רשעות וטמטום

הרב שך מנסה בכח להכחיש כי הוא אוייב את חסידות בו בזמן שברוב שנות חייו הכריז מערכה נגד כל חוגי החסידים

למדנו כלל, מילתא דעבידי לגלויי, איניש לא משקרי. כל מי שהוא בגדר של אדם, לא ישקר כאשר ניתן להוכיח, ויודע בוודאות כי הענין יתגלה. אך, מי שבכל זאת משקר, כזה שאינו לוקח בחשבון את הצד הזה של המטבע, סימן שהוא אפילו לא בגדר של אינשי.
    ולכן, כאשר אנו עוסקים בהרב שך, וגישתו לחסידים, המסקנה המתבקשת מדבריו, כי הוא איבד צלם אנוש, וכי אינו יותר בגדר זה. הוא משקר בפנים, למרות שהדברים ברורים גלויים וידועים.
    בשבוע שעבר, השתולל הרב שך, הוא זעם על הרשימה שכתב הרב מנחם פרוש, אשר בו הוא מציין, כי הבעיה עם הרב שך, כי הוא לוחם בחסידים. הרב שך זעק כי אין זה נכון, וכי הוא מתכוון רק לחב”ד. אך, בדיחה זו שמעו כבר גם בעבר, ולמרות שהוא רוצה ליצור תדמית זו, הוא במעשיו גורם שהאמת תצא לאור, יידעו ויבחינו כי הוא לוחם בחסידות בכלל, גם בנושאים שאין להם כל קשר לחב”ד, ואף רחוקים מהם.
    בואו ונתעלם לרגע מחב”ד כליל, ונבחן את מעשיו של הרב שך. איך מתפרשים מעשיו אם לא מלחמה בחסידות. אם נלך לאחור, נזכיר לו שוב, את מה שעשה לחסידות סטריקוב, למי שהאדמו”ר שם הוא מידידיו האישיים, מי שלא רצה להצטרף למועצת גדולי התורה של החסידים, אך ורק מפני שרצה לשמור על קשר, ולחיות עמו בשלום. ודוקא לאדמו”ר הנושא עמו “זכות” זו, הוא לא היה מוכן למחול לו על ה“עוון” שהוא בונה “ישיבה חסידית” ובבני ברק, ויצא למלחמת חרמה באדמו”ר מסטריקוב. הדברים גלויים וידועים. הוא הכריח את הרב זילברשטיין לתבוע מחדש שטח שבמשך 12 שנה הוא לא בנה שם, אין לו את הכסף, ואף עתה אין לו ענין בבניה, וכל זאת, אך ורק בכדי למנוע מחסידים ישיבה נוספת בעיר.
    והנה, בכדי לראות עד היכן מגיעה שנאתו העזה של הרב שך לחסידים, נראה במה שקורה בימים אלה, העיריה קבעה, כי אם תוך 4 חודשים לא יבנו הליטאים בשטח זה, יעבירו את השטח לחסידי סטריקוב. ומאז, עברו יותר מארבעה חודשים, וכלל אין מתכוונים לבנות שם. השטח נשאר ריק, ואין לליטאים ענין בו. הדבר האחר והיחיד שהרב שך אינו רוצה, זו בניית “ישיבה חסידית” נוספת בעיר.
    מה צריך יותר מזה, בכדי להיווכח, עד להיכן מגיעה שנאתו העזה של הרב שך לחסידות. כאשר מדובר בחסידות שהיא אינה באגודת ישראל, ורחוקה מחב”ד כמטחוי קשת, ומדובר באדמו”ר ידיד קרוב להרב שך, ולמרות הכל, העובדה שהם “חסידים” זו גרמה לכך שיהיו מוקצים.
    בואו ונזכיר להרב שך דבר נוסף. איזו מלחמה הוא קידש נגד החינוך החסידי. כל ילד יודע, כי לחב”ד בירושלים מוסדות משלה, ואין לה כל ענין במוסדות חינוך אלה. למי שהיה ענין בבית ספר חסידי, היו אלו חסידויות כמו סלונים, שסבלו במשך שנים מן החינוך הליטאי, היכן שהחדירו בראש הבנות, כי בחור מישיבה חסידית הוא “עם הארץ” ו“בעל הבית” והבנות לא רצו לשמוע מבחורים כאלו. אלו היו זקוקים לבית ספר משלהם, בכדי שיחנכו בנות ברוח החסידות, ולא ייאלצו להתבייש כאשר הן מתחתנות עם בחור מישיבה חסידית.
    מדובר בבית ספר ענק, כזה אשר יש מספיק כיתות לכל, ואין כלל בעיה של ליטאים או חסידים, לכל צד כמה וכמה כיתות, ויכולים לקיים את עצמם. והנה, הרב שך יצא למלחמה חרמה, הוא עשה כל שביכולתו, למנוע את הקמת “בית יעקב החסידי”, ולולא המאבק העיקש שניהלו החסידים, שהחליטו ללכת באש ובמים בענין, למרות הצרות שעשה להם שר הפנים אריה דרעי על פי הוראת הרב שך, הם הקימו את בית יעקב החסידי והצליחו הצלחה רבה. אין זה פלא, שיש היום בבית ספר זה, יותר בנות מאשר בבית הספר הליטאי.
    אולי יסביר הרב שך, מדוע הוא התנגד להקמת בית ספר החסידי. הדבר קרה לא רק בירושלים, גם בבני ברק ובמקומות אחרים. מדוע הרב שך הקדיש כל כך הרבה מאמצים למנוע את קיומן?
    עוד על הרב שך להסביר, איזה קשר יש לענין עם חב”ד, מדובר במוסדות שחב”ד מחוצה להן, יש להם מוסדות משלהם, והמאבק של הרב שך, הוא אך ורק עם חסידויות שעימן הוא מנהל עתה מו”מ לרשימה מאוחדת.
    לכן, כאשר הרב שך זועק וזועם כי אומרים לא נכון כאשר טוענים כי הוא לוחם בחסידות, הוא פשוט מאמין כי הציבור מטומטם ולא קולט. זו הבעיה של הרב שך, הוא לוחם נגד החסידים, ורוצה שיאמינו כי הוא אינו נגד החסידות.
    נזכיר לו גם את מה שהוא עשה לאדמו”ר מבעלז, וגם זאת אך ורק מפני שמדובר באדמו”ר. יסכימו הליטאים כולם, כי האדמו”ר מבעלז אינו חשוד כי הוא איש חב”ד או קרוב לחב”ד. וכאשר הציע האדמו”ר מגור – ולא האדמו”ר מחב”ד – לצרפו למועצת גדולי התורה, מי יצא למלחמת חרמה שלא לצרפו, מה שעשה הרב שך בכדי למנוע את חברותו שם? איך יסביר זאת הרב שך, ומה הקשר של מעשים שכאלה עם חב”ד?
    יש גבול לשקר של הרב שך כי כוונתו רק לחב”ד. האמת היא, כי חב”ד מהווה עבורו התירוץ עם מה להילחם בחסידות בכלל ולטעון כי הוא אינו מתכוון נגד החסידות. לו היתה חב”ד באגודת ישראל ומהווה חלק מן הארגון המפלגתי, היה הרב שך נאלץ לחפש קרבן אחר. הרב שך מנצל את חב”ד, כי זו נוחה לו לצרכים פוליטיים, זו נשמעת טוב גם בחוגים אחרים, אך לא יותר מזה. הרב שך הוא אוייב החסידות, זה שבעים שנה ויתכן כי אף יותר, הוא נאבק בחסידות ובכל הכח.
    חסידי סטולין קרלין עדיין לא שכחו מה עשה הרב שך לפני עשרות שנים, כאשר היה ראש ישיבה שם, כשלא איפשר לחסידים לנסוע להשתטח על קברו של אחד מגדולי האדמורי”ם שלהם ביום היארצייט, הוא טען כי זו ביטול תורה, וכאשר נסעו הוא איים לפרוש מן הישיבה.
    הרב שך היה והינו אוייב החסידות. הוא חונך על ברכי השנאה לחסידות. וטבעי שחב”ד מהווה כאן חלק גדול, בשל העובדה שהמאבק בחסידים ברוסיה היה בעיקר בחב”ד שהיא היתה החסידות הגדולה במדינה זו, והיו קרובים לליטאים ולהתנגדות מבחינה גיאוגרפית.
    מי שלומד את ההיסטוריה של הרב שך באגודת ישראל, אלו מלחמות הוא ניהל עם ה“בית ישראל” מגור, כיצד רדף אותו, ולאחר מכן עם כ”ק מרן האדמו”ר מגור שליט”א, כיצד ירד לחייו, מה היו הנושאים שעליהם נאבק עמו, ואלו כוחות הקדיש הרב שך בחינוך האנטי חסידי, הוא עשה הכל נגד החסידות, הוא ביקש במישרין ובעקיפין לפגוע בחסידות כולה, ובעיקר בחינוך שלה.
    אין אוייב לחסידות גדול יותר מהרב שך. מי שיתבונן היטב, כיצד מנע הרב שך הקמת רשת של בתי ספר חסידיים במשך שנים, והצליח כל עוד היה באגודת ישראל, יגיע למסקנה אחת, כי הוא אוייב החסידות. זו אין לה כל קשר עם חב”ד, זו יש לה קשר עם חסידות גור, ויזניץ ואחרים, ולמרות שישבו במפלגה אחת, ולמרות שהרב שך טוען כי אין לו דבר נגד החסידות, הוא ולא אחר, מנע הקמת רשת מוסדות שהיו חיוניים לציבור החסידי.
    הגיע הזמן שאנשיו יפקחו עינים ויביטו על מה שקורה לאגודת ישראל, ובאיזה צורה ניהל הרב שך את המלחמה בחסידות. עד לפני כשמנה עשרה שנה, לא היה מושג כזה של סיעה ליטאית אנטי חסידית. היה זה הרב שך שהורה להקים סיעה ליטאית, וכאשר זו הוקמה, זרקו משם את כל החסידים, היתה זו סיעת “צעירי אגודת שראל” שראשיה היו חסידים וליטאים. ובכדי שהרב שך יוכל לבצע את זממו, שינה את השם ל“ציות והגשמה”, הרכיבו אותה מאריות פוליטיים ליטאים, וסילקו משם את החסידים, הרב משה חיים שיינפלד היה מראשי ומקימי סיעה זו, הקדיש את רוב שנותיו למען סיעה זו, מצא את עצמו בחוץ, רק מפני שהוא “חסיד”, ולא מפני שום סיבה אחרת. לפני כן, הבינו הכל, כי החסידים והליטאים חיים יחדיו, והיו סיעות משותפות. אך, הרב שך היה זה שהחליט על הקמת סיעה ליטאית, כזו אשר תנהל מערכה נגד החסידים, ואת כל העמל שעמלו מייסדי אגודת ישראל, להביא לצד שולחן אחד חסידים וליטאים יחדיו, הרס זאת הרב שך במשך תקופה קצרה ביותר. הוא החזיר את המחלוקת והפירוד, וגרם למה שמתחולל היום.
    אך שוב בואו וראו, ואדרבה השיבו, איזה קשר יש למה שעשה הרב שך באגו”י נגד החסידים, עם חב”ד? האם חב”ד היתה באגודת ישראל? איך יכול הרב שך לטעון כי הוא רק נגד חב”ד ולא נגד יתר החסידים. אם כך פני הדברים, לשם מה הוא היה זקוק לפירוד הסיעתי לפני שמנה עשרה שנה, ומדוע במשך כל השנים הללו, הוא ניהל מאבק כל כך קשה באדמור”י החסידות חברי מועצת גדולי התורה, והוביל אותם למצב, שנאלצו במשך שנים שלא לכנס את ישיבות מועצת גדולי התורה, עד לפילוג שעשה לענין סוף, ואיפשר לחסידים להמשיך ולהתכנס.
    הרב שך בכל שנות חייו נלחם ונאבק בחסידים. בואו וראו מה עשה ב“חינוך העצמאי” שיסדו אותה עסקנים חסידים. הרב שך עשה הכל בכדי שימנו מנכ”ל ליטאי, הוא זרק את המנכ”ל החסידי הרב יצחק מאיר ז”ל, ומינה את שרגא גרוסברד, רק בכדי להבטיח כי הוא ימנה מורים ומורות ליטאים, וכי “חלילה” לא יסתננו לשם חסידים. גם כאן נשאל את הרב שך, האם מדובר בחסידי חב”ד? או שמדובר היה בחסידים מגור וויזניץ ואחרות המשתתפים באגודת ישראל?
    השקר הגדול שהרב שך מנסה להחדיר בקרב תלמידיו, ושיסלחו לי אלו, כי אומר להם כי הם תמימים, או כאלו שפשוט אינם מכירים את המציאות. צעירים שאינם מכירים את ההיסטוריה של הרב שך, מאמינים כי הוא אכן מתכוון רק לחב”ד. כאן טמון השקר והעוקץ הגדול. הרב שך זקוק לשקר זה, בכדי לנקות את עצמו מן האשמה הגדולה , שיש לה קבלות, כי בכל שנות חייו, הוא תכנן מאבק בחסידים, הוא רצה לראות בחיסולם.
    ב”ה הוא לא הצליח, וגם לא יצליח בעתיד. אבל לשקר, לרמות את תלמידיו, ולרצות כי יאמינו לשקר הגדול שלו, את זה אסור להרשות בשום אופן, נגד נוסח וסגנון שכזה, חייבים להיאבק ובכל הכח, על הציבור לדעת את האמת כמות שהיא, ובבקשה לא לטייח עובדות.
    דרכו של הרב שך לצעוק. הוא סבור ככל הנראה שכך יבהלו, ויקבלו את השקר. אך בכך שצועקים עדיין אין הופכים את הדברים לאמיתיים. הרב שך היה והינו אוייב החסידות, הוא רצה ורוצה לראות בחורבנה, ואין זה משנה חב”ד או כל חסידות אחרת, אך הוא יכול לשכוח מרצונו זה, את המכשול ששמו אליעזר שך, הצליחו ב”ה החסידים כולם לעבור ובהצלחה.

חנוך לשפלות

הם יודעים כי מתאמצים למצוא את הדרך לרשימה מאוחדת ובו זמנית מכינים רשימה אחרת להונות את ציבור החסידים

