הרב שך שבר את יסודות ה“השקפה” וגרם לחורבן והרס העמל הרב שהשקיעו גדולי ישראל בדורות האחרונים
עברנו את הבחירות ל“רבנות הראשית”, וכאן קרו הרבה דברים. אך, דבר אחד יסודי ועמוק ביותר קרה, שאותו חייבים אנו לשנן לעצמנו דוקא עתה, כאשר הפרטים ברורים גלויים וידועים, אלו מלמדים אותנו, עד להיכן התדרדרה היהדות החרדית בכלל, וה“השקפה” הליטאית בפרט. ומעל לכל, מה חלקם של כמה מגדולי הליטאים בשבירת היסודות, עליהם עמלו גדולי הדורות האחרונים.
אין צורך להיות היסטוריון גדול בכדי ללמוד ולדעת, כיצד נלחמו גדולי ישראל בדור האחרון נגד הקמתה של “הרבנות הראשית” ונגד קיומה. אמנם, לא הכל הסכימו לשיטה והדרך שנהגו בה קיצונים. אך בעקרון, היו רוב רובם של גדולי התורה החרדים, נגד “הרבנות הראשית” ולא שיתפו עימה פעולה.
אחד הקיצונים במערכה נגד “הרבנות הראשית” היה רבה של בריסק זצ”ל. הוא נלחם בכל כוחו. עמו יחד נלחמו גם אחרים, אך בציבור הליטאי, היה זה הוא שהתבטא בחריפות יותר. ועד כדי כך, שלא רק שלא הסתפק בסתם חרם על “הרבנות הראשית”, אלא אף אסר את חלק הרחוב שלצידה של “היכל שלמה”. הוא קבע, כי אסור לעבור אפילו על המדרכה שלצד משכנה של “הרבנות הראשית”, בכך רצה להמחיש עד להיכן הוא מרחיק כאן לכת.
לכאורה, סביר היה, כי מי שאינם מאנשי בריסק, כאלו אשר מעולם לא חיו על פי שיטתו, שיעשו אחרת. לכן, אם החסידים היו נוהגים אחרת, קשה היה לבא אליהם בטענות. ציבור זה לא קיבל גם את הקיצוניות, למרות שאף ציבור החסידים לא השלים עם “הרבנות הראשית”.
ובואו וראו מי הם אלו אשר עתה עושים כל מאמץ להרוס ולשבור את היסודות שבנה רבה של בריסק זצ”ל. מדובר בשנים, ששניהם מנהיגי הליטאים. אותם השנים, לא רק שאינם מתחשבים בחרם של רבה בריסק זצ”ל ומה שאמר על “הרבנות הראשית”, אלא עושים ההיפך. ועד כדי כך, שלא רק שהם לא קבלו את אותו חרם שאסר לעבור על המדרכה שלצד “היכל שלמה”, אלא הם היו אלו אשר דחפו והכריחו בעלי זכות בחירה להיכנס לתוך “היכל שלמה” ולהצביע, ובכך הורו לעבור על החרם של רבה של בריסק זצ”ל ולא לקיים אותו.
ובואו נקדים ונאמר, כי קשה מאוד לבא בטענות בענין זה להרב יוסף שלום אלישיב שהיה מראשי הלוחמים בשיטתו של רבה של בריסק זצ”ל. אמנם, הוא כיום מנהיג הליטאים, ולכאורה חייב להמשיך בדרכי רבותיו. אבל, הוא לא קיבל את גישת רבה של בריסק זצ”ל בשעתו. ועד כדי כך, שאף נלחם בו ובכל כוחו. מי שעדיין זוכר את הימים הללו, ונמצאים בינינו רבים וטובים, אלפי יהודים הבקיאים באותה היסטוריה, כאשר רבה של בריסק זעק במרה כי אסור להכנס ל“היכל שלמה”, ושפך אש וגפרית על מי שעושה זאת, היה זה הרב יוסף שלום אלישיב שהימרה פיו מידי יום, והגיע לבנין זה. להרב אלישיב היה “כיבוד” גדול שם, הוא היה חבר בית הדין העליון של “הרבנות הראשית”, ונמנה על ראשיה, ולכן לא קיבל את גישת רבה של בריסק זצ”ל ויום יום הימרה את פיו.
