הרב שך אינו מכיר במושג ששמו “מועצת גדולי התורה” שמקבלים בה החלטות יחדיו, הוא רוצה להיות מעל ל“מועצת”
מאמצים רבים נעשו על ידי רודפי שלום למיניהם בשנה האחרונה, לנסות ולהחזיר את הרב שך למסגרת האגודאית, כאשר הציעו לו כמעט הכל. מוכנים היו לצרף עוד רבנים ליטאים למועצת גדולי התורה, ואף הסכימו כי הוא יהיה הראשון מבין חברי הנשיאות של מועצת גדולי התורה. ובכל זאת, הרב שך מתנגד לכך ואינו רוצה לשמוע מ“אחדות”. הוא חזר ואמר את מה שהוא השמיע בשנה האחרונה הרבה פעמים כי מדיניותו היא, “שלום כן אחדות לא”.
הדבר לכאורה צריך הרבה הסבר. מה פירושם של הדברים, והאם אכן שייך שלום ללא אחדות, אך ננסה בשורות אלו להבין, מה מפריע להרב שך ה“אחדות” עד כדי כך, שהוא מדגיש בכל מצב, כי הוא נגד ה“אחדות”, זו מפריע לו יותר מכל, וגם כאשר יושבים יחדיו, הוא יברך על ה“שלום”, ולא יזכיר את ה“אחדות”. וכאשר הוא נשאל, הוא אומר במפורש, כי הוא נגד ה“אחדות”.
מה פירוש של “אחדות”? מי שלמד את ה“אחדות” האגודאית, זו ששררה לכאורה במשך כשבעים שנה, יודע, כי אין פירושם של דברים, כי מי שהוא חסיד הופך חלילה לליטאי, ומי שהוא ליטאי הופך לחסיד. מדובר ב“אחדות” שהיא שונה בתכלית. כזו, המכירה ב“נהרא נהרה ופשטי’”, שפירושו, שכל אחד ממשיך על פי דרכי אבותיו ורבותיו, ואין בכך סתירה. ה“אחדות”, התבטאה במסגרת, זו אשר ישבו בה יחדיו, ודאגו למסגרות משותפות. בכל עניני הציבור, פעלו במשותף, וכך הצליחו להתגבר על מכשולים רבים. ה“אחדות” הזו, הספיקה, בכדי שהציבור החרדי יוכל להתקיים יחדיו.
ברור, של“אחדות” זו היה מחיר, והיא ההכרה של אחד במשנהו. גם אם מדובר היה בגירסאות שונות. ולדוגמא, זה התפלל נוסח אשכנז וזה נוסח ספרד, אבל כיבדו והכירו זה בזה. וכך, יכלו לשבת במסגרת העליונה והמובילה ששמה היה “מועצת גדולי התורה”, כל החוגים. כאלו המוכנים אדמורי”ם, וכאלו המכונים “רבנים” וכאלו המכונים “ראשי ישיבות”. לא היה בכך סתירה כלל. כל מנהיג, צורף למסגרת זו, ואלו ישבו יחדיו.
לא היה זה סוד, כי ראשי הישיבות הליטאיות שהיו חברי מועצת גדולי התורה, מתפללים בנוסח שונה מן האדמורי”ם, ואף ברור היה, כי מנהגיהם שונים. גם לבושם היה שונה. ובכל זאת, כל אלו היו משניים. מה שחשוב היה, כי בנושאים ציבוריים, הכיוון והרצון הוא אחיד, וזה מה שהוביל את גדולי ישראל לדחוף ל“אחדות” זו, שהיתה חשובה לכלל ישראל.
נוסיף ונקבע, כי ה“אחדות” הזו, היתה חשובה לא רק מבחינת המאבק החרדי בחילונים מהרסי הדת, אלא אף מבחינת היחסים הפנים חרדים. העובדה שאלו ישבו יחדיו, זו מנעה מחלוקת בין הקבוצות השונות. ולדוגמא, גם אז היו ליטאים וחסידים באגודת ישראל, ולא שמענו מושג שכזה של “ליטאים” או “חסידים”, זה היה מוזר לגמרי. ולא בגלל שזה לא היה קיים, אלא בגלל שזה לא היה חשוב כלל. ה“אחדות” שבין גדולי ישראל במסגרת המשותפת, מנעה את העיסוק בנושא שהוא משני ואף לא רצוי.
