הרב שך מחלק בין ימין לשמאל כבין מומרים להכעיס למומרים לתיאבון, כאשר המציאות היא שונה בתכלית, התיאבון הוא כיום עיקר החטא, דור האידיאליסטים כמעט חדל ועבר מן העולם
מי שעוקב אחר דבריו ומעשיו של הרב שך, ימצא, כי אין בהם יציבות. הוא מסוגל לומר דבר, ובאותו יום לעשות את ההיפך. כך אנו לומדים ביחסו לממשלה ומחדליה. וכך אנו מוצאים גם בימים אלה, שהם לכאורה עבורו ימי קנאות. יושבים באופוזיציה, וזו מאפשרת קנאות יותר מאשר בקואליציה, שאלו למעשה מבחינתו מלאים סתירה.
בשבועיים האחרונים מצאנו וראינו איך שבו ביום, מסוגל היה הרב שך לומר ולעשות את ההיפך. הוא אמר, כי יש להבחין בין השמאל לימין. השמאל לדעתו, הינם מומרים להכעיס, ולכן אסור לשבת עימם, אך הימין הינם מומרים לתיאבון, לכן דינם אחר.
אכן, העקרון הזה מקובל על רבים ביהדות החרדית ואין על כך ויכוח. אך, בואו וראו כיצד באותו יום ממש, מספרים לו כי ביבי נתניהו שהוא יו”ר מפלגת הימין בכנסת, רוצה לבא אליו הוא אינו רוצה לקבל אותו. וזאת בשל “אורח חייו”, אשר הינם מלאים בתאוות איומות וחמורות.
לכאורה, דוקא בשל כך כי מדובר במי שעובר עבירה לתיאבון הרב שך לא צריך למנוע ממנו את הכניסה לביתו. נציין, כי כאלו שדינם כמומרים להכעיס, הרב שך בעבר קיבל, ולא טען כי “אורח חייהם” אינם מקובלים עליו.
אך, גישתו זו של הרב שך זקוקה ביאור והסבר. השאלה היסודית היא, ההשקפה החרדית, מה היא אומרת. האם זו מקבלת את הדברים כפשוטם כפי שהרב שך מציג אותם, כי מבחינים בין תיאבון ללהכעיס. או שהדבר הוא לגמרי אחר. אם נלמד את תוכנם של דברים, ובמיוחד במי שעמדו בראש המפלגות למיניהם, נמצא, כי הרב שך מטשטש לתיאבון את ההשקפה החרדית.
הדבר הראשון והיסודי שעלינו להבין הוא, כי המאבק ב“ציונות” נמשכה וממשיכה. ולאו דוקא בשיטה הסאטמארית זו שאוסרת לגמרי את המדינה ומוסדותיה, אלא למרות ההשתתפות בבחירות לכנסת, היו החרדים בצידה של המדינה ולא הכירו בה. גם הישיבה בקואליציה לא היתה מותרת, עד אשר באיזשהו דרך התירו כניסה לקואליציה ולא לממשלה. ומאוחר יותר, דוקא בעת שהרב שך השתלט על הענינים, קרה כאן משהו נוסף וחמור. הוא התיר את מינוים של הנציגים בכנסת לסגני שרים. דבר, שהיה בכך סטיה איומה לכיוונה של ההכרה במדינה עצמה. ובל נשכח, כי הטענה כי התירו זאת, מאחר ואין נושאים בתפקיד זה באחריות, אין מקומה כאן. כי ממה נפשך, אם כך פני הדברים, מדוע לא התירו זאת מיד בעת שהקים מנחם בגין את שלטונו, וצירף את אגודת ישראל לקואליציה?
אלא, הסיבה אז היתה אחת ויחידה. אם אז היו ממנים סגן שר, היה מתמנה הרב יהודה מאיר אברמוביץ שהוא איש אגודת ישראל, ואם היו מקבלים שני תפקידים כאלו, היה זה הרב מנחם פרוש, ולא האיש של הרב שך שהיה רק שלישי ברשימה.