האמת, כי בשעתו, איש לא העלה על הדעת, כי יבואו ימים שכאלו, אשר בהם יתפוס הרב יוסף שלום אלישיב את ההנהגה הליטאית. הוא מתאים היה יותר להיות ממנהיגי המזרחי. רק מלחמתו של הרב שך בחסידים, צירפה אותו לעמדה הליטאית האנטי חסידית. הרב אלישיב ממקורו מתנגד גדול לחסידות, וכאשר המאבק היה נגד החסידים, הוא מצא את מקומו בציבור “בני התורה”, למרות שאישית גם קודם לכן הוא נמנה על חשובי וגדולי הפוסקים. הרב אלישיב לולא הצדדים הפוליטיים המעוותים שלו, הוא יכל להיות מגדולי התורה המקובלים על הכל.
הרב אלישיב יסודו היה תמיד בשקר. הוא רקד על כל חתונה אשר בו היה לו כדאי. כך היה בזמנו של רבה של בריסק זצ”ל, כאשר ידע כי הוא “פסול” בעיני הקנאים, מפני שהוא היה חתנו של רבה של האצ”ל הצדיק הידוע רבי אריה לוין זצ”ל, ולא חלם כי אי פעם יוכל להיות מראשי ה“קנאים” הליטאים.
ואכן, ברגע שהגלגל התהפך והוא יכל לחדור לציבור זה, הוא עשה זאת. אם כי, מעולם לא אסר את “הרבנות הראשית”. ההיפך, הוא שאף בכל כוחו לחזור לשם, וחיפש את הרגע המתאים והנכון שיוכל לחדור בה.
לכן, קשה מאוד לבא בטענות להרב אלישיב. אם כי, עלינו לזכור דבר יסודי וחשוב, כי מי אשר הרס את גישתו של רבה של בריסק זצ”ל, היה זה הרב יוסף שלום אלישיב, שלא קיבל מעולם את גישתו, והמשיך בדרך זו עד לימינו אלה.
את החיצים במקרה של הרב אלישיב, יש להפנות אך ורק למנהיגי הליטאים בבני ברק, אלו אשר משחקים משחק כפול. הם יכתבו נגד כולם במקרים שכאלה, ורק לא נגד הרב אלישיב. ובמקום שייסרו את הרב אלישיב בשוטים על התנהגותו זו, ויקבעו כי דרכיו בעבר לא היו נכונים, וכי חייבים לשמור על היסודות שבנה רבה של בריסק זצ”ל, הם ישתקו ולא יגיבו. הם מעדיפים שלא לעסוק בנושא המוכיח, כי לא החסידים ולא אוייבי היהדות החרדית הם אלו אשר שברו את עקרונות ה“השקפה” הליטאית. אלא דוקא מנהיגי הליטאים, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הם אשר הרסו ושברו את כל אשר עמל וטרח רבה של בריסק זצ”ל בשנות חייו.
אבל, לא רק הרב יוסף שלום אלישיב היה הפעם זה אשר הרס ושבר יסודות אלו. מצאנו מישהו אחר, אשר כנגדו חייבים לצאת בחרב ובחנית בענין זה. ולאו דוקא ציבור החסידים או מי מבין אלו אשר גם בעבר לא היו הקיצונים בענין זה. אלא דוקא בני משפחת בריסק, וציבור הליטאים, ובעיקר, אלו אשר האמינו זה שנים ב“השקפה” הליטאית, אלו אשר ניסו לטעון כי זו יסודה באמת, וכי אכן מאמינים במה שאומרים. הנה, היתה לנו הוכחה ניצחת, כי ה“השקפה” הליטאית, יסודה בשקר, וכי כל כולה תרמית.