אך כמובן, שעל רצון זה, שילמנו מחיר מסויים. לא היה עוד המשחק של מי גדול יותר. אמנם, באגודת ישראל עצמה, נאלצו מידי פעם לערוך בחירות פנימיות, ואלו גרמו בעיות, מאחר והצד המפסיד תמיד לא מרוצה. אבל, זו לא יצרה פילוגים. ולדוגמא, אם ניקח את הבחירות הפנימיות האחרונות באגודת ישראל, למרות ששלמה לורנץ הפסיד, הוא אמנם זעם וכעס, ואף החרים את הועידה שאליה הוא שלח רק משלחת של ששה אנשים, אבל המסגרת נשארה כמות שהיא, ועובדה היא, שהרבנים הליטאים המשיכו לבא לישיבות מועצת גדולי התורה.
ובכל זאת, למרות ה “אחדות”, קרא, והתפלגו, והסיבה לכך, לא היתה בצד הבעלי בתים, העסקנים אלו שלכאורה היו צריכים להיות ראשונים ליצירת פילוג שכזה. ה“אחדות” נשברה, דוקא במועצת גדולי התורה. זה התחיל בפרשת הרוטציה, והסתיים בפרשת היחודיים, כאשר גדולי התורה כולל הליטאים היו נגד הרב שך, והוא נעלב ופרש מן המועצה ולא חזר אליה יותר.
מה הפריע להרב שך, שהיה שוה לו לשבור את ה“אחדות”? על כך מי שלמד את אותן השנים יודע, כי הרב שך רצה להיות מעל ל“מועצת גדולי התורה”. הוא לא קיבל את המושג הזה, שהחלטות מתקבלות על ידי כל גדולי התורה. הוא רצה להיות מעל לאחרים, ובשל כך הוא שבר את המועצה.
כאשר אנו לוקחים את הישיבה האחרונה של מועצת גדולי התורה, אשר בה השתתף הרב שך, ובוחנים מה הוא תבע ומה הרגיז אותו, היה זה, כאשר בנושא חלוקת התקציבים היחודיים, היו רוב רובם של גדולי התורה כולל הליטאים אלו אשר הסכימו עם מרן כ”ק האדמו”ר זצוק”ל בעל ה“לב שמחה” מגור, שטען כי יש לחלק את הכסף לכל מוסדות התורה בלי יוצא מן הכלל. שיקבלו על פי מכסת התלמידים שבכל ישיבה. ואילו הרב שך רצה, כי היחודיים יחולקו רק למוסדות מיוחסים, כאלו שהוא חפץ ביקרם. גדולי התורה לא קיבלו גישה זו, ומאחר וההכרעה היתה בניגוד לדעתו, הוא פרש ולא חזר יותר אליה.
מי ששמע אז את דבריו, ובעיקר את דברי פרשניו, טענו אלו, כי הרב שך הוא מעל ל“גדולים”, וכי דעתו שקולה כנגד דעת כולם. וכאן הם שברו את הבסיס של “מועצת גדולי התורה”. יצויין, כי בעבר, היו גדולים וענקים חברי מועצת גדולי התורה, והללו לא העיזו מעולם לתבוע תביעה שכזו. הבסיס שקבע כי דעתם של רוב הגדולים היא הקובעת, היתה מקובלת על הכל, למרות שהיו כאלו “גדולים” לא פחות מהרב שך, שיכלו לטעון כי דעתם היא הקובעת, ובכל זאת הבינו, כי ברגע שרוב גדולי התורה הבינו אחרת, דעת הרוב היא זו המתקבלת.
