, ואם זו אמת, היתה זו חובתו של הרב שך לזעוק מרה. ואין כל הסבר מניח את הדעת שימנע זאת. המסקנה האחת לשתיקה היא, כי הדיווחים הליטאים בענין היו שקריים ולא נכונים, ולכן העדיף הרב שך לשתוק.
אך, קשה לקבל כי הליטאים והרב שך מבינים כי שקרו, כי לו היו כך פני הדברים, הם לא היו ממשיכים לעסוק בנושא. עובדה היא, כי בשבועות האחרונים המשיכו וכתבו, למרות שהוכיחו להם כי הילדים התימנים מתחנכים בחינוך חרדי, ונמצאים במקומות שאי אפשר לכנותם כמי שמחנכים חלילה ל“שמד”, ובכל זאת הרב שך שתק.
וכאן נשאלת השאלה, מדוע העדיף הרב שך הפעם לשתוק, מדוע הוא לא יצא בקול זעקה גדולה ומרה. וההסבר לכך הוא, כי השיקול הפוליטי, הוא זה שעמד לנגד עיניו, והוא זה שמנע ממנו את הזעקה.
ודוקא זו מוכיחה, כי אף ההתקפות של הליטאים והרב שך על ש”ס בענין הממשלה, היא פוליטית ואינה ענינית. כי לו היה הרב שך איש אמת, כמי שמאמין במה שהוא תובע, הוא חייב היה במקום שכזה, כאשר התקשורת המתינה לדבריו, וקיוו כי הוא יכה במי שצריך להכות, היה זה אירוע שהרב שך יכל להעביר דרכו את המסר שרצה, והוא העדיף הפעם את הרפורמים, ונושאים שהם משניים וכלל אינם ראשונים בסדר היום הציבורי.
אין ספק, כי על פי מה שקורה בארץ ישראל, אם חלילה “ילדי תימן” מועברים ל“שמד” כטענות הליטאים והרב שך, הרי שזה היה הנושא הראשון שהוא חייב היה לעסוק בו. כאן היה המקום לצאת בזעקה גדולה ומרה. וכאשר הרב שך בענין שכזה מעדיף את הפוליטיקה, פירושם של דברים, כי לא האמת היא המנחה את דרכו.
מי שיתעמק לרגע דוקא במה שהרב שך לא אמר, יקלוט כי הוא נקלע למצב קשה פי כמה. כי ממה נפשך, אם היו אלו טענות שוא, מדוע הוא לא התנצל, או לפחות תיקן ואמר, כי הילדים הללו ב”ה נשלחים למוסדות חרדים. ואם עדיין הוא עומד על כך כי הילדים נשלחים למוסדות שיש בהם “שמד”, איך מותר היה לו לשתוק.
אבל, כאן נמצא משהו הרבה יותר עמוק, וזו זועקת לשמים. הרב שך ולבלריו הליטאים זעקו במרה, כי “גזזו” את פיאותיהם של “ילדי תימן” שהגיעו בחדשים האחרונים לישראל. ואם זו אמת, מדוע הרב שך שתק? איך הוא יכל לנאום ולעבור על כך לסדר היום?
אך, דוקא כאן נכתוב לשבחו של הרב שך, כי בענין ה“פיאות” כלל לא הפריע לו. הוא עצמו גזז את פיאותיו, ואף לגלג על מי מבין הבחורים בישיבה שהיו להם פיאות ארוכות. הסטייל הליטאי לא קיבל את הגישה החסידית או של כאלו שהעדיפו את ה“פיאות”. ולכן כלל לא מפריע לו שהתימנים גוזזים את “פיאותיהם”.
אבל, מי שהוא ליטאי ו“למדן”, יודע כי בענין זה קיימים “צוויי דינים”. דין לגידול הפיאות, ודין לקיצוץ הפיאות. מי שלכתחילה מתחנך ללא ה“פיאות הארוכות” אין צורך בהם. אך מי שהיו לו כאלו, ומקצצים לו את ה“פיאות”, כאן יש ענין של “שמד”.