לו היינו עוסקים בכאלו שאין להם קשר להרב שך, ויש להם את האינטרסים שלהם. יכולנו להבין, כי הייצר הפוליטי דוחף אותם, וזה המנחה דרכם. אך, כאשר עוסקים אנו באנשיו קרוביו של הרב שך, כאלו שהרב שך הוא ראש וראשון אצלם, ואלו יכינו רשימה אחרת, בו זמנית שהרב שך מצהיר כי הוא רוצה רשימה מאוחדת, מוכיח על אחד מן השניים, או שהדבר נעשה עמו וזו המטרה. או שהם בעמצם כלל אינם מאמינים להרב שך, ועושים אחרת ממה שהוא אומר.
    מי שמתבונן במה שאירע בשבועיים האחרונים, כיצד התנהלו הדברים, ומי היו האישים שהכינו את הרשימה האחרת, יגיע למסקנה אחת, כי יש לנו עסק עם שפלים ונבזים, כאלו שהתחנכו לשפלות נוראה, עד כדי כך, שאינם יודעים עוד להבחין בין הטוב והרע, ולמרות אשר צריכים היו להבין כי בסופו של דבר הכל יתגלה, וכי יחשפו מזימתם, הם אבדו צלם אנוש, ולא איכפת להם לבזות את הרב שך ואת עצמם, ולגלות את צבעיהם הנכונים.
    הדבר חייב להחריד כל יהודי חרדי. כי בל נשכח, עוסקים אנו כאן עם ה“עילית” מי שציבור גדול רואה בו מחנך ומנהיג ולומדים ממעשיו, וכאשר זה יכול לקרות בביתו, פירושו של דבר, כי זה יקרה בעתיד בכל בית המתחנך, לאורו, ולכן חובה על כל אחד מעמנו לגנות, ולצאת חוצץ נגד מעשים שפלים שכאלו, למרות שהרב שך עומד בראשם.
    זה כמה שבועות שיושבים ומחפשים דרך להקמת רשימה משותפת של חסידים וליטאים גם יחד. בשעת כתיבת שורות אלו, מדובר למעשה בניסיון נוסף ויתכן אחרון, לאחר שהחסידים מצידם החליטו לתת לענין אפשרות נוספת, למרות שנחרדו מן המזימה שהתגלתה, מה תכננו בביתו של הרב שך, כיצד להונות את ציבור החסידים.
    רשמית, טוען הרב שך, כי הוא רוצה רשימה מאוחדת, ולכן הוא שלח לשולחן הדיונים את שלמה לורנץ ולא את אברהם רביץ או משה גפני שאינם רוצים בכך. כל ילד היה מבין, כי אם בו זמנית מכינים רשימה אחרת, פירושם של דברים, כי רשימה מאוחדת לא תהיה. אגודת ישראל צריכה להיות האחרונה להסכים ללכת יחד עם אנשי הרב שך, אם אלו מכינים לעצמם רשימה נוספת, ויצביעו בבחירות למענה.
    כאשר ליטאי יעשה את החשבון הפשוט, של קול שלם נטו לליטאים, או קול שמחציתו או רק חלקו לליטאים, הוא יעדיף את הקול נטו לליטאים, ויצביע לכל רשימה שכזו. ולכן טפשי יהיה מצידה של אגודת  ישראל, אם היתה מסכימה לכך.
    אבל, הליטאים כאשר זממו תכניתם זו, לא אמרו דבר לחסידים, ועד כדי כך, שבו זמנית שנסגרו כאילו לשלשה ימי דיונים בכדי להכין רשימה משותפת, ישבו בביתו של הרב שך נאמן ביתו יחזקאל אסחייק, והכין יחד עם גורמים ליטאים-ספרדים אחרים רשימה אחרת. הם רצו לשמור עליה בסוד, וקיוו כי זו תהיה מוכנה לקראת הגשת הרשימות, כאשר יסוכם כבר על רשימה מאוחדת בין האשכנזים, יגישו אף הם כאילו רשימה “ספרדית” ועם תירוץ זה ינסו להכין רשימה נוספת שתזכה לקולות הליטאים, מאחר ומדובר ברשימה שבראשה אנשיו של הרב שך.
    למזלם של ציבור החסידים, גילו את המזימה דוקא אנשי ש”ס, שאינם רוצים ברשימה שכזו, והם אלו שהעבירו את המידע לאגודת ישראל. לולא זאת, יתכן והיו מצליחים לשמור בסוד על מזימה זו, ונתאר לעצמנו כי היו מגיעים להסכם עם הליטאים, וברגע האחרון היו נכנסים לחדר וועדת הבחירות גם יחזקאל אסחייק ויצחק פרץ והיו מגישים רשימה נוספת, ואז אפשר היה לצעוק “חי וקיים” אי אפשר עוד לעשות דבר, וכפי שעשה הרב שך בעבר, כאשר הונה את אגודת ישראל, החדיר את אנשיו לרשימה ולאחר מכן הורה להצביע ש”ס, כך היה עושה גם הפעם, ומורה להצביע עבור הרשימה שאנשיו הם חבריה.
    גם אם הרב שך לא היה מכריז על כך בקולי קולות, מפני שהיה מתחייב לאגודת ישראל שלא לעשות זאת, היו רבים מאנשיו מבינים כי עליהם להצביע עבור נאמניו של הרב שך, ומה לנו יותר מיחזקאל אסחייק שהוא בידיו של הרב שך כחומר ביד היוצר, ואם הוא אינו מונע זאת ממנו, פירושו של דבר כי אין לו התנגדות לכך, ויתכן כי אף יש לו עניין בכך.
    מה שמחריד בענין, איך זה שהרב שך שידע על ההתארגנות שתק. איך זה לא הבין, כי הוא גורם במעשה זה הונאה של ממש. פה יושבים עם החסידים, ומבטיחים הרים וגבעות, וכי קולות הליטאים כולם יצביעו למען רשימה כזו, וכאן בביתו ברח’ ראב”ד בבני ברק, מכינים רשימה אחרת, שאיך שלא יהיה, תגרוף קולות רבים, ומבחינה זו, קולות נטו של ליטאים.
    אדם ישר, לא היה מרשה לעצמו בשום אופן מעשה שכזה, כאשר הוא יושב ומכין רשימה אחרת, ובמיוחד כאשר הוא מבקש להוכיח כי הוא ישר, וכי לא יעשה את מה שעשה. אדם ישר אינו צריך הוכחות, הוא צריך להתנהג ישר, ומי שמסוגל בו זמנית כאשר הוא יושב ומבטיח הבטחות של אחדות להכין רשימה אחרת, מוכיח כי הוא שפל ונבזה, גס רוח, שאסור להסתובב במחיצתו.
    מה שמחריד בכל הענין, שאין מדובר בסתם ליטאים כאלו שהרב שך יכול לנער מעצמו ולטעון כי הוא אינו אחראי להם, וכי עשו מה עשו בלי ידיעתו וללא אחריותו, פה מדובר בנאמן ביתו, באדם הקרוב ביותר אליו, מי שנמצא איתו הרבה משעות היום, והרב שך הולך עמו לכל מקום. הוא זה אשר הכין את הרשימה, והוא הרוח החיה בארגון רשימה אחרת, בו זמנית שמי כמוהו מודע לכל המתהלך בין החסידים לליטאים.
    מה שמחריד הרבה יותר, כי דוקא אותו יחזקאל אסחייק, היה גם האיש שנשא ונתן בענין הרשימה המאוחדת מטעם הליטאים, הוא זה שניסה להסדיר כמה וכמה ענינים, וידע היטב את הפרטים, ודוקא הוא זה אשר בו זמנית הכין בסודי סודות רשימה אחרת.
    עד כמה ששפלות זו מגיעה, נמצא גם על פי ההתנהגות שלו. לא חשב כי מה שהוא עושה אינו צריך לפגוע, מדוע הוא תכנן זאת בשקט, מדוע לא יצא שבוע קודם לכן בקול רעש גדול כי הוא מכין רשימה אחרת. רק מפני שהוא ידע כי זו תחסל כליל כל אפשרות של רשימה מאוחדת בין הרב שך לחסידים, הוא שתק, ורצה לשמור על כך בסוד. זו לכשעצמה מוכיחה, כי מדובר במזימה נוראה, כאשר רצונם לדחוף לכנסת נציגים ליטאים ככל האפשר. מצד אחד יגרפו קולות חסידים למען מועמד ליטאי, ומאידך תרוץ רשימה בחסות ספרדית, אך למעשה ליטאית, וכך יגבירו את נציגותם בכנסת, על חשבון קולות החסידים.
    אך, לא היינו עוסקים ביחזקאל אסחייק בלבד, היינו אומרים מדובר בסך הכל בנהג, ובמי שליותר מתואר זה לא ראוי. אבל כאשר אנו עוסקים בהרב שך, איך זה שהוא הרשה לעצמו מעשה שכזה, איך זה ששבוע קודם לכן לא הבין כי עליו לקרוא ליחזקאל אסחייק ולכל אלו הזוממים רשימה אחת, ולהזהיר אותם מפני מעשה אשר לא ייעשה, ולהעמידם על חומרת הדברים. הגיעו הדברים לידי כך, שהרב שך בעצמו כלל אינו מבין כי מדובר בהונאה, ויתכן אף, כי לדעתו הונאת החסידים זו מצוה.
    אין זו ההונאה הראשונה של הרב שך, וממילא אין מתרגשים עוד מכך. הגיעו הדברים לידי כך, שהחסידים למדו לדעת, כי הרב שך אינו “גדול” במובן שלמדנו מה זה “גדול”. הרב שך הוא פוליטיקאי ממולח, כזה היכול לשקר ולרמות, להונות את האחרים, וכלל לא להבחין, כי הוא גורם להרס הציבור החרדי, הוא מחנך דור לשפלות נוראה, דור הלומד ממעשיו הרעים, ובעתיד יילך בדרכיו אלו.
    התנהגותו זו של הרב שך חייבת להחריד כל מחנך, כל מי שנושא עיניו לעתיד הציבור החרדי. הרב שך הוריד את רמת ה“גדלות” מרום המעלה לתחתית איומה. פעם “גדול” היה “גדול”. את זאת ראו בהתנהגותם, בדיבוריהם, ובמעשיהם. היום, קורה משהו הפוך לגמרי, “גדול” נמדד, על ידי שפלות ונבזות, מי שיודע לעשות מעשים שפלים יותר, להונות ולרמות, הוא ה“גדול”.
    דבר נוסף וחשוב עלינו ללמוד ממה שאירע בשבוע שעבר. הרב שך חזר בו, והורה שלא להכין את הרשימה המתחרה, כאשר הבין כי זו תשים קץ לכל אפשרות של רשימה מאוחדת. אך קודם לכן, כאשר עוד האמין כי יוכלו להריץ גם רשימה כזו, כלל לא הבין כי עליו למנוע זאת. רק כאשר הרב שך חש כי הוא יהיה המפסיד במשחק שכזה, אז הוא התקפל והורה להפסיק בהכנות לרשימה שכינויו היה צריך להיות “מפלגת ההונאה הגדולה”.
    זו מוכיחה לאיזו שפלות ותחתית הגיע הרב שך, שלמרות “גדלותו” כלל אינו מבין כי אסור להונות, וכאשר יושבים עם ציבור החסידים, עליו לדבר אמת. ואם הוא לא הבין עד כה מדוע ישנם מבין החסידים שאינם רוצים להאמין לדברתו, ורוצים ערבויות כי יקיים את אשר הוא מבטיח, מה לנו יותר ממעשה זה, המוכיח כי החסידים צריכים ערבויות כפולות ומכופלות, כי אין כל ספק, שכל פתח אפשרי שישאר להרב שך, הוא ינצל זאת למחרת הבחירות ויזיק לחסידים.
    שפלותו של הרב שך מגיעה לכדי כך, שבעבר מעשים שכאלו עשו פוליטיקאים, ותמיד יכלו לטעון, כי “פוליטיקאים” הם שפלים, העושים מעשים שכאלו, ואין ללמוד ממעשיהם. אך, הרב שך העביר זאת ל“גדולים”, מעתה דוקא ה“פוליטיקאים” הם דוברי האמת, הרב שך גרם להיפוך היוצרות, ועד כדי כך, שהפוליטיקאים הם אלו הבאים לבקש מהרב שך שיתנהג ביושר ובאמת, ולא כפוליטיקאי שקרן ורמאי, כזה המבזה את היהדות החרדית כולה.
    בענין זה יש לכל אחד ענין, ונושא באחריות. בל נשכח, כי לומדים מ“גדולים”. ובעתיד יהיו אשר יעשו “לומדות” מדבריו ומעשיו אלו, להתיר לעצמם הונאה. הרב שך הוא זה שישא באחריות. אך, הציבור החרדי אינו רוצה בכך. אין כאן ענין של מי שישא באחריות, יש כאן ענין של נזק, שאותו חייבים לתקן ומיד. ולכן, חייבים להוקיע מעשיו אלו, להעמיד את הדברים על מקומם הטבעי, שיידע הציבור כי מעשים שכאלו, הם מעשי פוליטיקאים, ולא מעשי “גדולים”, ואם הרב שך אינו מבין זאת, אוי לנו מן העתיד בציבור היהדות החרדית.
    מה שהרב שך גרם בעשר השנים האחרונות לציבור החרדי, לא גרם הפוליטיקאי הגרוע ביותר במשך של עשרות שנים. הרב שך הוריד לטמיון עבודה של מאות שנים אשר בהם עמלו גדולי ישראל, לחנך דור ליושר ולצדק. פעם ידענו כי ה“גדול” הוא סמל שיש ללמוד מכל תנועה שלו. לעומת זאת במצבנו אנו, הגענו למצב, כי אסור עוד ללמוד מ“גדולים” מסוגו של הרב שך, מעשיו בשנים אלו מחרידים ומזעזעים כל מי שנושא עמו נפש יהודית.

שחיתות וצביעות

ב“הבהרה” שפרסמו הליטאים הוכיחו שוב את שפלותם, ואם עוד היה מי שזקוק להוכחה נוספת כי מדובר בהשחתה ולא ב“השקפה”, הוא למד זאת מהתנהגותם

גם אם היה כך בדורות עברו, אך כפי שזה קורה בדורנו אנו זה לא קרה בעבר, הדברים הגיעו עד לכדי חרפה ממש.
    במשך שנים, ניסו לרמות את הציבור החרדי, שהרבנים והדיינים מתכוונים לתורה ו“השקפה”, וכי הדרך היחידה המנחה אותם, זוהי האמת. הם מתעלמים מן האנשים ומן החוגים והמפלגות, מעניין אותם, אך ורק הענין לגופו.
    כך לכאורה צריך היה להיות. אבל, בואו ונדבר גלויות, כמעט ולא נמצא מי מבין הרבנים, הדיינים, ומי בציבור החרדי, שישקול דברים ללא נגיעה אישית, מבלי שיקח בחשבון במי ובמה מדובר. זה שנים, שאנו סובלים מן המחלה ששמה “מפלגתיות”. לא עוד העם היהודי, ולא עוד הציבור החרדי. קיים היום רק דבר אחד, המנחה את הכל, וזוהי ההשתייכות. אם אתה שייך לי, אתה חבר במפלגתי ונמנה על אנשיי, כל מה שאתה עושה טוב ויפה, והנך “גדול”. אך, אם הנך נמנה על החוג האחר, ואינך מאנשיי, הרי כל מעשיך הם “שבתאות”, ורבניך הם “קטנים” ולא נמנים על רשימת “הגדולים”.
    במשך השנים, היה לנו מקרים רבים שבהם הוכחנו, כיצד ענקים הופכים להיות קטנים, וכיצד נושאים שצריכים היו לזעוק עליהם מרה, אבל מאחר ומדובר באנשים קרובים שותקים. את זאת לדאבוננו הנהיגו בכל הקבוצות, ופרט לבודדים ממש לא נמצא מי ביהדות החרדית, שישקלו דברים כפי שצריכים לשקול אותם.
    כאשר אנו עוסקים בהרב שך, הדברים מחרידים ממש. ובכדי להיווכח בדברים, אין צורך לרוץ רחוק מדי. בואו ונזכיר רק שניים שהיו העדים הגדולים ביותר להתנהגות זו. והם הרב עובדיה יוסף והאדמו”ר מבעלז.
    הרב שך, לא הסכים לבא לסיום הש”ס שערכה בשעתו אגודת ישראל, רק אם יבטיחו לו, כי לא ייאלץ לשבת בו זמנית עם הרב עובדיה יוסף לצד אותו שולחן. ואותו דבר הוא עשה בחנוכת הבית לבית החולים “לניאדו” שבנתניה. בשני המקומות, הוא קם ועזב את המקום כאשר הרב יוסף הגיע.
    מה שהרב שך אמר על הרב יוסף, אפשר לכתוב בספר שלם. אין כינוי גנאי שהרב שך לא ביטא ואמר עליו. אך, בואו וראו, כאשר היה זקוק להרב יוסף לצרכים פוליטיים, כשרצה כי ש”ס תצליח, הוא הכשיר את הרב יוסף , ועד כדי כך , שהלך לביתו, וישב עמו לצד שולחן אחד.
    אותו דבר קרה עם האדמו”ר מבעלז. בשעתו, כאשר האדמו”ר מגור הציע בישיבת מועצת גדולי התורה כי יצרפו את האדמו”ר מבעלז לגדולי התורה, מי שיצא בכל הכח נגד, דיבר עליו כל דבר אסור, ועשה כל השתדלות אפשרית למנוע את צירופו, היה לא אחר מאשר הרב שך. הוא רצה בכך לשרת את הסאטמארים, שהוא עשה עמם יד אחת נגד האדמו”ר מבעלז. אך כאשר הוא הקים מפלגה משלו, והיה זקוק לאדמו”ר מבעלז, הוא הפך להיות האדמו”ר הגדול והחשוב ביותר, ועד כדי כך, שהוא בא לביתו, ועשה כל מאמץ אפשרי לכבדו.
    הרשימה ארוכה מאוד, וכאשר עוסקים אנו באישים, מה שאמר עליהם הרב שך בעבר, וכיצד הוא מכבדם כאשר הוא זקוק להם פוליטית, זו מספיקה בכדי שניווכח, כי לא התוכן הוא הקובע אצל הרב שך, אלא המפלגתיות היא הקובעת. כאשר הרב עובדיה יוסף והאדמו”ר מבעלז ישבו יחד עמו במפלגה אחת, הפכו השניים לצדיקים גדולים וחשובים, ועד כדי כך, שגם כאשר הרב עובדיה יוסף פרסם ספר שהוא מלא בכפירה ובפסקים נוראים ומחרידים שרבנים יצאו נגד הספר בחומרה רבה, הרב שך העיז ונתן הסכמה לספר, וכאשר הוכיחו לו כי טעה, הוא לא חזר בו, כי הוא זקוק להרב יוסף פוליטית.
    בנגע זה ששמו “מפלגתיות”, נגועים רבים לא רק הרב שך. אך אצל הרב שך הדבר ניכר יותר מאשר אצל אחרים, והדברים מגיעים עד לכדי אבסורד. אין עוד בדורנו מי שממחיש את הדברים בצורה כל כך גלויה כמו הרב שך, ומבחינה זו אולי ייאמר לזכותו, שלפחות אינו משקר הוא אומר את האמת, בניגוד לאחרים המשחקים את הדברים, שלפחות כלפי חוץ לא יראו את הדברים כל כך מכוערים, כפי שהם נראים אצל הרב שך.
    לפני כחודש ימים, קרה בליובאוויטש אסון כבד, כ”ק אדמו”ר שלט”א חלה, הוא לקה בשיתוק לאורך חלקו הימני של גופו, וברור, שבמצב כזה, זקוקים לרחמים מרובים. כל יהודי ששמע על מה שקרה איחל במקום רפואה שלימה. אמרו תהילים, התפללו, כל אחד מצדו תרם מה שיכל, לשלומו של הרבי.
    ללא כל קשר לפוליטיקה, כל מי שנושא עמו נשמה יהודית, חש והבין, כי זו השעה להתפלל ולבקש רחמי שמים. בדרך כלל, כאשר שומעים על אירועים שכאלה, ללא כל קשר במה ובמי מדובר, מאחלים רפואה שלימה, ומראים רגשות כלפי חוץ.
    ישנם כאלו שאין להם את היכולת לבטאות רגשות, אך בודאי שלא יקומו ויאמרו את ההיפך, הם ישתקו או יגיבו באיפוק, אך לא יותר מזה.
    והנה בבני ברק רקדו משמחה. הרב שך היה כולו שמחה כאשר נודע לו על מה שאירע בליובאוויטש. אך, ברור כי אם ייצא לרחוב ויאמר כי הוא שמח, יסקלו אותו, והוא יאבד את תדמיתו. לכן הוא העדיף להתעלם ולא לעסוק ענין. עד כדי כך, שבטאון הליטאים, היה היחיד שלא דיווח בענין דבר. כל יתר העתונים דיווחו, הליטאים שיחקו משחק אחר לגמרי.
    והנה, אם לא היה מספיק למישהו להכיר את הצבעים הנכונים, קרה משהו חמור בהרבה. אחד הרבנים הספרדים, הרב מנצור בן שמעון, חתם על מכתב של הרבנים הספרדים, הקוראים לציבור להצטרף להמונים המתפללים בכותל המערבי לשלומו של הרבי, והרב שך זעם. הוא חיפש כל דרך אפשרית, בכדי שתצא הכחשה. ועד כדי כך, שאילץ את בניו של הרב בן שמעון, כי יפרסמו “הבהרה” בבטאון הליטאים, כי אביהם לא ציוה לומר תהלים לשלומו של האדמו”ר מליובוויטש.
    גם אם היה זה נכון, כי לא אמר, צריך עזות מצח איומה לפרסם מודעה שכזו, ובכל זאת זו פורסמה. זו הוכיחה שוב במי מדובר ועם מי יש לנו עסק. ועל הכל, הוכח שגם כאשר עוסקים אנו בנושא שלכאורה העם כולו חייב להיות מאוחד בו, העיזו ועשו מעשה אשר לא ייעשה.
    בואו ונשאל את עצמנו, על מה בקשו לומר תהילים? האם על “השקפה” על “שיטה”? או על “חולה” הזקוק לרחמי שמים. אין מי מבין אנשי אמת, שישאלו אותו דין אמת, שיאמר חלילה בכיוון הפוך, אין ספק שכולם כאחד לא היו מעלים כלל על הדעת לבקש ממישהו שימשוך בחזרה, ויפרסם הבהרה כי הוא לא חתם על דבר שכזה.
    והנה, כאשר מדובר במי שהוא מן המחנה האחר, הגיעו הדברים עד לכדי שפיכות דמים. אסור לומר עליו תהילים, ועדיף מבחינתם שחלילה יקרה שם אסון, וכאן מוכח שוב עם איזה יצור יש לנו עסק, עם מי שהוא בתחתית שבתחתית, שפל ונבזה, גס רוח, המסוגל גם במצב שכזה, לתבוע “הבהרה”, כאשר אין לענין כל קשר ל“השקפה”, מדובר בסך הכל במחלתו של “יהודי”.
    אם היה צריך מישהו הוכחה נוספת, כי הרב שך כל כולו פועל על פי ההשתייכות והמפלגתיות, באה עובדה זו והוכיחה, כי הרב שך ממשיך בדרכו הנלוזה, וגורם להרס וחורבן היהדות החרדית.
    הרב שך מעולם לא היה איש אמת. הוא מעולם לא בחן דברים על פי תכנם. כי לו היה מתייחס לכל נושא לגופו, הוא לא היה עושה את רוב הדברים שעשה.
    הבעיה היא לא כל כך בהרב שך, כמו בתלמידיו, הלומדים ממעשיו, וקובעים אותם כ“דעת תורה”. הגענו למצב, שרח”ל, כאשר יהודי אחר חולה, אסור לומר על ההוא תהילים ולבקש את רפואתו. בואו ונתאר לעצמנו כי כך יהיה מעתה הדברים, החסידים ירקדו וישמחו כאשר הליטאים יהיו חולים, וכן להיפך, לאן נגיע?
    מי הוביל את הציבור החרדי לתוהו ובוהו שכזה? מי גורם לנו את כל הבושה האיומה הזו, שעלינו להתבייש לדאבוננו מן החילונים, שלמרות שהם כל כך רחוקים מן האמת, כאשר עוסקים בענין שכזה, הם הרבה יותר אנושיים. הרב שך מחנך דור לתת אנושיות, לשנאת ישראל איומה, ומחריד כי הוא מחנך אותם לשפל איום ונורא זה.
    ממה קובעים “דעת תורה”? האם מדברים הנאמרים על פי שיקול דעת, ומתוך בדיקת הדברים לעומקם, או משנאת ישראל, שהיא כיום ה“דעת תורה”! כאשר מסוגלים לתת יד לשחיתות שכזו, לפרסם “הבהרה” כי לא הורו לומר תהילים לשלומו של חולה, מסוגלים לדברים הגרועים והחמורים ביותר.
    עבורנו לא היה זה חידוש, כי כל כולו של הרב שך בנוי על שקר ורמיה. במשך שנים אנו עוקבים ולומדים את האיש ומעשיו, וקובעים ברורות, כי הוא אינו יודע מימינו ומשמאלו, ומה לנו יותר מנאומיו, כאשר שומעים אותם, שוב ושוב, מגיעים למסקנה אחת ויחידה, כי הוא לא מציאותי, וחי בעננים. השנאה הנוראה, מעבירה אותו על הדעת.
    יותר מעשרים שנה ש“פנים אל פנים”, לא קיים עוד, ואילו הרב שך עוד עוסק בהם, ומזהיר שלא יקנו את ה“פנים אל פנים”, מה צריך יותר מזה בכדי להוכיח, כי הוא לא מציאותי וחי בעננים.
    הרב שך מתפאר היום, כי הציבור כולו שומע בקולו, אף אחד אינו קונה את ה“פנים אל פנים”, יתכן והוא רצה הישג אחד בחייו, כזה אשר תלמידיו יוכלו לטעון, כי העולם כולו ללא יוצא מן הכלל קיבל את דבריו, ומקיים אותם בדיוק כפי שהורה, ולא קונים את ה“פנים אל פנים”. אך לו היה הרב שך מציאותי, ועוסק בדבריו על פי אמת וצדק, הוא לא היה אומר כי ב“התוועדויות” אין עוסקים בתורה כלל, וכי אין יודעים שם מה זה חומש, משניות, גמרא. רואים כי מפטמים אותו בשטויות והבלים. לו השתתף ב“התוועדות” אחת, הוא היה נוכח לדעת, כי כל מילה שלו בנוי על שקר ובורות איומה.
    הבעיה, שהרב שך בונה “השקפה” ו“דעת תורה” על פי הבורות הזו. הוא רצה שיקבלו את דבריו כתורה מסיני, ואכן תלמידיו קונים את הדברים, ואינם יודעים להבחין בין טוב ורע.
    לברליו מנסים לתקן את דבריו. עובדה היא, שהם שינו את נאומו, השמיטו קטעים ואף הוסיפו דברים שלא אמר. אך, בל נשכח שכל התוכן שלו בנוי על שנאת ישראל, ושחיתות איומה.
    לא נצליח לשנות אותו, בגיל שלו לא נצליח להחזירו למוטב. אך אל לנו לתת לדברים להתקבל כמות שהם, עלינו להתקומם נגדם, ולהראות לציבור את צבעיו הנכונים, על מנת שנדע להבחין בין הטוב והרע, האור והחושך, ובל חלילה ניפול לרשת שהוא טומן להמונים, שאינם יודעים להבחין ולדעת, כי מעשיו הינם תוצאה של שנאה ושחיתות, ולא של “השקפה”  ו“דעת תורה”, מאחר ואין בין השתים כלום.

