הרב שך מתחיל לקלוט כי הוא טעה כאשר פילג את היהדות החרדית אך מדובר בטעות שאין לה תיקון
רבים שואלים ומבקשים להבין, מה אירע אז ומה קורה היום. במה נשתנו הדברים, שכיום מותר להרב שך לשבת יחד עם האדמורי”ם החסידים? לכאורה, לא שינה אף אחד מעמדתו, כל אחד ממשיך לאחוז בשלו. ובכל זאת, הרב שך מוכן היום לעשות, את מה שלא היה מוכן לעשות לפני חמש שנים.
מי שעוקב אחר הצעדים שעשה הרב שך בחדשים האחרונים, חש, כי הוא מתחיל לקלוט כי טעה טעות חמורה, וכי הפילוג ביהדות החרדית היה טעות. גם אם היו לו בעיות פנימיות שרצה לגבור עליהן, הוא חייב היה לעשות זאת מבפנים. שם הוא היה מצליח הרבה יותר, ויחד עם זאת, מונע את אחת האסונות הגדולים ביותר שהמיט על הציבור החרדי בעולם כולו.
בכדי להבין זאת, יש לשוב אחורנית עשרות שנים, מה היה בטרם הקימו את אגודת ישראל, וכמה עמל יגעו גדולי ישראל, לסגור פערים בין חסידים לליטאים. לא חלילה שמישהו ביקש לשנות את הנוסח ומנהגיהם של אלו, אלא בקשו לקבוע גישה חדשה, כזו האומרת “נהרא נהרא ופשטי”, המאפשרת קיום בצוותא חדא חסידים ומתנגדים כאחד, ואין בכך סתירה. ואכן, מבחינה זו הצליחו, ובמשך של שבעים שנה, הוכיחו אותם גדולי ישראל, כי מחלוקת העבר יסודותיהן אינן כאלה שלא ניתנות לאיחוי, ולמרות שברור לכל, כי אין סיכוי לשנות שיטות ומנהגים, הרי שבכל הקשור לעניני ציבור, הבינו הכל, כי ניתן לקיים “אחדות”, גם אם זו מזוייפת, לפחות כלפי בין אדם לחברו, תהיה זו, המאפשרת חיים בצוותא ובשלום.
ואכן, עד לפני עשר שנים, אלו היו פני הדברים. חסיד וליטאי יכלו ללכת יחדיו, לעבוד יחדיו, ולשתף פעולה כמעט בכל תחום. אפילו בעתונות החרדית, יכלו אלו לשבת לצד אלו, ולפעול במשותף ואף אחד לא ראה בכך סתירה. וכך מצאנו שב“המודיע” יכלו להופיע רשימות על גדולי ישראל חסידים וליטאים, כאשר גם אלו וגם אלו יקראו בשקיקה כל מילה מבלי שייאלצו לקחת בחשבון את מה שקורה בעשור האחרון.
אך, היה זה דוקא בכנסיה הגדולה האחרונה, היכן שהחל הפילוג. אמנם שם עדיין לא הכריזו על כך, אך בישיבת מועצת גדולי התורה שם, אירעה התקרית הראשונה כאשר דנו בענין ה“רוטציה”, ואשר בישיבות שלאחריה יצא הרב שך למלחמה נגד החלטה זו.
השלב השני היה ה“יחודיים”, שהיה למעשה כבר המכה בפטיש, וכאן שבר הרב שך לא רק את אגודת ישראל, אלא את היהדות החרדית כולה. הוא החזיר אותה מאה שנה אחורנית, החזיר לה את מחלוקת החסידים והמתנגדים, והגיעו הדברים למצב, שחסידים וליטאים לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. וגם היכן שעדיין ישבו יחדיו, הבינו הכל כי מדובר בקצוות.