גם אם היו גדולים שלא היו מרוצים מהחלטות מסויימות. ומי שלומד את ההיסטוריה ואת הויכוחים שהיו בין גדולי ישראל בתחומים שונים, זוכר כי בנושאים רבים היו הגדולים חלוקים בדעותיהם, ובכל זאת, העקרון של הרוב הקובע התקבל על ידי הכל. ואילו הרב שך, רצה כאן שינוי קיצוני, כזה, המשנה את מה שהיה מקובל עד לפרישתו.
ועל רקע זה, הוא שבר את ה“אחדות”. הרב שך רצה להיות עליון מעל הכל, וידע כי במסגרת “מאוחדת”, הדבר הוא בלתי אפשרי.
וכך נבין, מדוע הרב שך כיום דוחה כל מי שהוא בעד ה“אחדות”. הרב שך מדגיש ואומר לכל, “שלום כן אחדות לא”. מאחר, ו“אחדות”, פירושו מסגרת אחת, וקבלת דעת הרוב, והרב שך אינו רוצה בכך.
וכאן, נקח לדוגמא את “מועצת גדולי התורה” הליטאית. שם, אכן הרב שך הוא מעל לכל. ולדוגמא, אם כל ה“גדולים” הליטאים יהיו בעד ענין מסויים, ואילו הרב שך יהיה נגד, הרי שדעת הרב שך היא הקובעת. וזה מה שהוא רוצה.
אך, אין לעג גדול יותר מ“מועצה” שכזו. ברגע שדעת הרב שך היא הקובעת, לשם מה זקוקים ליטאים ל“מועצת”, צריך לעלות לבית הרב שך, ומה שהוא אומר כך צריך לעשות. אין ערך כלשהו, לדעתם של הגדולים האחרים.
והאמת היא, כי הרב שך לא צריך “מועצת”, והסיבה לקיומה היא, כי מאחר ולחסידים יש מועצה משלהם, הרי שצריך שם שכזה בכדי שיהיה מגביל. רק לכן קיימת מועצת שכזו, אך בשום אופן לא כזו המכרעת בשאלות העומדות על סדר היום. כאן, מכריע עבורם אחד ויחיד והוא הרב שך.
הרצון ליצור סמכות עליונה, כזו שהיא מעל ל”מועצת גדולי התורה”, היא זו שמונעת את ה“אחדות” והיא זו ששברה את אגודת ישראל.
מי שיתבונן לרקע הפילוג בין חלקי האגודאים, ובעיקר בין הליטאים לחסידים, לבין מה שקורה בעיצומם של ימים אלה, וינסה להשוות בין אז להיום, מה השתנה, מה עושים אלו שלא עשו קודם לכן באגודת ישראל, ימצא כי אין משהו אידיאולוגי המשנה בין אלו לאלו. אך ורק הייצר השלטוני, והרצון להיות עליון, זו הקובעת אצל הרב שך.
הוא אינו מסוגל לחיות עם מה שקבעו ועשו גדולי ישראל במשך שמנים שנה, אשר הכריעו יחדיו ובעצה אחת. הוא רצה ורוצה להיות שונה ועליון, והדחף הזה, הוא שהוביל ומוביל את הרב שך.
ועל רקע זה, הוא שובר את השלום. הרב שך יודע, כי לא שייך שלום ללא אחדות. בו ברגע, שמתקיימים במסגרות נפרדות, הרי שזהו היפך השלום. ואם ניקח לדוגמא את היחס המזלזל של הליטאים ל“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, זו מספיקה בכדי להוכיח, כי הם שוברים ועושים הכל נגד ה“שלום”.
כאשר “מועצת גדולי התורה” האגודאית הכריעה בעד “יום תפילה”, בער”ח ניסן, לא הזכירו זאת הליטאים כלל. הם כתבו על היום תפילה, אך שאחרים קבעו זאת ולא “מועצת גדולי התורה” האגודאית. זו מוכיחה, כי אף בנושאים שכאלו, אשר לכאורה צריכים להיות מקובלים על כולם, ואין בהם משום מחלוקת, הם אינם יכולים ומסוגלים לכתוב כמו שצריך.