בכדי להבין זאת, נדגיש בקצרה, כי המאבק נגד “הרבנות הראשית” היה ענין עקרוני. ומי שזוכר בשעתו, היה רבה של בריסק זצ”ל, ועוד קודם לכן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל וגדולי ישראל אחרים, אשר קבעו ואמרו, כי אף אם ימנו אותם כ“רבנים ראשיים”, ה“רבנות הראשית” אסורה ומוחרמת. הבינו זה שנים, כי השאלה אינה מי יהיה הרב הראשי, אלא עצם קיומה של “הרבנות הראשית”, אסורה ומוחרמת. גם אם היו ממנים בראש את הרב הקנאי והחרדי ביותר, אין מה שיסיר את החרם ממנה.
עקרון יסוד זה היה חשוב, בכדי להבין, כי אין כאן ענין של מאבק על כח ושלטון. זו, החדירה בשעתו בציבור החרדי את התחושה וההרגשה הנכונה, והבינו הכל, כי המאבק ברבנות הראשית, הוא ענין עקרוני שאין לזוז ממנו בכל מקרה ובכל מצב.
והנה, לו כנים היו הדברים, ואם הרב שך היה איש אמת, כזה אשר עקרונות ה“השקפה” הם אלו המובילים אותו, ועל פיהם הוא חורץ ענינים שונים, היה צריך הרב שך להלחם בכל המועמדים לרבנות הראשית. ואדרבה, חשוב היה במקרה שכזה, שהרב שאר ישוב כהן שהוא דתי לאומי ולא חרדי, הוא זה שיבחר, ובכך ירחיק את החרדים מן הרבנות הראשית. ולעומת זאת, היה זה הרב שך שהתייצב בכל כוחו, לעזור ולסייע למועמדים ה“חרדים”. ועד כדי כך, שדחף את האיש שלו שמחה קוק לתפקיד “הרב הראשי”, הוא רצה כי הוא ישתלט על הרבנות הראשית, ולהחדיר בה מאנשיו.
הרב שך לא הסתפק רק בכך, אלא ביום הבחירות ציוה וחייב את אלו הסרים למשמעתו, כי ישתתפו בבחירות. הוא ציוה עליהם להכנס ל“היכלל שלמה”, לבנין אשר נאסר על ידי רבה של בריסק זצ”ל, וציוה עליהם להצביע בעד מועמדו. דבר זה לכשעצמו, גם ללא כל קשר לאיזה מועמד, מוכיח, כי הרב שך יסודו בשקר. כי לו היה איש אמת, היה מפרסם בגלוי, כי ההשתתפות בבחירות ב“היכל שלמה” אסורה בהחלט, וכי אסור להכנס לבנין זה שנאסר על ידי גדולי ישראל בעבר.
אך, מי שלמד את דרכיו ומעשיו של הרב שך, למד לדעת, כי מה שהיה חשוב לו הפעם יותר מכל, הוא השלטון ברבנות הראשית. הוא רצה להחדיר בה מאנשיו. הוא התעלם כליל מן העקרונות של רבה בריסק זצ”ל, ולא היה איכפת לו שגדולי ישראל הליטאים, כאלו שהוא לכאורה מקבל אותם ומאמין בהם ובהשקפתם, שקבעו כי המעשים מן הסוג הזה אסורים בתכלית האיסור.
למדנו לדעת שוב ושוב. כי הרב שך יסודו בשקר. הוא מחפש שלטון וכח, ולמען מטרה זו, הוא יהרוס את עקרונות ה“השקפה”.
אין שום הסבר המתקבל על הדעת, שיוכל להסביר מה התיר להרב שך לעשות את מה שעשה. מי שלמד את תולדות “הרבנות הראשית”, ובעיקר את הסיבות לאיסור קיומה. הציבור החרדי אמנם בעשרות השנים האחרונות הוכיח רפיון בענין זה, על ידי כך ששתפו פעולה עם “הרבנות הראשית”, אך לעשות את מה שהרב שך עשה הפעם, לא העיזו.
