הרב שך כותב מכתב נגד ה“פועלי ישועות” ובה מוכיח שוב את תסכולו, ובעיקר את שנאתו העזה לחסידים
למי שאינו מכיר את ההיסטוריה, ואינו יודע במי מדובר, הוא היה מקבל את המכתב בתמימות. אם כי, מי שהיה קורא היטב את נוסח המכתב, היה שואל הרבה שאלות, שממי שמכנה את עצמו “גדול” מצפים, כי מכתבו יהיה מדוייק, ובמיוחד כאשר הוא עוסק בנושא המחייב זהירות.
אבל, מי שמכיר את ההיסטוריה של הרב שך, מכיר את מלחמתו בחסידות, וכאשר הוא רואה את המכתב, אין טובה מזו, בכדי להבין, מדוע הרב שך ממשיך לדגול בשיטה של “שלום כן, אחדות לא”. הוא אינו רוצה אחדות עם חסידים, מאחר וזו זרה בעיניו. הוא לא מוכן להכיר בה, וככל שיוכל, ימשיך להילחם בה.
ובמכתבים מן הסוג הזה הוא מכה בה. הוא אמנם עושה זאת בעקיפין ומתחת לחגורה, אך המציאות היא, כי הוא נלחם בה. ומי שילמד את מכתבו, ימצא בה, כי זו מיועדת יותר נגד האדמורי”ם ונגד החסידים, מאשר נגד המתחזים ל“פועלי ישועות”.
מי שיחפש במכתבו של הרב שך, מילה אחת על “מתחזים”, או לרמז כלשהו כי אינו מתכוון ל“פועלי ישועות”, כאלו שהחסידים מכירים בהם ככאלו, הוא לא ימצא זאת. הרב שך כתב מכתב, אשר ממנה הוא רוצה שיידעו בבירור, כי אין מושג כזה של “פועלי ישועות”, וכי אין זה משנה במי מדובר.
עובדה היא, כי הרב שך במכתבו זה, אינו מבדיל בין אלו לאלו. הוא אינו נותן להבין מתוכן המכתב, כאילו שאין כוונתו לציבור המאמינים ברבותיהם. ואף אינו מדגיש כי כוונתו לכאלו שאינם אדמורי”ם, וכי עושים זאת רק בשביל לסחוט כספים.
הרב שך מדגיש במכתב לצד הכסף, גם את ה“כבוד”. ומי שזוכר בעבר את דבריו של הרב שך נגד האדמורי”ם, כאשר כינה אותם “רודפי כבוד” וכינויים דומים לאלה, הבין מיד, כי כוונתו אף להם.
אין זה סוד, כי הרב שך סבור כי לאדמורי”ם אין כח כלשהו, וכי הללו נחותים במדרגותיהם, ואינם נושאים עימם כלום. כיום יש להרב שך בעיה קשה לטעון טענה זו, מאחר ועובדה היא, כי חלק מן האדמורי”ם הגדולים הינם תלמידי חכמים מובהקים, כאללו שגדולים ממנו בלומדות ובקיאות. אבל, הוא ממשיך לדגול בשלו, ומאחר ואינו יכול כיום לומר את הדברים בגלוי, כי זו תשבור את ה“שלום”, לכן הוא עושה זאת בדרך זו.
מי שיביט במכתבו של הרב שך, ויקרא בשורה הראשונה, כבר ישאל את השאלה, האם הרב שך טועה או מטעה. הוא כותב כך: “באתי בזה בדברים קצרים על אודות הדבר החדש הזה”. כך הוא פותח את מכתבו. וכאן שואל את עצמו כל בר דעת, אם הרב שך באמת לא ידע עד כה, כי דברים שכאלו עושים לדאבוננו כל מיני מתחזים זה שנים רבות, ואין מדובר בדבר חדש כלל?