וניקח לדוגמא את אגודת ישראל בארצות הברית, היכן שעשו מאמץ שלשם לא תגיע אותה המחלוקת. אך, האם מישהו מעלה על הדעת, כי רבני הליטאים לא הסיתו נגד החסידים? והאם ציבור המשתתפים לא הביעו כל אחד דעתו לצד זה או אחר?
התשובה לכך היא אחת ויחידה. הפילוג ניכר היה גם שם. אך, שם לא פילגו בינתיים את הארגון, כך שהמשיכו לשבת יחדיו, אך לא עוד אותה אחדות כפי שהיתה קודם לכן. קרה כאן משהו עמוק, שהחל להפריד בין אלו לאלו, גם אם הנוגעים בדבר היו רוצים שיהיה אחרת.
הרב שך, כאשר פילג את היהדות החרדית בארץ ישראל, הוא פילג אותה בעולם כולו. זו הפכה להיות שבורה בכל פינה בעולם.ולא עוד כפי שהיה בעבר, שבכל בית מדרש ובכל ישיבה יכלו אלו לשבת לצד אלו, אלא החלה מלחמת “גדולים”, מיהו ה“גדול” שלך, ומיהו של האחר. וכאשר זה בירך את זה, זה קילל את זה. התהום הלך והעמיק, והגיע עד לכדי פילוג של ממש.
עובדה היא, שעד לאותה מחלוקת, לא חשבו כלל על שני עתונים יומיים ביהדות החרדית. רק מחלוקת זו הביאה לכך, וזו כמובן העמיקה את הפער בין החסידים לליטאים.
שנות המחלוקת היו לכאורה מעטות. אך, מי שלומד היטב מחלוקת זו, מגיע למסקנה זו. כי מה שמחלוקת של כמה שנים בודדות מסוגלת לעשות, לא מסוגלת אחדות של שבעים שנה. ועובדה היא, כי כל העמל שעמלו ראשי אגודת ישראל ובעיקר גדולי התורה מכל החוגים בעבר, הרס אדם אחד ויחיד, שבשל אינטרסים פוליטיים ואישיים, לא השאיר זכר לאותה אחדות שבנו ויצרו במשך עשרות שנים.
מי שינסה לומר אחרת, כי הרב שך לא הרס כלום, הוא משקר ביודעין. צריך להיות עיוור שלא לראות מה שקורה. השנאה והפילוג הוא כל כך עמוקים, עד כדי כך, שאין עוד היום פינה אחת, היכן שאין לוקחים בחשבון בכל דבר וענין, שיהיה איזה שוויון ששני הצדדים החסידים והליטאים יהיו מרוצים ולא יבואו בטענות.
עד לפני עשר שנים, ידענו על “סיעות”, אשר גם אלו היו צרה. אך, לפחות שם ישבו בסיעות חסידים וליטאים כאחד, וזה לא הפריע לחיים היום יומיים. אנשי סיעה זו לא שנאו את אנשי הסיעה האחרת, למרות המאבק הפנימי ביניהם. ידעו לשמור על גבולות מפלגתיים. מצאנו בעבר, חברי סיעות יריבות שהיו ידידים בנפש. לעומת זאת, הפילוג שעשה הרב שך, יצרה שנאה איומה וקשה, ועד כדי כך, שהורים ובנים, אחים וגיסים, הפסיקו לדבר זה עם זה, רק בשל מחלוקת זו.
מי שמסכם את אותה מחלוקת. מגיע למסקנה זו, כי מדובר בהרס וחורבן היהדות החרדית. היתה זו תקופה, שניתן להגדירה כשחורה ורעה. ולא נטעה אם נקבע, כי זה עשרות ואולי אף מאות שנים, שלא היתה שנאה כל כך קשה ביהדות החרדית, כמו זו שיצר אותה הרב שך.
