לאן דרדר הרב שך את הכשרות
ומה מוכנים הבני ברקים לעשות למען רווח פוליטי
המאכל הכשר, אף פעם לא היה נקי מכל רבב. באזורים מסויימים בעולם, היא היתה כולה פוליטית. כשרות הבשר, היה תמיד כזה שנקשר בשמה של הקהילה. לעתים הגיעו הדברים לידי כך, שלא ההידור היה העיקר, אלא שמה של הקהילה היתה חשובה. אבל, כל קהילה, דאגה ושמרה, כי הבשר שלה יהיה כשר ומהודר. גם אם יהיו חלוקים בנושאים מסוימים, במיוחד בשיטות הניקור, העקרון היה, כי הכשרות עומדת מעל לכל. אף קהילה לא היתה מתירה לעצמה להתיר את האסור, ובודאי שלא היתה מכשירה מפעל, שאין ספק שלבעלי אותו מפעל אבדה חזקת הכשרות.
נדיר, ויתכן שמעולם לא קרה, שמגדלי חזירים יצליחו לקבל הכשר כלשהו. ואין זה משנה שבאותו מפעל אין מייצרים חזיר. עצם העובדה כי מדובר ביהודים המכשילים באחת העבירות החמורות ביותר, אין כלל ספק שלכאלו אי אפשר להעניק הכשרים, וכל עוד לא החדירו פוליטיקה לכשרות, דבר שכזה, לא יתכן היה שיקרה.
אבל, היו גם אזורים שבהם הכשרות עמדה מעל לכל. לא הסתכלו על שם ההכשר, אלא על הכשרות עצמה. כך למשל, יכלו בישראל לחיות עם הכשרים, למרות שמדובר בבעלי מכשירים השייכים לגורמים וארגונים פוליטיים אחרים. לכן, הצליחו אותם ההכשרים, מעל ומעבר לכוחם היחסי. ולדוגמא, העדה החרדית בירושלים, לא היתה מצליחה להשיג קליינטורה כל כך גדולה, אם היו מערבבים פוליטיקה בכשרות וכל קונה היה בוחר במצרך על פי שייכות ההכשר שלו, היתה העדה החרדית בעבר ובהווה, נותרת עם כמות קטנה של מוצרים.
ואכן, כך קרה עד לפני מספר שנים, כאשר סממן חדש חדר לעולמה של כשרות. עובדה היא, שהציבור התייחס בעבר לכשרות ולא לשם נותן ההכשר. ולדוגמא, ניקח את הרבנות בירושלים. כאשר ברור היה כי ההכשר של רבנות זו טובה, שיתפו עימה פעולה, ויהודים חרדים שאינם מכירים ברבנות, אכלו ממוצרים שזו נתנה לה הכשרים.
רבה של בני ברק, הגאון רבי יעקב לנדא זצ”ל, היה אחד מבעלי המכשירים הגדולים והטובים ביותר, ואם רק החוג שאליו השתייך היה אוכל ממוצריו, הוא לא היה מצליח. אבל, הציבור שהיה מודע למציאות, כי הוא אחד מבעלי המכשירים המעולים ביותר, כזה אשר לא ויתר, והקפיד על הידור, העמיד תנאים קשים, ולכן הליקויים במערכת כשרות זו היו קטנים. הכיר הציבור בעובדה זו, ואכל מהכשר זה בעיניים עצומות, ואין זה משנה לאיזה חוג השתייך. כולם כאחד הכירו כי המוצרים שהם תחת השגחתו, יצרו ונשמרו בקפידה רבה ובטוחה, ולכן, הציבור העדיף מוצרים אלה, ולא לקח בחשבון שיקולים פוליטיים, שאין בינם ובין כשרות ולא כלום.
בכדי להוכיח מציאות זו גם בכיוון ההפוך, נמצא, שוועד הרבנים של אגודת ישראל בירושלים, שלא היה לה מערכת כשרות חזקה ורצינית, לא הצליחה לחדור ולהתמודד עם העדה החרדית. ולמרות שלציבור האגודאי היו הרבה אנשים, ובודאי פי כמה מאשר לעדה החרדית, היה ההכשר של העדה החרדית חזק יותר.
הציבור לא התייחס למפלגה. התייחסו לכשרות המוצר, ולמערכת המנהלת אותו. וכאשר עמדו בכללים המתחייבים של מערכת כזו, לא עשה הציבור חשבון של שייכות. זה היה טוב ומקובל בכל בית.
