בדרכי השקר

על מה נזעק הרב שך ומדוע? ומה הוא המודד כאשר הוא מחליט להתקיף גורמים חיצוניים למרות שאין בדברים כל חידוש?

    כאשר מתבוננים בדבריו של הרב שך, כמעט ולא נמצא הזדמנות, אשר נוכל לשמוע את הדברים ולקבלם כמות שהם. ולא מפני שאין אמת בדברים שהוא משמיע. ההיפך, לעתים, האמת זועקת לשמים. אך יחד עם זאת, כמה שהאמת זועקת, השקר הוא גדול פי שנים, וזה אשר מחייב כל בר דעת, להתקומם ולזעוק חמס, על דרכי השקר המפותלות, שבהם מפטם הרב שך את דורנו זה, המאבד את חוש הראות, ואינו יודע עוד להבחין בין אור לחושך.
    ייאמר ברורות, אין מי אשר יש לו רגש הקטן ביותר למסורת ישראל, שלא יכאב לו על מה שמעוללים ועושים החילונים בימי ראש השנה וחגים אחרים. וכאשר הרב שך זועק על מעשיהם, הרי הדבר לכשעצמו, אמת נכון ויציב, ואין ספק, כי התנהגות החילונים מעוותת. כזו, אשר משחיתה את הצלם היהודי, ואינה מאפשרת שישאר עוד איזה סימן זיהוי יהודי. בעבר, גם החילונים, עוד שמרו על משהו. היו מביניהם, שלפחות את הימים הנוראים היו מכבדים. עתה, קם דור אשר לא ידע את יוסף, ועד כדי כך, שאף את המעט דמעט הוא עושה כל מאמץ להשכיח.
    כך, שאין מחלוקת בציבור החרדי עם הרב שך בענין זה. ההיפך, כמה שהוא אומר, זה לא מספיק, צריך לזעוק הרבה יותר, ויחד עם זאת להשתדל ולעשות, לחפש את הדרכים, כיצד להחזיר את אותם התינוקות שנשבו אל צור מחצבתם. בל נשכח, כי יש לנו כאן עסק עם תינוקות שנשבו. רוב רובם של בני הדור הזה, הינם בנים להורים, אשר התפקרו, ומעולם לא טעמו טעמה של יהדות. ולכן קשה לבא אליהם בטענות. הטיפול בהם צריך להיעשות בדרך, אשר תקרבם, תפתח להם את העינים, ותחזיר אותם למסורת היהודית.
    אבל, בשורת אלו, איננו עוסקים בחילונים הצעירים הזקוקים לרחמי שמים מרובים, ונקוה כי בקרוב מאד, יפקחו עיניהם וישובו בתשובה שלימה באמת. אלא דוקא בהרב שך ובמה שאמר, ולא מפני שהדברים אינם נכונים, אלא מפני שאלו מושמעים כאשר אנשיו אינם בקואליציה.
    כאן הזעקה הגדולה והמרה. כל ישראלי יודה, כי הנסיעות בראש השנה לאילת ולמקומות נופש אחרים, לא החלו בראש השנה תשנ”ג. אותו דבר קרה גם בתשנ”ב, ובתשנ”א ובשנים קודמות. אך בואו וראו, את הזעקה החליט הרב שך לעשות דוקא עתה. והשאלה הנשאלת היא, מדוע עתה, מדוע הוא לא זעק כך גם בשנה שעברה ובמשך החמש עשרה השנים האחרונות.
    אך, לצערנו ולבושתנו, התשובה על כך אחת ויחידה. הרב שך אינו משמיע דברים שכאלה, כאשר הדבר יכול לפגוע פוליטית באנשיו. כאשר בשנה שעברה ישבו אנשיו בקואליציה, הוא דאג לשלומם הקואליציוני, יותר מאשר לרוחניות עם ישראל. ולכן העדיף שלא לעסוק בנושא זה. עתה, כאשר אנשיו מחוץ לקואליציה, ובהם הענין לא יפגע, הוא נזכר בכל אלו, וזועק חמס.