במשך כמה שנים, המשיך הרב שך והטיף לשנאה זו. אך, בשל תחשיבים פנימיים, הוא נשבר באיזשהו מקום, והסכים על הופעה משותפת, שפתחה את הפתח להתקרבות. ובשנה האחרונה, נוכחנו לדעת, כי הרב שך מנסה בכל זאת לוותר על חלק ממה שהטיף לו קודם לכן. ומי שעדיין לא שכח, היה זה הרב שך שקבע את הכלל של “שלום כן אחדות לא”, שפירושם של דברים היה, כי מופיעים אכן ברשימה אחת לכנסת, וכי אין כותבים עוד זה נגד זה בעתונות. אך אחדות, כזו אשר שוב כולם באגודה אחת, בשום אופן לא.
והנה, עברו כמה חדשים, והרב שך גם פה עושה שינוי רציני. אמנם עדיין לא במסגרת הישראלית, אך בארגון הכלל עולמי הוא כבר מוכן לאחדות. לא עוד ה“אחדות לא”, אלא הוא שולח את נציגיו לשבת יחדיו, ועד כדי כך, שהוא מגיע לכנס, ויושב יחד עם האדמורי”ם החסידים.
דבר נוסף שאותו צריך להבין, מה אירע אצל הרב שך בשבועות האחרונים, כאשר החליט לשנות את היחס שלו לחינוך העצמאי. כזכור, במשך שבע שנים הוא לא בא לישיבות ההנהלה. ופתאום השתנו הדברים, והוא מגיע לשם.
כאן, צריך להבין, מה נשתנה בין אז להיום. האם החסידים היו אלו שבאו אליו להכות על חטא ולומר כי הם נכנעים אליו ולמפלגתו הליטאית, או שהיה זה דוקא הוא שהחליט להיכנע למרות הכל.
עובדה היא, כי החסידים מעולם לא פסלו את הישיבה יחדיו. מי שהיה זה אשר ברח ולא הסכים לשוב למועצת גדולי התורה ולהנהלת החינוך העצמאי, היה זה הרב שך. ולכן, הוא זה שצריך לתת את ההסבר, מדוע אז זה היה אסור ואילו עתה זה הפך להיות מותר.
אך כמובן, הרב שך בעצמו לא יודה על האמת. במקרה שלפנינו, הוא צריך להכות על חטא, על המעשה אשר עשה, ואשר רק עתה הוא קולט לאן הוא הוביל את היהדות החרדית. לכן, ננסה בשורות שנותרו לפנינו להסביר את המתרחש, ולהבין, מדוע הרב שך עושה צעדים, בתקוה כי אלו אולי יתקנו במעט את הנזק שעשה.
בשנה האחרונה, קלט הרב שך, כי ההפסד הוא שלו. בעבר, הוא האמין, כי מפלגה שתהיה בהדרכתו לא שייך שיהיה בה מחלוקת. בעבר הוא טען, כי המחלוקת באגודת ישראל, היא אך ורק בשל “ריבוי גדולים” וכי לכל אחד הגדול שלו. אבל, במפלגה הליטאית היכן שישנו לכאורה “גדול אחד”, זה לא יהיה שייך.
והנה, מתברר, שהמחלוקות במפלגה הליטאית הינן כל כך קשות ומסובכות, שבמשך של שבעים שנה באגודת ישראל לא הצליחו לריב זה עם זה כפי שזה קורה שם. הרב שך למד, כי אנשיו, יודעים לגנוב הרבה יותר טוב מאשר חברי אגודת ישראל, וכי כל מה ששפכו בשעתו עליהם, קורה הרבה יותר גרוע במפלגתו.
ולכן, להשאיר את המצב כמות שהוא אי אפשר. ואם האמין הרב שך שבמפלגתו לא יהיה מושג כזה של סיעות, ברור לו עתה, שאם הוא יתיר מפקד ובחירות פנימיות, יהיו שם כמה סיעות, ויתכן כי אלו במספר עוד יותר מאשר באגודת ישראל. מדובר בבני ברקים וירושלמים, ואחרים הסבורים כי הם מקופחים. המצב כפי שהוא, הוא גרוע ביותר.