וכאן הזעקה הגדולה ומרה דוקא על הרב שך, איך זה, שהוא עמד לנגד עיניהם של אלפים, ולעיני התקשורת, ולא אמר בענין זה מילה אחת. מדובר בנושא שבשבועות אלו עסקו בהם, ואשר עמד בראש סדר היום הציבור החרדי. ובכל זאת שתק.
זו מוכיחה, כי לא האמת, היא המנחה את דרכו, אלא הפוליטיקה. הוא רצה בנאום זה להמנע מעימות עם חרדים, ולכן שתק.
אבל, השאלה האחרת הנשאלת היא, מה לענין זה עם “חרדים”, מדוע לא תקף את שר הקליטה, כפי שתקף את הרפורמים וחילונים אחרים. מדוע הרב שך לא יצא בקול זעקה גדולה ומרה על ה“חילונים” אשר “גזזו” את פיאותיהם של ילדי תימן? איך הוא יכל לוותר לחילונים בענין?
כאן לא נוכל לטעון כי הוא העדיף שלא לפגוע בחילונים. כי עובדה היא, שהנאום שלו הפעם היה דוקא ביחס החילונים לדת. וכאן היה המקום להוכיח, כי החילונים רוצים בהעברה על הדת, וכי הדבר הראשון שעושים לילדי תימן בהגיעם לישראל, הוא “גזיזת פיאותיהם”.
אך האמת המרה היא, כי “גזיזת הפיאות” הוא לא רק ענין לחילונים, נמצא את ילדי החסידים, כאשר הם מגיעים לישיבות הליטאיות, ושם רחמנא לצלן הם גוזזים את פיאותיהם. הבחורים הללו “מתביישים” כאשר הם יושבים עם בחורים שלהם “טשופ” (בלורית) גדולה, ואילו הם נראים “פאנאטים”, ועושים הכל לגזיזת הפיאות.
זוכר אני בישיבה, כיצד התמודדו בחורים חסידים עם לבושם ופיאותיהם. ובמקום שהרב שך יהיה זה אשר יחזק ויעודד את אלו, הרי שהרשימה של גוזזי הפיאות בישיבות הליטאיות היא ארוכה.
ויתכן, כי זו היתה הסיבה מדוע הרב שך לא רצה לדבר על ענין ה“פיאות”. הוא חשש כי ישיבו לו, מה לך ולפיאות, כאשר אתה היית זה אשר לא נאבקת למען הפיאות של הבחורים החסידים בישיבות הליטאיות.
אך, לא רק ענין ה“פיאות”, קשור ב“שמד” של ילדי תימן. ועל פי אותה זעקה, הרי שמדובר היה בהעברה על הדת. וכאן, אין להרב שך הסבר כלשהו לחמוק מן ההתייחסות. ושוב, אם מדובר בנושא שהוא כל כך חשוב, עד כדי כך שמותר היה להתקיף את ראשי ש”ס בענין, איך זה עובר הרב שך בשתיקה בנושא, שהיה צריך להיות ראשון על סדר היום.
האמת היא, שכל היחס של הרב שך לש”ס ולממשלה, אינה על פי התוכן של הממשלה ומעשיה, אלא על פי הקשר שבין הרב שך לראשי ש”ס. ומי שיתבונן בעבר, כמה מחדלים חמורים הקשורים ב“שמד” רחמנא לצלן עברה הממשלה, והרב שך כלל לא העלה על הדעת להתקיף את ש”ס, יבין, כי ענין ה“שמד” וההתקפות מן הסוג הזה, אינן התקפות הקשורות בתוכנן של דברים, ומתוך חרדה לתורת ישראל ולעתיד חינוך ילדי ישראל, אלא מתוך רצון לפגוע בש”ס בלבד.
