הרב שך במעשיו שהם מלאים שקר וסתירה, הורס דור שלם של חינוך וגורם לחורבנה של היהדות החרדית בישראל ובעולם
מידי שנה מתעורר הויכוח הזה מחדש, האם “דגל מדינת ישראל” יתנוסס על גבי ישיבת פונוביז’, ומידי שנה, שוב ההכרעה היא על תליית הדגל, אשר בפיהם של הקנאים - גם בבני ברק - נשמע אותם מכנים זאת “שמאטעס כחול לבן”.
הויכוח הזה, אם כן דגל, או לא דגל, הוא ויכוח עקרוני יסודי, שעליו ניתן לכתוב גליונות שלמים ולא יספיקו. מדובר בויכוח שהוא לא רק כלל ישראלי ובעיקר בין חילונים לחרדים, אלא אף בתוככי הציבור החרדי נשמע דעות שונות. ובעוד שישנם קיצונים המתנגדים לכל מה שרק נראה בצבע כחול לבן, הרי שיש לנו כאלו, אשר ב“יום העצמאות” או “יום הציבעלעך” בלשון הקנאים, יתלו את “דגל מדינת ישראל” או “דגל מדינת ישמעאל” בלשון הקנאים.
ולכן, בשורות אלו, נתמקד בשאלה, האם להרב שך מותר היה לתלות את “דגל המדינה” מעל גבי ישיבת פונוביז’ או שהמעשה אשר הוא עושה חמור ואסור. נקדים ונאמר, אנו יכולים למצוא הרבה סיבות להצדיק את מעשהו של הרב שך. ראשית, מן הבחינה האישית. הוא אינו הבעל הבית של הישיבה, הגאון הרב כהנמן שליט”א הוא בעל הבית (יורש דאורייתא), ואם הוא רוצה שיתלו את הדגל, הרב שך אינו יכול, ואף אסור לו להכריח אותו לעשות אחרת. השאלה היא, האם הענין עצמו מותר, ומבחינתו של הרב כהנמן שליט”א אין ספק כי ה“דגל” הוא חובה ב“יום העצמאות”, וטוב עושה הרב שך מבחינה זו, שאינו נכנס עמו לעימות.
אבל, יחד עם הצד הטוב שבמעשהו זה, קיימת כאן נקודה אחרת, העומדת בסתירה מוחלטת לכל אורח חייו ומעשיו של הרב שך, ובמיוחד לאחרונה. הגורמות לעיוות וטשטוש המוחין, ועד כדי כך, שהוא גורם להיפך ממה שהיה צריך בחינוכו.
למחנך, חובות משלו, ואחד הדברים הוא, לשמור על דיוק ואי סתירה. כאשר תלמיד שומע מרבו, כי אסור לעשות מעשה מסויים, ורבו הוא זה אשר עובר עליו, אין מה שמקלקל יותר ממעשהו זה של המחנך. גם אם ימצא המחנך לעצמו הסברים ונימוקים מדוע להתיר לעצמו את המעשה, אבל הוא נושא עמו אחריות ציבורית, ובכל נושא שהוא ציבורי ואינו סמוי מן העין, הוא חייב לקחת בחשבון את הצד החינוכי שבדבר.
השאלה העקרונית שאנו עוסקים בה זה עשרות שנים, הוא היחס למדינת ישראל. בנושא זה קיימות מחלוקות אין ספור בציבור החרדי על מגוון סיעותיו. ומי שמכיר את הרב שך, ועקב אחריו בכל שנות קיום המדינה ועוד לפניה, מעיד ויודע כי הוא קפץ מ“השקפה” ל“השקפה”, ולא מצא בזה סתירה, להיות עם רגל אחד ב“מזרחי” ומאידך לחדור ל“אגודת ישראל”.