זקן וכסיל

ההשתוללות של הרב שך נובעת משנאה עיוורת וקהות חושים הוא אינו שולט על פיו ומעשיו, ואין פלא שהוא זקוק לאישור מהרופא כי הוא שפוי

הפלא הגדול הוא, לא כל כך על הרב שך, כמו על הציבור שלו, אלו הנוהרים ושומעים למוצא פיו, שלא יבחינו בין אור לחושך, ובין טוב לרע. עומד בפניהם זקן וכסיל, המשמיע דברים בנוסח וסגנון של האדם ברחוב, דומה להפליא לשיכורים ולפרחחים, המדברים בנוסח כזה, והם סוברים כי הם שומעים “גדול”, כזה שמוצא פיו מיוחדים וטובים.
    זה מזכיר אדם שמאכילים אותו דבר מאוס, והוא אומר כמה מתוק זה. כך נראו ונראים אנשיו של הרב שך, העומדים ומאזינים לדברי הבל, לסגנון של רחוב, ואומרים, כמה גדולים דבריו של הרב שך.
    במשך שנים ידענו, כי מי שמדבר בנוסח של “צודרייט” או “משוגע”, אין זה האדם הגדול, אשר אחת מתכונותיו, זו לשון נקיה. מי שאינו יודע כיצד לשמור על לשונו, ומדבר בנוסח שכזה, אין הוכחה טובה מזו, כי הוא ההיפך מ“גדול”, ויש להרהר אחריו.
    לו היה הרב שך תמיד משתמש בלשון נקיה, אך רק הפעם היה חורג ממנהגו, היו יכולים לומר, כי כאן היה לו חשבון מיוחד, והבין כי עליו לצאת מגדרו ולעשות צעד שהוא קצת שונה, בכדי שיבינו כי הדברים חמורים יותר. אך בואו וראו, הרב שך בכמעט בכל הזדמנות, משתמש בלשון שאינו נקיה, וכאשר הוא עוסק באדמו”ר מליובוויטש, הוא מאבד את העשתונות, ומדבר בנוסח וסגנון של הזולל והשובא ברחוב, ובדיוק ההיפך מאיך שמדבר “גדול”.
    במשך שנים למדנו, כי גם כאשר קיים ויכוח בין “גדולים”, גם כאשר מתבטאים בנוסח חריף, הדברים מדודים וזהירים. לעומת זאת, כאשר עוסקים בהרב שך, אנו רואים את ההיפך. ומה שחמור מכך, הוא אינו לוקח בחשבון, כי הוא מחנך דור לשפלות, לנוסח וסגנון של רחוב, ואין הוכחה טובה מזו, כי הוא זקן וכסיל, ורחוק מאוד מלהיות “חכם”. הוא אינו מגיע לקצה הקצוות של חכמה. כי לו היתה לו טיפ טיפה של חכמה, הוא היה זהיר יותר, ושקול בדבריו.
    ידוע הכלל, ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם. אבל פה, אנו רואים את ההיפך. ככל שהרב שך מזקין, הוא משתולל יותר. אך, טיפ טיפה של אור בכל זאת מצאנו בו, כאשר הוא בעצמו הבין, כי אינו שפוי, והביא את רופאו שיעיד עליו כי הוא “בריא”. זו הפעם הראשונה, שאיזה ניצוץ של אור מצאנו, כזו הנותנת את התחושת התקוה, אולי בסוף ימיו הוא יפקח עינים ויבין כי טעה, וכי עשה מעשים אשר לא ייעשו.
    כאשר נוהג כך אדם שאין לו השפעה, ואף אחד אינו לומד ממנו, הדברים לא כל כך חמורים. אך, כאשר עושה כך הרב שך בתפקידו, ובמיוחד כאשר מאזינים לו אלפי איש, עלינו להתייחס לדברים בצורה שונה, ואף לחרוג מן המסגרת. הדברים חייבים שישמעו אחת ולתמיד, להציל את התועים, שאינם יודעים להבחין בין אור לחושך ובין טוב לרע.
    מה מדריך את הרב שך? מדוע הוא סוער כל כך? האם מישהו פוגע בו? האם כאשר יהודים מסתובבים ברחובות, ועושים פעולות לקרב ביאת המשיח, האם זו צריכה היתה להפריע לו?
    מי שיבחן מה אירע בדורות העבר, כאשר היו דברים מעולם, וחסידים ואנשי מעשה עשו פעולות לקירוב בואו של המשיח, שמענו כיצד הגיבו אחרים סברו כי הפעולות הללו אינן במקומם. הם אמרו, אדרבה ואדרבה, עשו מה שאתם עושים, העיקר שמשיח כבר יבוא. מי שהבין את משמעות הדברים, לא היה איכפת לו מי יהיה משיח, רצו את המציאות של משיח, שזוהי הגאולה השלימה.
    אך, נמצא דבר שונה בתכלית אצל הרב שך. הוא מציב תנאים למשיח. כאשר אומרים לו כי המשיח עומד להתגלות, השאלה הראשונה היא, מי יהיה המשיח? אם יהיה זה איזה מישהו שיפול מן השמים, או שיגיע מן היערות, שיראה קרוע ובלוע, אולי הוא יסכים. גם זה עדיין לא ברור, הוא בודאי ירצה שיעבור קודם מבחן של “השקפה” אצלו, בטרם יחליט אם הוא מסכים שיהיה ה“משיח”. אך, אם משיח יהיה אחד ממנהיגי הדור, ולא הוא, זה לא בא בחשבון, וכפי שהתבטא ואמר, כי אם המשיח הוא כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש עדיף שלא יבא.
    לכן אין זה פלא, מדוע הוא כל כך משתולל. הוא חושש שמא האדמו”ר מליובאוויטש הוא המשיח, ולכן הוא חייב לחבל ולעשות כל מה שהוא יכול, שלפחות הציבור שלו לא ירצה את המשיח.
    אבל, בואו לרגע ונחשוב ברצינות יותר. האם הרב שך אדם חכם? כיצד היה נוהג חכם במקרה שכזה?
    ממה נפשך, אם הרב שך היה באמת מאמין כי האדמו”ר  מליובאוויטש אינו המשיח, ממה הוא חושש? מדוע הוא לא נתן לענינים להמשיך ולהתגלגל, ושהמציאות תוכיח את עצמה? האם לא זו היתה פוגעת הרבה יותר מהשקפותיו הנבזיות?
    המסקנה היחידה המתבקשת מתוכן דבריו של הרב שך, כי הוא ככל הנראה בסתר לבו חושש, שמא יהיה זה כך, ואת זה הוא לא יכול לשאת, ולכן הוא עושה עתה כל שאפשר, שהמשיח לא יתגלה, או ידחה בואו של המשיח, וזה דבר קל מאוד לעשות. מספיק להוסיף במעשים רעים, בקטרוג, ובהוספת עוונות, בכדי שזו תדחה את בואו של המשיח לתקופה נוספת.
    הרב שך לא התכוון להציל את אנשיו שלא יסחפו לענין של משיח. רק כסיל יכל לחשוב כך. אין זה סוד, כי הציבור החרדי והדתי, מפולג ומפוצל, ועדיין לא קם המנהיג היכול לאחד את הכל. לכן, שטות הוא לחשוב, כי הפעולות למען זירוז בואו של המשיח יפגע במישהו או במשהו.
    הרב שך מעולם לא האמין במשיח, ואף אחד אינו מבקש ממנו שיאמין במשיח, הבעיה עמו שונה בתכלית. אם יש מי שמהווה היום אסון לכלל ישראל, הרי זה לא אחר מאשר הרב שך בעצמו.
    אחד הדברים שחייבים לקחת בחשבון, אלו התוצאות של מה שמנהיגי הציבור אומרים ועושים. לאלו השפעה על חיי היום יום, ועל עתיד היהדות החרדית. בל נשכח, כי אצל רבים, כל דיבור שכזה, הופך לתורה מסיני, ובין התלמידים והחסידים, ישנם המהדרים ומוסיפים הרבה יותר ממה שאמרו ועשו המנהיגים, ולכן כאשר הרב שך ניצב על הדוכן, ומדבר בלשון שאינה נקיה, ובשפת רחוב שהיא איומה, הוא מחנך את הדורות הבאים להפקרות, ולסגנון של רחוב.
    לולא מדובר היה בציבור החרדי, היה עוד חצי צרה. המציאות היא, כי עוסקים אנו במי שאמורים היו להיות העילית של הציבור היהודי, מי שעיני כל ישראל נשואות לציבור זה, וכאשר רואים ושומעים מה נעשה בציבור זה, אומרים כי עדיף לעמוד מרחוק.
    מה לנו יותר מתנועת התשובה שעצרה, אך ורק בשל מעשיו של הרב שך. בטרם פילג הרב שך את הציבור החרדי, פרחה תנועת התשובה, ועד כדי כך, שמידי חודש כמעט נפתחה ישיבה חדשה לבעלי תשובה. אך הרב שך, בהיותו כסיל חסר חכמה, החליט לפלג את היהדות החרדית, ולא לקח בחשבון, שהתוצאה הישירה ממעשהו זה, הרס וחורבן בעולמה של תשובה. מי שעמד באמצע, מי שכמעט והשתכנע, באה התנהגותו של הרב שך והוכיחה לו, כי ה“גדולים” החרדים, הם שפלים ונבזים, פוליטיקאים מושחתים, ולא כאלו כפי שהציגו אותם קודם לכן.
    הרב שך בכל שנות חייו. הרס ושבר. ומה לנו יותר מאגודת ישראל, שכל הגדולים שקדמו לו, עשו הכל למען האחדות. גם הם היו מודעים לחסידים וחסידות. ואף אותם גדולים ליטאים לא אהבו חסידים וחסידות, אבל הבינו את משמעות הדברים, ולא עשו את מה שהוא העיז ועשה. הם היו גדולים אמיתיים. כאלו השוקלים את מעשיהם. וחושבים פעמיים בטרם אומרים ועושים.
    הרב שך הרס את הבסיס החרדי. בטרם מה שעשה, יכלה היהדות החרדית לשבת ליד שולחן אחד. האחדות זו שחיזקה ושמרה על הציבור החרדי, שמר על עקרונות, ולא פרצו את המסגרת, מאז הפילוג שיצר הרב שך, הוא גרם להרס וחורבן היהדות החרדית, ועד כדי כך, שכל הכללים שהיו מנת חלקה של היהדות החרדית, נפרצו, וכיום אין כל הבדל בין החרדים למזרחי.
    במשך שנים ניסו להסביר לציבור מה ההבדל בין אלו לאלו. אגודת ישראל לא ישבה בממשלה, אך ורק בכדי שיהיה משהו מבדיל. אך, הרב שך פרץ גם גדר זה על ידי שהתיר את האסור, וגרם שהיהדות החרדית תיאלץ להתחרות זה בזה. ותהרוס את הבסיס היסודי עליה השתיתו את הארגון החרדי.
    הרס וחורבן גרם הרב שך לציבור החרדי בכלל, ועתה הוא גורם הרס לציבור הליטאי. ומה לנו יותר מלבלריו, הכותבים כשפלים ונבזים, בצורה המתאימה לפרחחים מן הרחוב, וכל זאת כמובן בהכשר ואולי על פי מצוות הרב שך, המחנך אותם להיפך ממה שחינכו ולימדו הגדולים הליטאים שקדמו לו.
    אם עדיין ישנם מי אשר אולי ירצו להאמין, כי המחלוקת של הרב שך הוא רק עם החסידים, ואילו בציבור הליטאי הכל ישר וטוב, וכי מעולם לא נתן יד למחלוקת, עליו לעלות לישיבת פונוביז’, לשאול את הגאון רבי דוד פוברסקי, מי שפך את דמו, ומה עשה לו הרב שך. לו ידעו על מה רב הרב שך עם הרב פוברסקי, היתה זו מוכיחה לאיזו שפלות הוא הגיע. הרב שך לא רצה שהרב פוברסקי יכניס לישיבה את בני משפחתו לכהן כרמי”ם, ועד כדי כך, שהרב שך אמר, גם לי וגם לך לא יהיה. הוא מעדיף להפסיד. העיקר לשפוך את דמו של האחר.
    טבעו של הרב שך זו מחלוקת. מי שמכיר את ההיסטוריה שלו יעיד, כי במשך שבעים שנותיו בישיבות, הוא גרם לחורבן והרס, הוא עשה כל שיכל, בכדי להגביר את המחלוקת,  ולהוסיף שנאה ככל שאפשר.
    מה שהנחה במשך השנים את הרב שך, כי עליו לבזות ולהשפיל אחרים, אלו יתנו לו את הכח והיכולת לפעול. הוא פעל בשיטה האומרת, תשפיל ותקטין את האחר, וממילא תהיה אתה גדול יותר. הרב שך לא השקיע בפעולות חיוביות, כאלו שיוכיחו כי הוא “גדול”, מי שיעלה לישיבת פונוביז’ ויראה מה עשה הרב שך להרב פוברסקי יבין זאת. ואין זה פלא מדוע אומרים תלמידיו של הגאון רבי שמואל רוזובסקי ז”ל, כי מזל שהוא כבר הלך מן העולם, כי לולא עוד היה חי עמנו, היה נאלץ לעבור את הגיהנום מהרב שך, אשר כך מנסה לשמור על עליונות.
    כל מי שעינים בראשו, יבחין ויראה, מה עשה וגרם הרב שך במעשיו במשך שנים, וכאשר עולה הרב שך על הבמה בישיבת פונוביז’ או בבניני האומה ומדבר בשפת הרחוב, הוא עושה זאת, אך ורק מתוך דחפים של כסיל וחסר חכמה. לו היה לו רק טיפ טיפת חכמה בראשו, הוא היה נוהג אחרת, הוא היה מבין, כי אין מדברים כך, וכי הוא מקלקל לעצמו, לציבור שלו, וליהדות החרדית כולה.

