הרב שך בברכתו לוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל מאשר כי הוא נגד ה“אחדות” ונלחם בכל סיכוי לשלום
מי שיתעמק בדבריו של הרב שך, איך וכיצד הוא רוצה לראות את פני היהדות החרדית, וכיצד הוא רוצה לראות את אגודת ישראל העולמית. ימצא, כי הוא עושה את כל מה שאפשר לסכל את השלום ביהדות החרדית. ולא רק זאת, אלא שאפילו את הפינה היחידה היכן שעדיין ניתן להושיב את הכל יחדיו, גם שם הוא לא יתן ל“אחדות” לחדור. מכך הוא לא רוצה לשמוע.
הרב שך שיגר דרכו של שלמה לורנץ את ברכתו לכנס, ואלו דבריו: “ראש הישיבה בירך את כנס הועד הפועל בהצלחה, ושהשלום באגודת ישראל יצליח, שיוסיף ויתקדם ויזכה להתבסס”. לכאורה מילים יפות המדברות על שלום, כזה שהרב שך רוצה כי זו תתבסס.
אך, בכדי להבין את הדברים, ומדוע מדובר בסתירה מוחלטת למעשיו ודבריו של הרב שך, יש לזכור, כי הרב שך בשנה האחרונה מצהיר חזור והצהר, כי הוא נגד ה“אחדות” בין החרדים. כאשר ביקרו אצלו עסקנים ורבנים מכל הקצוות, ובקשו לשמוע ממנו דברים ברורים בענין השלום. השיב, כי הוא בעד “שלום כן, אחדות לא”!!!
קיוינו, כי לפחות כאשר מדובר ב“ועד הפועל העולמי”, היכן שאין לנו ענין עם כסאות בכנסת, יהיה זה הרב שך, שידאג אף ל“אחדות”. אך, בברכה ששלח לועד הפועל, הוא מדגיש ואמר כי הוא רוצה “שלום”, אך אינו מזכיר כלל את ה“אחדות”, זו נמחקה ואינה קיימת עוד.
ועתה, נשאלת השאלה, האם שייך בין החרדים החסידים והליטאים שלום ללא אחדות? התשובה לכך היא לא ולא. מי שילמד את השמנים השנים האחרונות, ובמיוחד את אותן השנים אשר בהם היו באגודת ישראל כל חלקי החרדים, למדנו, כי ה“אחדות” היא זו ששמרה על השלימות החרדית. ללא “אחדות”, לא היה שייך לחיות ב“שלום”. ההיפך, זו גרמה למחלוקת שהלכה וגדלה.
ובכדי להבין זאת, צריך ללמוד מה זו “אחדות”. אין הכוונה, כי מעתה החסיד הופך לליטאי, או ליטאי לחסיד. ההיפך, שיטתה של אגודת ישראל היתה וקיימת, והיא, של “נהרא ופשטי”, שפירושה, כי כל אחד ינהג על פי אבותיו ורבותיו. אך, המסגרת היא אחידה. ה”אחדות” היתה תמיד במסגרת. ישבו ליד שולחן אחד, בתנועה אחת, וכך, קיימו את ה“אחדות”.
כך, קורה בכל מקום אשר משתתפים בתנועה אחת גורמים שונים, כאלו ששיטותיהם שונות. הכל מבינים, כי השיטה והדרך חלוקים. אך, המטרה המשותפת היא מאחדת את הכל.
וכאן, רוצה הרב שך ליצור משהו חדש. כזה, אשר לא רק שאינו יכול להתקיים, אלא עושה את ההיפך מן ה“אחדות”. הוא מרחיק יותר ויותר, ולא רק כך, הוא אף שובר את ה“שלום”.
כל בר דעת, מבין, כי “שלום”, אין פירושו לשבת במסגרות נפרדות. “שלום” הוא כזה, אשר יושבים יחדיו, כי רק ה“אחדות” היא זו המחזקת ושומרת על השלום. ברגע שיושבים במסגרות נפרדות, הרי שלא רק שאין “אחדות” אלא אין גם “שלום”.