רק ברגע שאנשיו הם אלו אשר יכלו ליהנות מן התפקיד, השתנו הדברים, ומינויים של סגני שרים הפך להיות כשר וטוב ואינו סותר את ההשקפה.
לכן, מי שרוצה ללמוד מדבריו ומעשיו של הרב שך, כיצד הם בנויים ועל סמך מה, יבין, כי הוא לוקח בחשבון דבר אחר ויחיד, איזו תועלת תצמח מכך לו ולאנשיו, ולא מה שטוב ליהדות החרדית. ואת זאת אנו רואים בדבריו הקיצוניים, שכאשר אנשיו בקואליציה הוא אינו משמיע אותם. רק כאשר אנשיו באופוזיציה, הוא יתיר לעצמו זאת.
אך, הנושא הזה ששמו תיאבון, זקוק לביאור יותר. מי הם הבעלי תיאבון, האם דוקא הימין, או שאם נתעמק, יתכן ודוקא הימין הם מסוכנים בהרבה מן השמאל. אמנם בדורנו אנו, האידיאולוגים הלכו מן העולם, ומעטים נותרו דוגמתה של שולמית אלוני שהאידיאה הציונית האנטי דתית עמוקים בתוכם. אך בל נשכח, כי יהודי כמו מנחם בגין, שאמנם היה איש מסתורי, אי אפשר לומר עליו כי הוא היה חוטא לתיאבון.
מעטים בדורנו היו ישרים כמוהו, ובמיוחד בעניני משפחה. אפילו אצל הדתיים והחרדים לא נשמע יושר שכזה דוגמתו. ולכן, לבא ולומר עליו כי הוא “חטא לתיאבון”, זו אחת הטפשויות הגדולות ביותר. לא היה מבחינה השקפתית אדם שהיה מסוכן יותר ממנו.
ובואו ניגש לעצם הדברים, מי היה “ציוני” יותר, מי היה אידיאליסט, האם מנחם בגין, או שמעון פרס מן המערך? כל בר דעת ישיב, כי מנחם בגין היה אידיאליסט ברמ”ח ושס”ה, ושמעון פרס הוא קרייריסט. ולכן, כאשר אנו מנסים לרגע לבחון, מיהו המומר לתיאבון, ומיהו המומר להכעיס, המסקנה היא הפוכה.
הגישה של הרב שך כאילו שהימנים הם מומרים לתיאבון, ואילו השמאלנים הם מומרים להכעיס, אין בהם כל אמת. כיום, רוב רובם של החילונים משני הצדדים הינם מומרים לתיאבון. והסיבה מדוע זה ימני וזה שמאלני, הוא בדיוק כמו מדוע זה ליטאי וזה חסיד, ומדוע זה סטמאארי וזה בעלזאי.
בדיוק כפי שאצל החרדים ישנם אידיאליסטים כאלו המאמינים בשיטת הארגון שהם נמנים עליה, כמו”כ אצל החילונים. כיום רוב רובו של הציבור הוא ציבור שהתיאבון הוא גדול יותר מאשר הלהכעיס.
וכאן, צריך גם להבין מה הפשע להכעיס. אם ניגש לענין בגישה הליטאית, הרי שיש בה “צוויי דינים” (שני דינים) יש להכעיס הקשור במפלגה, שהלהכעיס הזה הוא חלק מן התיאבון. ויש להכעיס שהוא חלק מן האידיאולוגיה, שזאת נמצא אצל הכל, בין בימין ובין בשמאל.
מי שלומד את מעשיהם של אותם הפוליטיקאים, ימצא כי מה שהם עושים, הוא אך ורק בכדי לקדם את עצמם בפוליטיקה. עובדה היא, שכאשר הם רוצים ומעונינים ב“אוטובוס השבת” אין להם לזה ציבור גדול, מדובר בכמה בודדים, שהם אולי בגדר של הלכעיס, אך היתר הינם רק כאלו המקויים שבשל כך יזכו באהדה פוליטית, וזה בעצם חלק מן התיאבון.