אדר ב' תשנ"ב

הרבנות ההשקפה והסנהדרין

ההונאה הגדולה בסילוף ההשקפה המקורית
והטשטוש הגדול שיוצר הרב שך מתוך כוונת זדון

בדורנו זה, חלק גדול מן הצעירים, מכל חוגי היהדות החרדית, אינם מודעים למשמעות המאבק ברבנות הראשית. רבים, תמהים, מדוע בכלל להתנגד לרבנות הראשית, מדוע לא להצטרף למוסד ממלכתי זה, כמו כפי שמצטרפים לכל יתר המוסדות. מדובר במשרות רבניות, שניתן דרך הרבנות הראשית להשיג עבור הדור הצעיר, וכמו שמשתפים פעולה עם המועצות הדתיות, כך יש לשתף פעולה עם הרבנות הראשית.
    הסיבה לאי מודעות למה שמסתתר מאחורי הרבנות הראשית, ומדוע נאבקו גדולי ישראל במוסד זה מאז שנת יסודו, מפני שאין עוסקים בנושא. הרבנות הראשית אינה עומדת על סדר יומה של הציבור החרדי זה שנים רבות. בעבר, בכל תקופת בחירות עסקו ברבנות הראשית, ובהתנגדות למוסד זה. עתה, גם בתקופת הבחירות למוסדות הרבנות אין עוסקים עוד במהות הרבנות הראשית, עוסקים בענין הבחירות ובמועמדים, לכל אחד אינטרסים אחרים, ומתעלמים לגמרי מן הרבנות הראשית ומהותה.
    לכן, בואו ונזכיר לכל מי שאינו יודע, ולכל אלו שכבר הספיקו לשכוח, כי יסוד הרבנות הראשית, היה על רקע של הקמת סנהדרין. עד היום הזה, מכנה המפד”ל את מועצת הרבנות כסנהדרין של דורנו. מי שיעיין במה שכותבים לבלרי המזרחי גם בימינו אלה, הם מציינים ומדגישים, כי הרבנות הראשית, היא הסנהדרין של הדור, ונגד זה יצאו רבים מגדולי ישראל  באותם הימים.
    אם היתה הרבנות הראשית ממלכתית בלבד, ותפקידה היה כמו המועצות הדתיות, להסדיר ולפקח על השרותים הדתיים, יכלו להצטרף למוסד שכזה. הבעיה היא בתוכן של הרבנות הראשית, כאשר זו מהווה סנהדרין, וכאשר מנסים דרכה לסלף את האמת, והקמת מוסדות שאין להם מקום בדורנו, זו מחייבת אותנו להתנגד ולא לתת יד לסילופים.
    לא רק רבה של בריסק התנגד לרבנות הראשית, הוא היה אמנם מראשי הלוחמים ברבנות הראשית, אבל כמעט כל גדולי ישראל באותו דור החרדים, ולאו דוקא מבין הקנאים, אלא גדולי ישראל שחייבו את ההשתתפות בבחירות, לא הכירו במוסד הרבנות הראשית, בשל מהותה, אף אחד לא הסכים להקמת סנהדרין, נלחמו נגד מגמה זו.
    הרב שך, לא היה באותן השנים ילד קטן, בשנים ההם הוא היה מבוגר דיו בכדי להבין את הענין. אך, הוא ישב מן הצד, בשנות המאבק נגד הרבנות הראשית, לימד הרב שך בישיבות התיכוניות המזרחיסטיות, שם הקים דור של מזרחיסטים, ביניהם יוסק’ה שפירא מראשי המפד”ל המכנה את הרב שך “מורי ורבי”. הוא לימד בישיבת הדרום ברחובות, ובישיבת הישוב החדש בתל אביב, ישיבה ציוניסטית שהוקמה במטרה לשלב לימודי חול עם לימודי קודש, מתוך חינוך לציונות הדתית, ולכן לא רצה להכיר באמת, הוא העדיף להתעלם ולא לעסוק בנושא.
    לקח שנים, עד אשר הרב שך שינה את עמדתו, כאשר הבין כי במזרחי אין לו מה למכור, העביר את השפעתו לבני ברק, וכאן הבין, שהקנאות משחקת את התפקיד המרכזי, ככל שיהיה קנאי יותר יטב לו. אך, כל זאת כאשר לא יכל להשיג עמדות ותקציבים. ביום אשר יכל להשיג עמדות בכירות, הוא חזר אחורנית, שינה את השקפתו, שיפץ אותה והתאימה ל“בני תורה”.
    הרבנות הראשית, מעולם לא שינתה את מטרת קיומה. ההיפך, בכל עת, הרבנים הראשים מדגישים כי הם ממשיכים את הרצון ודעת המייסדים. הם מאמינים בשליחותם הרבנית, הם אומרים “הלל” ביום העצמאותת בכוונה גדולה, ומאמינים כי הם הסנהדרין של דורנו.
    ההשקפה הבני ברקית, עד לאחרונה, נאבקה ברבנות הראשית. אמנם, בשנים האחרונות עסוקים הבני ברקים במלחמות פנימיות, וממילא אינם עוסקים בענינים אלו, אך בעבר, כאשר היו צריכים לשפוך את זעמם, עשו זאת על המזרחיסטים, הרבנים הראשיים, מועצת הרבנות וכל מה שבא. לא היה ספק, כי הרבנות הראשית, הוא מוסד שלחרדים אין בו יד ורגל, לא היה בכך ספק, ולא חיפשו תירוצים וסילופים. היה זה כמו להכשיר את החזיר. לא חשבו כלל כי יתכן והרבנות תהפוך לכשרה, וכי קיימת אפשרות כזו.
    במשך השנים, ברור היה, כי הרבנות הראשית, זו הרבנות של המזרחי, וכפי שהמזרחי לא תבעה להכניס רבנים שלה למועצת גדולי התורה, כך הבינו גם החרדים, כי אל להם לדחוף רבנים שלהם למועצת הרבנות הראשית, שזו בעצם ה“מועצת” של המזרחי.
    לבלרי ההשקפה, שפכו במשך שנים אש וגפרית על הרבנים הראשיים, תוך הסברים מפורטים, מדוע אסור לשתף עימם פעולה. מודעות אין סופיות נתפרסמו, אשר בהן נקרא הציבור שלא לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, עד כדי כך, שאסרו אפילו את הכניסה ל“היכל שלמה” שהוא מרכזה של הרבנות הראשית.
    באותם השנים, ערכו מסיבות וכנסים ב“היכל שלמה” חזנים היו מופיעים בבית הכנסת הגדול שהיה שם – בטרם הקימו את בית הכנסת הגדול הסמוך לה – ולמרות שמדובר היה בקונצרט בלבד, ולא בענין אידיאולוגי כלשהו, פרסמו והזהירו, כי אסור להיכנס לבנין זה. לא אסרו את החזן או את הקונצרט, אסרו את הכניסה לבנין זה. אותם החזנים הופיעו במקומות אחרים, ולא אסרו זאת, לעומת זאת כאשר ההופעה היתה ב“היכל שלמה” הזהירו מפני הכניסה למבנה זה.
    עד היום, ישנם יהודים בירושלים החוששים לעבור על המדרכה שליד “היכל שלמה”, הם חשים בניכור כאשר הם צריכים לעבור שם. ומה שהדהים והסעיר לבבות רבים, היה זה לפני שלשה שבועות, כאשר נציגי מפלגת העץ, אנשיו של הרב שך, ללא כל שמץ של בושה נכנסו ל“היכל שלמה” ישבו בין כולם, הצביעו ונטלו חלק במאבק על מועצת הרבנות הראשית. במעשה זה, הם תקעו סכין בגבם של שומרי הגחלת, אלו אשר ראו בכך בגידה ואינם מוכנים לסלוח על כך.
    איש לא היה מעלה על הדעת, שאם היו מזמינים את הרב שך לשאת דברים ב“היכל שלמה” שהיה בא. לא היה ספק, כי הוא היה דוחה את הדבר בשני ידים, ברור היה לו, כי הוא לא יכול לעשות זאת, מבחינה השקפתית, מאחר והדבר נוגד את ההשקפה המקורית, כפי שהבינו אותה בעשרות השנים האחרונות.
    והנה, להפתעתם של רבים, לא רק שאין עוד איסור על הכניסה ל“היכל שלמה” מותר אף להתמודד על תפקיד מרכזי בה. ולא די בכך, אלא שהרב שך בכבודו ובעצמו, הוא זה הדוחף רבנים לכך, הוא מכנס אסיפות בביתו, ורוצה בכל מאודו לראות רבנים אחדים ברבנות הראשית. מי היה מאמין שכך יוכל לקרות. הנה, זה קרה במציאות, בחדשים האחרונים היה הרב שך עסוק בענין הרבנים הראשיים, הוא רוצה להבטיח, כי לפחות רב אחד מן הרבנים הראשיים יהיה מאנשיו.
    הרב שך שולח מועמד לתפקיד “ראש הסנהדרין”, זהו חלום שלפני שנים לא היו חולמים כלל, מאחר ומדובר בפנטזיה רחוקה שכלל לא היו מעלים על הדעת, צריכים היו להיות מטורפים בכדי להאמין ששייך דבר שכזה. אבל, היום אין זה עוד פנטזיה, זו מציאות, הרב שך נוטל חלק בבחירות לרבנות הראשית, ואין ספק, כי מעתה ירצה גם ליטול חלק בדיוני מועצת הרבנות הראשית.
    אין זה סוד, שעל שולחנה של מועצת הרבנות הראשית, עולים לדיון שאלות שהמועצה חייבת להכריע, וכן שאלות שבין הרבנים הראשיים אין הסכמה. שולחן זה הוא המכריע. הרב שך ירצה לקחת חלק בדיונים אלה באמצעות אנשיו, וזו לכשעצמה מעשה חמור. מוסד שאין מכירים בו, אין משתתפים גם בדיוניו והכרעותיו. הציבור החרדי מעולם לא התייחס להחלטות הרבנות הראשית כהחלטות רציניות. עובדה היא, מועצת הרבנות הראשית קבעה כי יש לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה, ואין מי מבין החרדים המקיים הוראות סנהדרין זו. אבל, ברגע שנוטלים חלק בדיונים, אין עוד ערך להתנגדות, הרב שך גורם במעשיו שהציבור יכיר ברבנות הראשית.
    חשוב שנרשום לעצמנו, כי מי שהכשיר את הרבנות הראשית היה לא אחר מאשר הרב שך. אף אחד לא העיז לעשות זאת. ראשי המפד”ל זועמים ומכנים אותו ואנשיו כצבועים, אבל הם מבחינתם טועים, הרב שך עושה להם שרות גדול, הוא גרם לכך שהציבור החרדי יכיר ברבנות הראשית, זו שווה לרבנות הראשית את המאבק של הרב שך. עדיף שיהיה להרב שך נציג או שניים במועצה, וכך הוא נוטל בה חלק, ואי אפשר עוד לבא בטענות למזרחי.
    אותנו אבל מעניינת ההשקפה החרדית. קורה בתקופה זו משהו חמור. מהפכה של ממש. הרבנות הראשית שהיתה בעבר מוסד מזרחיסטי הפך ל“חרדי”, מוסד שידענו תמיד, כי מקימיה והעומדים בראשה מכנים אותה “סנהדרין”, ועל כך ההתנגדות, בא עתה הרב שך ומתעלם לגמרי מעובדות אלה. אותו מעניין דבר אחר לגמרי, האם יוכל דרך הרבנות הראשית, להשיג עוד כמה עמדות בכירות, זה חשוב לו יותר מן ההשקפה המקורית.
    לא היה עוד בהיסטוריה החרדית, מי שהחדיר סכין בליבה של ההשקפה יותר מאשר הרב שך. בכל דרכיו בשנים האחרונות, במיוחד מאז שהוא עצמאי, הוא שבר את כל המחיצות, התיר את האסור, והחדיר אוירה מזרחיסטית בציבור החרדי. כאשר ישב במועצת גדולי התורה, היו גדולי התורה החסידים בולמים אותו, ולא יכל לגרור את הציבור לכיוונים אלה, לו היה עוד היום יושב במועצת גדולי התורה האמיתית, לא היה מעיז להתמודד על מועצת הרבנות הראשית. גדולי התורה האמיתיים היו אומרים לו כלך לך מדרך זו. אך, כאשר הוא יושב היום במועצת כזו שאינה מועצת, הוא בעל הבית היחידי, המכריע הבלעדי, והיושבים בה הינם לתפארת המליצה בלבד, הוא מרשה לעצמו לעשות ככל אשר עולה על רוחו.
    הרב שך מגלה בתקופה זו את פרצופו האמיתי. מסתתרת בלבו עבודה זרה מזרחיסטית, הדוחפת אותו לפרוץ את החומות. הוא מזרחיסט יותר מן המזרחיסטים, עובדה היא, שהוא מאמץ את שיטתם בצורה קיצונית יותר. היום כל מה שניתן דרכו להשיג תקציבים ועמדות, כשרות וחיוביות. זו היתה שיטת המזרחי, וזו שיטתו של הרב שך.
    לולא היו מפחדים מן הרב שך, היו נלחמים נגדו בחרב ובחנית. רק הפחד האיום מפני טרוריסטים חרדים, כאלו שילחמו בכל הכח למענו ולא למען ההשקפה המקורית, זו המונעת מן האמת לצאת לאור. הגיע הזמן שלא לפחד, אנו מצווים על לא תגורו, ואל לנו להירתע מפני איומים, האמת היא נר לרגלנו, ולמענה נילחם וניאבק.

אלול תשנ"א

לעג ורמיה

כמה זמן היה הרב שך זקוק להכנת “נאומו”
וכיצד מסלפים דבריו?