אבל, כל עוד הרב שך היה מן ה“קטנים”, כאלו שלא הסתכלו עליהם ולא למדו ממעשיהם, אף שהדבר היה לא נכון ומלא סתירות, הציבור לא היה עסוק בכך. היו רואים בהרב שך יצור מוזר שאינו יציב, ואין לומדים ממנו. אך, בחמש עשרה השנים האחרונות, ואצל אחרים עוד קודן לכן, הרב שך הוא דמות שלומדים ממעשיו, וכאן הוא יוצר תהום ופער, בין מה שהוא מטיף, לבין מה שהוא עושה.
אחת החולשות הגדולות של הרב שך, זו ה“קואליציה” וה“שלטון”. מי שלמד את דבריו ומעשיו, יודע, שכאשר יושבים באופוזיציה, הרב שך הוא אופוזיציונר. וכאשר יושבים בקואליציה, הוא ימצא תמיד נימוקים והצדקות למה שקורה.
אך, לולא מדובר היה בפוליטיקאים, יכולנו להבין זאת, אלו מעשיהם ודרכיהם. אך, כאשר עוסקים אנו ב“גדולים” ובמיוחד במי שתפקידם הוא “חינוך”, כאן נוצר פער גדול, ומביך ביותר.
הנושא הוא אמנם מביך וזה שנים לפני “יום העצמאות” מסתבובים ה“קנאים” בבני ברק ממקורביו של הרב שך שבורים ורצוצים. הם יודעים כי לא יצליחו לשכנע אותו כי יסיר את “דגל המדינה”, ומאידך, צריכים הם לגונן עליו, ולמצוא סיבות שיצדיקו, את מעשהו זה.
השנה, למדנו משהו תהומי וחמור ביותר. שבעוד שבחמש עשרה השנים האחרונות, כאשר ישבו בקואליציה, והרב שך לא “התאבל” על מעשי הממשלה, הרי שכאשר תלה את “דגל המדינה”, גם שבמעשהו זה עשה דבר חמור להשקפת ה“קנאים”, אך, הפגיעה לא היתה חינוכית כל כך. הרב שך לא הטיף נגד הממשלה ומעשיה, ובעיקר לא “התאבל”, כך שב“דגל המדינה” לא הבחינו את התהום שבין ה“השקפה” לבין ה“מעשה”. אך, בשנה הזו, כאשר הרב שך מטיף נגד המדינה ובעיקר נגד הממשלה, עד כדי כך, שלראשונה בהיסטוריה שהוא מצהיר כי הוא “מתאבל” על הממשלה על ידי שאינו אוכל בשר, ועתה הוא מחפש יין שנעשה עוד לפני קום המדינה. וכאשר מגיעים אנו ל“יום העצמאות” יום שלכאורה היה צריך - על פי גישה זו - להתאבל בה, לצום ולקרוא “ויחל” או לעשות כל צעד של אבלות, הרי שהרב שך בכבודו ובעצמו, הוא זה שמורה על תליית “דגל המדינה” מעל גבי ישיבת פונוביז’!!!
אין צביעות ובעיקר פגיעה בחינוך יותר מזו. הרב שך מלמד את חניכיו, כי לא ה“עקרון” הוא הקובע, וכי לא ה“השקפה” היא שמדריכה, אלא האינטרס והיחסים הפנימיים, או כל מיני סיבות צדדיות, במיוחד כאלו העלולות לפגוע ב“תקציבים”, הם אלו הקובעים את דרכיו ומעשיו.
כוחם של האידיאולוגים בכל הדורות היה, בכך שהיו עקביים. אידיאולוג, וכך גם מחנך, שאינו עקבי, גורם שלא יקבלו את דבריו ומעשיו. וללא כל קשר לכך שהרב כהנמן הוא מנהל ישיבת פונוביז’, היה על הרב שך חובה בשנה הזו, להזמין את הרב כהמן, ולומר לו, כי מבחינה השקפתית ובעיקר חינוכית, הדבר חמור ביותר, וכי השנה לא יתלו את הדגל, בכדי להביע בה את הביטוי הנכון ביותר למצב הממשלה, ובעיקר למחדליה ומעשיה החמורים.
