הרב שך רואה רק את מה שהוא רוצה לראות, ובעוד שעולם התורה הולך ונשבר רק בשל מעשיו ומעשה אנשיו, הוא משחק את העוור שאינו רואה
מי שקרא את מכתבו של הרב שך, אותו פרסם רשמית ביום ז’ שבט, ימצא בה תמיהות רבות. ובראש וראשונה, מדוע הוא זקוק היה לפתוח בהתנצלות. הוא פותח וכותב: “כאשר אמרו במקום שאין איש השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה לעשות...”, מי שיתבונן היטב בדברים, ימצא, כי משהו הפריע להרב שך. הוא הבין כי רבים ישאלו, מדוע הוא קופץ דוקא כאשר מדובר בבי”ד, מדוע הוא שותק בכל כך הרבה נושאים וענינים הקשורים יותר באנשים הקרובים אליו, ובמיוחד בעולם הישיבות וברבנות.
ולכן, הוא מגלה דעת במילים אחרות ואומר, כי הוא קיוה כי אחרים יהיו אשר יעשו את המלאכה עבורו, ובראותו כי אף אחד אינו קופץ ומבין את הדברים אחרת, הרי שלא יכל עוד לשבת בחיבוק ידים, והחליט להרים שרוולים.
אך דוקא הקדמה זו, היתה צריכה לפקוח עיני רבים, בשאלה קשה בהרבה. אם הרב שך הוא באמת מאלו אשר במקום שאין איש הוא זה המשתדל, מדוע הוא אינו משתדל במחלוקות הקשות בין ראשי ישיבות בעולם הישיבות. ובעיקר, לנעשה בתקופתנו זו. מבלי לחטט בעבר שהרשימה היא ארוכה, אשר בנושאים שלכאורה היה צריך להיות הרב שך ראשון לעצור בעדם, הוא העדיף לשתוק ולא להתערב, הרי שאם נקח לרגע את ימינו אלה, מה קורה בין שני רבנים, ששניהם ממקורביו, ועל שניהם יש לו שליטה הרבה יותר מאשר על חב”ד, העושים מעשים, ההורסים את היהדות בכלל, הוא מעדיף לשתוק, ואינו מגלה דעת במילה אחת נגד העושים אותם המעשים.
והכוונה היא למערכה על הרבנות הראשית. זו יצאה מידי הלאומיים, אלו אשר בעבר טענו כי הרבנות הראשית היא שלהם ואל לחרדים לחדור בה. מי שנצחו בסופו של דבר, הינם החרדים מסוגו של הרב יוסף שלום אלישיב, שמן הרגע הראשון רצו בשלטון הרבנות, אך בשעתו היו חלשים, ולא היה בידיהם הכח המספיק לגבור על הכת הדתי-לאומי ששלט על מערכת הרבנות והדיינות. אבל, הגלגל התהפך. ועתה, המתמודדים הראשיים היו חרדים.
שלשה התמודדו על תפקיד הרב הראשי האשכנזי, ושלשה אחרים על התפקיד “הראשון לציון” הספרדי. ובשני המקרים, שניים נמנים על החרדים, ורק אחד הוא “דתי לאומי”. בין האשכנזים היה הרב שאר ישוב כהן ה“דתי לאומי” ובין הספרדים הרב חים דוד הלוי. אך יתר ארבעת המתמודדים, נמנים על ציבור החרדים.
ובואו וראו, הם כולם רצים להרב שך לבקש את תמיכתו, והוא תומך בהם. שני המועמדים האשכנזים ביקרו בביתו, ולכל אחד מהם הבטיח תמיכה אישית, שזו פרשה בפני עצמה, המוכיחה שהרב שך אינו יציב בדבריו ובמעשיו. אך, כאן קורה משהו שכל מי שהיה במעמדו של הרב שך, היה קולט ומבין כי עליו לעשות צעד דרסטי, ובכל זאת הרב שך שותק.
אין זה סוד, העתונות מליאה בשבועות האחרונים בהכפשות איומות וקשות. נדמה, כי עוד לא היה בהיסטוריה של הרבנות הראשית, מאבק כל כך מלוכלך על שלטון הרבנות. מה שהטיחו זה על זה, מספיקים, בכדי, שנוכל בכך להרוס דור שלם. אם היו יהודים שעמלו קשות לקרב יהודים תוהים ליהדות, הרי שהפרסומים על מעשי הרבנים, הרחיק אותם הרבה יותר. ובינינו החרדים, כאשר חלושי האופי, שומעים וקוראים על מעשיהם של “רבנים ראשיים”, אומרים הם לעצמם, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר. מדובר בנושא, אשר כל מי שנושא בתפקיד כמו של הרב שך, חייב היה מיד לצאת לרחוב ולעצור בעד השריפה הנוראה.
