עד היכן הרחיקו לכת וכיצד ממציא הרב שך נימוקים והסברים המכסים על האמת ומטשטשים את המציאות
בדרך כלל, לאדם ישר, יש גבול עד היכן הוא יכול למתוח את החבל, לעתים ימצא נימוקים והסברים שיתקנו את הרושם הרע, ינסה להמציא הסברים על סטיה קלה, אך יבין, שכאשר מדובר בסטיה רצינית, וכאשר הכל התהפך, מודים בכשלון, מכים על חטא, על הסטיה הנוראה, או שמכריזים על דרך חדשה, ופורשים מן הדרך או השיטה ישנה.
בבני ברק, ובמיוחד בביתו של הרב שך, יכול הכל להתהפך, ולא רק שלא יודו, אלא ימצאו נימוקים והסברים, מדוע כך צריך להיות, ומדוע הכל בסדר, הם מזכירים לנו את הנהג שהתהפך עם מכוניתו. יצא ממנה והמשיך ללכת כאילו לא קרה דבר.
מערכה של ממש, ניהלו הרב שך ואנשיו לכבוש את מועצת הרבנות הראשית, דבר שהיה חריג, ובניגוד גמור להשקפה המקורית. והנה, לא רק שאין מתנצלים או שמנסים להסביר מדוע “נאלצו” הפעם לעשות כך, אלא למחרת הבחירות, כותב בטאון הליטאים “יתד נאמן” כך: “החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתית ורואה בה מוסד כפוף ובלתי עצמאי שהחלטותיו אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה...”
לו היה חי בדורנו רבה של בריסק, וקורא קטע זה בדבריהם של מי שמתיימרים ללכת בדרכיו, הוא היה זועק מרה, על מסלפים ומטשטשים, כאלו המנסים בכח למחוק את העיקר, ומתייחסים לטפל. רבה של בריסק לא פסל את הרבנות הראשית בשל העובדה כי זו כפופה ובלתי עצמאית, ובשל הלחצים המופעלים על מוסד זה. אין זה נכון. הרבנות הראשית, גם אם היתה עצמאית ובלתי תלויה, היתה פסולה לדעתו של רבה של בריסק זצ”ל, שפסל את המציאות של הרבנות הראשית, הוא התנגד למוסד שכזה, גם אם זה היה בשליטתה המוחלטת של נטורי קרתא.
עובדה היא, שברבנות הראשית ישבו טובי גדולי התורה. הרב אלישיב בכבודו ובעצמו ישב ברבנות הראשית באותן השנים שרבה של בריסק נלחם במוסד זה. הרב אלישיב הוא וחבריו היו עצמאים, והיו פסולים בעיניו של רבה של בריסק. לדעתו, גם אם טובי פוסקי ההלכה היו יושבים בה, הרבנות הראשית היתה אסורה ומוחרמת, הוא לא רצה מוסד שכזה, הוא התנגד לה בתוקף.
הרב שך מנסה עתה להלביש שטריימל לרבנות הראשית ולהכיר בה. הוא מוצא לעצמו נימוק שלא היה אקטואלי כלל בזמנו של רבה של בריסק. ענין הכפיפות לא היתה הסיבה העיקרית, ואף לא המשנית, הוא התנגד למוסד רבני ממלכתי, וזו קיימת, גם אם הרב שך בעצמו היה הרב הראשי, ואילו חברי מועצת גדולי התורה הליטאים היו חברי מועצת הרבנות.
הרב שך ואנשיו, שחשו בעוול הגדול שהם גורמים להשקפה החרדית, בכך שהם נוטלים חלק בבחירות לרבנות הראשית, מנסים ליצור מצב חדש, נימוקים וסברות, ודרכם לטהר את השרץ, הם מחדירים בדור הצעיר השקפות פסולות. הם מנמקים בנימוקים שאינם ממין הנימוק. הם לא מתייחסים לטענה העיקרית, וזו שהרבנות הראשית היא רבנות ממלכתית, וזו פסולה, ואין זה משנה כלל מי יושב בה, וגם אם מדובר בכפיפות או חופשיות מוחלטת לפסוק הלכות.