לכן, כאשר הרב שך שולח ברכה שכזו לוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, הוא בעצם במילים אחרות אומר, כי הוא אינו רוצה שלום.
עוד דבר למדנו ממכתבו של הרב שך, כי הוא קולט ומבין, כי למרות שיושבים בסיעה אחת בכנסת, עדיין רחוקים אנו מן ה“שלום”. הרב שך במכתבו כותב על השלום “שיוסיף ויתקדם ויזכה להתבסס”, שפירושם של דברים, שעדיין אנו רחוקים מאוד מן ה“שלום” המיוחל.
אכן, אמת הדבר. אין “שלום” בין החסידים והליטאים באגודת ישראל. כל עוד קיימות מפלגות נפרדות, ולכל מפלגה עתון משלה ומוסדות נפרדים, לא יכול להיות “שלום”.
קשה לקבל, כי הרב שך בעצמו אינו קולט את הדברים וכי הוא סבור אחרת. כל בר דעת מבין, כי ברגע שקיימות “מועצות גדולי התורה” שהן נפרדות, הרי שזו מזיקה ל“שלום”. מי שרוצה ב“שלום” באמת, חייב היה לעשות הכל, שהמסגרת הזו לפחות תהיה אחידה. כאשר ההכרעה היא שונה, הרי ששלום לא קיים.
ובואו וראו עד להיכן מגיעים פני הדברים, ועד כמה רחוק הרב שך מן השלום. כאשר הכריעה “מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל על קיומה של “יום תפילה” בשל המצב החמור בארץ ישראל, לא הבין כלל הרב שך כי הוא חייב להצטרף לכך. עתונו אף לא הזכיר כי “מועצת גדולי התורה” היא שהכריעה על כך. ולזה, קורה הרב שך “שלום”!!!
מילא, כאשר עוסקים בנושאים שיש בהם מחלוקת, יהיו אשר ינסו להסביר זאת, כי העדיפו שלא להזכיר למען ה“שלום”. אך, כאשר עוסקים אנו בנושא שאף הרב שך מסכים, כי השפיכות דמים בישראל נוראה, וכי קביעת תענית ויום תפילה בערב ר”ח ניסן היה דבר במקומו. ואם כן איך יסבירו, שבנושא שכזה, אשר אין בו כל ענין עם מחלוקת, אין מזכירים, אלא מתעלמים כליל מ“מועצת גדולי התורה”?
אך ההסבר לכך הוא, מפני שהרב שך אינו מכיר ב“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, לכן עתונו לא יכל להזכיר כי הם אלו אשר הכריעו על ה“יום תפילה”. וזו הנותנת ומחזקת פי כמה, כי הרב שך אינו בעד “שלום”, כי לו היה בעד “שלום”, הדבר הראשון שהיה עליו לקלוט ולקבל, כי הוא לא יחיד, וכי קיים ציבור חסידים גדול, ואם הוא רוצה ב“שלום” הרי שחייבת להיות בענין הדדיות שכל אחד יכיר בשני.
אבל, הרב שך אינו בנוי לכך. כי השאלה העיקרית הנשאלת היא, לשם מה הרב שך פרש מאגודת ישראל? האם קורה היום משהו שלא היה אז? והאם שינתה אגודת ישראל את גישתה או הכרעותיה באיזה ענין שהוא?
הרב שך פרש בשעתו בגלל הרוטציה והיחודיים. הויכוח שלו בענין עם כ”ק האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצ”ל, היה כזה שהרב שך לא רצה לקבל. וכאן המקום להזכיר, כי עסקו לא בענינים שבאידיאולוגיה או ב“שיטה”. הויכוח היה על הדרך כיצד לנהל את תנועת אגודת ישראל. ועד היום, הרב שך לא הסביר מה היה רע אז, ומה טוב היום שהוא שינה דרכיו?