לכן, הוא רוצה לשוב לאגודת ישראל. אך, לעשות זאת בצעד אחד הוא לא יכול. זה יפגע ביוקרתו, ולא תהיה לו תשובה לשאלה הבסיסית, מה הועיל בפילוג ומדוע בכלל פילג. האם השיג מה שרצה? ומה שונה היום מאז?
לכן, הוא עושה זאת שלב שלב. תחילה הוא מוכן ל“אחדות” באגודת ישראל העולמית. שם כאשר תהיה יוזמה לאיחוד “מועצות גדולי התורה” הוא יהיה מוכן לשקול זאת, וככה לאט לאט ישוב לאגודת ישראל.
אבל, גם אם זה יקרה בקרוב, וגם אם יקח עוד הרבה זמן עד אשר זה יקרה, נשאלת שאלה אחרת. האם הרב שך מסוגל לתקן את הנזק שהזיק ליהדות החרדית? על כך התשובה היא שלילית. הנזק הזה שהרב שך עשה בפילוג, הוא נזק עמוק מדי, בדורנו אנו, הוא יותר לא ניתן לאיחוי. אולי בדור הבא, שישכח את מה שעשה הרב שך, יהיה מקום לחשוב שוב על אחדות כפי שהיתה.
במצב הנוכחי, החשדנות של אלו על אלו, והרצון של כל אחד לגבור על האחר, תישאר בעינה. והמציאות היא, שהעתונות החרדית מפולגת, וזו לכשעצמה יוצרת חיץ, בין פלגי היהדות החרדית.
גם אם בסופו של דבר ישבר הרב שך ויכנע לכל אורך החזית, את הטעות הטרגית שעשה בפילוג, הוא לא יצליח לתקן. מכך ניאלץ לסבול, אך טוב לפחות שהרב שך קולט, כי הוא טעה טעות מרה, וכי עשה מעשה אשר לא ייעשה.
רבים שואלים ומבקשים להבין, מה אירע אז ומה קורה היום. במה נשתנו הדברים, שכיום מותר להרב שך לשבת יחד עם האדמורי”ם החסידים? לכאורה, לא שינה אף אחד מעמדתו, כל אחד ממשיך לאחוז בשלו. ובכל זאת, הרב שך מוכן היום לעשות, את מה שלא היה מוכן לעשות לפני חמש שנים.
מי שעוקב אחר הצעדים שעשה הרב שך בחדשים האחרונים, חש, כי הוא מתחיל לקלוט כי טעה טעות חמורה, וכי הפילוג ביהדות החרדית היה טעות. גם אם היו לו בעיות פנימיות שרצה לגבור עליהן, הוא חייב היה לעשות זאת מבפנים. שם הוא היה מצליח הרבה יותר, ויחד עם זאת, מונע את אחת האסונות הגדולים ביותר שהמיט על הציבור החרדי בעולם כולו.
בכדי להבין זאת, יש לשוב אחורנית עשרות שנים, מה היה בטרם הקימו את אגודת ישראל, וכמה עמל יגעו גדולי ישראל, לסגור פערים בין חסידים לליטאים. לא חלילה שמישהו ביקש לשנות את הנוסח ומנהגיהם של אלו, אלא בקשו לקבוע גישה חדשה, כזו האומרת “נהרא נהרא ופשטי”, המאפשרת קיום בצוותא חדא חסידים ומתנגדים כאחד, ואין בכך סתירה. ואכן, מבחינה זו הצליחו, ובמשך של שבעים שנה, הוכיחו אותם גדולי ישראל, כי מחלוקת העבר יסודותיהן אינן כאלה שלא ניתנות לאיחוי, ולמרות שברור לכל, כי אין סיכוי לשנות שיטות ומנהגים, הרי שבכל הקשור לעניני ציבור, הבינו הכל, כי ניתן לקיים “אחדות”, גם אם זו מזוייפת, לפחות כלפי בין אדם לחברו, תהיה זו, המאפשרת חיים בצוותא ובשלום.
