כמה זמן היה הרב שך זקוק להכנת “נאומו”
וכיצד מסלפים דבריו?
אין זה דבר חדש, שנאומו של הרב שך עובר “שיפוצים”, מי ששומע את הקלטת, ומנסה להשוות את הדברים עם מה שנכתב ב“יתד נאמן” מבין, כי מי שערך את הנאום, והכינו לדפוס, התבייש במה שהרב שך אמר. הוא שיפץ הרבה מן הדברים, ובמיוחד את אלו, הסותרים סתירה גמורה את ההשקפה המקורית. מתוך דבריו של הרב שך מוכח, כי הוא אינו נזהר במילים, ולעתים גורם לעורכי העיתונות הליטאית הרבה כאב ראש.
ניקח לדוגמא את הקטע אשר בו מתייחס הרב שך לנשיא המדינה, ובעיקר לאביו, אותו הוא כינה בתואר של “גדול”, ואילו ה“יתד נאמן” דאג להשמיט זאת, היו סיבות טובות מדוע להשמיט, מאחר ודברים אלו אינם מתיישבים עם השקפת הקנאים בבני ברק. - אביו היה הרב הראשי מטעם הרבנות הראשית.
אבל אלו כבר מן הדברים הקלים. במלאכת השיפוץ הפעם, שינו בחלקם את התוכן, העדיפו חלקים מסויימים, והעלימו את מה שלא מצא חן בעיני זה או אחר, מתברר כי הרב שך גורם לעורכי “יתד נאמן” ולאנשיו בבני ברק הרבה כאבי ראש, עליהם להסתיר יותר ממה שהם יכולים לפרסם.
אבל בואו קודם ניגש לתוכנו של הנאום והכנתו. שבועיים קודם לכן, כבר דיווחו מבית הרב שך, כי הוא נסגר ואינו מקבל קהל, כי הוא צריך להכין את נאומו בליל הירחי כלה. בשבוע האחרון, הדגישו, כי היה זה “מסירות נפש” מצידו של הרב שך, שהסכים ללכת לחתונת בתו של הרב יצחק פרץ, בשבוע אשר בו הוא “מכין” את נאומו, הוא סגור ומסוגר, הוא זקוק להרבה זמן מחשבה, הוא צריך מנוחה, ואינו יכול לטפל בנושא כלשהו. חשבנו בודאי, כי הפעם הנאום יהיה אחד המפוצצים והגדולים ביותר, יהיו בו הברקות ו“גאונות” כיאה למי שנסגר שבועיים לצורך הכנת נאום.
והנה, אנו יושבים ומאזינים לכל הנאום מתחילתו ועד סופו, ואין מוצאים דבר. ילד בן חמש היה מכין נאום שכזה ברבע מן הזמן שצריך היה הרב שך להכין את הנאום. פשוט לא יאומן, כיצד אנשיו של הרב שך אינם לוקחים בחשבון, כי הם מבזים אותו, על ידי הפרסומים, כי הוא נסגר לצורך הכנת נאומו. אין לעג גדול יותר, לנאום אשר אין בו רעיון מבריק כלשהו, ומה שמפליא בהרבה, אלו דברים שהרב שך חוזר עליהם שוב ושוב.
התרגלנו לשמוע את הרב שך מתחיל עם השבת, את אותן השאלות כל פעם. הוא מדבר על הזמירות, על כמה שזה חשוב ונחוץ, הוא מתגאה על כי הזמירות אלו אשר נותנים לבית היהודי את היופי והחן של השבת, ורק לא מספר לציבור שומעיו, כי הוא בעצמו הסביר, מדוע בנו ירד מן הדרך ואינו הולך בדרכיו, זה מפני שלא שר זמירות בשבת, הוא העדיף לקחת את הגמרא ליד שולחן השבת, וזה לדעתו מה שגרם לכך.
אין חולק, כי לזמירות בשבת תפקיד חשוב ביותר, אך לעג הוא, שהרב שך הוא זה המדבר על כך. הוא היה צריך להכות על חטא על כך שהוא לא שר זמירות בביתו, ועל שרוב שנות חייו טעה כאשר לא חינך את ביתו כפי שאבא יהודי חייב לחנך את ילדיו.
מה שקרה להרב שך, יכל לקרות גם למי ששר זמירות. עובדה היא, שאדמורי”ם, ראשי ישיבות, ומשגיחים בישיבות, איבדו את ילדיהם, כאלו אשר לא הלכו בדרך שההורים רצו. צריך סייעתא דשמיא מיוחדת בכדי שהילדים יילכו בדרך כפי שההורים מאחלים לעצמם, אבל כאשר הרב שך עוסק בזמירות, ומנסה לטעון כי ההבדל בין החילונים לדתיים הוא ענין הזמירות, אין זה אמת. הרב שך הוא הדוגמא החיה, כי אפשר להיות ראש ישיבה, ולנהוג כחילוני שאינו שר זמירות בשבת.