האמת היא, כי הוא אינו משנה דרכיו, וכי רק ה“חוק” הוא זה שהכתיב לו צעדים אלו. לולא “אחוז החסימה” שהועלה, והיא זו אשר מנעה ממנו התמודדות לבד, הוא לא היה חושב לרגע על “שלום”, הוא היה נשאר לבד.
ולכן, כאשר הרב שך מדבר על “שלום”, אין לעג גדול מזה. הוא מעולם לא רצה ב“שלום”. וההוכחה הגדולה לכך, שהוא אינו מוכן ל“אחדות”.
לו היה הרב שך חוזר בו, ורוצה באמת ובתמים כי נשוב לימים כקדם, וכי ישכחו ממה שהיה, וכי נשיג את ה“שלום” בין החרדים, הרי שבראש וראשונה, היה עליו לעשות הכל למען ה“אחדות”, ופירושם של דברים, שובם של הליטאים לאגודת ישראל כסיעה, כפי שהיו בעבר, ולקבל את מה שתבעו בשעתו, כי יערכו בחירות פנימיות בכל ארבע או חמש שנים, ולא רק אחת ל-28 שנה, דבר שגרם וגורם לעיוות הכח המוביל בתנועה.
הבסיס לשלום בין החרדים הוא ה“אחדות”, והסיכוי לשלום בועד הפועל העולמי, הוא אך ורק בגלל שהליטאים זו הפעם הראשונה, הסכימו לבא ולשבת לצד שולחן אחד. אך, באשר למישור הארצי בארץ ישראל, כאשר לא יושבים יחדיו, אין סיכוי ל“שלום”.
ייאמר להרב שך ברורות. “שלום ללא אחדות” אין בכך לא אחדות ולא שלום. “שלום עם אחדות” משיגים בה את השלום ואת האחדות.
וכאן שוב מעסיקה אוותנו השאלה הבסיסית, האם שייך בכלל “שלום” בין החרדים. והאם שוה המאמץ לכך? ועל כך התשובה היא אחת. “שלום של אמת” לא שייך. אנו חיים בדור, שכל אחד רוצה לאכול את השני. גם אלו אשר יושבים זה לצד זה בכל המחנות אוייבים זה לזה. אבל, קיים שלום מסוג אחר. כזה, אשר אמנם אין אוהבים זה את זה, אך לפחות אין רבים זה עם זה. וכאן אנו משיגים הישג גדול. זו מחזירה את הסדר לציבור החרדי, ומוציאה מן הציבור את המתח האין סופי, של יריבות והאשמות הדדיות, שבסופו של דבר אין בהן תועלת.
מי שיוצא ניזוק מכל זאת, הם רק החרדים. מי שנהנים בדורנו מן המחלוקת, הם רק החילונים. ומי שכיום משרת את האינטרס החילוני יותר מכל אחד אחר, הוא רק הרב שך, בכך שאינו מוכן לוותר על המחלוקת.
הדיבורים היפים על “שלום” אין להם כל ערך, כאשר עושים צעדים שהם היפך שלום. כאשר הרב שך אומר “שלום כן אחדות לא”, הוא אומר במילים אחרות, כי אף שלום לא יהיה. ולכן, הוא גרם בכך למחלוקת בציבור החרדי, ומשרת את האינטרס החילוני, שהרב שך הוא כיום התומך הגדול ביותר שלהם.
אמנם, הרב שך יזעק חלילה, וכי הוא עושה הכל נגד החילונים, הוא מדבר נגד מעשיהם. אך אין כל ערך לדברים, כאשר מעשיו של הרב שך, הם כאלו המשרתים את החילונים. ריבוי מחלוקת בין החרדים, זהו השרות החילוני הטוב ביותר. וכל עוד הרב שך ימשיך לדגול בגישתו של “שלום כן אחדות לא”, זו משרתת את החילונים למעשה.