אין זה דבר חדש, שנאומו של הרב שך עובר “שיפוצים”, מי ששומע את הקלטת, ומנסה להשוות את הדברים עם מה שנכתב ב“יתד נאמן” מבין, כי מי שערך את הנאום, והכינו לדפוס, התבייש במה שהרב שך אמר. הוא שיפץ הרבה מן הדברים, ובמיוחד את אלו, הסותרים סתירה גמורה את ההשקפה המקורית. מתוך דבריו של הרב שך מוכח, כי הוא אינו נזהר במילים, ולעתים גורם לעורכי העיתונות הליטאית הרבה כאב ראש.
    ניקח לדוגמא את הקטע אשר בו מתייחס הרב שך לנשיא המדינה, ובעיקר לאביו, אותו הוא כינה בתואר של “גדול”, ואילו ה“יתד נאמן” דאג להשמיט זאת, היו סיבות טובות מדוע להשמיט, מאחר ודברים אלו אינם מתיישבים עם השקפת הקנאים בבני ברק. - אביו היה הרב הראשי מטעם הרבנות הראשית.
    אבל אלו כבר מן הדברים הקלים. במלאכת השיפוץ הפעם, שינו בחלקם את התוכן, העדיפו חלקים מסויימים, והעלימו את מה שלא מצא חן בעיני זה או אחר, מתברר כי הרב שך גורם לעורכי “יתד נאמן” ולאנשיו בבני ברק הרבה כאבי ראש, עליהם להסתיר יותר ממה שהם יכולים לפרסם.
    אבל בואו קודם ניגש לתוכנו של הנאום והכנתו. שבועיים קודם לכן, כבר דיווחו מבית הרב שך, כי הוא נסגר ואינו מקבל קהל, כי הוא צריך להכין את נאומו בליל הירחי כלה. בשבוע האחרון, הדגישו, כי היה זה “מסירות נפש” מצידו של הרב שך, שהסכים ללכת לחתונת בתו של הרב יצחק פרץ, בשבוע אשר בו הוא “מכין” את נאומו, הוא סגור ומסוגר, הוא זקוק להרבה זמן מחשבה, הוא צריך מנוחה, ואינו יכול לטפל בנושא כלשהו. חשבנו בודאי, כי הפעם הנאום יהיה אחד המפוצצים והגדולים ביותר, יהיו בו הברקות ו“גאונות” כיאה למי שנסגר שבועיים לצורך הכנת נאום.
    והנה, אנו יושבים ומאזינים לכל הנאום מתחילתו ועד סופו, ואין מוצאים דבר. ילד בן חמש היה מכין נאום שכזה ברבע מן הזמן שצריך היה הרב שך להכין את הנאום. פשוט לא יאומן, כיצד אנשיו של הרב שך אינם לוקחים בחשבון, כי הם מבזים אותו, על ידי הפרסומים, כי הוא נסגר לצורך הכנת נאומו. אין לעג גדול יותר, לנאום אשר אין בו רעיון מבריק כלשהו, ומה שמפליא בהרבה, אלו דברים שהרב שך חוזר עליהם שוב ושוב.
    התרגלנו לשמוע את הרב שך מתחיל עם השבת, את אותן השאלות כל פעם. הוא מדבר על הזמירות, על כמה שזה חשוב ונחוץ, הוא מתגאה על כי הזמירות אלו אשר נותנים לבית היהודי את היופי והחן של השבת, ורק לא מספר לציבור שומעיו, כי הוא בעצמו הסביר, מדוע בנו ירד מן הדרך ואינו הולך בדרכיו, זה מפני שלא שר זמירות בשבת, הוא העדיף לקחת את הגמרא ליד שולחן השבת, וזה לדעתו מה שגרם לכך.
    אין חולק, כי לזמירות בשבת תפקיד חשוב ביותר, אך לעג הוא, שהרב שך הוא זה המדבר על כך. הוא היה צריך להכות על חטא על כך שהוא לא שר זמירות בביתו, ועל שרוב שנות חייו טעה כאשר לא חינך את ביתו כפי שאבא יהודי חייב לחנך את ילדיו.
    מה שקרה להרב שך, יכל לקרות גם למי ששר זמירות. עובדה היא, שאדמורי”ם, ראשי ישיבות, ומשגיחים בישיבות, איבדו את ילדיהם, כאלו אשר לא הלכו בדרך שההורים רצו. צריך סייעתא דשמיא מיוחדת בכדי שהילדים יילכו בדרך כפי שההורים מאחלים לעצמם, אבל כאשר הרב שך עוסק בזמירות, ומנסה לטעון כי ההבדל בין החילונים לדתיים הוא ענין הזמירות, אין זה אמת. הרב שך הוא הדוגמא החיה, כי אפשר להיות ראש ישיבה, ולנהוג כחילוני שאינו שר זמירות בשבת.
    אבל, יש משהו חמור בדבריו של הרב שך. משהו החוזר על עצמו בכל נאום, ומראה על אישיותו של הרב שך. הוא תמיד אוהב לדבר על עצמו. בדרך כלל מצאנו אצל גדולים, שמיעטו לדבר על עצמם, הם התנצלו, כאשר נאלצו להזכיר משהו הקשור בהם ובחייהם, הם חיו עם הכלל של יהללוך זר ולא פיך, ולאו דוקא בענינים הקשורים בהלל, אלא גם בדברים אחרים, אדם נורמלי קשה לו לדבר על עצמו, לעומת זאת הרב שך, מתחיל כל נאום, וכמה פעמים באמצע שוב ידבר על עצמו.
    זוהי רעה חולה בכל נאום שלו, המוכיחה על משהו המתרוצץ בקרבו. הוא חש שכל מה שהוא עושה, לכבודו הוא עושה, ולכן הוא מדבר על מצב בריאותו, ועל מה שהוא יכול ולא יכול. אצל גדולים אמיתיים לא נשמע כי הם יעסקו בעצמם, ההיפך, הם יתעלמו כליל ממה שקורה עימם, הם עוסקים בתוכנם של הדברים, ולא יבקשו מן הציבור כי יאמינו להם, וכפי שהרב שך אוהב בכל פעם להזכיר, כי הוא לא שקרן, וכי הוא לא מחפש כבוד, וכי הוא כבר זקן.
    מי שמאזין לקלטת, ומתבונן בתוכן דבריו של הרב שך, חש כי הרב שך חי במציאות שונה בתכלית. הוא עדיין מושרש בקיבוצים, הוא מתעלם לגמרי מן העובדה, שהקיבוצים פשטו את הרגל, וכי אינם פונקציה עוד בישראל. עובדה היא, שאחוז הקיבוצניקים הולך ויורד, אין עוד את הנטיה לרוץ לשם, ואין עוד מי שיאמין בסוציאליזם, ואילו הרב שך, שהוא בשנות התשעים, עדיין חי את מה שראה ברוסיה או בשנים הראשונות של המדינה, וחושב שזה מה שקורה היום. הוא חוזר שוב ושוב לקיבוצים, עד כדי כך, שנדמה כי הוא עושה טובה לקיבוצים ולא להיפך. החילונים כמעט ואין עוסקים בקיבוצניקים, ורק הרב שך הוא זה הדואג שהקיבוצים שוב יעמדו במרכזה של התקשורת.
    אותו דבר קורה, באשר הוא מזכיר את “דיזנגוף” ו“אלנבי”, אלו שמות שהיו באופנה הרבה שנים קודם לכן, היום חיים בישראל באוירה שונה בתכלית, ולבעיות הזמן והשעה הוא לא מתייחס.
    האמת היא, שאין חידוש בדבריו של הרב שך, שמענו את הדברים שוב ושוב, חיפשנו למצוא משהו, שלא שמענו מהרב שך בעבר, אבל נדמה כי יש לנו עסק עם קלטת שבורה, החוזרת על עצמה שוב ושוב, ואין בדבריו חידוש.
    אבל, בנאומו של הרב שך היו שני דברים חשובים הראויים לתשומת לב. האחד מה שהוא אמר, והאחר מה שהוא לא אמר, ואיכזב בכך חלקים שבאו וציפו כי הרב שך יתייחס לכך.
    ראשית, הענין עם נשיא המדינה. בימים אלה מנסים יהודים לשבת ולחשוב, איך זה בכלל שהרב שך שב עתה לעסוק במה שקרה לפני כמעט שנה. מפרשת “יד אליהו” כבר עברה כמעט שנה שלימה, והרב שך רק עתה נזכר לעשות חשבון עם חיים הרצוג. מתברר, כי הרב שך שמר גימיק זה, בכדי לזכות בתקשורת. אחד הדברים בנאומו של הרב שך, שהוא לוקח בחשבון את מה שיאמרו אנשי התקשורת. כאשר הוא משמיע דברי מוסר, או חוזר על פירושים ודברים שכבר אמר לא אחת, ובמיוחד כאשר הוא עוסק בענינים שברוח, התקשורת לא תזכיר אפילו מילה אחת. הוא יודע כי העיתונאים ממתינים ל“אקשן”, ולכן אם הוא רוצה לזכות בעיתונות חזקה, הוא חייב לספק את הסחורה.
    אבל, לא בכל פעם יש במה לספק סחורה. ולכן כמו בכל מערכה, מוכנים כמה רשימות במגירה, לכל מקרה שזקוקים לחומר, אותו דבר גם אצל הרב שך, הוא שומר על גימיקים, למקרה הצורך.
    כאשר ישב הרב שך “שבועיים” וחשב מה יאמר ב“ירחי כלה” התפלל וקיווה שיקרה משהו פוליטי, שיוכל עמו להפציץ, אבל תפילותיו לא התקבלו, והוא נאלץ למשוך איזה גימיק מן המגירה, וזו נמצאה בעזרת ההתקפה על חיים הרצוג, רק עכשיו עשרה חדשים מאוחר יותר, הוא הגיב על דבריו של חיים הרצוג, שלא באו לגנות את הרב שך, אלא להגן על הקיבוצים.
    אין טעם כלל להיכנס לויכוח עם הרב שך בענין, האם היה צדק בדבריו, אין ספק כי הוא עשה עוול לחיים הרצוג, הלה עשה הכל בכדי לא לפגוע בהרב שך, הוא מילא את תפקידו כנשיא, וההתנפלות עליו יועדה יותר בכדי לזכות בתקשורת, מאשר “לחנך” את חיים הרצוג.
    דבר נוסף היה בדבריו של הרב שך. והפעם מה שהוא לא אמר. ישב באולם שר הפנים אריה דרעי, שהאמין, כי הרב שך בנאום זה יגן עליו. הוא השקיע הרבה מאמץ שזה יקרה, אבל הרב שך לא הסכים לעשות זאת, הוא אמנם רמז בדבריו ואמר כי אם שר חשוב עושה טובה אז חייבים לו טובה שבעתיים, אבל הוא לא פירט, את דבריו יכלו לפרש לכל הכיוונים, ודרעי לא קיבל את הסחורה לה קיוה.
    גם בסוף דבריו, כאשר תקף את העיתונים היומיים, הוא דיבר נגד זה שהם מספרים על עוולות שהם מוצאים אצל האחרים, אבל הרב שך דאג לציין כמה שמות. הוא לא התקיף את “ידיעות אחרונות” בלבד, אלא הזכיר גם את “מעריב” שהוא היום ממגיניו של דרעי.
    נאומיו של הרב שך מלאים בהרבה לעג, תלמידיו יושבים מולו ושומעים את הדברים, ומחזיקים עצמם מלהתפוצץ. אין להם ברירה, הם חייבים לשאת את הבושה, מנסים לבנות על דבריו תילי תילים, לנסות למצוא משהו חדש שלא היו בנאומיו הקודמים, אבל סוף פסוק הוא, שנאומו הוא בזבוז זמן.
    זה שנים שהרב שך מנסה לתת לנאום הפותח של “ירחי כלה” צביון פוליטי. מאז שהוא שולט בישיבה והפך להיות הנואם המרכזי באירועים שכאלה, הוא החדיר פוליטיקה לישיבה, בשנות חייו של רבה של פונוביז’ לא ידעו מדברים כאלו. הרב כהנמן ז”ל היה אוהב ישראל גדול, והרחיק את הפוליטיקה מן הישיבה, הוא קירב את הכל, והיה בעד חזית דתית של כל המפלגות הדתיות כולל המפד”ל. הרב שך הביא את הקיצוניות לפונוביז’, הוא החדיר את הפוליטיקה לישיבה, וכמו פוליטיקאי, כאשר אין עם מה לירות, יורים עם מטאטא.
    ואכן, כך עשה הרב שך, מיד כשהחל את החלק הפוליטי בדבריו, הוא אומר, כי עדיין נותר לו איזה חשבון לעשות, והתנפל על חיים הרצוג. איני יודע אם הוא גרם לו רעה, או שעשה לו טובה. עובדה היא, שביהדות החרדית אין מקבלים את דבריו של הרב שך בענין זה, הוא פשוט מנסה לזחול על קיר חלק.
    לבלריו מנסים לתקן ולשפץ, הם מנסים לתקן את הרושם הרע, ומנסים ליצור מהות מדבריו של הרב שך, אבל כמו הרב שך גם הם, מנסים לטפס על קירות חלקים, ואין פלא שהם מתדרדרים.
    מגיניו אומרים שהוא הכין נאום משהו משהו, אבל ברגע האחרון החליט לוותר עליו, הוא סבור כי עדיין לא הגיע הזמן לומר את מה שהוא רוצה לומר.

מנחם-אב תשנ"א

טשטוש וסילוף בזדון

עד היכן הרחיקו לכת וכיצד ממציא הרב שך נימוקים והסברים המכסים על האמת ומטשטשים את המציאות

בדרך כלל, לאדם ישר, יש גבול עד היכן הוא יכול למתוח את החבל, לעתים ימצא נימוקים והסברים שיתקנו את הרושם הרע, ינסה להמציא הסברים על סטיה קלה, אך יבין, שכאשר מדובר בסטיה רצינית, וכאשר הכל התהפך, מודים בכשלון, מכים על חטא, על הסטיה הנוראה, או שמכריזים על דרך חדשה, ופורשים מן הדרך או השיטה ישנה.
    בבני ברק, ובמיוחד בביתו של הרב שך, יכול הכל להתהפך, ולא רק שלא יודו, אלא ימצאו נימוקים והסברים, מדוע כך צריך להיות, ומדוע הכל בסדר, הם מזכירים לנו את הנהג שהתהפך עם מכוניתו. יצא ממנה והמשיך ללכת כאילו לא קרה דבר.
    מערכה של ממש, ניהלו הרב שך ואנשיו לכבוש את מועצת הרבנות הראשית, דבר שהיה חריג, ובניגוד גמור להשקפה המקורית. והנה, לא רק שאין מתנצלים או שמנסים להסביר מדוע “נאלצו” הפעם לעשות כך, אלא למחרת הבחירות, כותב בטאון הליטאים “יתד נאמן” כך: “החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתית ורואה בה מוסד כפוף ובלתי עצמאי שהחלטותיו אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה...”
    לו היה חי בדורנו רבה של בריסק, וקורא קטע זה בדבריהם של מי שמתיימרים ללכת בדרכיו, הוא היה זועק מרה, על מסלפים ומטשטשים, כאלו המנסים בכח למחוק את העיקר, ומתייחסים לטפל. רבה של בריסק לא פסל את הרבנות הראשית בשל העובדה כי זו כפופה ובלתי עצמאית, ובשל הלחצים המופעלים על מוסד זה. אין זה נכון. הרבנות הראשית, גם אם היתה עצמאית ובלתי תלויה, היתה פסולה לדעתו של רבה של בריסק זצ”ל, שפסל את המציאות של הרבנות הראשית, הוא התנגד למוסד שכזה, גם אם זה היה בשליטתה המוחלטת של נטורי קרתא.
    עובדה היא, שברבנות הראשית ישבו טובי גדולי התורה. הרב אלישיב בכבודו ובעצמו ישב ברבנות הראשית באותן השנים שרבה של בריסק נלחם במוסד זה. הרב אלישיב הוא וחבריו היו עצמאים, והיו פסולים בעיניו של רבה של בריסק. לדעתו, גם אם טובי פוסקי ההלכה היו יושבים בה, הרבנות הראשית היתה אסורה ומוחרמת, הוא לא רצה מוסד שכזה, הוא התנגד לה בתוקף.
    הרב שך מנסה עתה להלביש שטריימל לרבנות הראשית ולהכיר בה. הוא מוצא לעצמו נימוק שלא היה אקטואלי כלל בזמנו של רבה של בריסק. ענין הכפיפות לא היתה הסיבה העיקרית, ואף לא המשנית, הוא התנגד למוסד רבני ממלכתי, וזו קיימת, גם אם הרב שך בעצמו היה הרב הראשי, ואילו חברי מועצת גדולי התורה הליטאים היו חברי מועצת הרבנות.
    הרב שך ואנשיו, שחשו בעוול הגדול שהם גורמים להשקפה החרדית, בכך שהם נוטלים חלק בבחירות לרבנות הראשית, מנסים ליצור מצב חדש, נימוקים וסברות, ודרכם לטהר את השרץ, הם מחדירים בדור הצעיר השקפות פסולות. הם מנמקים בנימוקים שאינם ממין הנימוק. הם לא מתייחסים לטענה העיקרית, וזו שהרבנות הראשית היא רבנות ממלכתית, וזו פסולה, ואין זה משנה כלל מי יושב בה, וגם אם מדובר בכפיפות או חופשיות מוחלטת לפסוק הלכות.
    מי שקורא קטע זה שוב, חייב להזדעזע, כי יש בה הרבה של סילוף האמת, חינוך לשקר ורמיה. הם כותבים כי “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית כסמכות הלכתיית...” דברים אלה הינם סירוס וסילוף שאין דומה להם. לו היו אנשי אמת, היו צריכים לכתוב כך: “הציבור החרדי אינו מכיר ברבנות הראשית” עד כאן, ולא להוסיף את המילים “כסמכות הלכתית”, מאחר ומהוספה זו ניתן להבין, כי ברבנות הראשית עצמה אין כל פסול, אלא סמכותה ההלכתית זו הבעיה. זהו טשטוש וסילוף האמת. הציבור החרדי התנגד לרבנות הראשית כמציאות רבנית בכלל. בכל תחום שהוא.
    עוד שקר וסילוף בדבריהם. הם מנמקים ומסבירים, כי הסיבה מדוע אין מכירים בסמכותם ההלכתית של הרבנות הראשית, ומדוע אינן מקובלות על גדולי פוסקי ההלכה בדורנו, “בשל הלחצים המופעלים על מוסד זה..”
    מתוך דבריהם מובן, כי פסקי ההלכה הנפסקים שם, שהיו על דעת הרבנים בלבד ולא על ידי לחצים כלשהם, פסקים אלו טובים ומקובלים. האם אמת כן נכון הדבר?
    אין שקר גדול מזה. שיפסקו הרבנים הראשיים פסקים ללא כל לחצים, אין פסקיהם פסקי דין כלל וכלל לשיטתו המקורית של רבה של בריסק זצ”ל. בואו וניקח לדוגמא את הרב שלמה גורן, עליו לא היו צריכים לחצים ברוב הנושאים, הוא היה מן המקילים בתחומים רבים. ולדוגמא, בענין הממזרים, האמין הוא בלב שלם כי הוא מתיר על פי דין והלכה. האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
       אשאל יותר מזה, האם פסק דין של הרב גורן, הנפסק מיזמתו המליאה, האם מישהו מן החרדים קיבל את פסקיו?
    מחריד ומזעזע לחשוב, כי מי אשר נלחם ברבנות הראשית בחרב ובחנית, בשנים אשר בהן היתה המלחמה חזקה וניכרת, דוקא אלו מסלפים ומטשטשים, ומנסים ליצור תדמית שונה, הם רוצים שהדור הצעיר יקנה את ה“נימוקים” החדשים, המסלפים כליל את מציאות הרבנות הראשית, ועוקרים מן השורש את המאבק האידיאלוגי ברבנות הראשית, שהוא העיקר במערכה עם הרבנות הראשית.
    חייבים שוב ושוב להזכיר, כי המערכה עם הרבנות הראשית לא היתה על אישים ולחצים. רבה של בריסק הבהיר בשעתו את הדברים בצורה ברורה, שיישב ברבנות הראשית החזון איש ז”ל, היא פסולה מעיקרה. אין כל קשר למוסד זה עם מי שמנהל אותה. גם אם יישבו שם כאלו שלא יוכלו להפעיל עליהם לחצים, היא פסולה ואינה מקובלת.
    הם זקוקים לנימוק זה, בכדי לטהר את השרץ. הם עשו מעשה נבלה שאין דומה לה. ובמקום להכות על חטא, לבקש סליחה ומחילה מרבה של בריסק זצ”ל המתגלגל בקברו, שם הוא זועק מרה על מה שעוללו הרב שך ואנשיו, הם מנסים ליצור תדמית חדשה, המסלפת את המציאות האידיאולוגית.
    אין צורך להיות “השקפיסט” בכדי לחוש בעלבון הצורב, וברמיה הגדולה. מי שחי את המציאות בעשרות השנים האחרונות, לא יכול שלא לחוש בצביעות המתחסדת, ובמעשה הרמיה הזועקת לשמים.
    הגיעו הדברים לידי כך, שללא כל שמץ של בושה, נתנו יד לפגוע בעקרון האידיאלוגי, זו אשר יצרה גבולות, וקבעה כללים, עד היכן מותר לחרוג. הרבנות הראשית היתה מחוץ לתחום. גם אם היו חלקים ביהדות החרדית שלא השלימו עם מציאות זו, רוב רובו של הציבור החרדי לא שיתף פעולה עם הרבנות הראשית. רק מי שהיה לו טובת הנאה אישית, מי שקיבל תפקיד רבני, דיין או משרה מכובדת אחרת, “הכיר” ברבנות. אך מי שלא היה לו נגיעה אישית, התייחס לרבנות הראשית כמוסד שאינו מוכר על ידי כלל הציבור החרדי.
    הרב שך עשה הפעם מעשה חמור ביותר, כאשר הוא בכבודו ובעצמו - לא על ידי שליח, - כינס אסיפות בביתו, ורצה בכל מאודו להחדיר “רבנים” למועצת הרבנות הראשית, זו שהיתה צריכה להיות מתועבת ואסורה.
    מה שחמור בדבר זה, יצירת הטשטוש בתחום נוסף. בעבר ישבו במועצה זו, רבנים שהשתייכו למזרחי. זה היה חשוב וטוב. הציבור החרדי ידע את מקומו. הרב שך רצה לטשטש מציאות זו, להחדיר לשם “חרדים” וכך לטשטש, שלא יחושו עוד במחיצה המבדילה, ויפלשו למוסדות שיהודים חרדים חייבים לברוח משם.
    חמור בהרבה, העובדה שהרב שך אינו מדבר. במקום שיקום ויאמר דברים ברורים, כיצד צריך להתייחס לרבנות הראשית, הוא שותק. ובכך הוא גורם עוול בל יכופר. להרב שך אחת משני ברירות. לשוב ולחזק את האיסור של רבה של בריסק על הרבנות הראשית, ואז כמובן הוא חייב לבקש סליחה ומחילה על מה שעשה. והברירה השניה, לטעון כי בדורנו זה אין עוד איסור, וכי מותר לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, אם שם יישבו רבנים חרדים, וזו יוצרת מצב חדש, כזו הנוגדת את דרכו של רבה של בריסק, ומכשירה את הרבנות הראשית הפותחת דלתותיה לציבור החרדי.
    השתיקה במקרה זה, זו פסיחה על שני הסעיפים. מצד אחד משחקים את ה“קנאי” זועקים כי הרבנות אינה מקובלת על הציבור החרדי, ומאידך לוחמים בכל הכח לחדור פנימה.
    הצרה הגדולה של דורנו, ואת זו גרם הרב שך, זה הטשטוש הנורא, הוא סילף את האמת, יצר מושגים מסולפים, הוא דחף את הציבור לכיוון הפשרנים המזרחיסטים, וכל מה שקודם לכן לא היה מקובל בציבור החרדי, הוא יצר מצב של חטוף ואכול, כל פינה שניתן להחדיר בה את אנשיו, הוא התיר את המקום לבא בקהל, זו הרסה ושברה את היהדות החרדית, והשפיל אותה עד עפר.
    הכח החרדי היה בכל השנים, בעקרון שבה. ויתרנו על הרבה תפקידים, על משרות וכסף, והכל למען העקרון. במשך שנים הוכחנו כי אנו ציבור של עקרונות, בא הרב שך, ובמעשיו טשטש לגמרי מציאות זו, הוא הפך את הציבור החרדי, לסחטן, נצלן, ומה לא.
    לולא סבל הציבור החרדי ממעשיו אלו, היו צריכים אולי למחות. אך לא היו צריכים להקדיש לענין זמן ניכר למאבק בדרכיו. אך מאחר ומעשיו מזיקים והורסים, הוא גורם לחורבן והרס היהדות החרדית, הוא גרם לכך, שבמקום “בני תורה” יש לנו היום “בני פוליטיקה”, בעבר בחור ישיבה לא היתה לו אפשרות לקרוא עיתון, בזמני בישיבה, המשגיחים אסרו לקרוא אפילו את “המודיע”, הם טענו כי בחור ישיבה צריך לעסוק רק בלימוד התורה, במוסר, ולא חסר לבחור במה לעסוק, ואינו צריך למלא את ראשו בשטויות. הרב שך הוא זה אשר החדיר לישיבות את העיתונות, ובמקום לשבת וללמוד, מתווכחים ומתפלספים בפוליטיקה ובהשמצות פנים חרדיות.
    במעשהו האחרון, במאבק על מועצת הרבנות הראשית, הוא עקר מן השורש את המחיצה המבדילה בין המזרחי לחרדים. עד לאחרונה ידענו, כי הרבנות הראשית הוא מוסד השייך למזרחי ואין לנו כל קשר אליהם. עתה קבע הרב שך, כי הרבנות הראשית כשרה ומותרת לבא בקהל, אם יישבו בה אנשיו, ועל כך חייבים לזעוק חמס.
    במקום שיש חילול ה’ אין חולקים כבוד לרב. במעשהו האחרון היה יותר מחילול ה’, היה בכך הריסת היסודות החרדיים, וזו מחייבת זעקה גדולה ומרה, על הריסת מחיצות ועקרונות היהדות החרדית, שהרב שך הוא האיש הנושא באחריות לפשעים נוראים וחמורים אלו.