ודוקא נאומו האחרון של הרב שך היא ההוכחה הטובה לכך. לולא רצה הרב שך הפעם שלא לפגוע ישירות בש”ס, הוא היה עסוק ב“ילדי תימן”. הענין היה, כי הנושא הזה ששמו “ילדי תימן” עלה אך ורק מפני שקיוו שדרכה יכלו לפגוע בש”ס. ולכן, הכריע הרב שך שלא לעסוק בנושא.
לו התכוונו לענין ה“שמד” ללא כל קשר לש”ס, אין ספק, כי הרב שך היה עוסק בנושא הזה. מי שישמע היטב את נאומו של הרב שך, ימצא כי היו לו הרבה הזדמנויות לעסוק בענין. ולדוגמא, כאשר הוא עסק בחילונים ובמעשיהם, היה צריך להיות הנושא הזה, חומר להוכיח מי הם החילונים ומה מעשיהם. ובכל זאת, הרב שך העדיף שלא לעסוק בענין, מפני שידע, כי לא היה חומר טוב מזה לחילונים להוכיח להרב שך, כי הוא טועה ומטעה.
הילדים הללו מחונכים בחינוך “חרדי”, ואם לזה קורא הרב שך “שמד”, הרי שבצדק יטען שר הקליטה, כי הוא ממהר להעבירם לקיבוצי “השומר הצעיר” של מפ”ם, בכדי “להצילם” מן ה“שמד” החרדי...
הנושא האחר שהרב שך לא דיבר עליו, זו ה“אחדות” החרדית. שהרב שך ממשיך לדגול בגישתו של “שלום כן אחדות לא”, ולכן הוא נמנע מלעסוק ב“מפקד משותף”, היו נאלצים גם המתנגדים לכך באגודת ישראל לקבל זאת. זו היתה מקרבת בין הפלגים, ועושה צעד נוסף ל“אחדות”. אך, דוקא שתיקתו זו של הרב שך, פירושם של דברים, כי אינו רוצה “אחדות”.
עבור רודפי השלום, היתה הופעת זו של הרב שך אכזבה גדולה. משלחת של אגודאים הגיעה לכנס, דוקא מתוך תקוה כי בנאומו זה יעשה למען ה“אחדות”. הוא איכזב אותם, כאשר בשתיקתו אמר, כי הוא אינו רוצה שלום.
אמנם, הוא מכריז כי הוא בעד “שלום”, אך כפי שהבהרנו כבר בארוכה במדור זה, כי אין שלום ללא אחדות, וכי כל עוד הרב שך לא יעשה צעד לקראת האחדות, גם שלום לא יהיה.
ההסבר כי ההופעה המשותפת בבחירות לכנסת זהו ה“שלום”, אין טפשות גדולה מזו. מדובר ביריבים שהאינטרס המשותף הוא זה שהושיב אותם ברשימה אחת בכנסת. אך, מדובר ביריבים גדולים, כאלו שהם הדוגמא החיה להיפך מן ה“שלום”. ולכן, אין זה פלא מדוע מקדישים כל כך הרבה כוחות ל“אחדות, שרק זו תוביל ל“שלום” האמיתי, ולצערם של רבים, הרב שך בשתיקתו הפעם, מנע סיכוי לשלום.
למדנו ושינינו את ה“חכמים הזהרו בדבריכם”. אך, כאשר עסוקים אנו ב“גדולים” ובמיוחד במי שמכונים “מנהיגים”, שם עלינו לומר “חכמים הזהרו בשתיקתכם”. לעתים השתיקה גורעת. ובמקרים שלפנינו, נבין כי הרב שך בשתיקתו גרע ומנע טוב.
הנושא הזה של “ילד תימן” ימשיך לעמוד על סדר היום כל עוד לא יודו הליטאים כי טעו ושגו, ואילו, נושא השלום, הוא כזה אשר הלוחמים למענו לא יוותרו, למרות שהרב שך במעשיו מרחיק את השלום מכלל היהדות החרדית.