וכאן ההבדל הגדול שבין מנהיגי החסידים להרב שך. החסידים רוצים “אחדות”, מאחר וברור להם, כי “אחדות” זו תוביל אך לשלום. ואילו הרב שך מדבר על “שלום כן אחדות לא”, שפירושם כי לא יהיה לא אחדות ולא שלום.
ברכתו של הרב שך לועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, אינה ברכה. היא חלילה קללה. זו מדברת על “שלום” ואינה מזכירה את ה“אחדות” שזו עיקרה. לכל ברור, כי ללא “אחדות” שזו שאיפת ראשי אגודת ישראל הרוצים להחזיר את העבר, כי אין כל סיכוי לשלום. קיוו, כי הרב שך יעשה הפעם את הצעד הנכון, יאמר דברים ברורים שיעסקו ב“אחדותה” של אגודת ישראל, וקבלו שוב את מה שכבר שמעו עוד קודם לכן, וברור לכל, כי אין לה כל ערך.
הרב שך רוצה את הפילוג. הוא חי ומתבסס ממנה. אך, הוא שוכח דבר יסודי אחר, כי הוא מותיר לחרדים מכה קשה, כזו אשר יסבלו ממנה עוד ימים רבים. קשה עתה לדעת מה יקרה בעתיד. נקוה כי המשיח יבא קודם ולא ניאלץ לעבור את הגיהנום שצפוי לחרדים מאוחר יותר, כאשר לא יתנו עוד יד ל“אחדות” על סמך דברי הרב שך כי “שלום כן אחדות לא”.
רק בידי הרב שך להציל זאת, וכל עוד שהכח בידו לעשות זאת הוא חייב לעשות זאת. אך, הוא אינו רוצה ב“אחדות” ואף לא ב“שלום”. הוא מעדיף את הפילוג, הוא למד את העבר טוב ועמוק, ורוצה להחזיר את החרדים מאתיים שנה לאחור.
מי שיתעמק בדבריו של הרב שך, איך וכיצד הוא רוצה לראות את פני היהדות החרדית, וכיצד הוא רוצה לראות את אגודת ישראל העולמית. ימצא, כי הוא עושה את כל מה שאפשר לסכל את השלום ביהדות החרדית. ולא רק זאת, אלא שאפילו את הפינה היחידה היכן שעדיין ניתן להושיב את הכל יחדיו, גם שם הוא לא יתן ל“אחדות” לחדור. מכך הוא לא רוצה לשמוע.
הרב שך שיגר דרכו של שלמה לורנץ את ברכתו לכנס, ואלו דבריו: “ראש הישיבה בירך את כנס הועד הפועל בהצלחה, ושהשלום באגודת ישראל יצליח, שיוסיף ויתקדם ויזכה להתבסס”. לכאורה מילים יפות המדברות על שלום, כזה שהרב שך רוצה כי זו תתבסס.
אך, בכדי להבין את הדברים, ומדוע מדובר בסתירה מוחלטת למעשיו ודבריו של הרב שך, יש לזכור, כי הרב שך בשנה האחרונה מצהיר חזור והצהר, כי הוא נגד ה“אחדות” בין החרדים. כאשר ביקרו אצלו עסקנים ורבנים מכל הקצוות, ובקשו לשמוע ממנו דברים ברורים בענין השלום. השיב, כי הוא בעד “שלום כן, אחדות לא”!!!
קיוינו, כי לפחות כאשר מדובר ב“ועד הפועל העולמי”, היכן שאין לנו ענין עם כסאות בכנסת, יהיה זה הרב שך, שידאג אף ל“אחדות”. אך, בברכה ששלח לועד הפועל, הוא מדגיש ואמר כי הוא רוצה “שלום”, אך אינו מזכיר כלל את ה“אחדות”, זו נמחקה ואינה קיימת עוד.