מנחם-אב תשנ"א

שנות ההוכחה

האם הצליח הרב שך במה שרצה בפילוג החרדים או ששילם מחיר יקר באיבוד השליטה על החינוך? בחשבון של רווח והפסד, הרב שך המפסיד

בשבוע שעבר, סיימה הכנסת את מושב הקיץ, ובכך למעשה נועלת את שלש שנות הקדנציה, המושב הבא יתחיל בשנה הרביעית לכהונה הנוכחית.
    שלש שנים, הוא זמן מספיק בכדי לקבוע, האם הצליחו או נכשלו, מי הרויח ומי הפסיד, ומעל לכל, האם הגשים הרב שך את רצונו בהקמת מפלגה של מתפלגים, או שהפסיד לכל אורך החזית.
    כאשר מסכמים שלש שנים המסקנה היא אחת, הפסד לכל אורך הדרך. רצונו של הרב שך היה לשבור את החסידים. הוא תכנן מחלוקת בין החסידים, הוא רצה להשתלט על הציבור החרדי, ובסופו של דבר, לא רק שלא הצליח במה שביקש, הוא זה ששילם את המחיר. החינוך החסידי התבצר, הקים מוסדות משלו, דבר שלא יכל לקרות כאשר היו מאוחדים, ובסיכומו של דבר, לא הצליח הרב שך בכל תחום שהוא. ליצור שויון, ההיפך, בכל מקום הוא הנחות.
    אחד הדברים הידועים, כי החכם עיניו בראשו. אין זו חכמה לתת הוראות ובסוף להיכשל, החכם האמיתי, בוחן את הדברים מתוך ראות ברורה, וקובע קביעה שהיא הטובה, ולכן השאלה הנשאלת היא, היכן היתה הראיה הארוכה של הרב שך, האם ראה את המתרחש עתה, ובכל זאת הורה לעשות כפי שעשה, או שהיה בטוח, כי יצליח, וכי לא יקרה מה שקרה למעשה במשך השלש השנים האחרונות.
    אם נשפוט על פי דבריו ותגובותיו, הוא לא האמין לתוצאה. עובדה היא, שבמוצאי הבחירות, כאשר אמרו לו כי אגודת ישראל קיבלה חמשה מנדטים החל לזעוק, מהיכן, מי הצביע עבורם? הוא לא יכל לקלוט זאת, אין ספק, כי לו ידע מראש כי זו תהיה התוצאה לאחר הבחירות, הוא לא היה נותן את ידו לפילוג, ההיפך, הוא היה מעדיף שיהיה לו רק נציג אחד בכנסת. והעיקר שאגודת ישראל לא תקבל מספר כזה של מנדטים.
    תגובה נוספת המעידה שהרב שך לא רוצה לחזור על מה שקרה, אלו נסיונות האחדות באגודת ישראל, מאחורי הקלעים מנסים שוב לאחד בין אגודת ישראל לליטאים, כאשר המטרה ברורה, לא לחזור על השגיאה שנעשתה, וזו שוב מוכיחה, כי הוא לא הצליח במטרתו.
    אבל, לא בכך בלבד הכשלון שלו. יש משהו עמוק בהרבה, וזהו החינוך החסידי, לו ידע מראש כי החסידים יצליחו להקים לעצמם מסגרת חינוכית, הוא היה עולה על הבריקדות למנוע זאת, הוא לא היה נותן לפלג את אגודת ישראל, הוא היה מוותר על הכל, בכדי שהחינוך ישאר בידיו. עד לפני שלש שנים הוא שלט על החינוך, היום הוא מנוטרל. אין זו חכמה לשלוט על החינוך של אנשיך קרוביך, החכמה היא לשלוט על כלל החינוך, וכאן המכה הגדולה של הרב שך.
    כאשר עושים את חשבון הרווח והפסד, מי הרויח ומי הפסיד, בחינוך טמון הכל, כאן המכה של הרב שך חזקה מכל מכה אחרת, ברגע שהצליחו לטרפד אותו מן החינוך, הוא הפסיד הכל.
    אך, בואו נתעלם לרגע מן הצד הגשמי והפוליטי, ונתעסק ברוח, בצד האידיאולוגי של המטבע. בואו נבחן מה הועיל או מה קלקל הרב שך בהליכה הנפרדת, האם יצאנו חזקים מן הענין, או ששילמנו מחיר אידיאולוגי כבד בשל צעד לא מחושב ושקול זה.
    אמנם, כאשר עוסקים בחינוך, עוסקים אנו ברוח ובאידיאולוגיה, ואין מה שחשוב יותר מחינוך לאידיאולוגיה החרדית. אבל, לפילוג זה ישנן הרבה צדדים נוספים, ועלינו להתייחס להם.
    תנועת אגודת ישראל יצגה בעבר את האידיאה החרדית, זו קבעה נורמות מסויימות ששמרה על איזון ועל חומה בצורה. במשך שנים רבות ישבה אגודת ישראל באופוזיציה, מפני שהישיבה בקואליציה עמדה בסתירה למשנתה האידיאולוגית. מאוחר יותר הצטרפו לקואליציה, תוך נתינת הסבר, שאין חלילה כוונה לפגוע או לשנות באידיאולוגיה, נימקו זאת באי נשיאה באחריות. אך איש לא העלה אז על הדעת, כי כהונת סגן שר אפשרית. היה ברור לכל, כי יותר מכהונה בכנסת, שמוסד זה אינו הגוף המבצע, אי אפשר לשאת בתפקידים, למרות שסגן שר אינו נושא באחריות. הרבנים הבינו בשעתו, כי נשיאה בעול הביצוע, למרות שאין נושאים באחריות היא אסורה.
    רק לאחר שהרב שך פרש ממועצת גדולי התורה, ועודד את ש”ס להשתתף בממשלה, ולשאת חלק בעבודת הממשלה, למרות שידע כי הדבר נוגד את ההשקפה החרדית, החלה ההידרדרות, הרב שך קבע קביעה חדשה, כי לספרדים מותר לקחת חלק באחריות ובביצוע, דבר שהיה בעבר בבחינת חזיר. הרב שך בא והפריד בין האשכנזים לספרדים, למרות שאין מדובר כאן בנושא שיש ויכוח וניתן להגמיש עמדות, מדובר בביצוע חילולי שבת ודברים חמורים אחרים, שיהודי חרדי אינו יכול לשאת באחריות להם.
    השלב הבא היה החמור. מן היום שהרב שך הקים מפלגה, הותרה כליל הרצועה, עד כדי כך, שהיתה קיימת אפשרות שאברהם רביץ יהפוך לשר, ולולא היתה להרב שך בעיה פנימית בין אנשיו ששנים רצו לכהן בתפקידים בכירים, ונאלצו להתחלק בתפקידי סגני שרים, אין ספק שאחד מהם היה שר.
    גם המצב הנוכחי, של כהונת סגני שרים, הוא מצב שמבחינה אידיאולוגית חמור ביותר, ההתדרדרות הנוראה קרתה רק בשל הפילוגים. בטרם הפילוג, לא היו מאמינים כי קיימת אפשרות כזו, עובדה היא, שעד לרגע זה, עדיין מהדהדת באזני רבים ההבדל הענק שבין קואליציה לקואליציה, מה היו תובעים החרדים בעבר, ומה תבע הרב שך, זה לא ייאמן כאשר נוכחים לדעת, שכאשר ישב הרב שך עם שותפים, הוא שיחק את המשחק של ה“קנאי’’, הוא לא ויתר ולא הסכים לחלוקת תפקידים, הוא תבע יותר חוקים דתיים, ולא רצה להתפשר גם בנושאים אלה, לעומת זאת, ברגע שהיתה לו מפלגה משלו, הוא אמר במפורש, כי אינו רוצה חוקים דתיים, הוא רוצה כסף ועמדות, ועד כדי כך, שרצה להעביר את החינוך החרדי למשרד החינוך, דבר שצריך היה לזעזע כל מי שחושב לרגע מה קרה כאן.
    במשך שנים, נלחמו החרדים להתנתק כליל מן החינוך הממשלתי והחילוני, ויתרו על הקצבות גדולות, והכל בכדי לשמור על עצמאות מוחלטת. והנה, כאשר הרב שך חלם לרגע, כי נציגו יהיה האיש שיטפל בחינוך החרדי, הוא מוכן היה כי תקום מחלקה לחינוך חרדי במשרד החינוך, הוא לא לקח בחשבון, כי עלול להגיע יום, שמחלקה זו תיפול לידים חילוניות ואנטי דתיות, ואז יהיה מאוחר מדי. אבל, הרב שך שעשה חשבון פוליטי, רצה לשלוט על החינוך האגודאי והחסידי, היה מוכן להפקיר את החינוך החרדי כולו.
    חסד גדול עשה הקב”ה עמנו, שאגודת ישראל יצאה למערכה נגד מגמה זו, ובזכות מאבק זה. נמנעה מזימה איומה זו, שהיתה מורידה לטמיון עמל של עשרות שנים.
    במשך שלש שנים, הצליח הרב שך לטשטש את ההבדלים המבדילים בין החרדים לחילונים, אין שום דבר שונה, אלו ואלו יושבים במשרדי המשלה, ופרט לנושאים הקשורים בהטבות אישיות ומפלגתיות, טושטש לגמרי הקו המבדיל, וזה מסכן עתה את החרדים.
    כאשר אנו מסכמים שלש שנים, ומנסים לרגע לחשוב, מה קרה לאידיאולוגיה שלנו, נמצא כי מה שחשוב להרב שך זה קרקע וכסף, לעומת זאת חילולי שבת, מכירת חזיר והפלות, כל אלו אינם מטרידים אותו כלל, הוא יכול לחיות עימם ובלעדיהם.
    זה ההבדל הענק של שלש שנים, וזה מה שחייב להפחיד כל יהודי חרדי השואל את עצמו מה קרה בשלש השנים הללו? האם המדינה השתנתה? האם חזרו בתשובה, ואין צורך עוד לעסוק בנושאים דתיים?
    הרב שך היה תמיד מזרחיסט מוסווה, מקורו במזרחי, אבל בעבר הוא שיחק את ה“קנאי”, ומן הרגע שהוא הפך למנהיג עצמאי שאינו תלוי, הוא הוכיח כי הוא מזרחיסט מטבעו, הוא אמר בדיוק את מה שאמרו ראשי המזרחי לפני ארבעים שנה, עלינו לבקש כסף ועמדות, בואו ונביא תועלת לציבור, ואל לנו לעסוק בנושאים דתיים שאינם מקדמים את המוסדות. אלו בדיוק המילים שאמרו המזרחי לפני עשרות שנים.
    לא רק בצד זה של האידיאולוגיה הוא נכשל. הוא גרם לחורבן והרס באחדות המחנה החרדי. זה שנים שהרב שך חתר לפילוגים, הוא הטיף נגד קבוצות שאינו נמנה על מחניהם. הרב שך מקורו היה אנטי חסידי, אך כל עוד ישב במועצת גדולי התורה המקורית, הבין כי עליו לשמור על פרופורציה ולא לשבור את היהדות החרית. אך, ברגע שיכל, ופרש מן המועצה, הוא הפעיל את כל כוחו, לפלג את היהדות החרדית, הוא גרם לכך, שהפילוג הוא לא רק פילוג מפלגתי, אלא פילוג מהותי, מדובר בפילוג שהוא הרבה יותר מפילוג, מדובר בפירוד בכל תחום, וזה מה שגרם הרב שך ליהדות החרדית.
    אין זה פלא מדוע לא מצליחה היהדות החרדית להתמודד עם מצבים קשים בתחומים שונים. כאשר מפולגים בצורה שכזו, החילונים נהנים. ולדוגמא, במשרד האוצר מונחות 12 מליון שקלים לחלוקה למוסדות חרדים, אך בשל חוסר האחדות במפלגות החרדיות, מונח הכסף, ואינו מועבר לחלוקה.
    נושאים רבים אחרים, הקשורים בעקרונות דתיים, משחקות היום לידי החילונים, אלו מנצלים את חוסר האחדות, מסיתים בין החרדים, וזו משחקת לידיהם. אין צורך להזכיר את הסיפור של קמצא ובר קמצא בכדי להבין, מה גורם הרב שך ליהדות החרדית בזמננו.
    תקצר היריעה בכדי שנוכל למנות מה עבר על הציבור החרדי במשך שלש שנים אלו, קשה גם יהיה לציין את כל ההבדלים, איך נראה הציבור לפני שלש שנים, ומה קורה לציבור החרדי היום, אך במילה אחת נזכיר ונאמר, לפני שלש שנים, עדיין היתה היהדות החרדית עסוקה בחילונים, ההתמודדות שלנו היה עימם. היום, העיתונות החרדית מלאה בהעלבות והשמצות פנימיות, הליטאים תוקפים את החסידים, אלו נאלצים להתגונן ומכים בחזרה, ומי שחוגגים הם החילונים.
    מה לומדים היום הצעירים החרדים? שנאה קשה לחרדים שאינם נמנים על מחניהם, בעבר לא היו מאפשרים לצעירים לקרוא עיתונים, היום אין מתפללים בטרם לא קראו את העיתונים. המהפכה שהביא הרב שך לעולם החרדי, זו מהפכה של הרס ורעל, של שנאה עזה, ושל כל מה שיהודי חרדי היה צריך להיות מן העבר השני לו.
    שלש שנים אלו, זו הוכחה, כי הרב שך טעה לכל אורך הדרך, הוא הזיק לעצמו הרבה יותר מאשר לחסידים, ומה שכואב בכל הענין, שהיהדות החרדית משלמת בשל שגיאותיו מחיר יקר.

מנחם-אב תשנ"א

דרדור השקפיסטי

רבה של בריסק מתגלגל בקברו ממעשיו של הרב שך הרוצה לחדור לרבנות הראשית למרות שרבה של בריסק לחם בה בכל כוחו