לו היה הרב שך איש אמת, כזה שכאשר הוא רואה שאין איש הוא משתדל להיות איש, הוא היה חייב הרבה קודם לצאת לרחובה של עיר, להזהיר את שני המועמדים, כי מי אשר יגרום למה שקורה, יהיה זה הרב שך, אשר ייצא למלחמה נגדו בחרב ובחנית ויפסול את מועמדותו. לו היה הרב שך יוצא במכתב שכזה, הוא היה עוצר את המלחמה המלוכלכת, וזו היתה מצילה את כלל ישראל.
אבל, כאן מדובר באנשיו קרוביו, והיה לו ענין לשרת אותם. לא היה איכפת לו שתורה ויהדות נהרסים בקרב העם היהודי, היה חשוב לו יותר, שהאיש הקרוב אליו יותר יזכה בנקודות על פני מועמד אחר שהוא בעדיפות שניה אצלו.
אין הוכחה טובה, מהתנהגות זו של הרב שך בימי מערכת בחירות אלו, המוכיחות, כי דבריו ומעשיו הם שקריים, ואין להם כל קשר עם תורה והלכה, או אפילו “השקפה”. כל מטרתם ומגמתם היא אחת, פוליטיקה. הרב שך חושש ומפחד שמא יהיה מישהו בכלל ישראל, שיהיו יהודים ובעיקר חסידים שיראו בו הרבה יותר גדול ממנו, ובכדי לשבור זאת, הוא עושה מעשים מן הסוג הזה.
לו היה הרב שך איש אמת, כזה המתכוון לכבודה של תורה באמת, ורוצה בקיומה, בראש וראשונה, היה עליו להתייצב למערכה, היכן שהוא יכל להשפיע ולעשות. הוא היחיד, שיכל למנוע את הלכלוך היוצא לרחוב בפרשת הבחירות על הרבנות הראשית, והוא העדיף את הריסת התורה, החלשתה אצל יהודים רבים, והעיקר, שאולי זה יגרום, שמי שיותר ליטאי יזכה בבחירות.
ונוסיף ונקבע, כי דוקא בענין זה של המאבק על הרבנות, נוצר מצב של “במקום שאין איש”, אין אף אחד בארץ ישראל שיוכל לצאת נגד השניים ושהללו יתחשבו בדבריו, כפי שזה היה קורה אם הרב שך היה עושה זאת. זה היה פוגע בשני הצדדים, ובעיקר במי שהוא החשוד העיקרי בהעברת המידע לרחוב החילוני, שהוא מאנשיו קרוביו של הרב שך.
לעומת זאת, בפרשת “משיח”, שם דוקא מכתבו הוא זה שגרם לרבים להתייצב לצד שכנגדו. שם הבינו, כי המטרה אינה דברי אמת, אלא פוליטיקה מזוהמת. אם הרב שך רצה באמת את טובת הדברים, הוא היה חייב לפנות למי שיש לו השפעה בחוגים הללו, ולבקש ממנו כי הוא יפנה, בכך היה מועיל הרבה יותר, מאשר קלקל בידים.
הרב שך ידע את כל זאת. אך השנאה העיוורת, והדחף הלא טהור, זה מה שגרם לו לאבד את השליטה על המחשבה, ועשה מעשה אשר לא ייעשה.
איני בקי בדרכי שמים, אך לא אתפלא, אם יתכן, כי מן השמים גרמו לכך, ששני הדברים, פרשת רצונם של כמה חסידים שמשיח יתגלה, והמערכה על הרבנות הראשית, יפרצו בו זמנית, ואין טובה מזו להמחיש לכולנו, עד כמה הרב שך הוא כל כך רחוק מן האמת, אשר לא קיומה של תורה ומצוות זה מה שחשוב לו, אלא האינטרס הפוליטי, שליטאים יגברו על חסידים, זו עומדת אצלו מעל הכל, יותר מכל דבר אחר בעולם.
שורה ראשונה זו במכתבו של הרב שך, חייבת לידון בארוכה, אין עוד טוב מזו, המוכיחה, כי כוונתיו אינן טהורות. ואדרבה, בואו ונבחן את הדברים, האם באמת הרב שך, הוא זה המתייצב בכל מקום היכן שאין איש?, ובנוסף, חייבים להבין, מה פירושם של המילים “השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה לעשות”?