ועתה, נשאלת השאלה, האם שייך בין החרדים החסידים והליטאים שלום ללא אחדות? התשובה לכך היא לא ולא. מי שילמד את השמנים השנים האחרונות, ובמיוחד את אותן השנים אשר בהם היו באגודת ישראל כל חלקי החרדים, למדנו, כי ה“אחדות” היא זו ששמרה על השלימות החרדית. ללא “אחדות”, לא היה שייך לחיות ב“שלום”. ההיפך, זו גרמה למחלוקת שהלכה וגדלה.
ובכדי להבין זאת, צריך ללמוד מה זו “אחדות”. אין הכוונה, כי מעתה החסיד הופך לליטאי, או ליטאי לחסיד. ההיפך, שיטתה של אגודת ישראל היתה וקיימת, והיא, של “נהרא ופשטי”, שפירושה, כי כל אחד ינהג על פי אבותיו ורבותיו. אך, המסגרת היא אחידה. ה”אחדות” היתה תמיד במסגרת. ישבו ליד שולחן אחד, בתנועה אחת, וכך, קיימו את ה“אחדות”.
כך, קורה בכל מקום אשר משתתפים בתנועה אחת גורמים שונים, כאלו ששיטותיהם שונות. הכל מבינים, כי השיטה והדרך חלוקים. אך, המטרה המשותפת היא מאחדת את הכל.
וכאן, רוצה הרב שך ליצור משהו חדש. כזה, אשר לא רק שאינו יכול להתקיים, אלא עושה את ההיפך מן ה“אחדות”. הוא מרחיק יותר ויותר, ולא רק כך, הוא אף שובר את ה“שלום”.
כל בר דעת, מבין, כי “שלום”, אין פירושו לשבת במסגרות נפרדות. “שלום” הוא כזה, אשר יושבים יחדיו, כי רק ה“אחדות” היא זו המחזקת ושומרת על השלום. ברגע שיושבים במסגרות נפרדות, הרי שלא רק שאין “אחדות” אלא אין גם “שלום”.
לכן, כאשר הרב שך שולח ברכה שכזו לוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, הוא בעצם במילים אחרות אומר, כי הוא אינו רוצה שלום.
עוד דבר למדנו ממכתבו של הרב שך, כי הוא קולט ומבין, כי למרות שיושבים בסיעה אחת בכנסת, עדיין רחוקים אנו מן ה“שלום”. הרב שך במכתבו כותב על השלום “שיוסיף ויתקדם ויזכה להתבסס”, שפירושם של דברים, שעדיין אנו רחוקים מאוד מן ה“שלום” המיוחל.
אכן, אמת הדבר. אין “שלום” בין החסידים והליטאים באגודת ישראל. כל עוד קיימות מפלגות נפרדות, ולכל מפלגה עתון משלה ומוסדות נפרדים, לא יכול להיות “שלום”.
קשה לקבל, כי הרב שך בעצמו אינו קולט את הדברים וכי הוא סבור אחרת. כל בר דעת מבין, כי ברגע שקיימות “מועצות גדולי התורה” שהן נפרדות, הרי שזו מזיקה ל“שלום”. מי שרוצה ב“שלום” באמת, חייב היה לעשות הכל, שהמסגרת הזו לפחות תהיה אחידה. כאשר ההכרעה היא שונה, הרי ששלום לא קיים.
ובואו וראו עד להיכן מגיעים פני הדברים, ועד כמה רחוק הרב שך מן השלום. כאשר הכריעה “מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל על קיומה של “יום תפילה” בשל המצב החמור בארץ ישראל, לא הבין כלל הרב שך כי הוא חייב להצטרף לכך. עתונו אף לא הזכיר כי “מועצת גדולי התורה” היא שהכריעה על כך. ולזה, קורה הרב שך “שלום”!!!