אין ספק, כי לו היה חי היום רבה של בריסק, הוא היה מכריז על צום ואבל, הוא היה קורע קריעה, בראותו מה עולל מי שמנסה ליצור את הרושם כאילו הוא ממשיך דרכו ועושה רצונו. בשעה זו מתגלגל רבה של בריסק בקברו, מן השבר ששבר לרסיסים מנהיג ליטאי בני ברק הרב אליעזר מנחם מן שך, כאשר התיר את הרבנות הראשית, עד כדי כך, שללא שמץ של בושה נאבק לתפוס את ההנהגה בה.
    אין זו הפעם הראשונה, שהרב שך נאבק על עמדות ברבנות הראשית. עובדה היא שהוא החדיר מאנשיו לכל פינה אפשרית. אך מה שחמור ביותר, קורה בימים אלה. הרב שך נאבק על מועצת הרבנות הראשית, מועצה שבה נלחם רבה של בריסק בכל כוחו, הוא ראה בה עבודה זרה ממש, וללא כל שמץ של בושה ונקיפות מצפון, הורה הרב שך לאנשיו להיאבק ולנסות להחדיר בה מאנשיו.
    הפשע הגדול החל לפני מספר חדשים, כאשר הורה לנציגו משה גפני להיאבק ולהיכלל בגוף הבוחר את מועצת הרבנות הראשית. מצד הדין, ובמיוחד על פי השקפתו של הרב מבריסק, אסור היה בכלל להיכלל בגוף הבוחר מועצה של עבודה זרה. מי שהכיר את השקפתו של הרב מבריסק בסוגיה זו של מועצת הרבנות הראשית מזדעזע כשמעלה על הדעת אפשרות, כי מי שמתיימר להיות מן היחידים שרבה של בריסק נתן הסכמה לספרו, יהיה זה אשר יבגוד בו בגידה כל כך קשה.
    מי שאינו בקי בהיסטוריה, יש להקדים ולציין, כי רבה של בריסק עמד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית, ולא מפני האנשים שמילאו את מועצת הרבנות הראשית שלא היו לרוחו. ההיפך, חברי המועצה היו דוקא כאלו שהיו “גדולים”, חלק מהם כבר הלכו לעולמם, והאחרים היו מראשי הליטאים. כל חלקי הרבנות בשעתו היו מורכבים מאישים גדולים ונכבדים, ומי לנו עוד כהרב יוסף שלום אלישיב, שהוא היום משנה למלך בציבור הליטאי, שהיה חבר בית דין הגדול, יחד עם הרב בצלאל ז’ולטי ז’’ל, הרב גולדשמיד ועוד אחרים שהינם מסלתה ומשמנה של היהדות החרדית.
    ובכל זאת, סבר רבה של בריסק כי אסור בשום אופן לשתף פעולה עם מוסד זה. הוא טען כי עצם הרבנות פסול, ואין זה משנה מי יהיו חברי בית דין הגדול, ואף לא מי שיהיו חברי מועצת הרבנות הראשית. עד כדי כך, שרבה של בריסק שרצה לתת תוקף מיוחד לחומרה שהוא רואה במהותה של הרבנות, אסר לעבור על המדרכה היכן שבנו בשעתו את “היכל שלמה” שהוא מרכז הרבנות הראשית, כך הבינו עד היכן הוא מרחיק לכת בענין זה. הוא ראה ברבנות את מהותה של המזרחי, ומאחר והוא נלחם נגד השקפתה של המזרחי, ממילא לא היה כל מקום לשתף פעולה עם הרבנות הראשית.
    את זאת הבינו הכל. בשעתו לא היה מי שיעיז לדרוך בבנין זה, ופרט לכמה רבנים גדולים שהיו נוגעים בדבר, ביניהם חברי בית הדין הגדול, וחברי מועצת הרבנות הראשית, כל הציבור סלד וברח משם.
    יצויין, כי בשל עמדתו זו של רבה של בריסק, לא דחפה עצמה אגודת ישראל למוסדות הרבנות, ועד לאחרונה, כאשר הרב שך החל לדחוף אנשיו לכיוון זה, לא עלה על הדעת אפשרות של שיתוף פעולה. בציבור האגודאי מקובל היה שישנם כאלו הדוחפים עצמם לרבנת על בסיס אישי, אך מעולם לא נקטו בעמדה רשמית בענין, החרדים היו מן העבר השני של הרבנות הראשית.
    זכור עדיין מה קרה בשעתו, כאשר הקימו את המועצות הדתיות, לקח זמן עד אשר החרדים הכירו במוסד זה, כאשר הגיעו למסקנה כי מאבדים עמדות בסיסיות בעיר. אבל בבני ברק, בשל העובדה כי מדובר ברבנות, לא איפשרו להקים זאת. וכאשר הוקם, הוחרם על ידי רבני העיר, ואין משתפים פעולה עימהם.
    אין ולא היה מי שהיו צריכים לעמוד בראש הלוחמים נגד הרבנות הראשית יותר מאשר ראשי הליטאים, ובמיוחד אנשיו של הרב שך. ההשקפיסטים שפכו אש וגפרית על הרבנות הראשית בכל השנים, והנה, הורה הרב שך לנציגו משה גפני לדחוף את עצמו לגוף הבוחר, ועתה הורה לו לעשות ככל שיוכל, על מנת לבחור שניים מאנשיו למועצה זו.
    במה שקורה, מתברר משהו נוסף וחמור, המוכיח עד להיכן התדרדרו ההשקפיסטים מבני ברק, ואיך השקר שם חוגג. בעבר, כאשר האשימו את הרב אלישיב כי בגד ברבה של בריסק, היו אשר טענו כי הוא עשה זאת ברשות. אמנם רשמית לא קיבל רשות, אך לא הורו לו לעזוב את הרבנות הראשית. אבל, הוא ידע עד כמה הדבר חמור, וכי הרבנות הראשית אינה מוכרת על ידי היהדות החרדית.
    והנה, הרב אלישיב פעיל ובכל כוחו בבחירת רבנים למועצת הרבנות הראשית. מי שצריך היה לעמוד בראש הלוחמים נגד, ולהסביר מדוע אין לשתף פעולה עם הרבנות הראשית, הוא זה אשר דוחף ונלחם למען החדרת רבנים קרובים להשקפה הליטאית למועצת הרבנות הראשית.
    משהו נוסף המוכח כאן, עד כמה חדורים הרב שך והרב אלישיב בהשקפה מזרחיסטית, עד כדי כך, שכל מהותם היא השקפת המזרחי. רבה של בריסק הבהיר לא אחת מדוע הוא מתנגד לרבנות הראשית, הוא הסביר זאת, בהתנגדות למציאות, הוא  אף הוסיף, כי זו שיטת המזרחי, ואילו על החרדים להיאבק נגד שיטה זו שאינה מקובלת, ולכן יש לפסול את הרבנות הראשית.
    הרב שך, שהיה צריך ללכת בדרכו של רבה מבריסק, ולהחרים מוסד זה, לא רק שאינו עושה זאת, אלא מוכיח במעשיו, כי מהותו במזרחי, וכי השקפתו השקפת המזרחי, ולכן הוא נאבק ובכל הכח בעד תפיסת עמדות במוסד זה, שהיה צריך להיות מוקצה מחמת מיאוס, ואסור בשיתוף פעולה.
    במשך דור שלם, לימדונו בישראל, כי הרבנות הראשית זהו מוסד של הרבנות, אשר ממנה התרחק כל בעל נפש. היהדות החרדית והרבנות הראשית תרתי דסתרי הם. מי שניסה להחדיר זאת היה הרב עובדיה יוסף, שראה עצמו קרוב יותר לחרדים.
    כאן המקום לציין, עד היכן מזוייף מתוכו היא השקפתו של הרב שך. בשנות כהונתו של הרב עובדיה יוסף ברבנות הראשית, זעם הרב שך עליו זעם רב. והוא הסביר זאת, בכך שבניגוד להרב גורן, הרב עובדיה יוסף גרוע בהרבה. הרב שלמה גורן, הינו מזרחניק, והשקפתו אינה חרדית, וממילא אינו מסוכן ליהדות החרדית, אך הרב עובדיה יוסף, הרואה עצמו חרדי, הוא זה המקרב מוסדות ואישים חרדים לרבנות הראשית, ולכן הוא מסוכן, ויש להחרימו. ועד כדי כך, שהרב שך לא רצה לשבת עמו ליד שולחן אחד. תנאי התנה בכמה אירועים אשר אליהם בא כי יעזוב בטרם יגיע הרב יוסף, ואיך שהוא הגיע, הרב שך קם ועזב את המקום.
    היו אשר הבינו זאת, במאבקו של הרב שך ברבנות הראשית, הוא ראה ברבנות הראשית משהו חמור כל כך, שלא היה מוכן לשבת עם הרב הראשי ליד שולחן אחד. והנה, ברגע שיש לו אפשרות להחדיר את אנשיו לשם, לא רק שמוסד זה אינו מוחרם יותר, אלא הוא מכשיר אותה.
    במעשהו זה של הרב שך, מוכח משהו נוסף, המחזק את הטיעון, כי אין להרב שך שיטה, הוא בס”ה כדאיניק, ומה שטוב באותה שעה זה מה שטוב, ולכן אסור היה להיות בקואליציה כאשר הוא חשש כי הכיבודים יהיו לחסידים, בו ברגע שהכיבוד של יו”ר וועדת הכספים הובטח לאיש שלו שלמה לורנץ מיד הותרה הקואליציה.
    אותו דבר קרה עם ש”ס, לאחרים אסר להיכנס לממשלה, וכאשר רצה בטובת ש”ס, בכדי לפגוע באגו”י, מותרת היתה ההשתתפות בממשלה, כך נמצא לאורך כל הדרך, מה שהיה אסור קודם לכן, ברגע שהדבר השתלם לו, זה הותר.
    ומה לנו יותר מן החינוך החרדי, אשר במשך דור שלם נלחמו שחלילה לא תהיה למשרד החינוך השפעה כלשהי על החינון הטהור, והנה, ברגע שאיש שלו יכל להיות מנהל המחלקה לחינון חרדי, ונדמה היה כי הוא ישלוט על החינוך החרדי לתקופת מה, הוא תבע להקים מחלקה לחינוך חרדי, למרות שברור היה כי בכך מסכנים את העתיד, מאחר וביום ומפלגת העץ לא תהיה בקואליציה, יתפוס מקום זה נציג חילוני או אחר, ויסכן את החינוך החרדי.
    אותו דבר קורה עתה עם הרבנות הראשית. הרב שך נלחם ברבנות הראשית כל עוד לא היה סיכוי שאיש שלו יתפוס מקום בה. אך, ברגע שיש סיכוי שרבנים קרובים אליו יבחרו למועצת הרבנות הראשית, הוא מתעלם מכל מה שאמר ועשה, ומתיר את הדברים.
    כך יקרה גם ביום אשר יבחרו רבנים ראשיים, אם יוכל להציב רב משלו, ויאמין בסיכוייו להיבחר, הוא יתיר את כהונת הרבנים הראשיים, ובל נתפלא, אם עוד יקרה שרב ראשי מטעם הרבנות הראשית, יושב במרכז שולחן ועידה או כינוסי מפלגת העץ ומוסדות אחרים שלה.
    מוכח שוב בשנים האחרונות בצעד אחר צעד, כי אין תוכן ואין אמת ב“שיטותיו” של הרב שך. אין שיטה שהיא שיטה. קיימת שיטה, וזו אומרת, אם פוליטית הענין משתלם, הכל מותר, ואם אני לא הנהנה מן העסק הזה, הכל אסור.
    זהו הפרצוף האמיתי של ה“השקפה” הבני ברקית, זו אשר במשך שנים ניסתה להטיף לאחרים. שנים שפכו את דמו של הרב עובדיה יוסף, ושל המזרחי, בו בזמן שהיום עושים הם הרבה יותר גרוע, הם מגלמים את המזרחי לאורך ולרוחב, הרב שך הוא המנהיג האמיתי של השיטה המזרחיסטית, זו אשר לוקחת בחשבון מה טוב יותר לתנועה, ולא מה שטוב יותר לאידיאה.
    אין להרב שך אידיאה, כי לו היתה קיימת, לא יכל לרקוד על אלף ואחד חתונות, ולא היה פוזל לצדדים. ההיתרים של הרב שך מזעזעים כל מי שהוא השקפיסט, מי שלמד את תורת ה“השקפה”, וידע למה הטיפו במשך שנים, נדהם להיווכח, כמה שקר היה טמון בכל מילה, ובאיזו צביעות פעלו ועבדו במשך כל השנים, אשר בהם הונו את הציבור בצורה מחרידה.
    הרב שך שבר את המחיצות, כל מה שהבדיל בינינו ובין המזרחי, איננו ולא קיים עוד. עובדה היא, שאם בעבר ידעו כי מועצת הרבנות הראשית זהו מוסד מזרחיסטי מובהק שליהודי חרדי אין דריסת רגל בו, בא הרב שך ושבר גם מחיצה זו, הוא גרם להרס וחורבן יסודות האידיאה החרדית ששמרה על מרחק מן האידיאה המזרחיסטית.
    השאלה הגדולה היא, כיצד יכולים אנשי בריסק להסתכל להרב שך בפרצוף, בעבר נלחמו במזרחי בהם ראו את האוייב הגדול, היום הם נאלצים להילחם בלא אחר, אלא במי שמתיימר לייצג את רבה של בריסק הלוחם הגדול ברבנות הראשית.
    אוי, מי היה מאמין שהרב שך ידרדר את היהדות החרדית לעברי פי פחת כפי שהוא מתדרדר בעיצומם של ימים אלה.

מנחם-אב תשנ"א

מיהו החזיר והשפן?

איך שינה הרב שך פניו ועל מה ייאבק ויאיים בפרישה מן הקואליציה?
נציגיו נוהגים בחזירות ושפנות גם יחד

אנו כצעירים איננו מודעים מספיק למהפכה המתחוללת ביהדות החרדית. רק מי שלמד את ההיסטוריה, ומכיר מקרוב את שיטות החרדים מן העבר, ובמיוחד למה הטיפו, נדהם כאשר הוא מנסה לעשות הבחנה בין מה שאירע לפני עשרים שנה, למה שקורה היום. זה פשוט לא ייאמן.
    מאז שנת תשל’’ז, החל מדרון תלול בכל הקשור להשקפה החרדית, וזו למעשה מקיפה את הכל, אך בעוד שנמצאים גם כאלו שהציבו לעצמם גדר, ולכן נאבקים נגד מינוים של שרים מטעמה של אגודת ישראל. ישנם אחרים, שלא רק שהם פרצו לגמרי את הגדרות, הם מתדרדים בצורה שקשה להאמין שכך יקרה להם. דוקא אלו, אשר תמיד נשאו את דגל ה“קנאות”, כאלו שעוד היום מטיפים ל“קנאות” שהיא כל כולה זיוף, הם אלו העושים מעשים החייבים לזעזע כל יהודי חרדי, שהאידיאולוגיה החרדית חשובה ויקרה לו.
    במשך שנים, לא הצטרפה אגודת ישראל לקואליציה. ומי שהטיף נגד הישיבה בקואליציה, היה לא אחר מאשר מנהיג הליטאים הרב אליעזר שך. הוא מצא אלף ואחד נימוקים מדוע אסור לשתף פעולה עם “ציונים”. תמיד היה מסביר, שאמנם יושבים בכנסת, אך זו אינה בהכרח שיתוף עם ה“ציונות”, זו רק מעין “וועד הבית” של המדינה, וממילא כל אזרח במדינה, למרות שאינו מאמין באידיאולוגיה של מנהיגיה, משתתף בוועד שכזה, לצרכים טכניים בלבד.
    ההסברים הללו היו טובים ויפים לתפארת המליצה בלבד, כי מי שהכיר את תוכנו הפנימי של הרב שך, ידע כי יש לנו עסק עם “עץ” רקוב, אשר ימכור את נפשו, ויהפוך את היוצרות במהרה, כאשר הדבר יהיה כדאי לו. אם הוא יהיה הנהנה העיקרי מ“פירות העץ”, יעניקו לאיש שלו את תפקיד “יו”ר וועדת הכספים”, הוא ישנה בין לילה את כל “השקפתו” השווה רק כאשר אפשר על ידיה לנגח חסידים, ובעיקר את פא”י ודומיהם. אין כל ערך לדבריו, הללו מיועדים לצרכים פוליטיים בלבד, וכאשר אין צורך ב“קנאות” הופכים ל“מזרחיסט” יותר מן הקיצונים שבקרב אנשי המזרחי.
    לפני זמן לא רב, היה זה הרב שך שעמד באיצטדיון, ועיני כל העם היו נשואות למוצא פיו. לו היה איש אמת, שרצה באמת בטובת עם ישראל, היה קורא לעם לתשובה, ומדבר בתוכן שהיה מתאים להשקפתו, אך שתצמיח גם תועלת. אבל, כפוליטיקאי משופשף, וכמי שעשה את החשבון האישי שלו, החליט לדבר על חזירים ושפנים. הוא האשים את המערך, כי ראשי תנועתם אוכלים חזירים ושפנים.
    לכאורה, מתוכן הדברים צריך היה להבין, כי מה שחשוב להרב שך יותר מכל, זו האידיאולוגיה. הרב שך לא תקף את המערך על שראשיה לא נתנו מספיק דירות לחרדים, ואף לא תקציבים גדולים. על כך הוא לא דיבר. הוא דיבר על הצביון, הוא רצה שיבינו, שמה שחשוב לו יותר מכל, זהו הצביון של המדינה, לכאורה דברים של טעם, וכפי שהיה בעבר, כעקרון המוצהר של ראשי מועצת גדולי התורה, בטרם ההצטרפות לקואליציה.
    אבל, בואו נבחן למעשה, מה קורה בשטח. האם הורה אי פעם הרב שך לנציגי מפלגת העץ לפרוש מן הקואליציה, כאשר ניהלו מאבק על השבת, או על הפסקת מכירת החזיר בישראל. כאן הוא זלזל זלזול חמור. מאחר ותביעה זו היתה של אגודת ישראל, הוא כלל לא רצה להתייחס לכך, עד כדי כך, שנציגיו בהוראתו, עשו הכל על מנת להכשיל קבלת חוק זה. ועד לרגע זה, אין מביאים את חוק החזיר לכנסת, רק משום שנציגי הליכוד יודעים, כי יש להם על כך גיבוי של נציגי הליטאים בכנסת, המעדיפים שחוק זה לא יעבור, ובכדי שאגודת ישראל לא תוכל להתפאר בהישגים.
    לעומת זאת, כאשר משרד השיכון אינו יכול בשל בעיה משפטית להעביר את הדירות למפלגות הדתיות, וביניהם לאנשיו של הרב שך, הוא זועם ואינו עובר לסדר היום. הוא קרא לאברהם רביץ, והורה לו מיד לפרוש מן הקואליציה, עד כדי כך, שרביץ שאינו יכול להיפרד מן הלשכה והוולוו, הוא זה שבכה אצל הרב שך והתחנן, אנא תאפשר לי עוד כמה ימים, לנסות לעשות משהו.
    בצעדו זה של הרב שך, הוכחה ה“חזירות”. התוכן והצביון לא איכפת לו. כן ימכרו חזיר או לא ימכרו, זוהי הדאגה האחרונה שלו, ועל רקע זה לא ישבור את הקואליציה. אך בשל כמה דירות, בשל ענינים שבחומר, על כך יעלה על הבריקדות, וישבור את הקואליציה.
    לו היו מספרים זאת לפני עשרים שנה, לציבור החרדי, כי יתכן ויווצר מצב שכזה, היו דוחים זאת בשתי ידים, היו אומרים, כי זה דבר שכלל לא יתכן.
    אבל, מי שהכיר את הרב שך מקרוב, וידע את הלך מחשבתו, ושיטות עבודתו, ידע, כי הכל יתכן. ולא רק כך, הוא ימכור את נשמתו ונשמת הציבור החרדי, בעד קצת כבוד ונזיד עדשים. מה שחשוב להרב שך יותר מכל, זוהי הפוליטיקה, הכסף, והכבוד. כל היתר הינם דברים אשר בהם משתמשים לצרכי כיסוי בלבד.
    עד לרגע זה, לא ניתנה תשובה רצינית לשאלה המחייבת תשובה, מדוע היה אסור בעבר להשתתף בקואליציה, ואילו בתשל”ז מותר היה. אם נאמר כי היה לנו עסק עם מנחם בגין, אלו דברים שיכולים להשיב החסידים, שגישתם שונה מן הגישה של הרב שך. בשל הגישה החיובית של מנחם בגין למסורת, היו צריכים להעדיף אותו, ולסייע לו בעקיפין. אבל, לשיטתו של הרב שך, ובמיוחד על פי הדברים שהטיף קודם לכן, בגין היה גרוע בהרבה מגולדה מאיר או יצחק רבין. בגין הלביש את ה“ציונות” בלבוש דתי, לעומת ראשי המערך, שה“ציונות” אצלם היא חפשית ואנטי דתית, כזו אשר חוצצת ואינה משאירה מקום לספק, כי לחרדי אין מקום בתנועה זו. בגין גרם לטשטוש, ומי שנלחם נגד הטשטוש היה הרב שך. והנה, הוא האיש, שברגע שהיה הנהנה העיקרי מעיסקה שכזו, “שכח” את כל אשר אמר והטיף, והפך להיות ה“חזיר” הגדול. הוא זה שגרם לכך, שהציבור החרדי יתדרדר בצורה, החייבת להחריד כל יהודי המודע ומכיר את האידיאולוגיה האגודאית, או הכלל חרדית, שאינה מאפשרת התדרדרות שכזו.
    מזעזע לקבוע, שהרב שך סירס את הצביון החרדי, ואם היה מטשטש גדול בדורנו, הרי זה הוא, שגרם לכך, שלא תהיה עוד כל הבחנה בין חרדי, דתי, או חילוני. היום ההבדל הוא בענין שבלבוש, ובהשתייכות לתנועות או מפלגות. אך, מבחינה מעשית אין הבדל. אין שום דבר השונה היום בין המפד”ל לחרדים. אלו נאבקים על הרבנות ואלו נאבקים על הרבנות, ואדרבה, החרדים חוטפים כל משרה פנויה, נאבקים במפד”ל, ורוצים לרשת אותה בכל עמדות הרבנות בישראל.
    זהו נושא בפני עצמו, המחייב רשימה מיוחדת. קורה בתחום זה דברים, הסותרים סתירה מוחלטת, לכל מה שהטיפו לפני ארבעים, שלשים, ועשרים שנה. אבל מה שמטריד וכואב, הוא לראות, כיצד כזה המכונה “גדול” מי שהיה צריך להיות האיש העומד בפרץ, מי שנלחם בכל כוחו נגד הטשטוש, ונגד הסטיה מן הדרך הישר, הוא זה המוכר את נשמתו לשטן הציוני, והוא זה ההורס בידיים את הצביון החרדי של המדינה.
    הכינוי של “שפן” הוא קטן, כשאנו עוסקים בגישתו של הרב שך. כאשר יש לנו עסק עם נושאים דתיים עקרוניים, לא נשמע את קולו, ההיפך, הוא מפחד ומעדיף שלא לדבר, אך כאשר יש לנו עסק עם חומריות, עם דברים שנסתדר עם המדינה ובלעדיה, ולא עליהם קיומנו, כאן הוא לא שותק.
    מי שיעיין בהסכמים הקואליציוניים, יזדעזע הרבה יותר. ההסכם הראשון בשנת תשל”ז, היה כזה, שעסק בעיקר בתוכן, ומעט מאוד בכסף, ועד כדי כך, רצו לתת לחרדים כמה שרק רצו, והיה זה הרב שך שעדיין שיחק “קנאות” ואסר לקחת יותר מששים אחוז, הוא נימק זאת, בכדי שלא נהיה תלויים בהם. והנה היום, אין מסתפקים עוד במאת האחוזים, רוצים הרבה יותר.
    היכן הנימוקים של פעם, ומה קרה? האם בעבר היתה המדינה פחות דתית, והיום היא כבר כזו שאין עוד מה לחשוש כי לא נוכל לשבת בקואליציה?
    התשובה היא, כן! קרה משהו, ששינה את הכל. בעבר היה איכפת לנו מן הצביון, ובשביל חוקים הנוגעים לצביון הדתי, וויתרנו על התקציבים. ואילו היום, שהמדינה כולה תאכל חזיר, ושיחללו את השבת, הכסף שווה יותר מכל. אם יתנו דירות, יאפשרו ליצחק שמיר לאכול חזיר בפאריס, ולאריאל שרון לגדל ולאכול שפנים בנגב. וכאשר לא נותנים דירות וכסף, אזי נזכרים בחזירים ובשפנים.
    הקנאים האמיתיים, אלו אשר עדיין מאמינים בשיטתם זו - אם ישנם כאלו - חייבים לקרוע קריעה, ולשבת שבעה נקיים. אבל, הציבור החרדי הגדול, שואל את עצמו היום שאלה, מה היה פשעה של פא”י, הלא הם אמרו את מה שהרב שך אומר היום? ומדוע כאשר הם עשו זאת, היו גרועים מן ה“ציונים” וה“לאומיים”, ואילו היום, כאשר הרב שך עושה זאת, זה הפך ל“קדוש” ולחובת המציאות.
    מחילה צריך הרב שך לבקש לא רק מפא”י אלא אף מן המזרחי. זו אמנם שמחה ומודה לו, שהפך את ה“בני תורה” למזרחיסטים באידיאולוגיה, אבל טענה גדולה יש להם, מדוע הוא שפך את דמם. מדוע דיבר כל כך נגדם, האם אין הוא אישית הגיע לאותה מסקנה, כי שיטתם ודרכם זוהי הדרך הנכונה והישרה ללכת בה?
    הרב שך מודה היום במעשיו, כי המזרחי צדק לכל אורך הדרך, אבל הציבור האגודאי הכואב ודואב את דרכיו ושיטותיו, זועק עד לשמים. החסידים מעולם לא היו קיצונים, ולכן ידעו לשמור על הגבול ואינם חורגים ממנו. עד כדי כך, שכאשר קיימת אפשרות למינויו של שר בממשלה. וכאשר ח’’כ מטעמה מתחנן שיאשרו לו להיות שר, ניצבים ראשי החסידים באגו”י, ואומרים להרב פרוש לא באל”ף רבתי, יש גבול עד היכן מותר ללכת, ומכאן ואילך הדרך אסורה. את זאת לא למד הרב שך, הוא לימד את אנשיו, כי אין גבולות, הכל מותר, כאשר מעניקים כסף וטובות הנאה. אלו עומדות מעל לכל.
    אם יש היום בדורנו את מי לכנות חזיר ושפן, אין זה דוקא את החילונים מן המערך, הללו אינם צבועים, הם עושים בגלוי. מרביתם בדורנו בחזקת תינוקות שנשבו, ופשוט אינם מבינים לחומרת מעשיהם. אבל מי שמבין לחומרת מעשיו, ובכל זאת מוכר את נשמתו לשטן הפוליטי, הוא לא אחר, אלא מי שיושב ב“גבעת הישיבה” ברח’ ראב”ד בבני ברק, האיש שנושא באחריות להתדרדרות המוסרית של הציבור החרדי, שאיבד את צביונו בשל דרכיו העקלקלות.