קיומה של “מועצת גדולי התורה” שמכריעה, מבלי שזו קיבלה את ה“רשות” של הרב שך, עומדת בסתירה למה שהם מבקשים להחדיר, כי אין מי שמסוגל ויכול להכריע פרט להרב שך.
זו תכליתה של ה“אחדות לא”. כאשר הרב שך קובע כי אין אחדות, הרי שגם שלום אין. מאחר וזו מובילה להתנהגות שכזו, וממילא זו גורמת להיפך השלום.
אם היה רצונו של הרב שך בשלום אמיתי, הוא היה חייב להכריז על “אחדות”. רק זו יכולה להבטיח שלום. אבל, הרב שך כיום, מתוך הרצון להיות עליון ומעל כולם, הוא שובר את השלום, ולכן, הוא כיום “אוייב השלום”. אין בדורנו עוד מי ששובר את השלום יותר ממנו.
יצויין, כי בדורנו ישנם רבים מן החסידים והליטאים הרוצים בשלום. הם נוכחו לדעת מה גרם הפילוג ליהדות החרדית, ולכן חשוב להם להחזיר את השלום. ורק אחד ויחיד מונע מהם את השלום, והוא הרב שך, אשר לו חשובה יותר מהכל עליונותו מעל לגדולי ישראל אחרים.
כאן מקור הצרה. המציאות היא, כי אין כיום “גדול” המקובל על הכל. עובדה היא, כי הרב שך אינו ה“גדול” של חסידי גור, בדיוק כפי שהאדמו”ר מגור אינו ה“גדול” של הליטאים. מצב זה נמשך שנים. היו יחידים שהיו מקובלים על הכל. ואילו הרב שך, שלא רק שאינו מקובל על הכל, בציבור החסידים הוא אינו מקובל כלל, כולל חסידי בעלז, שעבור אדמור”ם הוא מנהיגם ולא הרב שך.
אך, להרב שך חשובה יותר מכל תאוות העליונות, לכן הוא מתנגד ל“אחדות”, וממילא, הוא “אוייב השלום” בדורנו.
מאמצים רבים נעשו על ידי רודפי שלום למיניהם בשנה האחרונה, לנסות ולהחזיר את הרב שך למסגרת האגודאית, כאשר הציעו לו כמעט הכל. מוכנים היו לצרף עוד רבנים ליטאים למועצת גדולי התורה, ואף הסכימו כי הוא יהיה הראשון מבין חברי הנשיאות של מועצת גדולי התורה. ובכל זאת, הרב שך מתנגד לכך ואינו רוצה לשמוע מ“אחדות”. הוא חזר ואמר את מה שהוא השמיע בשנה האחרונה הרבה פעמים כי מדיניותו היא, “שלום כן אחדות לא”.
הדבר לכאורה צריך הרבה הסבר. מה פירושם של הדברים, והאם אכן שייך שלום ללא אחדות, אך ננסה בשורות אלו להבין, מה מפריע להרב שך ה“אחדות” עד כדי כך, שהוא מדגיש בכל מצב, כי הוא נגד ה“אחדות”, זו מפריע לו יותר מכל, וגם כאשר יושבים יחדיו, הוא יברך על ה“שלום”, ולא יזכיר את ה“אחדות”. וכאשר הוא נשאל, הוא אומר במפורש, כי הוא נגד ה“אחדות”.
מה פירוש של “אחדות”? מי שלמד את ה“אחדות” האגודאית, זו ששררה לכאורה במשך כשבעים שנה, יודע, כי אין פירושם של דברים, כי מי שהוא חסיד הופך חלילה לליטאי, ומי שהוא ליטאי הופך לחסיד. מדובר ב“אחדות” שהיא שונה בתכלית. כזו, המכירה ב“נהרא נהרה ופשטי’”, שפירושו, שכל אחד ממשיך על פי דרכי אבותיו ורבותיו, ואין בכך סתירה. ה“אחדות”, התבטאה במסגרת, זו אשר ישבו בה יחדיו, ודאגו למסגרות משותפות. בכל עניני הציבור, פעלו במשותף, וכך הצליחו להתגבר על מכשולים רבים. ה“אחדות” הזו, הספיקה, בכדי שהציבור החרדי יוכל להתקיים יחדיו.