אך, לא רק זאת. הגיע הזמן שאחת ולתמיד, לא נשחק משחק כפול ביחס ל“ציונות”. ובעוד, שלעצם קיומה של המדינה קבעו גדולי ישראל כי אין כל סיבה להתנגד לה, ואף יש לשתף פעולה עימה, הרי, שבכל שנות קיום המדינה, פרט לכמה שנים הראשונות, עד אשר קלטו כי טועים, לא ישבו בממשלה. אמנם, ישבו הרבה שנים בקואליציה, אך מי שמכיר את החוק בעיקר נשיאת האחריות, יודע, כי שותפות בקואליציה אינה מחייבת. רק השתתפות בממשלה מחייבת, וכך לא איפשרו גדולי ישראל נשיאה באחריות למחדליה של הממשלה, גם בשנות כהונתו של מנחם בגין ואחרים מן הליכוד, שלכאורה שמרו על האינטרסים של החרדים.
ובואו נבחן, מה קרה בשנות הישיבה בקואליציה, האם “גדולי ישראל” תלו את “דגל המדינה” בביתם? כל מי שזכרונו אינו קצר יודע, כי מי שלא נהג כן החל מראשית שנות קיום המדינה, לא נהג כן גם להבא. ועד כדי כך, שהיו כאלו אשר בשנים הראשונות תלו את הדגל, ומאוחר יותר הסירו. והסיבה לכך, הוא החינוך. גדולי ישראל האגודאים, למרות שהורו על השתתפות בבחירות, רצו כי יידעו להבחין בין אור לחושך, ובין ה“ציונות” לבין התנגדות ל“ציונות” אין פירושה להיות “קנאי” ולהיות חבר בארגון שאינו משתתף בבחירות, ניתן בהחלט להשתתף בבחירות ולהתנגד ל“ציונות”. אך, החינוך, וההטפה לתלמידים חייב להיות יציב, כזה, אשר אין משחקים בה כל יום על פי אינטרסים שאין להם כל קשר עם “השקפה”.
וכך נמצא, שברוב הארגונים החרדים קיימת יציבות. ישנם התולים את הדגל, וישנם שאינם תולים ולכל קבוצה פחות או יותר יציבות בענין. אך, מי שעוקב אחר דיבוריו ומעשיו של הרב שך, ימצא בהם סתירות אין ספור, ועד כדי כך, שזו משחיתה את הנוער החרדי, אשר מוצאים לעצמם כיום התירים, למעשים אשר תסמרנה שערות ראש.
ניתן לכם כאן דוגמא קטנה. היחס ל“רבנות הראשית”. כל מי שחי את שנות קיום המדינה, וכאלו שעוד קודם לכן יודע, עד כמה לחמו גדולי התורה החרדים מכל החוגים נגד “הרבנות הראשית” ולא הכירו בה. הויכוח עם הרבנים היה עקרוני אידיאולוגי, ולא עם אנשיה. נאמר כאן דברים ברורים וגלויים, כי בראש הרבנות הראשית עמדו אנשים גדולים, כאלו שהיו ענקים בתורה, אך, גדולי ישראל חלקו על עצם קיומה של “הרבנות הראשית” שהיתה מוקצה בציבור החרדי.
ובואו וראו, תסמרנה שערות הראש, מי התיר את “הרבנות הראשית” לבא בקהל? מי גרם שהנוער ואברכי הכוללים בדורנו שיטושטשו כליל, עד כדי כך, שהם בעצמם יעשו כל מאמץ לחדור ל“רבנות הראשית” האסורה והמנודה? התשובה לכך היא אחת ויחידה, מעשיו של הרב שך! הוא שבר את העקרונות, אין עוד אידיאולוגיה שמאמינים בה, אלא יש בה מסחר בלבד, כזו, שכאשר משתלם פוליטית, ואפשר להחדיר אנשים משלו, זו הופכת להיות כשרה וטובה. וכאשר הוא אינו יכול להחדיר אנשים משלו, זו אסורה ומוחרמת.