מנחם-אב תשנ"א

יסוד ההשקפה פוליטיקה

איך יסביר הרב שך את המאבק למען הקרקעות שב“שטחים”
למרות שהוא מתנגד חריף לכל בניה ב “שטח” כזה?

בכל עת אשר עוסקים בנושא הבניה הציבורית בישראל זה צורם. כואב ומצער לראות ולשמוע, כיצד על גבם של יהודים שומרי תורה ומצוות, מתעשרים העסקנים. הללו נאבקים למען שטח לבניה, מתיימרים כי השיגו שטח, אך אינם יכולים לבשר לציבור את הבשורה הגדולה שלה הם ממתינים יותר מכל. מחירים נמוכים, או מחירים סבירים שיוכלו להתמודד עימם. כל המאבקים הם על יוקרה כבוד וכסף של הפוליטיקאי ומעסיקיו, אך לאיש הקטן אין מכך כלום.
    ירושלים נבנית. ולא רק ירושלים. הבניה הציבורית למען הציבור החרדי זוכה לתנופה גדולה. אבל, היכן נשמע כי נמצא מי שהשיג שטח, שאותו הוא מוסר לבניה אך ורק למי שמבטיח שמחיר הדירה יהיה קטן בהרבה. נשמע אולי הבטחות ויומרות. אבל למעשה, אין זוכים למציאות. מי שקונה דירה צריך לשלם במיטב כספו.
    זו המציאות המרה. ולכן קשה להבין על מה נאבקים. אין ספק שטוב וחשוב שהבניה תהיה מרוכזת, בכדי למנוע עימות עם חילונים, אבל בשום אופן אין להסכים רק עם מטרה זו. חייב היה כל פוליטיקאי להיות מודרך ומונחה על ידי מנהיגיו הרשמיים, כי עליו לדאוג שמחירי הדירות יהיו נמוכים, ובכך ישרת את הציבור שרות של אמת, החשוב הרבה יותר, מכל יתר הפטפוטים וההצהרות הבומבסטיות, שאין מהם לציבור החרדי ולא כלום.
    לצערנו, אין עוד את המודעות הזו לנציגות החרדית. הם לא חשים חובה לעשות למען מטרה זו. חשוב להם להשיג תקציבים יחודיים, שדרכם יוכלו להגדיל את חשבונות הבנקים אשר עליהם הם שולטים, ובשום אופן לא יחשבו עוד על האדם הקטן, זה אשר מתייסר כאשר הוא צריך לחתן את ילדיו, ואשר כל אלף דולר שמוזילים בו את מחיר הדירה, זהו עבורו רווח והצלה.
    אבל, לא על כך אני רוצה לעסוק הפעם. פשוט קשה היה לפתוח בענין הקשור, מבלי שלא להביע את הכאב הגדול, שאבדו העסקנים של פעם. אלו אשר חשו חובה, ועשו למען הציבור החרדי. סייעו לו, לא רק למצוא מקלט מפלגתי או קן חרדי, אלא דאגו גם, שיוכל לקנות את הדירה במחיר סביר, ויוכל לעמוד בתשלומיה.
    בויכוח שפרץ בשבוע שעבר בענין הבנייה בשועפט לחרדים, מתעוררת שאלה נוספת ושונה, המוכיחה שוב, עד כמה שקריים הם דרכי ה “השקפה”, ועד להיכן יתבזו, בכדי להשיג את מה שטוב ונוח להם, למרות שהדבר נוגד ניגוד גמור את שיטתם ודרכם בעד בצע כסף וטובות הנאה.
    מי שעדיין לא זוכר, יברר אצל הקנאים מסאטמאר, יספרו לו הללו, כי ראו בהרב שך חברותא, עד כדי כך, שכאשר הקים מפלגה, בכדי לשמור על השלום ועל הקשר עמו, לא תקפו אותו, והבליגו, למרות שהוא היה האיש שעשה את הגרוע מכל, הוא נשא את דגל הקנאות, ועם דגל זה קרא ליהודים שמעולם לא הצביעו להשתתף בבחירות. הוא היה האיש אשר זעק כי אין זה קנאות לשבת בבית ולא להשתתף בחירות, אלא ה“קנאות” הנוכחית היא, להשתתף בבחירות ולהצביע כמובן עבור הרשימה שהוא מייסדה. עד היום רואה עצמו הרב שך את מי שמייצג את השיטה הסאטמארית, וסבור כי הוא קנאי, למרות שסוף סוף כבר התפכחו האחרים להבין, כי הוא מנצל אותם רק לצרכים אישיים, בכדי לנגח את אגו”י ותו לא. ברגע שהוא צריך להתמודד, ולהוכיח כי אף הוא עקבי, הוא סוטה וממציא אלף ואחד תירוצים, מדוע מותר לו לסטות מן הדרך.
    במשך שנים רבות זעק הרב שך כי אסור להשתתף בקואליציה, ורק כאשר הובטח לאיש שלו שלמה לורנץ את העמדה הראשונה הבכירה והחזקה של יו”ר וועדת הכספים, רק אז הסכים וטען כי זו מצוה להשתתף בקואליציה. מה שהיה יום קודם לכן טרף מכוער ואסור בתכלית האיסור, הפך להיות חשוב וטוב ואין גדול ממנו.
    מי חלם להשתתף בקואליציה עם תפקידי סגני שרים, בטרם הרב שך היה זה שהתיר זאת. הוא ורק הוא, האחראי הישיר, שאנשי ש”ס יושבים בפועל בממשלה, והוא ורק הוא האחראי, שהיום יושבים החרדים האשכנזים בקואליציה בתפקידי סגני שרים. ומה שחמור מכל, שהם נושאים בתפקידים ביצועיים. בלעדיו, לא היה איש מעיז להתיר היתר שכזה. הוא ה“קנאי”, היה זה שהחדיר קנאות גם בזה, והתיר את מה שלא התירו קודמיו.
    מי עוד כמוהו, היה מן המתנגדים להקמת שיכונים בשטחים. הוא טען כי חייבים להחזיר מה שיותר. והנה, לא רק שהוא “שכח’’ ממה שאמר, הוא עתה הלוחם הגדול למען דיור באזורים, שברור ואין ספק כי שם התגוררו בעבר ערבים, וכי השטח לא היה בידי ישראל לפני תשכ”ז.
    ואם סבור מישהו, כי הוא שינה את עמדותיו, לכן הורה לעשות כך, טועה. גם היום הוא מדבר כאילו הוא יושב אי שם רחוק מן הזירה המבצעת. הוא עושה זאת כאילו שהוא לא נושא באחריות, וכאילו הוא מחוץ לתמונה. הוא משחק אותה כפול, ואומר גם מזה וגם מזה אל תנח ידך, ושם ללעג את הציבור כולו.
    אין זה סוד, כי שיטתו של מנהיג ההשקפה הרב שך, כי אסור להתיישב בשטחים. בעבר, כאשר התיישבו בשכונת “רמות” היו הרבה שערערו על כך, בטענה כי המקום לא היה משוחרר לפני מלחמת ששת הימים, אך הרב שך תירץ זאת בעובדה כי מדובר היה בשטח הפקר, וממילא לא היה למקום זה דין של “שטחים”, והתיר בדיעבד לגור שם.
    והנה, שועפט הוא איזור שהיה בשטח הירדנים, ואין ספק כי השטח היה מבחינתם של ה“השקפיסטים’’ שטח שדינו “שטחים”. והנה, לא רק שלא דוחים שטח כזה לבניה עבור הציבור החרדי, אלא נאבקים בכל הכוח, ואף מאיימים לפרוש מן הקואליציה אם לא יאפשרו להם לבנות שם.
    איך מתיישבת עובדה זו עם משנתו ה“השקפיסטית” של הרב שך וסייעתו, מצד הדין, היו צריכים אנשיו של הרב שך להיות ראשונים המצטרפים לבג”ץ לאסור בניה בשועפט, ואין זה משנה על איזה רקע. העובדה שמדובר ב“שטחים”, זה לכשעצמו מספיק ומצדיק התנגדות מוחלטת.
    אלא, שאין זו הצביעות הראשונה. הרב שך לא יתיר לעצמו תחרות חרדית, על חשבון ה“השקפה”. הוא יוותר על עקרונות למען המאבק הפנים-חרדי, זו חשובה לו עשרת מונים.
    אבל, איך הוא יסביר, מדוע הוא מתנגד שיגורו ב“בית”ר” ובמקומות אחרים, ואינו מתנגד לבנייה במקומות שברור מלכתחילה כי מדובר באזור הקרוי “שטחים”.
    האמת היא, שאף פעם לא היתה ה“השקפה” יציבה. זו צלעה ועיקמה את דרכיה בכל עת. מי שעדיין זוכר, איזו מערכה ניהלו ה“השקפיסטים” נגד “עמנואל”, ומה קורה היום במציאות, אנשיו של הרב שך אינם מוותרים על עמנואל, ומתמודדים בה, למרות שמדובר ב“שטחים”. הם לא יעזבו את המקום למען האידיאה, הם יעדיפו להקריב עצמם למען קדושת המפלגה, ויוותרו על ה“השקפה”.
    בעבר, הכרנו יהודים, שלמען  האידיאה  עלו על המוקד. יהודים שנאבקו בכל כוחם ולא ויתרו בנושאים אידיאולוגיים, גם אם הדבר היה עולה להם בהפסד פוליטי. היום השתנו הדברים, הרב שך הוכיח, כי ניתן להיות “קנאי שחקן”, ובכל שעה לשנות את פרצופו.
    איך צורך לנדוד רחוק, או להרבה שנים לאחור בכדי להזדעזע מצביעות איומה ומשקר זועק, החושף את הפרצוף האמיתי של ה“השקפה” הבני ברקית. אם ננסה בקצרה לעבור על השנים האחרונות, על גל האירועים, ועל העמדות השונות שהוחלפו על יד הרב שך בקצב מסחרר, נגיע למסקנה אחת, כי מעולם לא היה אגודאי. הוא היה מזרחיסט ונשאר כזה. ובשיטת הזיגזגים, הוא עושה ככל העולה על רוחו, מציג את עצמו כ“קנאי”, ומאידך הוא עושה את מה שעושים הפחותים והנחותים ביותר המוכרים את נשמתם למען כסף ושררה.
    מהותו של הרב שך הוא במזרחי, ונראה כי הגירסא דינקותא שלו, הוא מחדיר ובכל הכח, בציבור החרדי הבני ברקי, רק בלבוש אחר. בעוד שאנשי המזרחי לא רימו ואמרו את מה שאמרו, בגלוי ובצורה ברורה ביותר, עושה להם הרב שך שירות גדול. הוא הלביש לשיטה המזרחיסטית לבוש חדש ששמה “השקפה”, הוא הלביש לה “קנאות”, ועם אלו הוא משחק אותה בגדול. שיטת הפשרות שלא היתה מקובלת על הציבור החרדי, שבעבר לחם נגד השיטה המתקפלת, ועמד על כך, שהציבור החרדי יהיה יציב ואיתן בעמדותיו, ולא ישנה בעמדותיו כקוצו של יו”ד. בא הרב שך, ומצא דרך, כיצד להיראות חרדי, ולנהוג כמזרחיסט. הוא החליף לבושים, ואלו הספיקו בכדי לסלול מסלולים חדשים, אשר בהם תורת המזרחי בראש, בבגדים עטופים שונים.
    אם יש היום לראשי המזרחי למי שהם חייבים מדליה, על השירות הגדול שעשה למען השקפתם, בהחדרתו את משנתם בציבור החרדי, הם חייבים זאת להרב שך, שהוכיח, כי ניתן להיות מזרחניק, ולהיות קנאי כאחד. לזעוק כל היום נגד, לשחק אותה כאילו נמנים עם החוגים הקנאיים, ומאידך להתיר לעצמו לעשות, את מה שלא התירו לעצמם בעבר אנשי המזרחי. היום, בשביל כמה פרוטות, יתיר הרב שך את הכל. וכפי שאומרים אנשיו בצורה מאוד ברורה, למען בצע כסף, תוספות שונות למוסדות, הם מוכנים לוותר על עקרונות.
    מי שעדיין זוכר, בעבר, היתה אגודת ישראל זו אשר תבעה נושאים דתיים ומעט מן החומריות. המפד”ל לעומת זאת, ביקשה הרבה עמדות ותקציבים, ומעט מאוד מן הדת. הויכוח וההבדלים האידיאולוגיים היו ברורים. אגו”י דאגה לצביון, והמפד”ל ראתה חשיבות עליונה ביצירה. לכן המפד”ל תמיד ישבה בקואליציה, והשתדלה להשיג מה שיותר. לעומת זאת אגו”י נאלצה במשך שנים רבות לשבת באופוזיציה, ולוותר על הטבות חומריות, בשל העובדה כי לא רצו להבטיח שינויים באורח חיי המדינה.
    הרב שך הוא האיש אשר שינה זאת, וקבע, כי המזרחי צודק. לדעתו, אין לחרדים צורך בחוקים שונים, עדיף להם עמדות וכסף. וכך אכן נהגו נציגיו בכנסת, הם אמרו במפורש כי הם רוצים עמדות וכסף, ואינם רוצים להתערב בנעשה אצל החילונים.
    כך הצליח הרב שך להוכיח שוב, כי הוא המזרחיסט האמיתי, וכי ה“השקפה” שהוא היום פטרונה, יכולה לחיות עם כל מצב, כאשר העקרון הוא, כי הציבור של הרב שך נהנה מן ההטבות החומריות. עובדה היא, הוא יוותר על העקרון, ולא יוותר על הכסף.

מנחם-אב תשנ"א