רפיון זה, אינו רק בציבור הליטאי והאגודאי, אלא אף בציבור הסאטמארי ובעדה החרדית המשתפים פעולה בעניני כשרות ובתחומים אחרים עם “הרבנות הראשית”. אך לפחות כלפי חוץ משחקים אותה, כאילו שאינם מקבלים את “הרבנות הראשית” ומתנגדים לה. עתה, לא רק שאי אפשר עוד לשחק אותה, אלא אלו הם הרבנים אשר ניהלו את מערכת הבחירות, ועשו כל מאמץ שאנשיהם יבחרו.
לולא היה זה מצער וכואב כל כך, ששוברים יסודות שעליהם השתיתו את האידיאה החרדית, יתכן ולא היה צריך כלל להתייחס לכך. אין זה השקר הראשון שבחייו ודרכיו של הרב שך. רשימת הסילוף ודרכי השקר בעשרות השנים האחרונות אשר בהם קשור הרב שך היא ארוכה. אך, הפעם קרה משהו יסודי ועמוק. כזה, השובר והורס את כלל היהדות החרדית. ומה שעמלו במשך כל כך הרבה שנים, להרחיק את החרדים מן “הרבנות הראשית”, גרם הרב שך, שהחרדים ישתלטו עליה, ומעתה יעשו החרדים כל מאמץ לחדור בה, ובכל הכח.
וכאן מונח עלבונם של גדולי ישראל. במיוחד עלבונו של רבה של בריסק זצ”ל, אשר השקיע את כל כוחו במלחמה נגד הרבנות הראשית. ויחד עמו, גדולי הדור, העסקנים וציבור היראים, אלו אשר הבינו לעומקם של הדברים. כל זאת הולך לטמיון, אך ורק, בשל תאוותו של הרב שך לשלטון וכח.
אחד ויחיד שבר עקרונות ה“השקפה” והוא הרב שך. מה שלא יכלו לעשות אוייביה של היהדות החרדית שבר והרס אותו האיש.
עברנו את הבחירות ל“רבנות הראשית”, וכאן קרו הרבה דברים. אך, דבר אחד יסודי ועמוק ביותר קרה, שאותו חייבים אנו לשנן לעצמנו דוקא עתה, כאשר הפרטים ברורים גלויים וידועים, אלו מלמדים אותנו, עד להיכן התדרדרה היהדות החרדית בכלל, וה“השקפה” הליטאית בפרט. ומעל לכל, מה חלקם של כמה מגדולי הליטאים בשבירת היסודות, עליהם עמלו גדולי הדורות האחרונים.
אין צורך להיות היסטוריון גדול בכדי ללמוד ולדעת, כיצד נלחמו גדולי ישראל בדור האחרון נגד הקמתה של “הרבנות הראשית” ונגד קיומה. אמנם, לא הכל הסכימו לשיטה והדרך שנהגו בה קיצונים. אך בעקרון, היו רוב רובם של גדולי התורה החרדים, נגד “הרבנות הראשית” ולא שיתפו עימה פעולה.
אחד הקיצונים במערכה נגד “הרבנות הראשית” היה רבה של בריסק זצ”ל. הוא נלחם בכל כוחו. עמו יחד נלחמו גם אחרים, אך בציבור הליטאי, היה זה הוא שהתבטא בחריפות יותר. ועד כדי כך, שלא רק שלא הסתפק בסתם חרם על “הרבנות הראשית”, אלא אף אסר את חלק הרחוב שלצידה של “היכל שלמה”. הוא קבע, כי אסור לעבור אפילו על המדרכה שלצד משכנה של “הרבנות הראשית”, בכך רצה להמחיש עד להיכן הוא מרחיק כאן לכת.
