יום חמישי, 29 במרץ 2012

מי מבזה את ה“מרן” הליטאי?

ה“חפץ חיים” ור’ חיים עוזר לא היו זקוקים שינהלו עבורם מערכה שיכתירו אותם בתואר של “מרן”, כאשר זקוקים להלחם למען הכתרת הרב שך בתואר זה, אז משהו לקוי בו

זה כבר שנים שהמערכה הזו נמשכת, והם אינם קולטים, כי הם במו ידיהם עושים את הנזק הגדול ביותר להרב שך. מי שיתבונן היטב במה שקורה, מי הם המנהלים את המערכה הזו, ומה הם יוצרים, יגיע מהר מאוד למסקנה, שאם יש מי שהפסיד את התואר, ומי שהולך ומתרחק מהיותו גדול שיהיה מקובל על הציבור כולו, זה לא אחר, מאשר מי שהם כל כך נלחמים עבורו שיכתירו אותו בתואר לא לו.
    שמענו על הרבה סוגי מחלוקת. היו רבנים שנלחמו על כסאותיהם, והיו אחרים שניהלו מחלוקות בנושאים אחרים, אך, זו לראשונה בהיסטוריה של אגודת ישראל, שיש מי שנלחם ובכח, שיכתירו אותו בתואר של “מרן”. הציבור אינו רוצה בכך, והפוליטיקאים שלו עושים כל מאמץ ובכל הזדמנות, לתבוע עבורו את התואר.
    אם נחזור אחורנית, נמצא, כי הגדולים שהיו ראויים לתואר של “מרן”, זכו לכך גם בלי פוליטיקאים ובלי מי שדחפו לכך. אם ניקח לדוגמא את ה“חפץ חיים” או את ר’ חיים עוזר גרודזינסקי שהיו ממנהיגי הליטאים, ובכל זאת, בציבור החסידי הכתירו אותם בתוארים המכובדים ביותר. וזאת, מפני שהיו ראויים לכך.
    כלל גדול למדנו במשך השנים, כי מי שראוי לתואר, יזכה לכך גם אם לא ילחם למען התואר. מי שהוא “גדול” באמת, מכירים בכך. אך, מי שלקוי אצלו משהו, כזה שאין לו את התכונות של “גדול”, או יותר נכון כזה שיש לו את כל הצדדים האפלים והנגטיביים של “גדול”, אחד כזה זקוק לפוליטיקאים שילחמו עבורו שיכתירו אותו בתואר של “מרן”.
    אבל, האמננו שהליטאים קלטו את הטעות שעשו בשעתו כאשר נלחמו למען הענין, והם מבינים כי הם אלו הגורמים רעה להרב שך, מתברר כי הם לא קלטו כלל, ועד כדי כך, שהם ממשיכים להשפיל את הרב שך. בכך שהם מעלים נושא שכזה לדיון בועידה, הם גורמים לזלזול גדול יותר בתואר “מרן”.
    בואו נקח לרגע בחשבון, כי הם הצליחו בועידה, וכי מעתה יכתירו את הרב שך בתואר “מרן”, האם יהיה עוד ערך לתואר הזה שהשיגו אותו בכח? האם זו לא היתה נרשמת בציבור החרדי, שהרב שך זכה לתואר בכח, ולא בזכות?
    היכן מוחם של הפוליטיקאים של הרב שך, ואיך זה שהם אינם קולטים, כי הם עושים עוול להרב שך, בכך שהם בכלל מעלים את הנושא. אבל, מתברר עתה, כי לא הכבוד של הרב שך זה מה שחשוב לפוליטיקאים. הפוליטיקה, הרצון לשלוט אלו מובילים אותם, והרב שך הוא לא יותר מאשר אמצעי לביצוע מזימתם.
    נהיה גלויים ונאמר, כי בניגוד לחסיד המאמין ברבו, ליטאים מן הסוג של תלמידיו של הרב שך אינם מאמינים בהרב שך כפי שחסיד מאמין ברבו. כאן ההבדל הגדול ביניהם. כי לו היה כבודו של הרב שך כל כך חשוב להם, הם לא היו מעיזים כלל להעלות את הנושא.
    חסידי גור או וויזניץ מעולם לא העלו את התביעה כי יכתירו את רבותיהם בתואר של “מרן”. הם לא יצאו למלחמה בליטאים על שאינם עושים זאת. להם ברור, כי עצם העיסוק בנושא אין השפלה גדולה מזו.