ואכן, עד לפני עשר שנים, אלו היו פני הדברים. חסיד וליטאי יכלו ללכת יחדיו, לעבוד יחדיו, ולשתף פעולה כמעט בכל תחום. אפילו בעתונות החרדית, יכלו אלו לשבת לצד אלו, ולפעול במשותף ואף אחד לא ראה בכך סתירה. וכך מצאנו שב“המודיע” יכלו להופיע רשימות על גדולי ישראל חסידים וליטאים, כאשר גם אלו וגם אלו יקראו בשקיקה כל מילה מבלי שייאלצו לקחת בחשבון את מה שקורה בעשור האחרון.
אך, היה זה דוקא בכנסיה הגדולה האחרונה, היכן שהחל הפילוג. אמנם שם עדיין לא הכריזו על כך, אך בישיבת מועצת גדולי התורה שם, אירעה התקרית הראשונה כאשר דנו בענין ה“רוטציה”, ואשר בישיבות שלאחריה יצא הרב שך למלחמה נגד החלטה זו.
השלב השני היה ה“יחודיים”, שהיה למעשה כבר המכה בפטיש, וכאן שבר הרב שך לא רק את אגודת ישראל, אלא את היהדות החרדית כולה. הוא החזיר אותה מאה שנה אחורנית, החזיר לה את מחלוקת החסידים והמתנגדים, והגיעו הדברים למצב, שחסידים וליטאים לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. וגם היכן שעדיין ישבו יחדיו, הבינו הכל כי מדובר בקצוות.
וניקח לדוגמא את אגודת ישראל בארצות הברית, היכן שעשו מאמץ שלשם לא תגיע אותה המחלוקת. אך, האם מישהו מעלה על הדעת, כי רבני הליטאים לא הסיתו נגד החסידים? והאם ציבור המשתתפים לא הביעו כל אחד דעתו לצד זה או אחר?
התשובה לכך היא אחת ויחידה. הפילוג ניכר היה גם שם. אך, שם לא פילגו בינתיים את הארגון, כך שהמשיכו לשבת יחדיו, אך לא עוד אותה אחדות כפי שהיתה קודם לכן. קרה כאן משהו עמוק, שהחל להפריד בין אלו לאלו, גם אם הנוגעים בדבר היו רוצים שיהיה אחרת.
הרב שך, כאשר פילג את היהדות החרדית בארץ ישראל, הוא פילג אותה בעולם כולו. זו הפכה להיות שבורה בכל פינה בעולם.ולא עוד כפי שהיה בעבר, שבכל בית מדרש ובכל ישיבה יכלו אלו לשבת לצד אלו, אלא החלה מלחמת “גדולים”, מיהו ה“גדול” שלך, ומיהו של האחר. וכאשר זה בירך את זה, זה קילל את זה. התהום הלך והעמיק, והגיע עד לכדי פילוג של ממש.
עובדה היא, שעד לאותה מחלוקת, לא חשבו כלל על שני עתונים יומיים ביהדות החרדית. רק מחלוקת זו הביאה לכך, וזו כמובן העמיקה את הפער בין החסידים לליטאים.
שנות המחלוקת היו לכאורה מעטות. אך, מי שלומד היטב מחלוקת זו, מגיע למסקנה זו. כי מה שמחלוקת של כמה שנים בודדות מסוגלת לעשות, לא מסוגלת אחדות של שבעים שנה. ועובדה היא, כי כל העמל שעמלו ראשי אגודת ישראל ובעיקר גדולי התורה מכל החוגים בעבר, הרס אדם אחד ויחיד, שבשל אינטרסים פוליטיים ואישיים, לא השאיר זכר לאותה אחדות שבנו ויצרו במשך עשרות שנים.