זה בדיוק מה שקרה עם הממשלה והיחס למוסדות המדינה. כאשר להרב שך היתה שליטה בקואליציה, היה הכל כשר וטוב. וכאשר אין לו שליטה שם, הרי שזו רעה ו“מתאבל” עליה.
יהיו אשר יטענו, כי זו ה“השקפה” האומרת, כי אם הרב שך שולט שם, הרי שזה טוב ומותר, ואם אינו שולט זה רע ואסור. אוי נא לנו, אם לזו תיקרא “השקפה”. אותנו לימדו, כי אין זה משנה באיש, אלא בנושא, ועד כדי כך, ששמענו בעבר גדולי ישראל בנושאים רבים אומרים, כאשר התנגדו למשהו, שאפילו אם יכבדו אותם לעמוד בראש, בדבר אסור.
זו השקפה בסיסית ויציבה, כזו המחנכת את הנוער. אך, הרב שך בדורנו, עושה את ההיפך, ובמקום לזעוק, כי אפילו אם יעשו אותו ל“רב הראשי” של מדינת ישראל, “הרבנות הראשית” אסורה, כפי שזעקו בעבר גדולי ישראל גדולים וענקים, הוא הפך את היוצרות, ואומר במילים אחרות, אם אני שולט זה כשר, אם אני לא שולט שם זה טרף.
וכך, מצאנו מחזה מחריד בבני ברק. כאלו שהינם בדרך כלל “קנאים” ובאים למחות נגד כל מי שהם רק יכולים, הם אלו שבאו לגרש את המוחים נגד ה“דגל” לצד ישיבת פונוביז’. הללו חיים בסתירה איומה, וקלטו דבר אחד ויחיד, כי לא העקרון הוא הקובע, אלא ההשתייכות הפוליטית, ומה שטוב ומשרת את אנשיה או אינטרסים קרובים להם, אלו מכתיבים לה את ה“אידיאולוגיה”.
הרב שך הרס והורס את החינוך החרדי. ובמקום לחנך לעקרון, כזה אשר בכל מקרה הוא יציב וחזק, הוא מחנך לשיטה וגישה הרסנית, שהיהדות החרדית עלולה בעתיד לסבול הימנה רבות.
מידי שנה מתעורר הויכוח הזה מחדש, האם “דגל מדינת ישראל” יתנוסס על גבי ישיבת פונוביז’, ומידי שנה, שוב ההכרעה היא על תליית הדגל, אשר בפיהם של הקנאים - גם בבני ברק - נשמע אותם מכנים זאת “שמאטעס כחול לבן”.
הויכוח הזה, אם כן דגל, או לא דגל, הוא ויכוח עקרוני יסודי, שעליו ניתן לכתוב גליונות שלמים ולא יספיקו. מדובר בויכוח שהוא לא רק כלל ישראלי ובעיקר בין חילונים לחרדים, אלא אף בתוככי הציבור החרדי נשמע דעות שונות. ובעוד שישנם קיצונים המתנגדים לכל מה שרק נראה בצבע כחול לבן, הרי שיש לנו כאלו, אשר ב“יום העצמאות” או “יום הציבעלעך” בלשון הקנאים, יתלו את “דגל מדינת ישראל” או “דגל מדינת ישמעאל” בלשון הקנאים.
ולכן, בשורות אלו, נתמקד בשאלה, האם להרב שך מותר היה לתלות את “דגל המדינה” מעל גבי ישיבת פונוביז’ או שהמעשה אשר הוא עושה חמור ואסור. נקדים ונאמר, אנו יכולים למצוא הרבה סיבות להצדיק את מעשהו של הרב שך. ראשית, מן הבחינה האישית. הוא אינו הבעל הבית של הישיבה, הגאון הרב כהנמן שליט”א הוא בעל הבית (יורש דאורייתא), ואם הוא רוצה שיתלו את הדגל, הרב שך אינו יכול, ואף אסור לו להכריח אותו לעשות אחרת. השאלה היא, האם הענין עצמו מותר, ומבחינתו של הרב כהנמן שליט”א אין ספק כי ה“דגל” הוא חובה ב“יום העצמאות”, וטוב עושה הרב שך מבחינה זו, שאינו נכנס עמו לעימות.