מי שילמד היטב שורה זו במכתבו של הרב שך, ויתבונן בנעשה בכלל ישראל, ובמיוחד בציבור החרדי היכן שלהרב שך השפעה רבה, ירעדו עצמותיו. הרב שך כאן מגלה דעת, כי הוא אחד מן השנים, או שהוא עוור וחרש ואינו רואה ושומע על הנעשה, או שאינו בעל מום, ושומע ורואה היטב, יודע על הנעשה, ובכל זאת מבין, כי אין צורך השעה שיתערב בנעשה.
וכאן, כל בר בי רב דחד יומא, הלומד מה שנעשה בציבור החרדי כיום רחמנא לצלן, חייב להזדעזע משורה זו שכתב הרב שך. יש כאן גילוי דעת, שכל הלכלוך וההרס שהורסים החרדים תורה ומצוות, ובעיקר, יסודות שאותן השתיתו יסדו ובנו גדולי ומאורי הדורות, כל אלו אינן שוות אצל הרב שך שהוא בכלל יפנה ויעשה משהו. שם לא איכפת לו בכלל כי אין איש, למרות ששם הוא זה שצריך היה להיות האיש.
אבל, מי שיתבונן במילה אחת שהכניס שם הרב שך, יקלוט ויבין, כי הוא מגלה דעת, כי הוא חד צדדי, ולא כזה אשר תורה ומצוות הם אלו המנחים את דרכיו, אלא ה“אנוכיות”, האגו האישי, ובעיקר הפניה האישית, היא זו הדוחפת אותו וקובעת אצלו מה כן לעשות ומה לא.
וכך הוא מצטט: “השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה...”, מה שחשוב היה כאן להרב שך, לצטט את ה“אתה”, אשר בה הוא מגלה דעת, כי הוא מדבר מתוך איך שהוא רואה את הדברים, ומתוך פניה אישית, ולא ראיה כלל ציבורית, וכזו אשר תורה ומצוות מכתיבה.
כל מי שלמד יודע, כי לא ה“אתה” הוא זה שהכתיבו משמים, ועקרונות אשר הכתיבו גדולי הענקים, הם אלו המחייבים, ולא ה“אתה” הוא זה שיקבע לכאן או לכאן.
מה שעושים ה“רבנים הראשיים” החרדים, הם מעשי השחתה נוראים. מדובר בשבירת עקרונות של תורה. עוסקים ביסודות האמונה, ובענין, אשר זהו הא”ב של נקיות הגוף והנשמה, ואילו הרב שך, בכלל אינו מבין מה רע בכך? הדיווח על טינופת איומה אשר בה שרויים רבנים, גורמת להרס יסודות האמונה, שוברים בכך אלפים ומאות יהודים אשר עשרות שנות חיזוקם באמונה, דיווחים מן הסוג הזה הורס ושובר את כל עמלם. ואת כל זאת הרב שך אינו “רואה”. כאן שוכח הרב שך מן ה“אתה”, כאן זה ענין של אחרים, ואינם קשורים בו. הרב שך, רואה רק כאשר מדובר ב“חסידים”, ובמיוחד כאשר עוסקים בחב”ד, כאן מיד עובד ה“אתה”, הוא רואה את צורך השעה, כי זו כואבת לו יותר מכל דבר אחר בחייו.
אין טוב ממכתב זה, להוכיח, כי הנורמות אצל הרב שך, בין כבוד שמים, לכבודו האישי, הרי שכבודו האישי בא קודם. כי בואו וראו מה כואב להרב שך בענין משיח. שתלמידיו ומעריציו, אין להם מינימום של הוא אמינא שהוא “בחזקת משיח”, את המינימום הזה, דבר שהוא קיים והיה קיים במשך דורות רבים, לא נותנים לו. לעומת זאת, בחב”ד מאמין כל חסיד כי האדמו”ר הוא “בחזקת משיח”, שאם יזכה דורנו ומשיח יתגלה, אין להם ספק כי הוא יהיה המשיח. זה כואב להרב שך יותר מכל דבר אחר. אבל, כאשר תלמידיו ומעריציו הורסים את יסודות ועיקרי האמונה, כאשר הם הורסים כבוד שמים, שוברים את היסודות שעליהם עמלו גדולי ישראל בכל הדורות, זה אינו מזיז לו כלל, על כך לא יגיב, מאחר וזה לא פוגע בו אישית, זה לא גורם לו להיות קטן או גדול יותר.