ושוב, נמצא כזאת בכל המפלגות ובכל התחומים. אותו דבר קורה אצלנו החרדים. נמצא עסקנים המוסרים את נפשם למען ענין, כאשר כוונתם היא למעשה אחרת לגמרי. הם אינם מאמינים במה שהם עושים, הם מעונינים אך ורק לתיאבון שלהם, להשיג עמדות או תקציבים.
ולכן, כאשר הרב שך בא ועושה הבחנה בין הימין והשמאל, וקובע כי הימין הם מכעיסים לתיאבון והשמאל מכעיס כי הוא מאמין במה שהוא עושה, הרי שאין עקמימות גדולה מזו. הגישה הזו, היא היפך המציאות.
השיקול כיום חייב להיות שונה בתכלית. לבחון כל אחד מה נשיג ממנו, והאם דרך התיאבון שלו לא ניזוק. וכך ניתן להבין, מדוע במצבים מסויימים, יכולים החרדים להיות חברים בכל קואליציה. ואם ננסה להבחין בין ממשלת הליכוד לממשלת המערך, הרי שמעשית, פרט לכסף אין הבדל. הליכוד נותן לחרדים כסף, ואילו המערך אף הוא מוכן לתת כסף. ההבדל הקיים והיחיד הוא, בנושאים הקשורים לארץ ישראל, שכאן הרב שך מסתבך הרבה יותר.
מי שזוכר, היה זה הרב שך שלחם בחסידים או באלו אשר היו נגד החזרת שטחים. ומבחינה זו, ההוא הרבה יותר קרוב למערך מאשר לליכוד. ובכל זאת, הוא מעדיף את הליכוד על פני המערך. וכאן נשאלת השאלה מדוע. האם באמת שולמית אלוני היא זו שמפריעה לו?
ובכלל, מה ההבדל בין שולמית אלוני לחילונים אחרים. אמנם כלפי חוץ יאמר כל אחד, כי יש הבדל תהומי. ולכאורה בפשטות כך נראים ונשמעים הדברים. אבל מעשית, אין כל הבדל בינה שהיא צעקנית ואומרת את דבריה בגלוי, לבין אחרים שהם שקטים, משחקים אותה יפה, ועושים בשקט דברים שהם גרועים בהרבה.
מבחינה אידיאית חרדית, אין כל הבדל בין המערך לליכוד. אלו ואלו חילונים לתיאבון. וההבדל ביניהם, הם דוקא בענינים שיש לחרדים מה לומר בהם, אך המציאות היא, שדוקא באותם הנושאים לא נשמע את קולה של היהדות החרדית.
המבדיל העיקרי והרשמי שבין המערך לליכוד, הוא בנושאים הקשורים בשלימות הארץ. ודוקא כאן נבחין, שלא זה מה שמפריע לחרדים בענין הקואליציה. והשאלה היא, מדוע דוקא בנושא, שכאן כבר יש הרבה פחות תיאבון, לא נשמע את הרב שך מציב תנאים.
מעשית, לו ישבו החרדים בקואליציה הנוכחית, היתה לשולמית אלוני בעיה רצינית. זו היתה מונעת ממנה הרבה דברים. כל בר דעת מבין, כי לשותפים קואליציונים משלמים מחיר. עובדה היא, שהיא הסכימה לוותר על משרד החינוך, בגלל שקלטה כי היא חרגה מן המותר. ולכן, אם הרב שך הוא מאלו אשר מחפש תועלת, הרי שהישיבה בקואליציה זו התועלת. זו סותמת את הדרך ליצורים דוגמתה של שולמית אלוני.
לא אחטא לאמת, אם אקבע, כי אפשר גם לטעון, כי שולמית אלוני אף היא חטאיה לתיאבון בלבד. ובואו נעמיד אותה במבחן, האם תעשה הכל למען האידיאה שלה, למרות שזו יכולה לגרום לה להפסיד מנדטים בכנסת?