    וזו זועקת לשמים. כי הדברים שהוא משמיע, לא רק שאינם מועילים, אלא מזיקים. כאשר הוא מייסר על דברים שכאלו, אין מקבלים את דברי המוסר. ההיפך, זורקים לו בפנים את דבריו, ואומרים לו, צבוע. ממך איננו מקבלים דברי תוכחה כאלו. ולכן, עדיף במצב שכזה לשתוק, ולתת לאחרים, לכאלו אשר אי אפשר לבא אליהם בטענות מן הסוג הזה, שהם יעשו את המלאכה. אותם ישמעו יותר, ובודאי שיתייחסו לדברים בצורה רצינית יותר.
    אבל, אנו כיהודים חרדים, עלינו לבחון את הדברים מן הבחינה החרדית. איך זה קורה, שהרבנים הממונים, אלו אשר לכאורה צריכים היו בכל השנים לעמוד על המשמר, לזעוק חמס בכל הזדמנות, ובודאי שאסור היה להחמיץ בכל תקופה שכזו מלהשמיע דברים שכאלו, נמצא כי מה שהדריך ומדריך אנשים מן הסוג של הרב שך, זו הפוליטיקה, ולא תורת אמת.
    כאן הזעקה הגדולה. במשך חמש עשרה שנה, טשטש הרב שך את הציבור החרדי, ב“השקפות” שכל כולן שקר ורעות רוח. ושוב נזכיר, כי לא תוכן הדברים, אלא הדרך שבה הרב שך עוסק בהן, הן שקר. אין על פי תורה דרך כלשהי, המתירה ליושבים בקואליציה לשתוק, כאשר רואים כיצד יהודים מחללים את ראש השנה. ובכל זאת נמצא ונראה, כי זו אשר מדריכה את הרב שך ואנשיו, ועל פי גישתה זו ישק דבר.
הרב שך דיבר על הסוכה, הוא זעק ושאל, איך זה אפשר ליהודים לנסוע לתקופת החגים למקומות היכן שאין סוכה. השאלה היא מצויינת. אך, על הרב שך להשיב תשובה שרבים שואלים וממתינים לה. האם אין שם סוכה רק בשנת תשנ”ג, ואילו בשנת תשנ”ב ותשנ”א ושנים קודמים לה, כן היו שם סוכות?
    מדוע כאשר אנשיו ישבו בקואליציה, הוא שתק, והעדיף שלא להגיב על התנהגות זו. מדוע במשך חמש עשרה שנה, הוא שיחק את המשחק הזה, בשיטת הכדאיות, ותגובתיו באו בהתאם להעדפות ושיקולים מן הסוג, שהינן טריפה על פי תורה, ועל פי כל “השקפה” שמקורה בתורת אמת.
    אין זה סוד, שביהדות החרדית חלוקות השיטות, קיימת דרך הקנאות הדוגלת בזעקה מן הסוג הזה במשך כל השנים ובכל המצבים. קיימת דרך החסידות, המעדיפה את ההסברה, והגישה הרגועה זו המקרבת את היהודים החילונים, פותחת להם את העינים, וכמה שניתן מהם להציל מצילים. וקיימת היתה הדרך הליטאית, זו אשר היתה קרובה לקנאות, ושיחקה משחק זה עד לרגע ההצטרפות לקואליציה.
    וכאן הזעקה הגדולה והמרה. לא היה משהו טוב יותר מחמש עשרה שנות הקואליציה להוכיח, כי השיטה הבני ברקית וזו שהרב שך בראשה, היא כל כולה שקר. עובדה היא, שכל האחרים המשיכו בשיטתם ובדרכם, והקואליציה לא שינתה את מעשיהם. הקנאים המשיכו לזעוק, החסידים המשיכו בקירוב רחוקים ליהדות בשיטתם ובדרכם. ואילו הרב שך, זה אשר דגל ב“קנאות”, אשר היה מנצל כל הזדמנות להתקיף, השתתק וסתם את פיו, כאשר ישבו בקואליציה.