מי שקרא את מכתבו של הרב שך, אותו פרסם רשמית ביום ז’ שבט, ימצא בה תמיהות רבות. ובראש וראשונה, מדוע הוא זקוק היה לפתוח בהתנצלות. הוא פותח וכותב: “כאשר אמרו במקום שאין איש השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה לעשות...”, מי שיתבונן היטב בדברים, ימצא, כי משהו הפריע להרב שך. הוא הבין כי רבים ישאלו, מדוע הוא קופץ דוקא כאשר מדובר בבי”ד, מדוע הוא שותק בכל כך הרבה נושאים וענינים הקשורים יותר באנשים הקרובים אליו, ובמיוחד בעולם הישיבות וברבנות.
ולכן, הוא מגלה דעת במילים אחרות ואומר, כי הוא קיוה כי אחרים יהיו אשר יעשו את המלאכה עבורו, ובראותו כי אף אחד אינו קופץ ומבין את הדברים אחרת, הרי שלא יכל עוד לשבת בחיבוק ידים, והחליט להרים שרוולים.
אך דוקא הקדמה זו, היתה צריכה לפקוח עיני רבים, בשאלה קשה בהרבה. אם הרב שך הוא באמת מאלו אשר במקום שאין איש הוא זה המשתדל, מדוע הוא אינו משתדל במחלוקות הקשות בין ראשי ישיבות בעולם הישיבות. ובעיקר, לנעשה בתקופתנו זו. מבלי לחטט בעבר שהרשימה היא ארוכה, אשר בנושאים שלכאורה היה צריך להיות הרב שך ראשון לעצור בעדם, הוא העדיף לשתוק ולא להתערב, הרי שאם נקח לרגע את ימינו אלה, מה קורה בין שני רבנים, ששניהם ממקורביו, ועל שניהם יש לו שליטה הרבה יותר מאשר על חב”ד, העושים מעשים, ההורסים את היהדות בכלל, הוא מעדיף לשתוק, ואינו מגלה דעת במילה אחת נגד העושים אותם המעשים.
והכוונה היא למערכה על הרבנות הראשית. זו יצאה מידי הלאומיים, אלו אשר בעבר טענו כי הרבנות הראשית היא שלהם ואל לחרדים לחדור בה. מי שנצחו בסופו של דבר, הינם החרדים מסוגו של הרב יוסף שלום אלישיב, שמן הרגע הראשון רצו בשלטון הרבנות, אך בשעתו היו חלשים, ולא היה בידיהם הכח המספיק לגבור על הכת הדתי-לאומי ששלט על מערכת הרבנות והדיינות. אבל, הגלגל התהפך. ועתה, המתמודדים הראשיים היו חרדים.
שלשה התמודדו על תפקיד הרב הראשי האשכנזי, ושלשה אחרים על התפקיד “הראשון לציון” הספרדי. ובשני המקרים, שניים נמנים על החרדים, ורק אחד הוא “דתי לאומי”. בין האשכנזים היה הרב שאר ישוב כהן ה“דתי לאומי” ובין הספרדים הרב חים דוד הלוי. אך יתר ארבעת המתמודדים, נמנים על ציבור החרדים.
ובואו וראו, הם כולם רצים להרב שך לבקש את תמיכתו, והוא תומך בהם. שני המועמדים האשכנזים ביקרו בביתו, ולכל אחד מהם הבטיח תמיכה אישית, שזו פרשה בפני עצמה, המוכיחה שהרב שך אינו יציב בדבריו ובמעשיו. אך, כאן קורה משהו שכל מי שהיה במעמדו של הרב שך, היה קולט ומבין כי עליו לעשות צעד דרסטי, ובכל זאת הרב שך שותק.
אין זה סוד, העתונות מליאה בשבועות האחרונים בהכפשות איומות וקשות. נדמה, כי עוד לא היה בהיסטוריה של הרבנות הראשית, מאבק כל כך מלוכלך על שלטון הרבנות. מה שהטיחו זה על זה, מספיקים, בכדי, שנוכל בכך להרוס דור שלם. אם היו יהודים שעמלו קשות לקרב יהודים תוהים ליהדות, הרי שהפרסומים על מעשי הרבנים, הרחיק אותם הרבה יותר. ובינינו החרדים, כאשר חלושי האופי, שומעים וקוראים על מעשיהם של “רבנים ראשיים”, אומרים הם לעצמם, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר. מדובר בנושא, אשר כל מי שנושא בתפקיד כמו של הרב שך, חייב היה מיד לצאת לרחוב ולעצור בעד השריפה הנוראה.