    מי שיתבונן ויעמיק בנושא, ימצא, כי המאבק על התואר הוא ענין לבעלי בתים בלבד, או לבעלי תאוה כאלו המחפשים כבוד, ולא למי שהוא “גדול” באמת. מי שקורא את העתונות החרדית, ימצא, כי לשמם של עסקנים מצרפים תוארים שאינם ראויים להם כלל. וישנם מתוכם העושים הכל בכדי שהתואר יהיה גדול יותר. הם יודעים כי מדובר בשקר אחד גדול, אך כפי שהפוליטיקה היא שקר, הרי גם התוארים הללו הם שקר אחד גדול.
    אין צורך להרחיק לכת, בכדי להוכיח, כי עסקן שהוא עם הארץ, כזה שמעולם לא שנה, מכתירים אותו בתואר של “הרב”, ואילו אחרים, כאלו אשר הם תלמידי חכמים, ויש להם סמיכה לרבנות, ובכל זאת יכתבו עליהם רק ר’ ועל כמה מהם אף יכתבו “מר”.
    ובאשר לגדולי ישראל, היו מהם שאף התחננו ובקשו כי ימעטו בתוארים. היו מהם ענוים, כאלו אשר לא היו מוכנים לדבר עם מי שכיבדם יותר מדי. כוחם של אלו היה, שגם אם לא רצו, הכירו בתואר, והכתירו אותם בתוארים שהיו ראויים להם.
    וכאן בעצם מונחת הבעיה של הרב שך. הוא אינו מקובל על רוב רובו של הציבור החרדי. הוא יודע כי עבורם הוא אינו “מרן”. ולכן, אם לא ילחם למען התואר, הוא לא יזכה לו. ובשביל כך הוא זקוק לפוליטיקאים שילחמו עבורו, ושיעשו לו את המלאכה.
    אך, איזה טעם יש למערכה שכזו, כאשר במקום שזו תוסיף לו כבוד, היא משפילה אותו עד עפר. שוב ושו עסוק הציבור בשאלה הזו, האם צריך להכתיר את הרב שך בתואר “מרן”, ורוב רובו של הציבור מגיע למסקנה, כי הוא אינו ראוי לתואר זה. ועובדה היא, כי פרט לעתון שלו, שהוא אחראי עליו, רק שם מכתירים אותו בתואר זה.
    זה לכשעצמו מספיק, בכדי שנבין, כי לליטאים בעיה גדולה עם התואר “מרן” של הרב שך. לא נמצא בעולם כולו עתון שאינו ליטאי או קרוב אליהם, שיכתיר את הרב שך בתואר זה. בעוד, שגדולים מן הסוג של “החפץ חיים”, הכתירו בתוארים שכאלה גם בעתונים אחרים שאינם ליטאים או קרובים להם.
    ובכדי לקלוט זאת, בואו וראו מה עשו אנשי סאטמאר בעת שהם היו ידידיו ומעריציו של הרב שך, כאשר בבחירות תשמ”ט כשהרב שך רץ בנפרד, והם היו אלו אשר סייעו לו בכל דרך, אף הם לא הכתירו בעתונם “דער איד” את הרב שך בתואר של “מרן”, אפילו שם לא יכל הרב שך לזכות לכך, למרות שמדובר היה בידידיו ומעריציו.
    ולכן, קיוינו, כי אלו אשר מבקשים את טובתו של הרב שך, יקלטו ויבינו, כי עצם המאבק על התואר, זה לכשעצמו הוא הבזיון הגדול ביותר בשבילו. וכי מבחינתם צריך היה להיות עדיף, שכלל לא לעסוק בנושא.
    אך, הם בכל זאת עוסקים בנושא, והמסקנה האחת והיחידה שאנו מגיעים אליה, היא, כי לא הכבוד של הרב שך חשוב להם, אלא הרצון להפיק מכך משהו אחר לגמרי, והוא הרצון להיות החזקים בשוק הפוליטי.
    מי שילמד היטב את הנעשה בציבור החרדי, כיצד מורכבים יחסי הכוחות, נמצא, כי “בחירות פנימיות” הוא אחד הדברים השנואים ביותר. והסיבה לכך, מפני שהעסקנים השולטים לא יכולים להתמודד ולהצליח. הם זוכים לכוחם, אך ורק מכוחם של ה“גדולים” שהם בוחרים בהם.
    וכפי שאמר אברהם רביץ לא אחת, כי הוא מתנגד שהציבור יבחר במועמד לכנסת. מבחינתו, רק ה“גדולים” הם אלו שצריכים להכריע, מאחר ונציגי הציבור החרדים הם “שלוחא דרבנן”.