אבל, יש משהו חמור בדבריו של הרב שך. משהו החוזר על עצמו בכל נאום, ומראה על אישיותו של הרב שך. הוא תמיד אוהב לדבר על עצמו. בדרך כלל מצאנו אצל גדולים, שמיעטו לדבר על עצמם, הם התנצלו, כאשר נאלצו להזכיר משהו הקשור בהם ובחייהם, הם חיו עם הכלל של יהללוך זר ולא פיך, ולאו דוקא בענינים הקשורים בהלל, אלא גם בדברים אחרים, אדם נורמלי קשה לו לדבר על עצמו, לעומת זאת הרב שך, מתחיל כל נאום, וכמה פעמים באמצע שוב ידבר על עצמו.
זוהי רעה חולה בכל נאום שלו, המוכיחה על משהו המתרוצץ בקרבו. הוא חש שכל מה שהוא עושה, לכבודו הוא עושה, ולכן הוא מדבר על מצב בריאותו, ועל מה שהוא יכול ולא יכול. אצל גדולים אמיתיים לא נשמע כי הם יעסקו בעצמם, ההיפך, הם יתעלמו כליל ממה שקורה עימם, הם עוסקים בתוכנם של הדברים, ולא יבקשו מן הציבור כי יאמינו להם, וכפי שהרב שך אוהב בכל פעם להזכיר, כי הוא לא שקרן, וכי הוא לא מחפש כבוד, וכי הוא כבר זקן.
מי שמאזין לקלטת, ומתבונן בתוכן דבריו של הרב שך, חש כי הרב שך חי במציאות שונה בתכלית. הוא עדיין מושרש בקיבוצים, הוא מתעלם לגמרי מן העובדה, שהקיבוצים פשטו את הרגל, וכי אינם פונקציה עוד בישראל. עובדה היא, שאחוז הקיבוצניקים הולך ויורד, אין עוד את הנטיה לרוץ לשם, ואין עוד מי שיאמין בסוציאליזם, ואילו הרב שך, שהוא בשנות התשעים, עדיין חי את מה שראה ברוסיה או בשנים הראשונות של המדינה, וחושב שזה מה שקורה היום. הוא חוזר שוב ושוב לקיבוצים, עד כדי כך, שנדמה כי הוא עושה טובה לקיבוצים ולא להיפך. החילונים כמעט ואין עוסקים בקיבוצניקים, ורק הרב שך הוא זה הדואג שהקיבוצים שוב יעמדו במרכזה של התקשורת.
אותו דבר קורה, באשר הוא מזכיר את “דיזנגוף” ו“אלנבי”, אלו שמות שהיו באופנה הרבה שנים קודם לכן, היום חיים בישראל באוירה שונה בתכלית, ולבעיות הזמן והשעה הוא לא מתייחס.
האמת היא, שאין חידוש בדבריו של הרב שך, שמענו את הדברים שוב ושוב, חיפשנו למצוא משהו, שלא שמענו מהרב שך בעבר, אבל נדמה כי יש לנו עסק עם קלטת שבורה, החוזרת על עצמה שוב ושוב, ואין בדבריו חידוש.
אבל, בנאומו של הרב שך היו שני דברים חשובים הראויים לתשומת לב. האחד מה שהוא אמר, והאחר מה שהוא לא אמר, ואיכזב בכך חלקים שבאו וציפו כי הרב שך יתייחס לכך.
ראשית, הענין עם נשיא המדינה. בימים אלה מנסים יהודים לשבת ולחשוב, איך זה בכלל שהרב שך שב עתה לעסוק במה שקרה לפני כמעט שנה. מפרשת “יד אליהו” כבר עברה כמעט שנה שלימה, והרב שך רק עתה נזכר לעשות חשבון עם חיים הרצוג. מתברר, כי הרב שך שמר גימיק זה, בכדי לזכות בתקשורת. אחד הדברים בנאומו של הרב שך, שהוא לוקח בחשבון את מה שיאמרו אנשי התקשורת. כאשר הוא משמיע דברי מוסר, או חוזר על פירושים ודברים שכבר אמר לא אחת, ובמיוחד כאשר הוא עוסק בענינים שברוח, התקשורת לא תזכיר אפילו מילה אחת. הוא יודע כי העיתונאים ממתינים ל“אקשן”, ולכן אם הוא רוצה לזכות בעיתונות חזקה, הוא חייב לספק את הסחורה.