אבל, יחד עם הצד הטוב שבמעשהו זה, קיימת כאן נקודה אחרת, העומדת בסתירה מוחלטת לכל אורח חייו ומעשיו של הרב שך, ובמיוחד לאחרונה. הגורמות לעיוות וטשטוש המוחין, ועד כדי כך, שהוא גורם להיפך ממה שהיה צריך בחינוכו.
למחנך, חובות משלו, ואחד הדברים הוא, לשמור על דיוק ואי סתירה. כאשר תלמיד שומע מרבו, כי אסור לעשות מעשה מסויים, ורבו הוא זה אשר עובר עליו, אין מה שמקלקל יותר ממעשהו זה של המחנך. גם אם ימצא המחנך לעצמו הסברים ונימוקים מדוע להתיר לעצמו את המעשה, אבל הוא נושא עמו אחריות ציבורית, ובכל נושא שהוא ציבורי ואינו סמוי מן העין, הוא חייב לקחת בחשבון את הצד החינוכי שבדבר.
השאלה העקרונית שאנו עוסקים בה זה עשרות שנים, הוא היחס למדינת ישראל. בנושא זה קיימות מחלוקות אין ספור בציבור החרדי על מגוון סיעותיו. ומי שמכיר את הרב שך, ועקב אחריו בכל שנות קיום המדינה ועוד לפניה, מעיד ויודע כי הוא קפץ מ“השקפה” ל“השקפה”, ולא מצא בזה סתירה, להיות עם רגל אחד ב“מזרחי” ומאידך לחדור ל“אגודת ישראל”.
אבל, כל עוד הרב שך היה מן ה“קטנים”, כאלו שלא הסתכלו עליהם ולא למדו ממעשיהם, אף שהדבר היה לא נכון ומלא סתירות, הציבור לא היה עסוק בכך. היו רואים בהרב שך יצור מוזר שאינו יציב, ואין לומדים ממנו. אך, בחמש עשרה השנים האחרונות, ואצל אחרים עוד קודן לכן, הרב שך הוא דמות שלומדים ממעשיו, וכאן הוא יוצר תהום ופער, בין מה שהוא מטיף, לבין מה שהוא עושה.
אחת החולשות הגדולות של הרב שך, זו ה“קואליציה” וה“שלטון”. מי שלמד את דבריו ומעשיו, יודע, שכאשר יושבים באופוזיציה, הרב שך הוא אופוזיציונר. וכאשר יושבים בקואליציה, הוא ימצא תמיד נימוקים והצדקות למה שקורה.
אך, לולא מדובר היה בפוליטיקאים, יכולנו להבין זאת, אלו מעשיהם ודרכיהם. אך, כאשר עוסקים אנו ב“גדולים” ובמיוחד במי שתפקידם הוא “חינוך”, כאן נוצר פער גדול, ומביך ביותר.
הנושא הוא אמנם מביך וזה שנים לפני “יום העצמאות” מסתבובים ה“קנאים” בבני ברק ממקורביו של הרב שך שבורים ורצוצים. הם יודעים כי לא יצליחו לשכנע אותו כי יסיר את “דגל המדינה”, ומאידך, צריכים הם לגונן עליו, ולמצוא סיבות שיצדיקו, את מעשהו זה.