    מי שישמע היטב את הדברים, יחשוה לרגע כי איש הציבור מתכוון לכך. אך אין שקרן גדול מזה האומר זאת. כוונתם היא אחרת לגמרי. הם יודעים, כי רק כך הם יכולים להבטיח לעצמם את המקום בכנסת.
    ומי לנו יותר מאברהם רביץ דוגמא חיה לכך. לו היו בחירות פנימיות במפלגה הליטאית, אין ספק כי הוא לא היה זוכה במקום הראשון. ולכן, הוא צריך את הסדר הזה, כי רק כך יש לו סיכוי לשרוד.
    ובדיוק כך קורה גם במאבקי הכח שבין הליטאים לחסידים. לכל צד חשוב כי ה“גדולים” שלו יהיו חזקים יותר, כי באותו רגע שה“גדול” הוא בידי האחר, אוטומטית השני חזק יותר.
    את זאת למדנו במשך שנים באגודת ישראל, וזה בעצם מה שקורה עתה בין החסידים לליטאים באגודת ישראל. הליטאים לא יסכימו לאחדות, כל עוד לא יבטיחו כי הרב שך יהיה המכריע. באותו רגע שהרב שך יהיה זה אשר יקבע את הדברים, אז הם יסכימו לאחדות, כי פירושם של דברים, שהם ישלטו בכל.
    ולכן, זקוקים הליטאים כי רק את הרב שך יכתירו בתואר “מרן” ובכך לתת לו מעמד מועדף. זה נחוץ להם פוליטית. ועל חשבון זה, הם אינם חסים על כבודו של הרב שך ומשפילים אותו. להם חשוב הרבה יותר הכח הפוליטי, זה עומד מעל לכל שיקול אחר, ובודאי שמעל ל“כבוד התורה”.
    במאבק זה על התואר “מרן” אנו לומדים, עד כמה צבועים הם, כאשר הם מטיפים באחרים כי הם פוגעים ב“כבוד התורה”, וכי יש להיאבק למען כבודו של גדול. לו היו הם באמת מאמינים במה שהם אומרים, היו הם צריכים להיות אלו הלוחמים בכל הכח, באלו אשר קמו ותבעו את עלבונו של הרב שך בכך שאין מכתירים אותו בתואר “מרן”, אין מי שפגע ופוגע בכבודו של הרב שך יותר מהם.
    ולעצם הענין, האם ראוי הרב שך לתואר של “מרן”? על כך התשובה היא אחת ויחידה, מי שפילג את היהדות החרדית, ומי שהחדיר בה כל כך הרבה שנאה ומחלוקת, שזה מאתיים שנה לא היתה כזאת בכלל ישראל, אחד שכזה, ראוי לתואר אחר לגמרי. את התואר “מרן” הוא נושא אך ורק עבור בעלי מחלוקת, אלו אשר רצו בדרך זו. אך, כאשר עוסקים אנו בכלל ישראל, באלו אשר בורחים מן המחלוקת, והמחפשים ורוצים אחדות, עבורם, הרב שך אינו יכול להיות “מרן”. לא ממנו וממעשיו לומדים, אלא ההיפך, עמו נלחמים, כי הוא מביא לעולם החרדי חורבן גדול.
    לא היה במאתיים השנים האחרונות בעל מחלוקת בהיקף שכזה. הרב שך יצר משהו חדש, כזה, אשר שבר את יסודות היהדות החרדית. כאשר קבע ביחסיו עם החסידים “שלום כן אחדות לא”, הוא הכריז קבל עם ועולם, כי אינו חוזר בתשובה, וכי הוא אינו מוותר על המחלוקת. כל עוד לא קיימת אחדות, ממילא גם אין שלום. וההוכחה הגדולה לכך, הם אירועי השבועיים האחרונים, שהוכיחו קבל עם ועולם, כי שלום מן הסוג הזה, הוא סינתטי ולא יציב.
    הרב שך בחייו כבר לא יזכה לתואר “מרן”. גם אם יתפכחו הליטאים ויסכימו כי הכל מכתירים הכל בתואר זה, יזכרו תמיד, כי הרב שך נאבק בכדי להשיג זאת, ומי שזקוק למאבק שכזה, התואר הוא מזוייף, ולא כזה אשר הציבור מכיר ומאמין בו.
    הרב שך הוא “גדול”, אך כאן לזכור, כי הוא “גדול” במחלוקת ובשנאת ישראל. עם כולם הוא נלחם. תחילה עם החסידים ועתה עם הספרדים. הוא אינו יודע שלום ואחדות מהי. ועובדה היא, כי מאז שהוא שולט על המפלגה הליטאית, הוא לא ויתר יום אחד על המחלוקת.