ברור, של“אחדות” זו היה מחיר, והיא ההכרה של אחד במשנהו. גם אם מדובר היה בגירסאות שונות. ולדוגמא, זה התפלל נוסח אשכנז וזה נוסח ספרד, אבל כיבדו והכירו זה בזה. וכך, יכלו לשבת במסגרת העליונה והמובילה ששמה היה “מועצת גדולי התורה”, כל החוגים. כאלו המוכנים אדמורי”ם, וכאלו המכונים “רבנים” וכאלו המכונים “ראשי ישיבות”. לא היה בכך סתירה כלל. כל מנהיג, צורף למסגרת זו, ואלו ישבו יחדיו.
לא היה זה סוד, כי ראשי הישיבות הליטאיות שהיו חברי מועצת גדולי התורה, מתפללים בנוסח שונה מן האדמורי”ם, ואף ברור היה, כי מנהגיהם שונים. גם לבושם היה שונה. ובכל זאת, כל אלו היו משניים. מה שחשוב היה, כי בנושאים ציבוריים, הכיוון והרצון הוא אחיד, וזה מה שהוביל את גדולי ישראל לדחוף ל“אחדות” זו, שהיתה חשובה לכלל ישראל.
נוסיף ונקבע, כי ה“אחדות” הזו, היתה חשובה לא רק מבחינת המאבק החרדי בחילונים מהרסי הדת, אלא אף מבחינת היחסים הפנים חרדים. העובדה שאלו ישבו יחדיו, זו מנעה מחלוקת בין הקבוצות השונות. ולדוגמא, גם אז היו ליטאים וחסידים באגודת ישראל, ולא שמענו מושג שכזה של “ליטאים” או “חסידים”, זה היה מוזר לגמרי. ולא בגלל שזה לא היה קיים, אלא בגלל שזה לא היה חשוב כלל. ה“אחדות” שבין גדולי ישראל במסגרת המשותפת, מנעה את העיסוק בנושא שהוא משני ואף לא רצוי.
אך כמובן, שעל רצון זה, שילמנו מחיר מסויים. לא היה עוד המשחק של מי גדול יותר. אמנם, באגודת ישראל עצמה, נאלצו מידי פעם לערוך בחירות פנימיות, ואלו גרמו בעיות, מאחר והצד המפסיד תמיד לא מרוצה. אבל, זו לא יצרה פילוגים. ולדוגמא, אם ניקח את הבחירות הפנימיות האחרונות באגודת ישראל, למרות ששלמה לורנץ הפסיד, הוא אמנם זעם וכעס, ואף החרים את הועידה שאליה הוא שלח רק משלחת של ששה אנשים, אבל המסגרת נשארה כמות שהיא, ועובדה היא, שהרבנים הליטאים המשיכו לבא לישיבות מועצת גדולי התורה.
ובכל זאת, למרות ה “אחדות”, קרא, והתפלגו, והסיבה לכך, לא היתה בצד הבעלי בתים, העסקנים אלו שלכאורה היו צריכים להיות ראשונים ליצירת פילוג שכזה. ה“אחדות” נשברה, דוקא במועצת גדולי התורה. זה התחיל בפרשת הרוטציה, והסתיים בפרשת היחודיים, כאשר גדולי התורה כולל הליטאים היו נגד הרב שך, והוא נעלב ופרש מן המועצה ולא חזר אליה יותר.
מה הפריע להרב שך, שהיה שוה לו לשבור את ה“אחדות”? על כך מי שלמד את אותן השנים יודע, כי הרב שך רצה להיות מעל ל“מועצת גדולי התורה”. הוא לא קיבל את המושג הזה, שהחלטות מתקבלות על ידי כל גדולי התורה. הוא רצה להיות מעל לאחרים, ובשל כך הוא שבר את המועצה.