הבעיה הנוכחית היא ביחס לפרופורציה. וכפי שבעבר היה הציבור החרדי קטן במספר וממילא גם הבעיות היו קטנות יותר, כך גם בענין זה, ככל שהציבור מתרבה, כך מתרבים גם המתחזים הללו, המנסים להוציא כסף מן הציבור בדרכי שקר אלו.
אך, מי שיביט בהמשך מכתבו, יראה כי כל כולו סתירה. הוא כותב כי הללו כבר נתגלה קלונם, וכאן הוא מדבר על העבר. אלו אשר נתפסו ואף נשפטו, וכאן מובן לכל, כי כלל אין מדובר בדבר חדש, זה שנים שמתמודדים עם הבעיה, וזו אינה חדשה כלל וכלל.
כל מי שלמד את ההיסטוריה, ומכיר אותה. ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות, יודע, כי היו רבים כאלו שכינו את עצמם “פועלי ישועות”, וישנם לדאבוננו כאלו הרואים עצמם כ“מגידי עתידות”, אלו דברים שזה דורות אנו סובלים מיצורים כאלו.
בואו ונאמר גלויות וברורות. הבעיה הזו כיום הרבה יותר קטנה מן העבר. ככל שהטכנולוגיה התתפחה, כך ירדו והושפלו אותם ה“פועלי ישועות” ו“מגידי העתידות”. פעם, היו אשר חשבו כי סערה גדולה וסופת שלגים הוא ענין שנעשה בין רגע, כיום יודע כל ילד, כי ימים קודם לכן ניתן לחזות דבר שכזה.
מגידי העתידות למיניהם, שחקו בעבר, על העובדה, כי הכל היה סתום, ורוב הציבור לא ידע על הנעשה. כיום יודעים מקצה העולם ועד קצה העולם בו זמנית על כל הנעשה, ואי אפשר עוד לעבוד על הציבור כפי שעבדו עליו בעבר.
ולכן, כאשר הרב שך עסוק באלו, כאילו מדובר באיזו תופעת חדשה, וכי עתה זו מהווה בעיה, הוא מסלף ומטשטש. ההיפך, כאשר זו היוותה בעיה, אז לא שמענו אותו יוצא להלחם עם האדמורי”ם הגדולים, עם אלו אשר היו “פועלי ישועות” באמת. בהם לחם בכל כוחו. ואילו, עם אלו אשר התחזו, וכל מטרתם היתה לא יותר מאשר להוציא כסף מן הציבור, הוא כלל לא בא בחשבון, הוא נתן להם להשתולל זה לא הפריע לו.
רק עתה, כאשר הוא חיפש דרך כיצד להכות בחסידים, וידע כי בדרך כפי שנהג בעבר זה לא יילך, וכי תקום נגדו חזית גדולה, הוא “נזכר” באותם ה“פועלי ישועות” ו“מגידי העתידות”. והבין, כי דרכם הוא יכול להכות באדמורי”ם ובחסידים.
ובואו וראו עד להיכן מגיע רשעותו של הרב שך בענין זה, עד כדי כך, שמי שיקרא את מכתבו, ימצא, כי הוא אינו מזכיר את ה“גורלות” הם בדיוק כמו אלו המרמים כאילו שהם “פועלי ישועות”, הרב שך נמנע מלעסוק בענין. פה מדובר במשהו ליטאי ולא חסידי, ולכן העדיף להתחמק.
וכאן נמצא את עומקה של הרשעות. כי לו הרב שך היה עוסק לא באלו ולא באלו, קשה לבא אליו בטענות. אך, כאשר הוא עוסק בנושא, ולועג ל“פועלי ישועות” ומזלזל ב“רוח הקודש”, ובו זמנית כלל אינו עוסק ב“גורלות”, פירושם של דברים שנאה אנטי חסידית. הוא יעסוק רק בדברים אשר החסידים מאמינים ברבותיהם, אך בשום אופן לא בדבר, אשר לאחרונה הליטאים עסוקים בו, ומאמינים בו.