מי שינסה לומר אחרת, כי הרב שך לא הרס כלום, הוא משקר ביודעין. צריך להיות עיוור שלא לראות מה שקורה. השנאה והפילוג הוא כל כך עמוקים, עד כדי כך, שאין עוד היום פינה אחת, היכן שאין לוקחים בחשבון בכל דבר וענין, שיהיה איזה שוויון ששני הצדדים החסידים והליטאים יהיו מרוצים ולא יבואו בטענות.
עד לפני עשר שנים, ידענו על “סיעות”, אשר גם אלו היו צרה. אך, לפחות שם ישבו בסיעות חסידים וליטאים כאחד, וזה לא הפריע לחיים היום יומיים. אנשי סיעה זו לא שנאו את אנשי הסיעה האחרת, למרות המאבק הפנימי ביניהם. ידעו לשמור על גבולות מפלגתיים. מצאנו בעבר, חברי סיעות יריבות שהיו ידידים בנפש. לעומת זאת, הפילוג שעשה הרב שך, יצרה שנאה איומה וקשה, ועד כדי כך, שהורים ובנים, אחים וגיסים, הפסיקו לדבר זה עם זה, רק בשל מחלוקת זו.
מי שמסכם את אותה מחלוקת. מגיע למסקנה זו, כי מדובר בהרס וחורבן היהדות החרדית. היתה זו תקופה, שניתן להגדירה כשחורה ורעה. ולא נטעה אם נקבע, כי זה עשרות ואולי אף מאות שנים, שלא היתה שנאה כל כך קשה ביהדות החרדית, כמו זו שיצר אותה הרב שך.
במשך כמה שנים, המשיך הרב שך והטיף לשנאה זו. אך, בשל תחשיבים פנימיים, הוא נשבר באיזשהו מקום, והסכים על הופעה משותפת, שפתחה את הפתח להתקרבות. ובשנה האחרונה, נוכחנו לדעת, כי הרב שך מנסה בכל זאת לוותר על חלק ממה שהטיף לו קודם לכן. ומי שעדיין לא שכח, היה זה הרב שך שקבע את הכלל של “שלום כן אחדות לא”, שפירושם של דברים היה, כי מופיעים אכן ברשימה אחת לכנסת, וכי אין כותבים עוד זה נגד זה בעתונות. אך אחדות, כזו אשר שוב כולם באגודה אחת, בשום אופן לא.
והנה, עברו כמה חדשים, והרב שך גם פה עושה שינוי רציני. אמנם עדיין לא במסגרת הישראלית, אך בארגון הכלל עולמי הוא כבר מוכן לאחדות. לא עוד ה“אחדות לא”, אלא הוא שולח את נציגיו לשבת יחדיו, ועד כדי כך, שהוא מגיע לכנס, ויושב יחד עם האדמורי”ם החסידים.
דבר נוסף שאותו צריך להבין, מה אירע אצל הרב שך בשבועות האחרונים, כאשר החליט לשנות את היחס שלו לחינוך העצמאי. כזכור, במשך שבע שנים הוא לא בא לישיבות ההנהלה. ופתאום השתנו הדברים, והוא מגיע לשם.
כאן, צריך להבין, מה נשתנה בין אז להיום. האם החסידים היו אלו שבאו אליו להכות על חטא ולומר כי הם נכנעים אליו ולמפלגתו הליטאית, או שהיה זה דוקא הוא שהחליט להיכנע למרות הכל.
עובדה היא, כי החסידים מעולם לא פסלו את הישיבה יחדיו. מי שהיה זה אשר ברח ולא הסכים לשוב למועצת גדולי התורה ולהנהלת החינוך העצמאי, היה זה הרב שך. ולכן, הוא זה שצריך לתת את ההסבר, מדוע אז זה היה אסור ואילו עתה זה הפך להיות מותר.