כאשר אנו לוקחים את הישיבה האחרונה של מועצת גדולי התורה, אשר בה השתתף הרב שך, ובוחנים מה הוא תבע ומה הרגיז אותו, היה זה, כאשר בנושא חלוקת התקציבים היחודיים, היו רוב רובם של גדולי התורה כולל הליטאים אלו אשר הסכימו עם מרן כ”ק האדמו”ר זצוק”ל בעל ה“לב שמחה” מגור, שטען כי יש לחלק את הכסף לכל מוסדות התורה בלי יוצא מן הכלל. שיקבלו על פי מכסת התלמידים שבכל ישיבה. ואילו הרב שך רצה, כי היחודיים יחולקו רק למוסדות מיוחסים, כאלו שהוא חפץ ביקרם. גדולי התורה לא קיבלו גישה זו, ומאחר וההכרעה היתה בניגוד לדעתו, הוא פרש ולא חזר יותר אליה.
מי ששמע אז את דבריו, ובעיקר את דברי פרשניו, טענו אלו, כי הרב שך הוא מעל ל“גדולים”, וכי דעתו שקולה כנגד דעת כולם. וכאן הם שברו את הבסיס של “מועצת גדולי התורה”. יצויין, כי בעבר, היו גדולים וענקים חברי מועצת גדולי התורה, והללו לא העיזו מעולם לתבוע תביעה שכזו. הבסיס שקבע כי דעתם של רוב הגדולים היא הקובעת, היתה מקובלת על הכל, למרות שהיו כאלו “גדולים” לא פחות מהרב שך, שיכלו לטעון כי דעתם היא הקובעת, ובכל זאת הבינו, כי ברגע שרוב גדולי התורה הבינו אחרת, דעת הרוב היא זו המתקבלת.
גם אם היו גדולים שלא היו מרוצים מהחלטות מסויימות. ומי שלומד את ההיסטוריה ואת הויכוחים שהיו בין גדולי ישראל בתחומים שונים, זוכר כי בנושאים רבים היו הגדולים חלוקים בדעותיהם, ובכל זאת, העקרון של הרוב הקובע התקבל על ידי הכל. ואילו הרב שך, רצה כאן שינוי קיצוני, כזה, המשנה את מה שהיה מקובל עד לפרישתו.
ועל רקע זה, הוא שבר את ה“אחדות”. הרב שך רצה להיות עליון מעל הכל, וידע כי במסגרת “מאוחדת”, הדבר הוא בלתי אפשרי.
וכך נבין, מדוע הרב שך כיום דוחה כל מי שהוא בעד ה“אחדות”. הרב שך מדגיש ואומר לכל, “שלום כן אחדות לא”. מאחר, ו“אחדות”, פירושו מסגרת אחת, וקבלת דעת הרוב, והרב שך אינו רוצה בכך.
וכאן, נקח לדוגמא את “מועצת גדולי התורה” הליטאית. שם, אכן הרב שך הוא מעל לכל. ולדוגמא, אם כל ה“גדולים” הליטאים יהיו בעד ענין מסויים, ואילו הרב שך יהיה נגד, הרי שדעת הרב שך היא הקובעת. וזה מה שהוא רוצה.
אך, אין לעג גדול יותר מ“מועצה” שכזו. ברגע שדעת הרב שך היא הקובעת, לשם מה זקוקים ליטאים ל“מועצת”, צריך לעלות לבית הרב שך, ומה שהוא אומר כך צריך לעשות. אין ערך כלשהו, לדעתם של הגדולים האחרים.
והאמת היא, כי הרב שך לא צריך “מועצת”, והסיבה לקיומה היא, כי מאחר ולחסידים יש מועצה משלהם, הרי שצריך שם שכזה בכדי שיהיה מגביל. רק לכן קיימת מועצת שכזו, אך בשום אופן לא כזו המכרעת בשאלות העומדות על סדר היום. כאן, מכריע עבורם אחד ויחיד והוא הרב שך.
