הרב שך מאשים את הרב אלישיב כי הוא מזרחיסט ואיש הרבנות הראשית, ומתעלם מעברו, ומן ה“השקפה” המזרחיסטית שינק והחדיר לציבור החרדי במסווה של קנאות
בדורנו זה שאלות רבות קשות ומביכות רוחפות באויר העולם, שקשה להסבירם. אחת מהם, איך זה ששיטת המזרחי חדרה ליהדות החרדית בצורה כל כך מהירה ופשוטה, ועד כדי כך, שאין לה מסבירים טובים יותר מאשר “בני תורה” ואנשי ה“השקפה”.
אבל, מי שיבחן לרגע, מי הם “מנהיגי” הציבור הליטאי בבני ברק, יגיע למסקנה, כי אלו יוצאים מבית מדרשה של המזרחי, כאלו אשר ינקו חלב אם מזרחיסטי, ושהו בשנותיהם הצעירות והטובות בבית המזרחי. ממילא, קל יהיה להבין, כי הללו ממשיכים ומיישמים במעשיהם, את מה שלמדו וראו במשך שנים.
אם יש היום מי אשר צריך להתגאות, כי מנהיגי הציבור הליטאי הם גידולים שגידלו, אלו מנהיגי המזרחי בשעתו. הללו טיפחו את הצמד-חמד “שך-אלישיב”, שניהם היו אנשי ביתם , ואין זה פלא, שהם מיישמים את כל מה שהמזרחי לא יכל ליישם בשעתו. נגד כל מה שלחמה היהדות החרדית, והמזרחי לא הצליח לעמוד מולם. עשו להם שרות זה, לא אחרים, אלא הצמד “שך-אלישיב”, אשר החדירו את השיטה המזרחיסטית בעטיפת “השקפה תורתית”, כזו אשר פיתחו פוליטיקאים שמטרתם היתה אחת, להגדיל ולהאדיר את ה“מרן”, אפילו על חשבון ההשקפה המקורית.
עולם חדש צמח, שאינו עוד מה שהכרנו בעבר. מי שזוכר, אלו מלחמות ניהלו על עקרונות, לא יבין, איך שהיום אנשי ה“השקפה” מוכרים את נשמותיהם תמורת כמה דולרים. הגיעו הדברים לידי כך, שכל השקפתו של הרב שך מסתובבת סביב לכסף ועמדות ממשלתיות. היום, תמורת התחייבות קואלציונית טובה, מוכנים למכור ולהעמיד בסכנה את כל החינוך החרדי. מי שזכרונו לא בגד בו, וזוכר איזו מלחמה ניהל הרב שך בכדי שאנשיו יקבלו את המחלקה לחינוך חרדי במשרד החינוך, יבין עד היכן דירדר הוא את הציבור החרדי. בעבר לא היה מעיז אף אחד בציבור החרדי להעלות על דל שפתיו להקים מחלקה כזו. החינוך החרדי ברח מן השלטון הישראלי הרחק כמטחוי קשת. ניהלו חינוך נפרד שאין בו כל תערובת של משרד החינוך, שאוי לה לחינוך החרדי, אם זו תהיה פטרונה. והנה, בא הרב שך, ועשה מעשה אשר לא ייעשה. ואיש לא העז לקום ולזעוק חמס. אם היה על מה לקרוע קריעה, היה זה בעת שהרב שך התיר תמורת הישגים קואליציוניים, דבר שהיה בעבר בבחינת פח השמן, שלא נגעו בו, נשמרו שחלילה לא יטמא.
במקור, מי שלוקח את העיתונות החרדית והמזרחיסטית. וקורא על מה נאבקו לפני שלשים שנה. מה טענה המזרחי, ומה טענו האגודאים או הקנאים שבהם. לעומת מה שקורה במציאות היום, יגיע למסקנה אחת. הנצחון הוא כולו של המזרחי, זו זכתה, ששיטתה מיושמת על ידי החרדים בכבודם ובעצמם. הם יושבים היום מן הצד ונהנים לראות, כיצד הרב שך, הוא גדול הלוחמים למען השיטה המזרחיסטית שדגלה בהישגים מן הסוג הזה, בכדי להשיג מה שיותר, ובכדי לטפח לפחות את מה שאפשר.
לכן, כאשר הרב שך שולח להזכיר להרב אלישיב את עברו המזרחיסטי ברבנות הראשית, אין לעג גדול מזה. אם יש מישהו שהעבר שלו היה גרוע בהרבה, ומי אשר למעשה עשה הרבה יותר חמור, כאשר יישם הלכה למעשה את השיטה המזרחיסטית, הרי זה הרב שך בכבודו ובעצמו.