מן הנסיון למדנו, כי החשבון הזה קבע אצל שולמית אלוני גם בעבר. היא חיפשה תמיד כל דרך אפשרי, כיצד להבטיח לעצמה קולות נוספים. כך, שבגישה הזו יש הרבה תיאבון, ולאו דוקא להכעיס.
הזעקות שלה נגד הדת, מטרתם היא לזכות באהדה. נמצא הרבה פוליטיקאים הזועקים ועושים מה שעושים, רק מפני שהם מאמינים כי זו תקדם אותם. ולכן, התנגדות של הרב שך לשבת יחד עימה בקואליציה אחת, מפני שהיא נחשבת בעיניו מומרת להכעיס, זו אינה מוצדקת.
בכדי שהדברים לא ישמעו בצורה לא נכונה, נדגיש, שאין הכוונה בשורות אלו לקבוע כי יש לשבת עם שולמית אלוני. חלילה וחלילה. אך לא מן הסיבה שהרב שך הסביר אותה, ולא בגלל החילוק שהוא עשה בין להכעיס לתיאבון, כי ההבחנה הזו היא לא נכונה.
אין עוד בדורנו פוליטיקאים שהם אנשי אידיאה. בקרב השמאלנים היו לנו בעבר הלא רחוק אנשי מפ”ם שהיו מהם אידיאליסטים. אותו דבר היה גם בכמה ממפלגות הימין. אך אלו חלקם כבר הלכו מן העולם, אחרים הזקינו, ואחרים פרשו לבתיהם ואינם עוד במרכז הבמה הפוליטית.
כיום הפוליטיקאים כוונתם אחת ויחידה, וזו “תאוות השלטון”, ולכן הגישה אליהם חייבת להיות שונה בתכלית. לראות עם מי נשיג יותר למען הדת, ועם מי חלילה לא נשיג. היכן שנשיג עימם צריך ללכת, ועם מי שלא נשיג, עימם אסור ללכת. אך בשום אופן אי אפשר לחלק על פי חלוקתו של הרב שך.
מי שעוקב אחר דבריו ומעשיו של הרב שך, ימצא, כי אין בהם יציבות. הוא מסוגל לומר דבר, ובאותו יום לעשות את ההיפך. כך אנו לומדים ביחסו לממשלה ומחדליה. וכך אנו מוצאים גם בימים אלה, שהם לכאורה עבורו ימי קנאות. יושבים באופוזיציה, וזו מאפשרת קנאות יותר מאשר בקואליציה, שאלו למעשה מבחינתו מלאים סתירה.
בשבועיים האחרונים מצאנו וראינו איך שבו ביום, מסוגל היה הרב שך לומר ולעשות את ההיפך. הוא אמר, כי יש להבחין בין השמאל לימין. השמאל לדעתו, הינם מומרים להכעיס, ולכן אסור לשבת עימם, אך הימין הינם מומרים לתיאבון, לכן דינם אחר.
אכן, העקרון הזה מקובל על רבים ביהדות החרדית ואין על כך ויכוח. אך, בואו וראו כיצד באותו יום ממש, מספרים לו כי ביבי נתניהו שהוא יו”ר מפלגת הימין בכנסת, רוצה לבא אליו הוא אינו רוצה לקבל אותו. וזאת בשל “אורח חייו”, אשר הינם מלאים בתאוות איומות וחמורות.
לכאורה, דוקא בשל כך כי מדובר במי שעובר עבירה לתיאבון הרב שך לא צריך למנוע ממנו את הכניסה לביתו. נציין, כי כאלו שדינם כמומרים להכעיס, הרב שך בעבר קיבל, ולא טען כי “אורח חייהם” אינם מקובלים עליו.