לפני כמה שנים, החליט הרב שך לעשות סוף למציאות זו, והחדיר פוליטיקה גם לשדה הכשרות. הוא הקים מערכת כשרות נפרדת. וזו התמודדה עם יתר בעלי המכשירים. למעשה, לא יכלו, ועדיין אינם יכולים להתמודד עם אף אחת ממערכות הכשרות הפועלות שנים, בשל העובדה כי מדובר באנשים שאין להם נסיון, ולכן נכשלו כבר בצעדים הראשונים שלהם. ומה שאירע בשנת השמיטה ידוע. הם הזמינו אצל ערבי פירות וירקות, והיו בטוחים כי יש להם פירות שאין עליהם חשש שביעית. אלו שאין להם נסיון כלל בשדה הכשרות, לא העלו על הדעת, שיתכן והערבי קונה בקיבוצים היהודים את הסחורה. היה זה עיתונאי חילוני, אשר שאל שאלה עיתונאית פשוטה, מהיכן פתאום בשנת השמיטה יש לערבים כל כך הרבה פירות וירקות. בכל השנים, הציבור קונה גם ביתר המקומות, והערבים מוכרים רק אחוז קטן ביותר של פירות וירקות. איך זה, שבשנת השמיטה יש להם פי ארבעה ויותר מכמות הסחורה שיש להם בשנה רגילה.
כאשר נשאל הערבי על ידי העיתונאי שאלה זו, הוא לא הסתיר את האמת, הוא אמר בפשטות, שכאשר הסחורה נגמרת לו, הוא פונה לקיבוצים שלהם עתה הרבה סחורה ולא יכולים להיפטר מהם, כי היהודים אינם קונים פירות שביעית, וכך יש לו מספיק סחורה. הוא הוסיף וסיפר, שכאשר הגיעו אליו עסקני “שארית ישראל” מבני ברק, וביקשו לקנות פירות וירקות, לא היה לו עבורם סחורה, אבל לא איכזב אותם, הוא הבטיח לספק להם מבוקשם, ולכן ירד לאחד הקיבוצים, וקנה שם את הפירות והירקות, והעביר אותם לבני ברק.
זה לא הפריע להרב שך. עד כדי כך, שחיים שאול קרליץ שהחל לטפל בנושאים האלה, פנה לרבנות. הוא שחט עופות, ובמשך שבועיים לא מצא להם פריזער, ומכרו עופות מקולקלים. לא רק שהם נשחטו בשחיטת הרבנות, הוא אף לא ידע כי צריך להכין מקררים גדולים, בכדי לשמור על הסחורה.
המטרה של הרב שך היתה פוליטית, ולכן הוא לא המתין. הוא לא חיפש את האנשים הראויים, מי שיש להם נסיון, ויודעים כיצד לארגן מערכת כשרות. הוא רצה רק דבר אחד, לשבור את הקיים, לא עוד הכרה במערכת הכשרות, בכזו אשר היא הטובה מכל. הוא רצה שמעתה יקנו אך ורק ממערכות כשרות פוליטיות, כאלו השייכות לארגונים הפוליטיים.
אחד הדברים החמורים, שאף אחד לא הבין, לשם מה צריך הרב שך מערכת כשרות, האם מדובר בשחיטה שונה. מילא, בתפילה מתפללים בנוסח אחר, לכן הוא צריך בית כנסת אחר. אבל מה קורה בשחיטה, האם באמת הוא מוכר שחיטה ליטאית שהיא שונה מן השחיטה החסידית. - אדרבה, בציבור החסידי מקפידים ומחמירים הרבה יותר, ואם יש מי שצריך היה לדאוג לכשרות שלו, אלו החסידים, שאינם יכולים לסמוך על ההקלות הליטאיות בהרבה דברים הקשורים בשחיטה ובדיקה.
בהקמה של “שארית ישראל”, בעצם גרמו למהפכה בשדה הכשרות. ציבור בני ברקי בעיקרו, הפסיק לחשוב ולקחת בחשבון מה כשר, אלא של מי ההכשר, האם הוא משלנו או משל האחרים. לא עוד האם המוצר כשר ונעשה בהידור בכל הקשור לכשרות, מעתה של מי החותמת, לא משנה אם יהיה בתוככי המוצר חזיר, או סכנה של חזיר. מה שחשוב, שמו של מי מתנוסס על המוצר.
מי היה מאמין, שלצרכים פוליטיים, לא יתביישו, ויתירו מפעל, אשר הכל יודעים, כי הם משווקי ומאכילי החזיר בישראל. בעלי מפעל הסלטים “אור לי. ש.” הינם עוכרי ישראל ממש. בית הדין ברמת גן פסק וקבע, כי אסור בשום אופן להעניק להם הכשר, מאחר ואיבדו את חזקת הכשרות. כל ילד מבין, כי לאנשים כאלו אסור להאמין, וחייבים להתייחס אליהם בחומרה יתירה, ולא להעניק להם הכשר, אפילו שלא יהיה כל חשש על המוצרים. אבל, בבני ברק שינו את השיטה. שם ניתן להתיר גם זאת, אם הדבר מתיישב עם הצרכים הפוליטיים.