השנה, למדנו משהו תהומי וחמור ביותר. שבעוד שבחמש עשרה השנים האחרונות, כאשר ישבו בקואליציה, והרב שך לא “התאבל” על מעשי הממשלה, הרי שכאשר תלה את “דגל המדינה”, גם שבמעשהו זה עשה דבר חמור להשקפת ה“קנאים”, אך, הפגיעה לא היתה חינוכית כל כך. הרב שך לא הטיף נגד הממשלה ומעשיה, ובעיקר לא “התאבל”, כך שב“דגל המדינה” לא הבחינו את התהום שבין ה“השקפה” לבין ה“מעשה”. אך, בשנה הזו, כאשר הרב שך מטיף נגד המדינה ובעיקר נגד הממשלה, עד כדי כך, שלראשונה בהיסטוריה שהוא מצהיר כי הוא “מתאבל” על הממשלה על ידי שאינו אוכל בשר, ועתה הוא מחפש יין שנעשה עוד לפני קום המדינה. וכאשר מגיעים אנו ל“יום העצמאות” יום שלכאורה היה צריך - על פי גישה זו - להתאבל בה, לצום ולקרוא “ויחל” או לעשות כל צעד של אבלות, הרי שהרב שך בכבודו ובעצמו, הוא זה שמורה על תליית “דגל המדינה” מעל גבי ישיבת פונוביז’!!!
אין צביעות ובעיקר פגיעה בחינוך יותר מזו. הרב שך מלמד את חניכיו, כי לא ה“עקרון” הוא הקובע, וכי לא ה“השקפה” היא שמדריכה, אלא האינטרס והיחסים הפנימיים, או כל מיני סיבות צדדיות, במיוחד כאלו העלולות לפגוע ב“תקציבים”, הם אלו הקובעים את דרכיו ומעשיו.
כוחם של האידיאולוגים בכל הדורות היה, בכך שהיו עקביים. אידיאולוג, וכך גם מחנך, שאינו עקבי, גורם שלא יקבלו את דבריו ומעשיו. וללא כל קשר לכך שהרב כהנמן הוא מנהל ישיבת פונוביז’, היה על הרב שך חובה בשנה הזו, להזמין את הרב כהמן, ולומר לו, כי מבחינה השקפתית ובעיקר חינוכית, הדבר חמור ביותר, וכי השנה לא יתלו את הדגל, בכדי להביע בה את הביטוי הנכון ביותר למצב הממשלה, ובעיקר למחדליה ומעשיה החמורים.
אך, לא רק זאת. הגיע הזמן שאחת ולתמיד, לא נשחק משחק כפול ביחס ל“ציונות”. ובעוד, שלעצם קיומה של המדינה קבעו גדולי ישראל כי אין כל סיבה להתנגד לה, ואף יש לשתף פעולה עימה, הרי, שבכל שנות קיום המדינה, פרט לכמה שנים הראשונות, עד אשר קלטו כי טועים, לא ישבו בממשלה. אמנם, ישבו הרבה שנים בקואליציה, אך מי שמכיר את החוק בעיקר נשיאת האחריות, יודע, כי שותפות בקואליציה אינה מחייבת. רק השתתפות בממשלה מחייבת, וכך לא איפשרו גדולי ישראל נשיאה באחריות למחדליה של הממשלה, גם בשנות כהונתו של מנחם בגין ואחרים מן הליכוד, שלכאורה שמרו על האינטרסים של החרדים.
ובואו נבחן, מה קרה בשנות הישיבה בקואליציה, האם “גדולי ישראל” תלו את “דגל המדינה” בביתם? כל מי שזכרונו אינו קצר יודע, כי מי שלא נהג כן החל מראשית שנות קיום המדינה, לא נהג כן גם להבא. ועד כדי כך, שהיו כאלו אשר בשנים הראשונות תלו את הדגל, ומאוחר יותר הסירו. והסיבה לכך, הוא החינוך. גדולי ישראל האגודאים, למרות שהורו על השתתפות בבחירות, רצו כי יידעו להבחין בין אור לחושך, ובין ה“ציונות” לבין התנגדות ל“ציונות” אין פירושה להיות “קנאי” ולהיות חבר בארגון שאינו משתתף בבחירות, ניתן בהחלט להשתתף בבחירות ולהתנגד ל“ציונות”. אך, החינוך, וההטפה לתלמידים חייב להיות יציב, כזה, אשר אין משחקים בה כל יום על פי אינטרסים שאין להם כל קשר עם “השקפה”.