אך, גישתו זו של הרב שך זקוקה ביאור והסבר. השאלה היסודית היא, ההשקפה החרדית, מה היא אומרת. האם זו מקבלת את הדברים כפשוטם כפי שהרב שך מציג אותם, כי מבחינים בין תיאבון ללהכעיס. או שהדבר הוא לגמרי אחר. אם נלמד את תוכנם של דברים, ובמיוחד במי שעמדו בראש המפלגות למיניהם, נמצא, כי הרב שך מטשטש לתיאבון את ההשקפה החרדית.
הדבר הראשון והיסודי שעלינו להבין הוא, כי המאבק ב“ציונות” נמשכה וממשיכה. ולאו דוקא בשיטה הסאטמארית זו שאוסרת לגמרי את המדינה ומוסדותיה, אלא למרות ההשתתפות בבחירות לכנסת, היו החרדים בצידה של המדינה ולא הכירו בה. גם הישיבה בקואליציה לא היתה מותרת, עד אשר באיזשהו דרך התירו כניסה לקואליציה ולא לממשלה. ומאוחר יותר, דוקא בעת שהרב שך השתלט על הענינים, קרה כאן משהו נוסף וחמור. הוא התיר את מינוים של הנציגים בכנסת לסגני שרים. דבר, שהיה בכך סטיה איומה לכיוונה של ההכרה במדינה עצמה. ובל נשכח, כי הטענה כי התירו זאת, מאחר ואין נושאים בתפקיד זה באחריות, אין מקומה כאן. כי ממה נפשך, אם כך פני הדברים, מדוע לא התירו זאת מיד בעת שהקים מנחם בגין את שלטונו, וצירף את אגודת ישראל לקואליציה?
אלא, הסיבה אז היתה אחת ויחידה. אם אז היו ממנים סגן שר, היה מתמנה הרב יהודה מאיר אברמוביץ שהוא איש אגודת ישראל, ואם היו מקבלים שני תפקידים כאלו, היה זה הרב מנחם פרוש, ולא האיש של הרב שך שהיה רק שלישי ברשימה.
רק ברגע שאנשיו הם אלו אשר יכלו ליהנות מן התפקיד, השתנו הדברים, ומינויים של סגני שרים הפך להיות כשר וטוב ואינו סותר את ההשקפה.
לכן, מי שרוצה ללמוד מדבריו ומעשיו של הרב שך, כיצד הם בנויים ועל סמך מה, יבין, כי הוא לוקח בחשבון דבר אחר ויחיד, איזו תועלת תצמח מכך לו ולאנשיו, ולא מה שטוב ליהדות החרדית. ואת זאת אנו רואים בדבריו הקיצוניים, שכאשר אנשיו בקואליציה הוא אינו משמיע אותם. רק כאשר אנשיו באופוזיציה, הוא יתיר לעצמו זאת.
אך, הנושא הזה ששמו תיאבון, זקוק לביאור יותר. מי הם הבעלי תיאבון, האם דוקא הימין, או שאם נתעמק, יתכן ודוקא הימין הם מסוכנים בהרבה מן השמאל. אמנם בדורנו אנו, האידיאולוגים הלכו מן העולם, ומעטים נותרו דוגמתה של שולמית אלוני שהאידיאה הציונית האנטי דתית עמוקים בתוכם. אך בל נשכח, כי יהודי כמו מנחם בגין, שאמנם היה איש מסתורי, אי אפשר לומר עליו כי הוא היה חוטא לתיאבון.
מעטים בדורנו היו ישרים כמוהו, ובמיוחד בעניני משפחה. אפילו אצל הדתיים והחרדים לא נשמע יושר שכזה דוגמתו. ולכן, לבא ולומר עליו כי הוא “חטא לתיאבון”, זו אחת הטפשויות הגדולות ביותר. לא היה מבחינה השקפתית אדם שהיה מסוכן יותר ממנו.