אבל, לא בכל פעם יש במה לספק סחורה. ולכן כמו בכל מערכה, מוכנים כמה רשימות במגירה, לכל מקרה שזקוקים לחומר, אותו דבר גם אצל הרב שך, הוא שומר על גימיקים, למקרה הצורך.
כאשר ישב הרב שך “שבועיים” וחשב מה יאמר ב“ירחי כלה” התפלל וקיווה שיקרה משהו פוליטי, שיוכל עמו להפציץ, אבל תפילותיו לא התקבלו, והוא נאלץ למשוך איזה גימיק מן המגירה, וזו נמצאה בעזרת ההתקפה על חיים הרצוג, רק עכשיו עשרה חדשים מאוחר יותר, הוא הגיב על דבריו של חיים הרצוג, שלא באו לגנות את הרב שך, אלא להגן על הקיבוצים.
אין טעם כלל להיכנס לויכוח עם הרב שך בענין, האם היה צדק בדבריו, אין ספק כי הוא עשה עוול לחיים הרצוג, הלה עשה הכל בכדי לא לפגוע בהרב שך, הוא מילא את תפקידו כנשיא, וההתנפלות עליו יועדה יותר בכדי לזכות בתקשורת, מאשר “לחנך” את חיים הרצוג.
דבר נוסף היה בדבריו של הרב שך. והפעם מה שהוא לא אמר. ישב באולם שר הפנים אריה דרעי, שהאמין, כי הרב שך בנאום זה יגן עליו. הוא השקיע הרבה מאמץ שזה יקרה, אבל הרב שך לא הסכים לעשות זאת, הוא אמנם רמז בדבריו ואמר כי אם שר חשוב עושה טובה אז חייבים לו טובה שבעתיים, אבל הוא לא פירט, את דבריו יכלו לפרש לכל הכיוונים, ודרעי לא קיבל את הסחורה לה קיוה.
גם בסוף דבריו, כאשר תקף את העיתונים היומיים, הוא דיבר נגד זה שהם מספרים על עוולות שהם מוצאים אצל האחרים, אבל הרב שך דאג לציין כמה שמות. הוא לא התקיף את “ידיעות אחרונות” בלבד, אלא הזכיר גם את “מעריב” שהוא היום ממגיניו של דרעי.
נאומיו של הרב שך מלאים בהרבה לעג, תלמידיו יושבים מולו ושומעים את הדברים, ומחזיקים עצמם מלהתפוצץ. אין להם ברירה, הם חייבים לשאת את הבושה, מנסים לבנות על דבריו תילי תילים, לנסות למצוא משהו חדש שלא היו בנאומיו הקודמים, אבל סוף פסוק הוא, שנאומו הוא בזבוז זמן.
זה שנים שהרב שך מנסה לתת לנאום הפותח של “ירחי כלה” צביון פוליטי. מאז שהוא שולט בישיבה והפך להיות הנואם המרכזי באירועים שכאלה, הוא החדיר פוליטיקה לישיבה, בשנות חייו של רבה של פונוביז’ לא ידעו מדברים כאלו. הרב כהנמן ז”ל היה אוהב ישראל גדול, והרחיק את הפוליטיקה מן הישיבה, הוא קירב את הכל, והיה בעד חזית דתית של כל המפלגות הדתיות כולל המפד”ל. הרב שך הביא את הקיצוניות לפונוביז’, הוא החדיר את הפוליטיקה לישיבה, וכמו פוליטיקאי, כאשר אין עם מה לירות, יורים עם מטאטא.
ואכן, כך עשה הרב שך, מיד כשהחל את החלק הפוליטי בדבריו, הוא אומר, כי עדיין נותר לו איזה חשבון לעשות, והתנפל על חיים הרצוג. איני יודע אם הוא גרם לו רעה, או שעשה לו טובה. עובדה היא, שביהדות החרדית אין מקבלים את דבריו של הרב שך בענין זה, הוא פשוט מנסה לזחול על קיר חלק.
לבלריו מנסים לתקן ולשפץ, הם מנסים לתקן את הרושם הרע, ומנסים ליצור מהות מדבריו של הרב שך, אבל כמו הרב שך גם הם, מנסים לטפס על קירות חלקים, ואין פלא שהם מתדרדרים.
מגיניו אומרים שהוא הכין נאום משהו משהו, אבל ברגע האחרון החליט לוותר עליו, הוא סבור כי עדיין לא הגיע הזמן לומר את מה שהוא רוצה לומר.
מנחם-אב תשנ"א