עובדה היא, כי באותם הימים עוד טרם כתב הרב שך את מכתבו, היה זה “ראש ישיבה”, שהוא “חבר מועצת גדולי התורה” הליטאית, שעשה “גורל”, והדברים התפרסמו בראש כל חוצות, ובשל הגורל החזיר את ישיבתו לבאר יעקב, והרב שך שתק, והעדיף שלא לומר נגד זה מילה רעה אחת.
כאן נמצא ונבין, כי הרב שך כאשר כתב את המכתב, עשה את החשבון האחד ויחיד, במה יוכל להזיק לחסידים, במה יוכל לפגוע באדמורי”ם, וחלילה לא לפגוע במה שהוא גרוע לא פחות, מאשר ברכותיהם של “פועלי ישועות”.
“סורו נא מעל אהלי האנשים האלה”, יכולים לומר על בעלי ה“גורלות”, והרב שך אינו אומר זאת. הוא נזהר שלא להזכיר את מה שמאמינים, כי את זאת קבע הגר”א. וכאן מונח יסוד הענין. דברים הקשורים בבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש זי”ע, הרב שך ילחם בהם ובכל הכח. ואילו דברים הקשורים בהגר”א, הוא יעלים עין, למרות שהוא אישית יודע כי מדובר בשקר גדול, במה שאין לו כל ערך.
מי שיביט היטב במכתבו של הרב שך, שעליה ניתן לכתוב דפים שלמים, מאחר ובכל מילה מונח רעל וארס אנטי חסידי, ירעדו עצמותיו, כאשר רואה כיצד הרב שך מסיים את החלק שהוא עוסק בענין ה“פועלי ישועות” במכתבו, והוא כותב כך: “תראו שפע ברכה והצלחה מכח התורה, ללא כל אמצעם שונים ומשונים”.
רבותי , אלו בדיוק המילים אשר בהם השתמש הרב שך נגד ציבור החסידים, נגד האדמורי”ם, ונגד כוחה של חסידות בכינוי של “אמצעים שונים ומשונים”. הוא אינו מאמין בברכותיהם של האדמורי”ם, הוא אינו מאמין כי יש מביניהם “פועלי ישועות”, הוא לועג לכל מי שאינו מוכן להתרפס ולקבל את גישתו האנטי חסידית.
להרב שך בעיה גדולה של תסכול. הוא קיוה כי יצליח לגבור על האדמורי”ם, ולא רק שלא הצליח, בשל התנגדותו לחסידות הוא בנה את עולם הישיבות החסידית. וכפי שכותבים אנשי חזון איש ובריסק בקונטרס “הבה נתבונן”, כי הרב שך גרם במעשיו, כי החסידים יותר לא ישלחו את בניהם לישיבות הליטאיות, כי הם חשים שם זרים, ובנו לעצמם ישיבות משלהם. ועל כך מגיעה לו טובה וברכה. אך, כאן גם נבין את עומקם של דברים. הרב שך קיוה בעבר להשתלט עלל הציבור החרדי באמצעות הנוער. הוא גזל את בניהם של החסידים, החדיר בהם השקפה אנטי חסידית, וקיוה כך לנצח. אך, בחסדי ה’ הגדול והנורא, הוא לא הצליח, ועולם החסידות הולך ומתפתח ובהיקף גדול, וזה תסכולו. לכן הוא כותב מכתבים מן הסוג הזה, מתוך רצון להחדיר בנוער הליטאי שנאה לאדמורי”ם ולחסידות.
הרב שך רצה זה שנים, כי העולם החרדי כולו יבא רק אליו, וכי הוא יהיה מעל לכל. על כך היה מאבקו במועצת גדולי התורה המקורית, עוד בטרם פרש ממנה, ועל כך הוא נאבק לאחריה כאשר הקים את המפלגה הליטאית וקיוה יחד עם ש”ס לגבור על החסידים. עתה, כאשר ברור לו, כי לא הצליח, וכי הוא לא הראש והראשון בציבור החרדי, וכי הוא יכול להיות שוה בין שוים עם גדולי התורה האחרים בלבד, הוא מביע את תסכולו זה בצורת מכתבים מן הסוג הזה, אשר ה“השקפיסטים” שלו מסבירים אותם מיד בגישה אנטי חסידית.