מילא, כאשר עוסקים בנושאים שיש בהם מחלוקת, יהיו אשר ינסו להסביר זאת, כי העדיפו שלא להזכיר למען ה“שלום”. אך, כאשר עוסקים אנו בנושא שאף הרב שך מסכים, כי השפיכות דמים בישראל נוראה, וכי קביעת תענית ויום תפילה בערב ר”ח ניסן היה דבר במקומו. ואם כן איך יסבירו, שבנושא שכזה, אשר אין בו כל ענין עם מחלוקת, אין מזכירים, אלא מתעלמים כליל מ“מועצת גדולי התורה”?
אך ההסבר לכך הוא, מפני שהרב שך אינו מכיר ב“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, לכן עתונו לא יכל להזכיר כי הם אלו אשר הכריעו על ה“יום תפילה”. וזו הנותנת ומחזקת פי כמה, כי הרב שך אינו בעד “שלום”, כי לו היה בעד “שלום”, הדבר הראשון שהיה עליו לקלוט ולקבל, כי הוא לא יחיד, וכי קיים ציבור חסידים גדול, ואם הוא רוצה ב“שלום” הרי שחייבת להיות בענין הדדיות שכל אחד יכיר בשני.
אבל, הרב שך אינו בנוי לכך. כי השאלה העיקרית הנשאלת היא, לשם מה הרב שך פרש מאגודת ישראל? האם קורה היום משהו שלא היה אז? והאם שינתה אגודת ישראל את גישתה או הכרעותיה באיזה ענין שהוא?
הרב שך פרש בשעתו בגלל הרוטציה והיחודיים. הויכוח שלו בענין עם כ”ק האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” מגור זצ”ל, היה כזה שהרב שך לא רצה לקבל. וכאן המקום להזכיר, כי עסקו לא בענינים שבאידיאולוגיה או ב“שיטה”. הויכוח היה על הדרך כיצד לנהל את תנועת אגודת ישראל. ועד היום, הרב שך לא הסביר מה היה רע אז, ומה טוב היום שהוא שינה דרכיו?
האמת היא, כי הוא אינו משנה דרכיו, וכי רק ה“חוק” הוא זה שהכתיב לו צעדים אלו. לולא “אחוז החסימה” שהועלה, והיא זו אשר מנעה ממנו התמודדות לבד, הוא לא היה חושב לרגע על “שלום”, הוא היה נשאר לבד.
ולכן, כאשר הרב שך מדבר על “שלום”, אין לעג גדול מזה. הוא מעולם לא רצה ב“שלום”. וההוכחה הגדולה לכך, שהוא אינו מוכן ל“אחדות”.
לו היה הרב שך חוזר בו, ורוצה באמת ובתמים כי נשוב לימים כקדם, וכי ישכחו ממה שהיה, וכי נשיג את ה“שלום” בין החרדים, הרי שבראש וראשונה, היה עליו לעשות הכל למען ה“אחדות”, ופירושם של דברים, שובם של הליטאים לאגודת ישראל כסיעה, כפי שהיו בעבר, ולקבל את מה שתבעו בשעתו, כי יערכו בחירות פנימיות בכל ארבע או חמש שנים, ולא רק אחת ל-28 שנה, דבר שגרם וגורם לעיוות הכח המוביל בתנועה.
הבסיס לשלום בין החרדים הוא ה“אחדות”, והסיכוי לשלום בועד הפועל העולמי, הוא אך ורק בגלל שהליטאים זו הפעם הראשונה, הסכימו לבא ולשבת לצד שולחן אחד. אך, באשר למישור הארצי בארץ ישראל, כאשר לא יושבים יחדיו, אין סיכוי ל“שלום”.
ייאמר להרב שך ברורות. “שלום ללא אחדות” אין בכך לא אחדות ולא שלום. “שלום עם אחדות” משיגים בה את השלום ואת האחדות.