לו היה הרב שך איש אמת, כזה שכאשר הוא רואה שאין איש הוא משתדל להיות איש, הוא היה חייב הרבה קודם לצאת לרחובה של עיר, להזהיר את שני המועמדים, כי מי אשר יגרום למה שקורה, יהיה זה הרב שך, אשר ייצא למלחמה נגדו בחרב ובחנית ויפסול את מועמדותו. לו היה הרב שך יוצא במכתב שכזה, הוא היה עוצר את המלחמה המלוכלכת, וזו היתה מצילה את כלל ישראל.
אבל, כאן מדובר באנשיו קרוביו, והיה לו ענין לשרת אותם. לא היה איכפת לו שתורה ויהדות נהרסים בקרב העם היהודי, היה חשוב לו יותר, שהאיש הקרוב אליו יותר יזכה בנקודות על פני מועמד אחר שהוא בעדיפות שניה אצלו.
אין הוכחה טובה, מהתנהגות זו של הרב שך בימי מערכת בחירות אלו, המוכיחות, כי דבריו ומעשיו הם שקריים, ואין להם כל קשר עם תורה והלכה, או אפילו “השקפה”. כל מטרתם ומגמתם היא אחת, פוליטיקה. הרב שך חושש ומפחד שמא יהיה מישהו בכלל ישראל, שיהיו יהודים ובעיקר חסידים שיראו בו הרבה יותר גדול ממנו, ובכדי לשבור זאת, הוא עושה מעשים מן הסוג הזה.
לו היה הרב שך איש אמת, כזה המתכוון לכבודה של תורה באמת, ורוצה בקיומה, בראש וראשונה, היה עליו להתייצב למערכה, היכן שהוא יכל להשפיע ולעשות. הוא היחיד, שיכל למנוע את הלכלוך היוצא לרחוב בפרשת הבחירות על הרבנות הראשית, והוא העדיף את הריסת התורה, החלשתה אצל יהודים רבים, והעיקר, שאולי זה יגרום, שמי שיותר ליטאי יזכה בבחירות.
ונוסיף ונקבע, כי דוקא בענין זה של המאבק על הרבנות, נוצר מצב של “במקום שאין איש”, אין אף אחד בארץ ישראל שיוכל לצאת נגד השניים ושהללו יתחשבו בדבריו, כפי שזה היה קורה אם הרב שך היה עושה זאת. זה היה פוגע בשני הצדדים, ובעיקר במי שהוא החשוד העיקרי בהעברת המידע לרחוב החילוני, שהוא מאנשיו קרוביו של הרב שך.
לעומת זאת, בפרשת “משיח”, שם דוקא מכתבו הוא זה שגרם לרבים להתייצב לצד שכנגדו. שם הבינו, כי המטרה אינה דברי אמת, אלא פוליטיקה מזוהמת. אם הרב שך רצה באמת את טובת הדברים, הוא היה חייב לפנות למי שיש לו השפעה בחוגים הללו, ולבקש ממנו כי הוא יפנה, בכך היה מועיל הרבה יותר, מאשר קלקל בידים.
הרב שך ידע את כל זאת. אך השנאה העיוורת, והדחף הלא טהור, זה מה שגרם לו לאבד את השליטה על המחשבה, ועשה מעשה אשר לא ייעשה.
איני בקי בדרכי שמים, אך לא אתפלא, אם יתכן, כי מן השמים גרמו לכך, ששני הדברים, פרשת רצונם של כמה חסידים שמשיח יתגלה, והמערכה על הרבנות הראשית, יפרצו בו זמנית, ואין טובה מזו להמחיש לכולנו, עד כמה הרב שך הוא כל כך רחוק מן האמת, אשר לא קיומה של תורה ומצוות זה מה שחשוב לו, אלא האינטרס הפוליטי, שליטאים יגברו על חסידים, זו עומדת אצלו מעל הכל, יותר מכל דבר אחר בעולם.
שורה ראשונה זו במכתבו של הרב שך, חייבת לידון בארוכה, אין עוד טוב מזו, המוכיחה, כי כוונתיו אינן טהורות. ואדרבה, בואו ונבחן את הדברים, האם באמת הרב שך, הוא זה המתייצב בכל מקום היכן שאין איש?, ובנוסף, חייבים להבין, מה פירושם של המילים “השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה לעשות”?