מי שקורא קטע זה שוב, חייב להזדעזע, כי יש בה הרבה של סילוף האמת, חינוך לשקר ורמיה. הם כותבים כי “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתיית...” דברים אלה הינם סירוס וסילוף שאין דומה להם. לו היו אנשי אמת, היו צריכים לכתוב כך: “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית” עד כאן, ולא להוסיף את המילים “כסמכות הלכתית”, מאחר ומהוספה זו ניתן להבין, כי ברבנות הראשית עצמה אין כל פסול, אלא סמכותה ההלכתית זו הבעיה. זהו טשטוש וסילוף האמת. הציבור החרדי התנגד לרבנות הראשית כמציאות רבנית בכלל. בכל תחום שהוא.
עוד שקר וסילוף בדבריהם. הם מנמקים ומסבירים, כי הסיבה מדוע אין מכירים בסמכותם ההלכתית של הרבנות הראשית, ומדוע אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו, “בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה..”
מתוך דבריהם מובן, כי פסקי ההלכה הנפסקים שם, שהיו על דעת הרבנים בלבד ולא על ידי לחצים כלשהם, פסקים אלו טובים ומקובלים. האם אמת כן נכון הדבר?
אין שקר גדול מזה. שיפסקו הרבנים הראשיים פסקים ללא כל לחצים, אין פסקיהם פסקי דין כלל וכלל לשיטתו המקורית של רבה של בריסק זצ”ל. בואו וניקח לדוגמא את הרב שלמה גורן, עליו לא היו צריכים לחצים ברוב הנושאים, הוא היה מן המקילים בתחומים רבים. ולדוגמא, בענין הממזרים, האמין הוא בלב שלם כי הוא מתיר על פי דין והלכה. האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
אשאל יותר מזה, האם פסק דין של הרב גורן, הנפסק מיזמתו המליאה, האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
מחריד ומזעזע לחשוב, כי מי אשר נלחם ברבנות הראשית בחרב ובחנית, בשנים אשר בהן היתה המלחמה חזקה וניכרת, דוקא אלו מסלפים ומטשטשים, ומנסים ליצור תדמית שונה, הם רוצים שהדור הצעיר יקנה את ה“נימוקים” החדשים, המסלפים כליל את מציאות הרבנות הראשית, ועוקרים מן השורש את המאבק האידיאלוגי ברבנות הראשית, שהוא העיקר במערכה עם הרבנות הראשית.
חייבים שוב ושוב להזכיר, כי המערכה עם הרבנות הראשית לא היתה על אישים ולחצים. רבה של בריסק הבהיר בשעתו את הדברים בצורה ברורה, שיישב ברבנות הראשית החזון איש ז”ל, היא פסולה מעיקרה. אין כל קשר למוסד זה עם מי שמנהל אותה. גם אם יישבו שם כאלו שלא יוכלו להפעיל עליהם לחצים, היא פסולה ואינה מקובלת.
הם זקוקים לנימוק זה, בכדי לטהר את השרץ. הם עשו מעשה נבלה שאין דומה לה. ובמקום להכות על חטא, לבקש סליחה ומחילה מרבה של בריסק זצ”ל המתגלגל בקברו, שם הוא זועק מרה על מה שעוללו הרב שך ואנשיו, הם מנסים ליצור תדמית חדשה, המסלפת את המציאות האידיאולוגית.
אין צורך להיות “השקפיסט” בכדי לחוש בעלבון הצורב, וברמיה הגדולה. מי שחי את המציאות בעשרות השנים האחרונות, לא יכול שלא לחוש בצביעות המתחסדת, ובמעשה הרמיה הזועקת לשמים.
הגיעו הדברים לידי כך, שללא כל שמץ של בושה, נתנו יד לפגוע בעקרון האידיאלוגי, זו אשר יצרה גבולות, וקבעה כללים, עד היכן מותר לחרוג. הרבנות הראשית היתה מחוץ לתחום. גם אם היו חלקים ביהדות החרדית שלא השלימו עם מציאות זו, רוב רובו של הציבור החרדי לא שיתף פעולה עם הרבנות הראשית. רק מי שהיה לו טובת הנאה אישית, מי שקיבל תפקיד רבני, דיין או משרה מכובדת אחרת, “הכיר” ברבנות. אך מי שלא היה לו נגיעה אישית, התייחס לרבנות הראשית כמוסד שאינו מוכר על ידי כלל הציבור החרדי.
הרב שך עשה הפעם מעשה חמור ביותר, כאשר הוא בכבודו ובעצמו - לא על ידי שליח, - כינס אסיפות בביתו, ורצה בכל מאודו להחדיר “רבנים” למועצת הרבנות הראשית, זו שהיתה צריכה להיות מתועבת ואסורה.