הרב אלישיב אינו ל”ו צדיק. לצערי, הוא פוליטיקאי באיצטלא רבנית. הוא אדם ללא חוט שידרה, והוא האשם יותר מכל, בפילוג היהדות החרדית. אם היה מי שיכל לעצור בעד הפירוד, ולהציל את המחלוקת, ולא עשה זאת, זה רק הוא. אם היה מביע דעתו בגלוי, קשה היה להרב שך להמשיך במלאכת הפירוד, אבל לא עשה זאת. הוא העדיף את הפירוד, כי האמין שכך יהיה בעתיד ה“גדול” של הליטאים, ואם הציבור ישאר מאוחד, לא יצטרכו “גדול” כזה למלחמות היהודים.
אבל, בפרשה הזו, ייאמר לזכותו של הרב אלישיב, כי זו הפעם הראשונה שהוא מוכיח כי הוא איש עקרונות וכי אינו מוותר. בענין הרבנות בפתח תקוה הוא צדק במאת האחוזים, ומה שהטיחו בו הרב שך ואנשיו בבני ברק, הוא יכול בקלות להטיח בפרצופם, ולשאול את הרב שך, מה הוא עשה בין הקוקניקים בשעתו בירושלים, ומה עשה בישיבה ברחובות ובישוב החדש. אם יש מי שנושא כתם מזרחיסיטי, הרי זה הרב שך, אשר בעד ה“כבוד” המדומה של ר”מ בישיבה, הלך למזרחי, ולא שהה לעצת חכמים להיפרד ולא לשתף פעולה עם כאלו אשר בהשקפתם התנגדו להשקפה חרדית.
אין לעג גדול יותר מאשר דברי ה“השקפה” של הרב שך. אם היה “השקפיסט” שמכר נשמתו תמורת כבוד, היה זה הרב שך. הוא מצא את עצמו תמיד היכן שהשתלם. הוא פסל אנשים כאשר קיוה על ידי כך לקבל תדמית של קנאי, והכשיר פסולים, כאשר הוא היה זקוק להם למטרות פוליטיות. כך עשה עם הרב עובדיה יוסף ואחרים. זה טבעו, ועד היום הוא ממשיך להיות כזה.
על האשמה שהטיח הרב שך בהרב אלישיב בענין הרבנות הראשית, אסור לעבור בשתיקה. אין עוד מישהו אשר בגד ברבה של בריסק יותר מהרב שך. איני בא כאן להגן על הרב אלישיב, הוא אינו זקוק להגנתי. הבעיה שלו שונה בתכלית. גם הוא קרייריסט שרקד על חתונות על פי התקופות והזמנים. כשהיה כדאי הוא היה במזרחי, וכאשר היה כדאי להיות “קנאי” הוא רקד אחר החליל של בני ברק. אבל יש הבדל עצום בינו לבין הרב שך. הרב אלישיב אישית לא הכשיר מעולם את הרבנות. הוא אמנם ישב והשתתף בה, אך בתקופה אשר כל ילד ידע כי הרבנות הראשית היא יצירה אסורה, והתרחקו ממנה כפי שמתרחקים מכל ארגון אנטי חרדי. לעומתו, הרב שך הוא זה שהכשיר את הרבנות הראשית, והוא זה שגורם יום יום, שהציבור החרדי יכיר במוסד שרבה של בריסק נאבק בה בכל כוחו.
לא חסרות דוגמאות להוכיח, איך הרב שך מכשיר את הרבנות. מי שיודע כיצד הרב שך נאבק שאנשיו יבחרו למועצת הרבנות הראשית, לדיינות בבתי הדין הרבניים, יודע עד כמה עושה הרב שך להכשרת ארגון זה, אשר בעבר היה מוקצה מחמת מיאוס, והיום הפך להיות מקום אשר “בני תורה” ו“השקפיסטים” מתגדרים בו. בכל חור, מנסה הרב שך לדחוף את אנשיו, ואינו עושה חשבון אידיאולוגי אחר, שכל מי אשר למד והכיר את משנתו של הרב מבריסק מבין, כי מה שהוא עושה חמור מאוד.