וכאן שוב מעסיקה אוותנו השאלה הבסיסית, האם שייך בכלל “שלום” בין החרדים. והאם שוה המאמץ לכך? ועל כך התשובה היא אחת. “שלום של אמת” לא שייך. אנו חיים בדור, שכל אחד רוצה לאכול את השני. גם אלו אשר יושבים זה לצד זה בכל המחנות אוייבים זה לזה. אבל, קיים שלום מסוג אחר. כזה, אשר אמנם אין אוהבים זה את זה, אך לפחות אין רבים זה עם זה. וכאן אנו משיגים הישג גדול. זו מחזירה את הסדר לציבור החרדי, ומוציאה מן הציבור את המתח האין סופי, של יריבות והאשמות הדדיות, שבסופו של דבר אין בהן תועלת.
מי שיוצא ניזוק מכל זאת, הם רק החרדים. מי שנהנים בדורנו מן המחלוקת, הם רק החילונים. ומי שכיום משרת את האינטרס החילוני יותר מכל אחד אחר, הוא רק הרב שך, בכך שאינו מוכן לוותר על המחלוקת.
הדיבורים היפים על “שלום” אין להם כל ערך, כאשר עושים צעדים שהם היפך שלום. כאשר הרב שך אומר “שלום כן אחדות לא”, הוא אומר במילים אחרות, כי אף שלום לא יהיה. ולכן, הוא גרם בכך למחלוקת בציבור החרדי, ומשרת את האינטרס החילוני, שהרב שך הוא כיום התומך הגדול ביותר שלהם.
אמנם, הרב שך יזעק חלילה, וכי הוא עושה הכל נגד החילונים, הוא מדבר נגד מעשיהם. אך אין כל ערך לדברים, כאשר מעשיו של הרב שך, הם כאלו המשרתים את החילונים. ריבוי מחלוקת בין החרדים, זהו השרות החילוני הטוב ביותר. וכל עוד הרב שך ימשיך לדגול בגישתו של “שלום כן אחדות לא”, זו משרתת את החילונים למעשה.
וכאן ההבדל הגדול שבין מנהיגי החסידים להרב שך. החסידים רוצים “אחדות”, מאחר וברור להם, כי “אחדות” זו תוביל אך לשלום. ואילו הרב שך מדבר על “שלום כן אחדות לא”, שפירושם כי לא יהיה לא אחדות ולא שלום.
ברכתו של הרב שך לועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, אינה ברכה. היא חלילה קללה. זו מדברת על “שלום” ואינה מזכירה את ה“אחדות” שזו עיקרה. לכל ברור, כי ללא “אחדות” שזו שאיפת ראשי אגודת ישראל הרוצים להחזיר את העבר, כי אין כל סיכוי לשלום. קיוו, כי הרב שך יעשה הפעם את הצעד הנכון, יאמר דברים ברורים שיעסקו ב“אחדותה” של אגודת ישראל, וקבלו שוב את מה שכבר שמעו עוד קודם לכן, וברור לכל, כי אין לה כל ערך.
הרב שך רוצה את הפילוג. הוא חי ומתבסס ממנה. אך, הוא שוכח דבר יסודי אחר, כי הוא מותיר לחרדים מכה קשה, כזו אשר יסבלו ממנה עוד ימים רבים. קשה עתה לדעת מה יקרה בעתיד. נקוה כי המשיח יבא קודם ולא ניאלץ לעבור את הגיהנום שצפוי לחרדים מאוחר יותר, כאשר לא יתנו עוד יד ל“אחדות” על סמך דברי הרב שך כי “שלום כן אחדות לא”.
רק בידי הרב שך להציל זאת, וכל עוד שהכח בידו לעשות זאת הוא חייב לעשות זאת. אך, הוא אינו רוצה ב“אחדות” ואף לא ב“שלום”. הוא מעדיף את הפילוג, הוא למד את העבר טוב ועמוק, ורוצה להחזיר את החרדים מאתיים שנה לאחור.