הרצון ליצור סמכות עליונה, כזו שהיא מעל ל”מועצת גדולי התורה”, היא זו שמונעת את ה“אחדות” והיא זו ששברה את אגודת ישראל.
מי שיתבונן לרקע הפילוג בין חלקי האגודאים, ובעיקר בין הליטאים לחסידים, לבין מה שקורה בעיצומם של ימים אלה, וינסה להשוות בין אז להיום, מה השתנה, מה עושים אלו שלא עשו קודם לכן באגודת ישראל, ימצא כי אין משהו אידיאולוגי המשנה בין אלו לאלו. אך ורק הייצר השלטוני, והרצון להיות עליון, זו הקובעת אצל הרב שך.
הוא אינו מסוגל לחיות עם מה שקבעו ועשו גדולי ישראל במשך שמנים שנה, אשר הכריעו יחדיו ובעצה אחת. הוא רצה ורוצה להיות שונה ועליון, והדחף הזה, הוא שהוביל ומוביל את הרב שך.
ועל רקע זה, הוא שובר את השלום. הרב שך יודע, כי לא שייך שלום ללא אחדות. בו ברגע, שמתקיימים במסגרות נפרדות, הרי שזהו היפך השלום. ואם ניקח לדוגמא את היחס המזלזל של הליטאים ל“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, זו מספיקה בכדי להוכיח, כי הם שוברים ועושים הכל נגד ה“שלום”.
כאשר “מועצת גדולי התורה” האגודאית הכריעה בעד “יום תפילה”, בער”ח ניסן, לא הזכירו זאת הליטאים כלל. הם כתבו על היום תפילה, אך שאחרים קבעו זאת ולא “מועצת גדולי התורה” האגודאית. זו מוכיחה, כי אף בנושאים שכאלו, אשר לכאורה צריכים להיות מקובלים על כולם, ואין בהם משום מחלוקת, הם אינם יכולים ומסוגלים לכתוב כמו שצריך.
קיומה של “מועצת גדולי התורה” שמכריעה, מבלי שזו קיבלה את ה“רשות” של הרב שך, עומדת בסתירה למה שהם מבקשים להחדיר, כי אין מי שמסוגל ויכול להכריע פרט להרב שך.
זו תכליתה של ה“אחדות לא”. כאשר הרב שך קובע כי אין אחדות, הרי שגם שלום אין. מאחר וזו מובילה להתנהגות שכזו, וממילא זו גורמת להיפך השלום.
אם היה רצונו של הרב שך בשלום אמיתי, הוא היה חייב להכריז על “אחדות”. רק זו יכולה להבטיח שלום. אבל, הרב שך כיום, מתוך הרצון להיות עליון ומעל כולם, הוא שובר את השלום, ולכן, הוא כיום “אוייב השלום”. אין בדורנו עוד מי ששובר את השלום יותר ממנו.
יצויין, כי בדורנו ישנם רבים מן החסידים והליטאים הרוצים בשלום. הם נוכחו לדעת מה גרם הפילוג ליהדות החרדית, ולכן חשוב להם להחזיר את השלום. ורק אחד ויחיד מונע מהם את השלום, והוא הרב שך, אשר לו חשובה יותר מהכל עליונותו מעל לגדולי ישראל אחרים.
כאן מקור הצרה. המציאות היא, כי אין כיום “גדול” המקובל על הכל. עובדה היא, כי הרב שך אינו ה“גדול” של חסידי גור, בדיוק כפי שהאדמו”ר מגור אינו ה“גדול” של הליטאים. מצב זה נמשך שנים. היו יחידים שהיו מקובלים על הכל. ואילו הרב שך, שלא רק שאינו מקובל על הכל, בציבור החסידים הוא אינו מקובל כלל, כולל חסידי בעלז, שעבור אדמור”ם הוא מנהיגם ולא הרב שך.
אך, להרב שך חשובה יותר מכל תאוות העליונות, לכן הוא מתנגד ל“אחדות”, וממילא, הוא “אוייב השלום” בדורנו.