עובדה היא, כי לקח להם שבועיים עד אשר פרסמו את המכתב. הללו לא קלטו ברגע הראשון כמה רעל וארס יש במכתב שכזה. ורק כאשר תפסו זאת, הם פרסמו זאת 19 יום מאוחר יותר מאז שנכתב, ודאגו להסביר לעתונאים, כי מטרת הרב שך, אינו גיברלטר, אלא גורמים בישראל ובעולם.
אין לעג גדול ממה שהרב שך כותב, כי הללו עושים את מעשיהם בשביל “כבוד”. מי עוד יותר מן הרב שך, שנלחם בכל חייו רק למען כבוד. עובדה היא, כי שבר את היהדות החרדית רק בשל כבוד. לא היתה כל סיבה אידיאולוגית לכך. רבו בשעתו על ה“יחודיים”, כיצד יחלקו את הכסף, וכאשר הבין כי ב“מועצת גדולי התורה” רוב ה“גדולים” סבורים אחרת ממנו, הוא “נעלב” ופרש הימנה.
האם אין פירושם של דברים “כבוד”? האם ל“יחודיים” היתה משמעות אידיאולוגית? ה“כבוד” זה היה כל חייו של הרב שך, ועל רקע זה הוא שבר את היהדות החרדית לרסיסים, והוא האחרון שיהיה לו הזכות לבא ולתבוע מאחרים, שלא יעשו למען ה“כבוד”.
במכתבו זה, הוא הצליח להוכיח לציבור, כי אם היה מי שחשב כי הוא נרגע, וכי אין בו עוד שנאה אנטי חסידית כפי שהיתה, הרי שגלוי ברור וידוע, כי זו טמונה בעצמותיו, וכי הוא ממשיך לשנוא אדמורי”ם וחסידים כבעבר, למרות שמופיעים יחדיו ברשימה אחת לכנסת.
למי שאינו מכיר את ההיסטוריה, ואינו יודע במי מדובר, הוא היה מקבל את המכתב בתמימות. אם כי, מי שהיה קורא היטב את נוסח המכתב, היה שואל הרבה שאלות, שממי שמכנה את עצמו “גדול” מצפים, כי מכתבו יהיה מדוייק, ובמיוחד כאשר הוא עוסק בנושא המחייב זהירות.
אבל, מי שמכיר את ההיסטוריה של הרב שך, מכיר את מלחמתו בחסידות, וכאשר הוא רואה את המכתב, אין טובה מזו, בכדי להבין, מדוע הרב שך ממשיך לדגול בשיטה של “שלום כן, אחדות לא”. הוא אינו רוצה אחדות עם חסידים, מאחר וזו זרה בעיניו. הוא לא מוכן להכיר בה, וככל שיוכל, ימשיך להילחם בה.
ובמכתבים מן הסוג הזה הוא מכה בה. הוא אמנם עושה זאת בעקיפין ומתחת לחגורה, אך המציאות היא, כי הוא נלחם בה. ומי שילמד את מכתבו, ימצא בה, כי זו מיועדת יותר נגד האדמורי”ם ונגד החסידים, מאשר נגד המתחזים ל“פועלי ישועות”.
מי שיחפש במכתבו של הרב שך, מילה אחת על “מתחזים”, או לרמז כלשהו כי אינו מתכוון ל“פועלי ישועות”, כאלו שהחסידים מכירים בהם ככאלו, הוא לא ימצא זאת. הרב שך כתב מכתב, אשר ממנה הוא רוצה שיידעו בבירור, כי אין מושג כזה של “פועלי ישועות”, וכי אין זה משנה במי מדובר.