לכאורה, סביר היה, כי מי שאינם מאנשי בריסק, כאלו אשר מעולם לא חיו על פי שיטתו, שיעשו אחרת. לכן, אם החסידים היו נוהגים אחרת, קשה היה לבא אליהם בטענות. ציבור זה לא קיבל גם את הקיצוניות, למרות שאף ציבור החסידים לא השלים עם “הרבנות הראשית”.
ובואו וראו מי הם אלו אשר עתה עושים כל מאמץ להרוס ולשבור את היסודות שבנה רבה של בריסק זצ”ל. מדובר בשנים, ששניהם מנהיגי הליטאים. אותם השנים, לא רק שאינם מתחשבים בחרם של רבה בריסק זצ”ל ומה שאמר על “הרבנות הראשית”, אלא עושים ההיפך. ועד כדי כך, שלא רק שהם לא קבלו את אותו חרם שאסר לעבור על המדרכה שלצד “היכל שלמה”, אלא הם היו אלו אשר דחפו והכריחו בעלי זכות בחירה להיכנס לתוך “היכל שלמה” ולהצביע, ובכך הורו לעבור על החרם של רבה של בריסק זצ”ל ולא לקיים אותו.
ובואו נקדים ונאמר, כי קשה מאוד לבא בטענות בענין זה להרב יוסף שלום אלישיב שהיה מראשי הלוחמים בשיטתו של רבה של בריסק זצ”ל. אמנם, הוא כיום מנהיג הליטאים, ולכאורה חייב להמשיך בדרכי רבותיו. אבל, הוא לא קיבל את גישת רבה של בריסק זצ”ל בשעתו. ועד כדי כך, שאף נלחם בו ובכל כוחו. מי שעדיין זוכר את הימים הללו, ונמצאים בינינו רבים וטובים, אלפי יהודים הבקיאים באותה היסטוריה, כאשר רבה של בריסק זעק במרה כי אסור להכנס ל“היכל שלמה”, ושפך אש וגפרית על מי שעושה זאת, היה זה הרב יוסף שלום אלישיב שהימרה פיו מידי יום, והגיע לבנין זה. להרב אלישיב היה “כיבוד” גדול שם, הוא היה חבר בית הדין העליון של “הרבנות הראשית”, ונמנה על ראשיה, ולכן לא קיבל את גישת רבה של בריסק זצ”ל ויום יום הימרה את פיו.
האמת, כי בשעתו, איש לא העלה על הדעת, כי יבואו ימים שכאלו, אשר בהם יתפוס הרב יוסף שלום אלישיב את ההנהגה הליטאית. הוא מתאים היה יותר להיות ממנהיגי המזרחי. רק מלחמתו של הרב שך בחסידים, צירפה אותו לעמדה הליטאית האנטי חסידית. הרב אלישיב ממקורו מתנגד גדול לחסידות, וכאשר המאבק היה נגד החסידים, הוא מצא את מקומו בציבור “בני התורה”, למרות שאישית גם קודם לכן הוא נמנה על חשובי וגדולי הפוסקים. הרב אלישיב לולא הצדדים הפוליטיים המעוותים שלו, הוא יכל להיות מגדולי התורה המקובלים על הכל.
הרב אלישיב יסודו היה תמיד בשקר. הוא רקד על כל חתונה אשר בו היה לו כדאי. כך היה בזמנו של רבה של בריסק זצ”ל, כאשר ידע כי הוא “פסול” בעיני הקנאים, מפני שהוא היה חתנו של רבה של האצ”ל הצדיק הידוע רבי אריה לוין זצ”ל, ולא חלם כי אי פעם יוכל להיות מראשי ה“קנאים” הליטאים.
ואכן, ברגע שהגלגל התהפך והוא יכל לחדור לציבור זה, הוא עשה זאת. אם כי, מעולם לא אסר את “הרבנות הראשית”. ההיפך, הוא שאף בכל כוחו לחזור לשם, וחיפש את הרגע המתאים והנכון שיוכל לחדור בה.