ובואו ניגש לעצם הדברים, מי היה “ציוני” יותר, מי היה אידיאליסט, האם מנחם בגין, או שמעון פרס מן המערך? כל בר דעת ישיב, כי מנחם בגין היה אידיאליסט ברמ”ח ושס”ה, ושמעון פרס הוא קרייריסט. ולכן, כאשר אנו מנסים לרגע לבחון, מיהו המומר לתיאבון, ומיהו המומר להכעיס, המסקנה היא הפוכה.
הגישה של הרב שך כאילו שהימנים הם מומרים לתיאבון, ואילו השמאלנים הם מומרים להכעיס, אין בהם כל אמת. כיום, רוב רובם של החילונים משני הצדדים הינם מומרים לתיאבון. והסיבה מדוע זה ימני וזה שמאלני, הוא בדיוק כמו מדוע זה ליטאי וזה חסיד, ומדוע זה סטמאארי וזה בעלזאי.
בדיוק כפי שאצל החרדים ישנם אידיאליסטים כאלו המאמינים בשיטת הארגון שהם נמנים עליה, כמו”כ אצל החילונים. כיום רוב רובו של הציבור הוא ציבור שהתיאבון הוא גדול יותר מאשר הלהכעיס.
וכאן, צריך גם להבין מה הפשע להכעיס. אם ניגש לענין בגישה הליטאית, הרי שיש בה “צוויי דינים” (שני דינים) יש להכעיס הקשור במפלגה, שהלהכעיס הזה הוא חלק מן התיאבון. ויש להכעיס שהוא חלק מן האידיאולוגיה, שזאת נמצא אצל הכל, בין בימין ובין בשמאל.
מי שלומד את מעשיהם של אותם הפוליטיקאים, ימצא כי מה שהם עושים, הוא אך ורק בכדי לקדם את עצמם בפוליטיקה. עובדה היא, שכאשר הם רוצים ומעונינים ב“אוטובוס השבת” אין להם לזה ציבור גדול, מדובר בכמה בודדים, שהם אולי בגדר של הלכעיס, אך היתר הינם רק כאלו המקויים שבשל כך יזכו באהדה פוליטית, וזה בעצם חלק מן התיאבון.
ושוב, נמצא כזאת בכל המפלגות ובכל התחומים. אותו דבר קורה אצלנו החרדים. נמצא עסקנים המוסרים את נפשם למען ענין, כאשר כוונתם היא למעשה אחרת לגמרי. הם אינם מאמינים במה שהם עושים, הם מעונינים אך ורק לתיאבון שלהם, להשיג עמדות או תקציבים.
ולכן, כאשר הרב שך בא ועושה הבחנה בין הימין והשמאל, וקובע כי הימין הם מכעיסים לתיאבון והשמאל מכעיס כי הוא מאמין במה שהוא עושה, הרי שאין עקמימות גדולה מזו. הגישה הזו, היא היפך המציאות.
השיקול כיום חייב להיות שונה בתכלית. לבחון כל אחד מה נשיג ממנו, והאם דרך התיאבון שלו לא ניזוק. וכך ניתן להבין, מדוע במצבים מסויימים, יכולים החרדים להיות חברים בכל קואליציה. ואם ננסה להבחין בין ממשלת הליכוד לממשלת המערך, הרי שמעשית, פרט לכסף אין הבדל. הליכוד נותן לחרדים כסף, ואילו המערך אף הוא מוכן לתת כסף. ההבדל הקיים והיחיד הוא, בנושאים הקשורים לארץ ישראל, שכאן הרב שך מסתבך הרבה יותר.
מי שזוכר, היה זה הרב שך שלחם בחסידים או באלו אשר היו נגד החזרת שטחים. ומבחינה זו, ההוא הרבה יותר קרוב למערך מאשר לליכוד. ובכל זאת, הוא מעדיף את הליכוד על פני המערך. וכאן נשאלת השאלה מדוע. האם באמת שולמית אלוני היא זו שמפריעה לו?