עובדה היא, כי הרב שך במכתבו זה, אינו מבדיל בין אלו לאלו. הוא אינו נותן להבין מתוכן המכתב, כאילו שאין כוונתו לציבור המאמינים ברבותיהם. ואף אינו מדגיש כי כוונתו לכאלו שאינם אדמורי”ם, וכי עושים זאת רק בשביל לסחוט כספים.
הרב שך מדגיש במכתב לצד הכסף, גם את ה“כבוד”. ומי שזוכר בעבר את דבריו של הרב שך נגד האדמורי”ם, כאשר כינה אותם “רודפי כבוד” וכינויים דומים לאלה, הבין מיד, כי כוונתו אף להם.
אין זה סוד, כי הרב שך סבור כי לאדמורי”ם אין כח כלשהו, וכי הללו נחותים במדרגותיהם, ואינם נושאים עימם כלום. כיום יש להרב שך בעיה קשה לטעון טענה זו, מאחר ועובדה היא, כי חלק מן האדמורי”ם הגדולים הינם תלמידי חכמים מובהקים, כאללו שגדולים ממנו בלומדות ובקיאות. אבל, הוא ממשיך לדגול בשלו, ומאחר ואינו יכול כיום לומר את הדברים בגלוי, כי זו תשבור את ה“שלום”, לכן הוא עושה זאת בדרך זו.
מי שיביט במכתבו של הרב שך, ויקרא בשורה הראשונה, כבר ישאל את השאלה, האם הרב שך טועה או מטעה. הוא כותב כך: “באתי בזה בדברים קצרים על אודות הדבר החדש הזה”. כך הוא פותח את מכתבו. וכאן שואל את עצמו כל בר דעת, אם הרב שך באמת לא ידע עד כה, כי דברים שכאלו עושים לדאבוננו כל מיני מתחזים זה שנים רבות, ואין מדובר בדבר חדש כלל?
הבעיה הנוכחית היא ביחס לפרופורציה. וכפי שבעבר היה הציבור החרדי קטן במספר וממילא גם הבעיות היו קטנות יותר, כך גם בענין זה, ככל שהציבור מתרבה, כך מתרבים גם המתחזים הללו, המנסים להוציא כסף מן הציבור בדרכי שקר אלו.
אך, מי שיביט בהמשך מכתבו, יראה כי כל כולו סתירה. הוא כותב כי הללו כבר נתגלה קלונם, וכאן הוא מדבר על העבר. אלו אשר נתפסו ואף נשפטו, וכאן מובן לכל, כי כלל אין מדובר בדבר חדש, זה שנים שמתמודדים עם הבעיה, וזו אינה חדשה כלל וכלל.
כל מי שלמד את ההיסטוריה, ומכיר אותה. ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות, יודע, כי היו רבים כאלו שכינו את עצמם “פועלי ישועות”, וישנם לדאבוננו כאלו הרואים עצמם כ“מגידי עתידות”, אלו דברים שזה דורות אנו סובלים מיצורים כאלו.
בואו ונאמר גלויות וברורות. הבעיה הזו כיום הרבה יותר קטנה מן העבר. ככל שהטכנולוגיה התתפחה, כך ירדו והושפלו אותם ה“פועלי ישועות” ו“מגידי העתידות”. פעם, היו אשר חשבו כי סערה גדולה וסופת שלגים הוא ענין שנעשה בין רגע, כיום יודע כל ילד, כי ימים קודם לכן ניתן לחזות דבר שכזה.
מגידי העתידות למיניהם, שחקו בעבר, על העובדה, כי הכל היה סתום, ורוב הציבור לא ידע על הנעשה. כיום יודעים מקצה העולם ועד קצה העולם בו זמנית על כל הנעשה, ואי אפשר עוד לעבוד על הציבור כפי שעבדו עליו בעבר.