ומה הם הצרכים הפוליטיים? להוכיח לאחרים, שיש גם לנו מוצרים כאלה. אחד הדברים החמורים בסוג ההכשרים הללו, הוא הרצון לספק הכל, ולא לוותר על פריט כלשהו, להוכיח כי אפשר במוצרים שהם מגישים להסתפק ולחיות. וכאשר אין סלטים, או אפילו יש, אלא הם לא מספיק טעימים והציבור לא מרוצה, אין מתביישים, ועוברים על מה שקבעו ברבנות של רמת גן, ועל מה שמסכימים כל גדולי ישראל, כי חייבים להיאבק עם מאכילי החזיר ואסור לסייע בידם, בין במישרין ובין בעקיפין.
זו תקופה של מספר שנים, שכמעט ואין עוד ויכוח ציבורי בתוכן ההכשרים, האם מוצדק היה ההכשר, או שעדיין אין זה מספיק כשר. היום נושאים שכאלו אינם מדוברים כלל. החשבון האחד והיחיד הוא, מי הוא נותן ההכשר, ומי הצליח לחטוף ממי הכשרים. נוצר מצב, שכל מי שמסיר הכשר, תוך ימים ספורים, ולעתים עוד באותו יום, נמצא קופץ אחר המעניק הכשר.
הרתיעה שהיתה בעבר מפני הסרת הכשר, אינה קיימת עוד. היום התחרות גדולה. עד כדי כך, שבעלי המכשירים מתחננים שיעברו אליהם. בעבר היו צריכים בעלי העסקים להתחנן על נפשם, להוכיח כי אכן הכל במאת האחוזים. היום המשחק הוא הפוך, בעל העסק אינו חייב לבעל המכשיר כלום. הוא זה שצריך להתמודד ולהסביר מדוע הכל בסדר, גם אם לא בסדר. נוצר מצב, שכאשר בעל מכשיר מעניק הכשר, אנשיו יצדיקו זאת באלף ואחד נימוקים, גם אם בסתר לבם יידעו כי בעל המכשיר עשה מעשה אשר לא ייעשה.
מה צריך יותר מזה, שמעניקים הכשר למשווקי החזירים. האם היה מישהו מאנשיו של חיים שאול קרליץ, שותק אם מישהו אחר היה מעניק הכשר שכזה. נתאר לעצמנו, קבוצה אחרת שתעניק הכשר, מה היה הרב שך אומר, הוא היה עולה על הבמה בוכה ומילל על חורבן הדור, ועל איך שנכשלנו במעשה אשר לא יכופר. והנה, אנשיו עושים זאת, אינו בוכה, ואינו אומר דבר. ההיפך, הוא מרוצה, יהיה ל“בני תורה” סלט לאכול, ולא יצטרכו “חלילה” לקנות סלט מבעל מכשיר אחר. בשל זה לבד, מותר להסתכן, ולא לקחת בחשבון את חזקת הכשרות של מגדלי ומשווקי החזירים.
נאמר ברורות, הרב שך גרם, שאין אנו יודעים עוד, אם אנו אוכלים כשר או טרף. זה הפך להיות לא חשוב כלל וכלל. ההשתייכות הפוליטית, החותמת של המוצר, זו שווה עשרת מונים. זו למעשה אומרת במילים אחרות, כי מוצר זה מזדהה עם קבוצתו של הרב שך, ובשל כך בלבד, אין צורך לקחת בחשבון את הכשרות.
פעם היתה ההלכה קובעת מה כשר ומה לא. היום המפלגה קובעת מי יקבל הכשר ומי לא. להלכה אין עוד ערך. מי שרוצה הכשר, אינו צריך לדאוג לכשרות, הוא צריך לדאוג שהמפלגה ואנשיה ירצו בו, ובמצב הנוכחי, כשהתחרות גדולה, מי לא ירצה בו, כולם ירדפו אחריו.
עדיין נותרו עמנו בודדים שהכשרות בראש מעיינם. אבל, בל נשכח, מה עשה לנו הרב שך, איך הוא מוטט את מערכת הכשרות, ואיזה עוול גרם לציבור החרדי, האוכל היום מוצרי מפלגות, ולא מוצרי כשרות.
תמוז תשנ"א