מה שחמור בדבר זה, יצירת הטשטוש בתחום נוסף. בעבר ישבו במועצה זו, רבנים שהשתייכו למזרחי. זה היה חשוב וטוב. הציבור החרדי ידע את מקומו. הרב שך רצה לטשטש מציאות זו, להחדיר לשם “חרדים” וכך לטשטש, שלא יחושו עוד במחיצה המבדילה, ויפלשו למוסדות שיהודים חרדים חייבים לברוח משם.
חמור בהרבה, העובדה שהרב שך אינו מדבר. במקום שיקום ויאמר דברים ברורים, כיצד צריך להתייחס לרבנות הראשית, הוא שותק. ובכך הוא גורם עוול בל יכופר. להרב שך אחת משני ברירות. לשוב ולחזק את האיסור של רבה של בריסק על הרבנות הראשית, ואז כמובן הוא חייב לבקש סליחה ומחילה על מה שעשה. והברירה השניה, לטעון כי בדורנו זה אין עוד איסור, וכי מותר לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, אם שם יישבו רבנים חרדים, וזו יוצרת מצב חדש, כזו הנוגדת את דרכו של רבה של בריסק, ומכשירה את הרבנות הראשית הפותחת דלתותיה לציבור החרדי.
השתיקה במקרה זה, זו פסיחה על שני הסעיפים. מצד אחד משחקים את ה“קנאי” זועקים כי הרבנות אינה מקובלת על הציבור החרדי, ומאידך לוחמים בכל הכח לחדור פנימה.
הצרה הגדולה של דורנו, ואת זו גרם הרב שך, זה הטשטוש הנורא, הוא סילף את האמת, יצר מושגים מסולפים, הוא דחף את הציבור לכיוון הפשרנים המזרחיסטים, וכל מה שקודם לכן לא היה מקובל בציבור החרדי, הוא יצר מצב של חטוף ואכול, כל פינה שניתן להחדיר בה את אנשיו, הוא התיר את המקום לבא בקהל, זו הרסה ושברה את היהדות החרדית, והשפיל אותה עד עפר.
הכח החרדי היה בכל השנים, בעקרון שבה. ויתרנו על הרבה תפקידים, על משרות וכסף, והכל למען העקרון. במשך שנים הוכחנו כי אנו ציבור של עקרונות, בא הרב שך, ובמעשיו טשטש לגמרי מציאות זו, הוא הפך את הציבור החרדי, לסחטן, נצלן, ומה לא.
לולא סבל הציבור החרדי ממעשיו אלו, היו צריכים אולי למחות. אך לא היו צריכים להקדיש לענין זמן ניכר למאבק בדרכיו. אך מאחר ומעשיו מזיקים והורסים, הוא גורם לחורבן והרס היהדות החרדית, הוא גרם לכך, שבמקום “בני תורה” יש לנו היום “בני פוליטיקה”, בעבר בחור ישיבה לא היתה לו אפשרות לקרוא עיתון, בזמני בישיבה, המשגיחים אסרו לקרוא אפילו את “המודיע”, הם טענו כי בחור ישיבה צריך לעסוק רק בלימוד התורה, במוסר, ולא חסר לבחור במה לעסוק, ואינו צריך למלא את ראשו בשטויות. הרב שך הוא זה אשר החדיר לישיבות את העיתונות, ובמקום לשבת וללמוד, מתווכחים ומתפלספים בפוליטיקה ובהשמצות פנים חרדיות.
במעשהו האחרון, במאבק על מועצת הרבנות הראשית, הוא עקר מן השורש את המחיצה המבדילה בין המזרחי לחרדים. עד לאחרונה ידענו, כי הרבנות הראשית הוא מוסד השייך למזרחי ואין לנו כל קשר אליהם. עתה קבע הרב שך, כי הרבנות הראשית כשרה ומותרת לבא בקהל, אם יישבו בה אנשיו, ועל כך חייבים לזעוק חמס.
במקום שיש חילול ה’ אין חולקים כבוד לרב. במעשהו האחרון היה יותר מחילול ה’, היה בכך הריסת היסודות החרדיים, וזו מחייבת זעקה גדולה ומרה, על הריסת מחיצות ועקרונות היהדות החרדית, שהרב שך הוא האיש הנושא באחריות לפשעים נוראים וחמורים אלו.
מנחם-אב תשנ"א