מי שילמד היטב שורה זו במכתבו של הרב שך, ויתבונן בנעשה בכלל ישראל, ובמיוחד בציבור החרדי היכן שלהרב שך השפעה רבה, ירעדו עצמותיו. הרב שך כאן מגלה דעת, כי הוא אחד מן השנים, או שהוא עוור וחרש ואינו רואה ושומע על הנעשה, או שאינו בעל מום, ושומע ורואה היטב, יודע על הנעשה, ובכל זאת מבין, כי אין צורך השעה שיתערב בנעשה.
וכאן, כל בר בי רב דחד יומא, הלומד מה שנעשה בציבור החרדי כיום רחמנא לצלן, חייב להזדעזע משורה זו שכתב הרב שך. יש כאן גילוי דעת, שכל הלכלוך וההרס שהורסים החרדים תורה ומצוות, ובעיקר, יסודות שאותן השתיתו יסדו ובנו גדולי ומאורי הדורות, כל אלו אינן שוות אצל הרב שך שהוא בכלל יפנה ויעשה משהו. שם לא איכפת לו בכלל כי אין איש, למרות ששם הוא זה שצריך היה להיות האיש.
אבל, מי שיתבונן במילה אחת שהכניס שם הרב שך, יקלוט ויבין, כי הוא מגלה דעת, כי הוא חד צדדי, ולא כזה אשר תורה ומצוות הם אלו המנחים את דרכיו, אלא ה“אנוכיות”, האגו האישי, ובעיקר הפניה האישית, היא זו הדוחפת אותו וקובעת אצלו מה כן לעשות ומה לא.
וכך הוא מצטט: “השתדל לעשות מה שאתה רואה צורך השעה...”, מה שחשוב היה כאן להרב שך, לצטט את ה“אתה”, אשר בה הוא מגלה דעת, כי הוא מדבר מתוך איך שהוא רואה את הדברים, ומתוך פניה אישית, ולא ראיה כלל ציבורית, וכזו אשר תורה ומצוות מכתיבה.
כל מי שלמד יודע, כי לא ה“אתה” הוא זה שהכתיבו משמים, ועקרונות אשר הכתיבו גדולי הענקים, הם אלו המחייבים, ולא ה“אתה” הוא זה שיקבע לכאן או לכאן.
מה שעושים ה“רבנים הראשיים” החרדים, הם מעשי השחתה נוראים. מדובר בשבירת עקרונות של תורה. עוסקים ביסודות האמונה, ובענין, אשר זהו הא”ב של נקיות הגוף והנשמה, ואילו הרב שך, בכלל אינו מבין מה רע בכך? הדיווח על טינופת איומה אשר בה שרויים רבנים, גורמת להרס יסודות האמונה, שוברים בכך אלפים ומאות יהודים אשר עשרות שנות חיזוקם באמונה, דיווחים מן הסוג הזה הורס ושובר את כל עמלם. ואת כל זאת הרב שך אינו “רואה”. כאן שוכח הרב שך מן ה“אתה”, כאן זה ענין של אחרים, ואינם קשורים בו. הרב שך, רואה רק כאשר מדובר ב“חסידים”, ובמיוחד כאשר עוסקים בחב”ד, כאן מיד עובד ה“אתה”, הוא רואה את צורך השעה, כי זו כואבת לו יותר מכל דבר אחר בחייו.
אין טוב ממכתב זה, להוכיח, כי הנורמות אצל הרב שך, בין כבוד שמים, לכבודו האישי, הרי שכבודו האישי בא קודם. כי בואו וראו מה כואב להרב שך בענין משיח. שתלמידיו ומעריציו, אין להם מינימום של הוא אמינא שהוא “בחזקת משיח”, את המינימום הזה, דבר שהוא קיים והיה קיים במשך דורות רבים, לא נותנים לו. לעומת זאת, בחב”ד מאמין כל חסיד כי האדמו”ר הוא “בחזקת משיח”, שאם יזכה דורנו ומשיח יתגלה, אין להם ספק כי הוא יהיה המשיח. זה כואב להרב שך יותר מכל דבר אחר. אבל, כאשר תלמידיו ומעריציו הורסים את יסודות ועיקרי האמונה, כאשר הם הורסים כבוד שמים, שוברים את היסודות שעליהם עמלו גדולי ישראל בכל הדורות, זה אינו מזיז לו כלל, על כך לא יגיב, מאחר וזה לא פוגע בו אישית, זה לא גורם לו להיות קטן או גדול יותר.