ולכן, כאשר הרב שך עסוק באלו, כאילו מדובר באיזו תופעת חדשה, וכי עתה זו מהווה בעיה, הוא מסלף ומטשטש. ההיפך, כאשר זו היוותה בעיה, אז לא שמענו אותו יוצא להלחם עם האדמורי”ם הגדולים, עם אלו אשר היו “פועלי ישועות” באמת. בהם לחם בכל כוחו. ואילו, עם אלו אשר התחזו, וכל מטרתם היתה לא יותר מאשר להוציא כסף מן הציבור, הוא כלל לא בא בחשבון, הוא נתן להם להשתולל זה לא הפריע לו.
רק עתה, כאשר הוא חיפש דרך כיצד להכות בחסידים, וידע כי בדרך כפי שנהג בעבר זה לא יילך, וכי תקום נגדו חזית גדולה, הוא “נזכר” באותם ה“פועלי ישועות” ו“מגידי העתידות”. והבין, כי דרכם הוא יכול להכות באדמורי”ם ובחסידים.
ובואו וראו עד להיכן מגיע רשעותו של הרב שך בענין זה, עד כדי כך, שמי שיקרא את מכתבו, ימצא, כי הוא אינו מזכיר את ה“גורלות” הם בדיוק כמו אלו המרמים כאילו שהם “פועלי ישועות”, הרב שך נמנע מלעסוק בענין. פה מדובר במשהו ליטאי ולא חסידי, ולכן העדיף להתחמק.
וכאן נמצא את עומקה של הרשעות. כי לו הרב שך היה עוסק לא באלו ולא באלו, קשה לבא אליו בטענות. אך, כאשר הוא עוסק בנושא, ולועג ל“פועלי ישועות” ומזלזל ב“רוח הקודש”, ובו זמנית כלל אינו עוסק ב“גורלות”, פירושם של דברים שנאה אנטי חסידית. הוא יעסוק רק בדברים אשר החסידים מאמינים ברבותיהם, אך בשום אופן לא בדבר, אשר לאחרונה הליטאים עסוקים בו, ומאמינים בו.
עובדה היא, כי באותם הימים עוד טרם כתב הרב שך את מכתבו, היה זה “ראש ישיבה”, שהוא “חבר מועצת גדולי התורה” הליטאית, שעשה “גורל”, והדברים התפרסמו בראש כל חוצות, ובשל הגורל החזיר את ישיבתו לבאר יעקב, והרב שך שתק, והעדיף שלא לומר נגד זה מילה רעה אחת.
כאן נמצא ונבין, כי הרב שך כאשר כתב את המכתב, עשה את החשבון האחד ויחיד, במה יוכל להזיק לחסידים, במה יוכל לפגוע באדמורי”ם, וחלילה לא לפגוע במה שהוא גרוע לא פחות, מאשר ברכותיהם של “פועלי ישועות”.
“סורו נא מעל אהלי האנשים האלה”, יכולים לומר על בעלי ה“גורלות”, והרב שך אינו אומר זאת. הוא נזהר שלא להזכיר את מה שמאמינים, כי את זאת קבע הגר”א. וכאן מונח יסוד הענין. דברים הקשורים בבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש זי”ע, הרב שך ילחם בהם ובכל הכח. ואילו דברים הקשורים בהגר”א, הוא יעלים עין, למרות שהוא אישית יודע כי מדובר בשקר גדול, במה שאין לו כל ערך.
מי שיביט היטב במכתבו של הרב שך, שעליה ניתן לכתוב דפים שלמים, מאחר ובכל מילה מונח רעל וארס אנטי חסידי, ירעדו עצמותיו, כאשר רואה כיצד הרב שך מסיים את החלק שהוא עוסק בענין ה“פועלי ישועות” במכתבו, והוא כותב כך: “תראו שפע ברכה והצלחה מכח התורה, ללא כל אמצעם שונים ומשונים”.
רבותי , אלו בדיוק המילים אשר בהם השתמש הרב שך נגד ציבור החסידים, נגד האדמורי”ם, ונגד כוחה של חסידות בכינוי של “אמצעים שונים ומשונים”. הוא אינו מאמין בברכותיהם של האדמורי”ם, הוא אינו מאמין כי יש מביניהם “פועלי ישועות”, הוא לועג לכל מי שאינו מוכן להתרפס ולקבל את גישתו האנטי חסידית.