אך כמובן, הרב שך בעצמו לא יודה על האמת. במקרה שלפנינו, הוא צריך להכות על חטא, על המעשה אשר עשה, ואשר רק עתה הוא קולט לאן הוא הוביל את היהדות החרדית. לכן, ננסה בשורות שנותרו לפנינו להסביר את המתרחש, ולהבין, מדוע הרב שך עושה צעדים, בתקוה כי אלו אולי יתקנו במעט את הנזק שעשה.
בשנה האחרונה, קלט הרב שך, כי ההפסד הוא שלו. בעבר, הוא האמין, כי מפלגה שתהיה בהדרכתו לא שייך שיהיה בה מחלוקת. בעבר הוא טען, כי המחלוקת באגודת ישראל, היא אך ורק בשל “ריבוי גדולים” וכי לכל אחד הגדול שלו. אבל, במפלגה הליטאית היכן שישנו לכאורה “גדול אחד”, זה לא יהיה שייך.
והנה, מתברר, שהמחלוקות במפלגה הליטאית הינן כל כך קשות ומסובכות, שבמשך של שבעים שנה באגודת ישראל לא הצליחו לריב זה עם זה כפי שזה קורה שם. הרב שך למד, כי אנשיו, יודעים לגנוב הרבה יותר טוב מאשר חברי אגודת ישראל, וכי כל מה ששפכו בשעתו עליהם, קורה הרבה יותר גרוע במפלגתו.
ולכן, להשאיר את המצב כמות שהוא אי אפשר. ואם האמין הרב שך שבמפלגתו לא יהיה מושג כזה של סיעות, ברור לו עתה, שאם הוא יתיר מפקד ובחירות פנימיות, יהיו שם כמה סיעות, ויתכן כי אלו במספר עוד יותר מאשר באגודת ישראל. מדובר בבני ברקים וירושלמים, ואחרים הסבורים כי הם מקופחים. המצב כפי שהוא, הוא גרוע ביותר.
לכן, הוא רוצה לשוב לאגודת ישראל. אך, לעשות זאת בצעד אחד הוא לא יכול. זה יפגע ביוקרתו, ולא תהיה לו תשובה לשאלה הבסיסית, מה הועיל בפילוג ומדוע בכלל פילג. האם השיג מה שרצה? ומה שונה היום מאז?
לכן, הוא עושה זאת שלב שלב. תחילה הוא מוכן ל“אחדות” באגודת ישראל העולמית. שם כאשר תהיה יוזמה לאיחוד “מועצות גדולי התורה” הוא יהיה מוכן לשקול זאת, וככה לאט לאט ישוב לאגודת ישראל.
אבל, גם אם זה יקרה בקרוב, וגם אם יקח עוד הרבה זמן עד אשר זה יקרה, נשאלת שאלה אחרת. האם הרב שך מסוגל לתקן את הנזק שהזיק ליהדות החרדית? על כך התשובה היא שלילית. הנזק הזה שהרב שך עשה בפילוג, הוא נזק עמוק מדי, בדורנו אנו, הוא יותר לא ניתן לאיחוי. אולי בדור הבא, שישכח את מה שעשה הרב שך, יהיה מקום לחשוב שוב על אחדות כפי שהיתה.
במצב הנוכחי, החשדנות של אלו על אלו, והרצון של כל אחד לגבור על האחר, תישאר בעינה. והמציאות היא, שהעתונות החרדית מפולגת, וזו לכשעצמה יוצרת חיץ, בין פלגי היהדות החרדית.
גם אם בסופו של דבר ישבר הרב שך ויכנע לכל אורך החזית, את הטעות הטרגית שעשה בפילוג, הוא לא יצליח לתקן. מכך ניאלץ לסבול, אך טוב לפחות שהרב שך קולט, כי הוא טעה טעות מרה, וכי עשה מעשה אשר לא ייעשה.