ובכלל, מה ההבדל בין שולמית אלוני לחילונים אחרים. אמנם כלפי חוץ יאמר כל אחד, כי יש הבדל תהומי. ולכאורה בפשטות כך נראים ונשמעים הדברים. אבל מעשית, אין כל הבדל בינה שהיא צעקנית ואומרת את דבריה בגלוי, לבין אחרים שהם שקטים, משחקים אותה יפה, ועושים בשקט דברים שהם גרועים בהרבה.
מבחינה אידיאית חרדית, אין כל הבדל בין המערך לליכוד. אלו ואלו חילונים לתיאבון. וההבדל ביניהם, הם דוקא בענינים שיש לחרדים מה לומר בהם, אך המציאות היא, שדוקא באותם הנושאים לא נשמע את קולה של היהדות החרדית.
המבדיל העיקרי והרשמי שבין המערך לליכוד, הוא בנושאים הקשורים בשלימות הארץ. ודוקא כאן נבחין, שלא זה מה שמפריע לחרדים בענין הקואליציה. והשאלה היא, מדוע דוקא בנושא, שכאן כבר יש הרבה פחות תיאבון, לא נשמע את הרב שך מציב תנאים.
מעשית, לו ישבו החרדים בקואליציה הנוכחית, היתה לשולמית אלוני בעיה רצינית. זו היתה מונעת ממנה הרבה דברים. כל בר דעת מבין, כי לשותפים קואליציונים משלמים מחיר. עובדה היא, שהיא הסכימה לוותר על משרד החינוך, בגלל שקלטה כי היא חרגה מן המותר. ולכן, אם הרב שך הוא מאלו אשר מחפש תועלת, הרי שהישיבה בקואליציה זו התועלת. זו סותמת את הדרך ליצורים דוגמתה של שולמית אלוני.
לא אחטא לאמת, אם אקבע, כי אפשר גם לטעון, כי שולמית אלוני אף היא חטאיה לתיאבון בלבד. ובואו נעמיד אותה במבחן, האם תעשה הכל למען האידיאה שלה, למרות שזו יכולה לגרום לה להפסיד מנדטים בכנסת?
מן הנסיון למדנו, כי החשבון הזה קבע אצל שולמית אלוני גם בעבר. היא חיפשה תמיד כל דרך אפשרי, כיצד להבטיח לעצמה קולות נוספים. כך, שבגישה הזו יש הרבה תיאבון, ולאו דוקא להכעיס.
הזעקות שלה נגד הדת, מטרתם היא לזכות באהדה. נמצא הרבה פוליטיקאים הזועקים ועושים מה שעושים, רק מפני שהם מאמינים כי זו תקדם אותם. ולכן, התנגדות של הרב שך לשבת יחד עימה בקואליציה אחת, מפני שהיא נחשבת בעיניו מומרת להכעיס, זו אינה מוצדקת.
בכדי שהדברים לא ישמעו בצורה לא נכונה, נדגיש, שאין הכוונה בשורות אלו לקבוע כי יש לשבת עם שולמית אלוני. חלילה וחלילה. אך לא מן הסיבה שהרב שך הסביר אותה, ולא בגלל החילוק שהוא עשה בין להכעיס לתיאבון, כי ההבחנה הזו היא לא נכונה.
אין עוד בדורנו פוליטיקאים שהם אנשי אידיאה. בקרב השמאלנים היו לנו בעבר הלא רחוק אנשי מפ”ם שהיו מהם אידיאליסטים. אותו דבר היה גם בכמה ממפלגות הימין. אך אלו חלקם כבר הלכו מן העולם, אחרים הזקינו, ואחרים פרשו לבתיהם ואינם עוד במרכז הבמה הפוליטית.
כיום הפוליטיקאים כוונתם אחת ויחידה, וזו “תאוות השלטון”, ולכן הגישה אליהם חייבת להיות שונה בתכלית. לראות עם מי נשיג יותר למען הדת, ועם מי חלילה לא נשיג. היכן שנשיג עימם צריך ללכת, ועם מי שלא נשיג, עימם אסור ללכת. אך בשום אופן אי אפשר לחלק על פי חלוקתו של הרב שך.