להרב שך בעיה גדולה של תסכול. הוא קיוה כי יצליח לגבור על האדמורי”ם, ולא רק שלא הצליח, בשל התנגדותו לחסידות הוא בנה את עולם הישיבות החסידית. וכפי שכותבים אנשי חזון איש ובריסק בקונטרס “הבה נתבונן”, כי הרב שך גרם במעשיו, כי החסידים יותר לא ישלחו את בניהם לישיבות הליטאיות, כי הם חשים שם זרים, ובנו לעצמם ישיבות משלהם. ועל כך מגיעה לו טובה וברכה. אך, כאן גם נבין את עומקם של דברים. הרב שך קיוה בעבר להשתלט עלל הציבור החרדי באמצעות הנוער. הוא גזל את בניהם של החסידים, החדיר בהם השקפה אנטי חסידית, וקיוה כך לנצח. אך, בחסדי ה’ הגדול והנורא, הוא לא הצליח, ועולם החסידות הולך ומתפתח ובהיקף גדול, וזה תסכולו. לכן הוא כותב מכתבים מן הסוג הזה, מתוך רצון להחדיר בנוער הליטאי שנאה לאדמורי”ם ולחסידות.
הרב שך רצה זה שנים, כי העולם החרדי כולו יבא רק אליו, וכי הוא יהיה מעל לכל. על כך היה מאבקו במועצת גדולי התורה המקורית, עוד בטרם פרש ממנה, ועל כך הוא נאבק לאחריה כאשר הקים את המפלגה הליטאית וקיוה יחד עם ש”ס לגבור על החסידים. עתה, כאשר ברור לו, כי לא הצליח, וכי הוא לא הראש והראשון בציבור החרדי, וכי הוא יכול להיות שוה בין שוים עם גדולי התורה האחרים בלבד, הוא מביע את תסכולו זה בצורת מכתבים מן הסוג הזה, אשר ה“השקפיסטים” שלו מסבירים אותם מיד בגישה אנטי חסידית.
עובדה היא, כי לקח להם שבועיים עד אשר פרסמו את המכתב. הללו לא קלטו ברגע הראשון כמה רעל וארס יש במכתב שכזה. ורק כאשר תפסו זאת, הם פרסמו זאת 19 יום מאוחר יותר מאז שנכתב, ודאגו להסביר לעתונאים, כי מטרת הרב שך, אינו גיברלטר, אלא גורמים בישראל ובעולם.
אין לעג גדול ממה שהרב שך כותב, כי הללו עושים את מעשיהם בשביל “כבוד”. מי עוד יותר מן הרב שך, שנלחם בכל חייו רק למען כבוד. עובדה היא, כי שבר את היהדות החרדית רק בשל כבוד. לא היתה כל סיבה אידיאולוגית לכך. רבו בשעתו על ה“יחודיים”, כיצד יחלקו את הכסף, וכאשר הבין כי ב“מועצת גדולי התורה” רוב ה“גדולים” סבורים אחרת ממנו, הוא “נעלב” ופרש הימנה.
האם אין פירושם של דברים “כבוד”? האם ל“יחודיים” היתה משמעות אידיאולוגית? ה“כבוד” זה היה כל חייו של הרב שך, ועל רקע זה הוא שבר את היהדות החרדית לרסיסים, והוא האחרון שיהיה לו הזכות לבא ולתבוע מאחרים, שלא יעשו למען ה“כבוד”.
במכתבו זה, הוא הצליח להוכיח לציבור, כי אם היה מי שחשב כי הוא נרגע, וכי אין בו עוד שנאה אנטי חסידית כפי שהיתה, הרי שגלוי ברור וידוע, כי זו טמונה בעצמותיו, וכי הוא ממשיך לשנוא אדמורי”ם וחסידים כבעבר, למרות שמופיעים יחדיו ברשימה אחת לכנסת.