לכן, קשה מאוד לבא בטענות להרב אלישיב. אם כי, עלינו לזכור דבר יסודי וחשוב, כי מי אשר הרס את גישתו של רבה של בריסק זצ”ל, היה זה הרב יוסף שלום אלישיב, שלא קיבל מעולם את גישתו, והמשיך בדרך זו עד לימינו אלה.
את החיצים במקרה של הרב אלישיב, יש להפנות אך ורק למנהיגי הליטאים בבני ברק, אלו אשר משחקים משחק כפול. הם יכתבו נגד כולם במקרים שכאלה, ורק לא נגד הרב אלישיב. ובמקום שייסרו את הרב אלישיב בשוטים על התנהגותו זו, ויקבעו כי דרכיו בעבר לא היו נכונים, וכי חייבים לשמור על היסודות שבנה רבה של בריסק זצ”ל, הם ישתקו ולא יגיבו. הם מעדיפים שלא לעסוק בנושא המוכיח, כי לא החסידים ולא אוייבי היהדות החרדית הם אלו אשר שברו את עקרונות ה“השקפה” הליטאית. אלא דוקא מנהיגי הליטאים, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הם אשר הרסו ושברו את כל אשר עמל וטרח רבה של בריסק זצ”ל בשנות חייו.
אבל, לא רק הרב יוסף שלום אלישיב היה הפעם זה אשר הרס ושבר יסודות אלו. מצאנו מישהו אחר, אשר כנגדו חייבים לצאת בחרב ובחנית בענין זה. ולאו דוקא ציבור החסידים או מי מבין אלו אשר גם בעבר לא היו הקיצונים בענין זה. אלא דוקא בני משפחת בריסק, וציבור הליטאים, ובעיקר, אלו אשר האמינו זה שנים ב“השקפה” הליטאית, אלו אשר ניסו לטעון כי זו יסודה באמת, וכי אכן מאמינים במה שאומרים. הנה, היתה לנו הוכחה ניצחת, כי ה“השקפה” הליטאית, יסודה בשקר, וכי כל כולה תרמית.
בכדי להבין זאת, נדגיש בקצרה, כי המאבק נגד “הרבנות הראשית” היה ענין עקרוני. ומי שזוכר בשעתו, היה רבה של בריסק זצ”ל, ועוד קודם לכן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל וגדולי ישראל אחרים, אשר קבעו ואמרו, כי אף אם ימנו אותם כ“רבנים ראשיים”, ה“רבנות הראשית” אסורה ומוחרמת. הבינו זה שנים, כי השאלה אינה מי יהיה הרב הראשי, אלא עצם קיומה של “הרבנות הראשית”, אסורה ומוחרמת. גם אם היו ממנים בראש את הרב הקנאי והחרדי ביותר, אין מה שיסיר את החרם ממנה.
עקרון יסוד זה היה חשוב, בכדי להבין, כי אין כאן ענין של מאבק על כח ושלטון. זו, החדירה בשעתו בציבור החרדי את התחושה וההרגשה הנכונה, והבינו הכל, כי המאבק ברבנות הראשית, הוא ענין עקרוני שאין לזוז ממנו בכל מקרה ובכל מצב.
והנה, לו כנים היו הדברים, ואם הרב שך היה איש אמת, כזה אשר עקרונות ה“השקפה” הם אלו המובילים אותו, ועל פיהם הוא חורץ ענינים שונים, היה צריך הרב שך להלחם בכל המועמדים לרבנות הראשית. ואדרבה, חשוב היה במקרה שכזה, שהרב שאר ישוב כהן שהוא דתי לאומי ולא חרדי, הוא זה שיבחר, ובכך ירחיק את החרדים מן הרבנות הראשית. ולעומת זאת, היה זה הרב שך שהתייצב בכל כוחו, לעזור ולסייע למועמדים ה“חרדים”. ועד כדי כך, שדחף את האיש שלו שמחה קוק לתפקיד “הרב הראשי”, הוא רצה כי הוא ישתלט על הרבנות הראשית, ולהחדיר בה מאנשיו.