רבה של בריסק יצא נגד המוסד ששמו רבנות הראשית. טועה מי שחושב שהמאבק היה נגד אנשים. ישנם השקפיסטים מבני ברק המנסים בתירוצים שונים להתחמק מן האמת וטוענים, כי הרבנות הראשית אסורה כל עוד יושבים בה רבנים לא מקובלים. אבל, כאשר יושבים בה רבנים “משלנו”, הרי זו כשרה. כאן הטעות המרה. רבה של בריסק התנגד למוסד ששמו הרבנות הראשית, ואין זה משנה מי שישב שם. ההיפך, כאשר מושיבים בה כאלו המכונים “משלנו”, הדבר חמור בהרבה, כי מנסים על ידם לטהר את השרץ.
זה מה שעושה הרב שך. וזה חמור בהרבה ממה שעשה הרב אלישיב.
עדיין לא שכחנו, איזה מאבק ניהל הרב שך בבני ברק להתיר את המועצה הדתית. הוא רוצה למנות שם רב “מטעם”. עובדה היא שאנשיו פנו לבית המשפט בענין, ועד היום הוא אינו מרפה מן הנסיונות להכשיר את הרבנות הראשית בבני ברק.
רבה של בריסק מתגלגל בקברו ממעשיו של הרב שך, המתפאר כי יש לו הסכמה לספרו ממנו. לו ידע כי הרב שך יהיה זה אשר ישבור את החומות שהוא בנה ויצר, הוא לא היה מסתכל עליו, וזורק אותו מביתו.
בעבר, כאשר עדיין היה בירושלים, היה גר בשכונת כרם, בין הקוק’ניקים ואנשיהם. הוא לא היה שייך למחנה החרדי שהתבדל מציבור זה. כאשר ישב שם, הוא לא פעל בכלל בכיוון הישיבתי, אלא בכיוון המזרחיסטי. הוא פנה לישיבות ההסדר, ולא לישיבות החרדיות. רק כאשר הבין, כי ישיבות ההסדר הינן ישיבות שאינן מעמידות תלמידים, בשל העובדה שלאחר הצבא הולכים לעבוד ולא לכולל, ולא תצמח לו טובה פוליטית מכך, החל לחפש ישיבות חרדיות, כאלו אשר יעמידו תלמידים, ובעתיד יוכל להקים מפלגה ולעמוד בראשה.
לא כולם יודעים זאת. אבל מי שמתערב בפוליטיקה ויודע מה שנעשה לפני שנים, זוכר שהרב שך התערב בפוליטיקה כבר לפני שלשים שנה. הקשר שלו עם שלמה לורנץ החל לפני שלשים שנה ויותר. ובלעדי שלמה לורנץ, אהרן רוטר, חיים שאול קרליץ, ונתן זוכובסקי, הוא לא היה “גדול”. הם רצו בו, כי כך קיוו, יבנו את עצמם. לורנץ היה זקוק ל“גדול” בכדי לשרוד. באגודת ישראל בלי “גדול”, היה זה כגוף ללא נשמה. השלשה האחרים כל אחד מתוך אינטרס פרטי שלו, טיפחו את הרב שך, למרות שכל הארבעה ידעו, כי רמתו של הרב שך ירודה, וכאשר מציבים אותו מול גדולים שחיו בדור האחרון, הוא אינו מגיע לקרסולי קרסולם. הם היו צריכים אחד כמוהו שיוכלו לשחק בו, ולהשתמש בו. כזה אשר יעשה את אשר יורו לו. ולכן בחרו בו.
הרב שך הוא האיש הנושא באחריות ליישומה של השיטה המזרחיסטית. הוא האיש שהחדיר כפירה ממש לציבור החרדי. הוא זה שטשטש טשטוש מוחלט, כאשר מצד אחד שיחק משחק של “קנאי”, ובו בזמן עשה את כל מה שאסור לעשות ל“קנאי”, מצד אחד הוא רוצה להיות אנטי ציוני, והחבר הכי טוב של הקנאים ממאה שערים, ומאידך, הוא הלוחם הגדול ביותר להשתתפות בבחירות. עד כדי כך, שהוא האיש אשר התיר את הישיבה בממשלה לחרדים. לפניו לא העיזו גדולים כלשהם להתיר זאת.
לו הייתי מאנשיו של הרב אלישיב, הייתי שולח לומר להרב שך, קשוט עצמך, אתה הוא סמל ההשחתה, האיש אשר השחית את ההשקפה המקורית, בהחדירו מזרחיסטיות, באיצטלה של “השקפה חרדית”. אין ולא היה עוד בוגד בהשקפה המקורית יותר מהרב שך, ואם יש מי שצריך להכות על חטא על מעשיו, הרי זה הרב שך בכבודו ובעצמו.
ואולי מזרחיסטיות זו “דעת תורה”, ואת זה גילה לנו הרב שך.
תמוז תשנ"א