וכך נמצא, שברוב הארגונים החרדים קיימת יציבות. ישנם התולים את הדגל, וישנם שאינם תולים ולכל קבוצה פחות או יותר יציבות בענין. אך, מי שעוקב אחר דיבוריו ומעשיו של הרב שך, ימצא בהם סתירות אין ספור, ועד כדי כך, שזו משחיתה את הנוער החרדי, אשר מוצאים לעצמם כיום התירים, למעשים אשר תסמרנה שערות ראש.
ניתן לכם כאן דוגמא קטנה. היחס ל“רבנות הראשית”. כל מי שחי את שנות קיום המדינה, וכאלו שעוד קודם לכן יודע, עד כמה לחמו גדולי התורה החרדים מכל החוגים נגד “הרבנות הראשית” ולא הכירו בה. הויכוח עם הרבנים היה עקרוני אידיאולוגי, ולא עם אנשיה. נאמר כאן דברים ברורים וגלויים, כי בראש הרבנות הראשית עמדו אנשים גדולים, כאלו שהיו ענקים בתורה, אך, גדולי ישראל חלקו על עצם קיומה של “הרבנות הראשית” שהיתה מוקצה בציבור החרדי.
ובואו וראו, תסמרנה שערות הראש, מי התיר את “הרבנות הראשית” לבא בקהל? מי גרם שהנוער ואברכי הכוללים בדורנו שיטושטשו כליל, עד כדי כך, שהם בעצמם יעשו כל מאמץ לחדור ל“רבנות הראשית” האסורה והמנודה? התשובה לכך היא אחת ויחידה, מעשיו של הרב שך! הוא שבר את העקרונות, אין עוד אידיאולוגיה שמאמינים בה, אלא יש בה מסחר בלבד, כזו, שכאשר משתלם פוליטית, ואפשר להחדיר אנשים משלו, זו הופכת להיות כשרה וטובה. וכאשר הוא אינו יכול להחדיר אנשים משלו, זו אסורה ומוחרמת.
זה בדיוק מה שקרה עם הממשלה והיחס למוסדות המדינה. כאשר להרב שך היתה שליטה בקואליציה, היה הכל כשר וטוב. וכאשר אין לו שליטה שם, הרי שזו רעה ו“מתאבל” עליה.
יהיו אשר יטענו, כי זו ה“השקפה” האומרת, כי אם הרב שך שולט שם, הרי שזה טוב ומותר, ואם אינו שולט זה רע ואסור. אוי נא לנו, אם לזו תיקרא “השקפה”. אותנו לימדו, כי אין זה משנה באיש, אלא בנושא, ועד כדי כך, ששמענו בעבר גדולי ישראל בנושאים רבים אומרים, כאשר התנגדו למשהו, שאפילו אם יכבדו אותם לעמוד בראש, בדבר אסור.
זו השקפה בסיסית ויציבה, כזו המחנכת את הנוער. אך, הרב שך בדורנו, עושה את ההיפך, ובמקום לזעוק, כי אפילו אם יעשו אותו ל“רב הראשי” של מדינת ישראל, “הרבנות הראשית” אסורה, כפי שזעקו בעבר גדולי ישראל גדולים וענקים, הוא הפך את היוצרות, ואומר במילים אחרות, אם אני שולט זה כשר, אם אני לא שולט שם זה טרף.
וכך, מצאנו מחזה מחריד בבני ברק. כאלו שהינם בדרך כלל “קנאים” ובאים למחות נגד כל מי שהם רק יכולים, הם אלו שבאו לגרש את המוחים נגד ה“דגל” לצד ישיבת פונוביז’. הללו חיים בסתירה איומה, וקלטו דבר אחד ויחיד, כי לא העקרון הוא הקובע, אלא ההשתייכות הפוליטית, ומה שטוב ומשרת את אנשיה או אינטרסים קרובים להם, אלו מכתיבים לה את ה“אידיאולוגיה”.
הרב שך הרס והורס את החינוך החרדי. ובמקום לחנך לעקרון, כזה אשר בכל מקרה הוא יציב וחזק, הוא מחנך לשיטה וגישה הרסנית, שהיהדות החרדית עלולה בעתיד לסבול הימנה רבות.