הרב שך לא הסתפק רק בכך, אלא ביום הבחירות ציוה וחייב את אלו הסרים למשמעתו, כי ישתתפו בבחירות. הוא ציוה עליהם להכנס ל“היכלל שלמה”, לבנין אשר נאסר על ידי רבה של בריסק זצ”ל, וציוה עליהם להצביע בעד מועמדו. דבר זה לכשעצמו, גם ללא כל קשר לאיזה מועמד, מוכיח, כי הרב שך יסודו בשקר. כי לו היה איש אמת, היה מפרסם בגלוי, כי ההשתתפות בבחירות ב“היכל שלמה” אסורה בהחלט, וכי אסור להכנס לבנין זה שנאסר על ידי גדולי ישראל בעבר.
אך, מי שלמד את דרכיו ומעשיו של הרב שך, למד לדעת, כי מה שהיה חשוב לו הפעם יותר מכל, הוא השלטון ברבנות הראשית. הוא רצה להחדיר בה מאנשיו. הוא התעלם כליל מן העקרונות של רבה בריסק זצ”ל, ולא היה איכפת לו שגדולי ישראל הליטאים, כאלו שהוא לכאורה מקבל אותם ומאמין בהם ובהשקפתם, שקבעו כי המעשים מן הסוג הזה אסורים בתכלית האיסור.
למדנו לדעת שוב ושוב. כי הרב שך יסודו בשקר. הוא מחפש שלטון וכח, ולמען מטרה זו, הוא יהרוס את עקרונות ה“השקפה”.
אין שום הסבר המתקבל על הדעת, שיוכל להסביר מה התיר להרב שך לעשות את מה שעשה. מי שלמד את תולדות “הרבנות הראשית”, ובעיקר את הסיבות לאיסור קיומה. הציבור החרדי אמנם בעשרות השנים האחרונות הוכיח רפיון בענין זה, על ידי כך ששתפו פעולה עם “הרבנות הראשית”, אך לעשות את מה שהרב שך עשה הפעם, לא העיזו.
רפיון זה, אינו רק בציבור הליטאי והאגודאי, אלא אף בציבור הסאטמארי ובעדה החרדית המשתפים פעולה בעניני כשרות ובתחומים אחרים עם “הרבנות הראשית”. אך לפחות כלפי חוץ משחקים אותה, כאילו שאינם מקבלים את “הרבנות הראשית” ומתנגדים לה. עתה, לא רק שאי אפשר עוד לשחק אותה, אלא אלו הם הרבנים אשר ניהלו את מערכת הבחירות, ועשו כל מאמץ שאנשיהם יבחרו.
לולא היה זה מצער וכואב כל כך, ששוברים יסודות שעליהם השתיתו את האידיאה החרדית, יתכן ולא היה צריך כלל להתייחס לכך. אין זה השקר הראשון שבחייו ודרכיו של הרב שך. רשימת הסילוף ודרכי השקר בעשרות השנים האחרונות אשר בהם קשור הרב שך היא ארוכה. אך, הפעם קרה משהו יסודי ועמוק. כזה, השובר והורס את כלל היהדות החרדית. ומה שעמלו במשך כל כך הרבה שנים, להרחיק את החרדים מן “הרבנות הראשית”, גרם הרב שך, שהחרדים ישתלטו עליה, ומעתה יעשו החרדים כל מאמץ לחדור בה, ובכל הכח.
וכאן מונח עלבונם של גדולי ישראל. במיוחד עלבונו של רבה של בריסק זצ”ל, אשר השקיע את כל כוחו במלחמה נגד הרבנות הראשית. ויחד עמו, גדולי הדור, העסקנים וציבור היראים, אלו אשר הבינו לעומקם של הדברים. כל זאת הולך לטמיון, אך ורק, בשל תאוותו של הרב שך לשלטון וכח.
אחד ויחיד שבר עקרונות ה“השקפה” והוא הרב שך. מה שלא יכלו לעשות אוייביה של היהדות החרדית שבר והרס אותו האיש.