    עתה, כאשר יושבים באופזיציה, שוב משחקים את המשחק של פעם. מי שיפתח את העיתונות הליטאית-בני- ברקית בשנות הקואליציה, ימצא נוסח שונה לגמרי. לא כתבו מה שכותבים היום, המשחק היה שונה. זו מוכיחה, כי מה שמכתיב את דרכיו של הרב שך, הוא השקר הקואליציוני והפוליטי, ולא האמת שבתורת אמת, זו אשר אינה מאפשרת סטיה ימינה או שמאלה.
    ההצטרפות לקואליציה, היתה מותרת על פי אותן השיטות. וזו לא חייבת את שינוי ה“השקפה”. ואכן נמצא, כי ברוב רובם של החוגים החרדים, אכן לא שינו דבר, והמשיכו בדרכם. אלו אשר גדלו בדרך הבינונית, המשיכו בה גם בעת היותם בקואליציה. אך, אלו אשר דגלו בשיטה הקיצונית, ואשר ה“השקפה” הבני ברקית היתה סמלם, אלו הפכו את עורם מן הקצה אל הקצה, ולא עוד מה שהשמיעו ואמרו לפני ההצטרפות לקואליציה, אלא נוסח חמקני, העומד בסתירה מוחלטת לכל מה שהטיפו קודם לכן.
    אין ולא היתה תקופה שהיא כל כך מטושטשת כפי שקורה בתקופתנו אנו. אין היום צעיר ליטאי-בני-ברקי, שיידע להסביר נכונה את פשר השקפתו של הרב שך וליטאי בני ברק. המציאות היא, שהקואליציה והאופוזיציה, זו אשר שינתה את סדר הדברים, וכפי שה“השפקיסטים” הבני ברקים המציאו ואמרו, כי מה שמכריע בשאלות מן הסוג הזה, הוא ה“דעת תורה”, ועל פיו הם חיים.
    אך, בואו וראו איזה לעג וקלס עושים אלו מן ה“דעת תורה”. כאשר הם נקלעים למצב שכזה, ואין להם הסבר ותשובה על מצב הדברים, הם מתחמקים ב“דעת תורה”, שעבודה זרה זו יצרו, בכדי לגבור על ה“הלכה”, וכל מה שעומד בסתירה ל“דעת תורה”. כך הם יכולים לעשות כל דבר אסור, ואף לטעון אחר כך כי הם הולכים בדרכי התורה.
    לא ולא. הם הולכים בדרכי השקר, זו המשתיקה בעת שיושבים בקואליציה, ופותחת את הפה בעת שיושבים באופוזיציה. ומבחינה זו, אינם שונים במהומה, מכל פוליטיקאי אחר, העושה את אותו הדבר, גם בלי “דעת תורה”.
    מה לנו יותר מן ה“ממשלת זדון”, זו אשר הרב שך מכתיר בהתאם לצרכיו הפוליטיים. כל בר דעת מבין ויודע, כי כל ממשלה, ואין זה משנה אם בראשה איש המערך או איש הליכוד, כזו אשר מתירה איסורי תורה, זו “ממשלת זדון”. אך, הרב שך הוא זה אשר טישטש טשטוש מוחלט, וקבע כי ממשלה זו היא “ממשלת זדון” כאילו הממשלה הקודמת לא היתה “ממשלת זדון”.
    וכאן ההבדל הגדול בין יהודים חרדים החיים על פי הלכה, שאצלם אין שינויי. כל ממשלה היתה “ממשלת זדון”, והתירו את ההצטרפות לקואליציה של ממשלה כזו בתנאים מסויימים, למרות שזו “ממשלת זדון”. כאן מונח האמת הגדול, ולעומת זה, גישת הרב שך מוכיחה את השקר הגדול, כאשר הוא אינו יכול להודות על האמת, לומר דברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים, ואשר בגלל מצב דברים זה, מטשטש לגמרי את היהדות החרדית, במיוחד את הצעירים, שאינם יודעים עוד להבחין בין האור ובין החושך.
    כן, הרב שך, דרכיו ומעשיו הפוליטיים, הינם חושך ואפילה. אלו מובילים את הציבור החרדי לעברי פי שחת. אלו קובעים קביעות אשר כל כולן שקר. ועד כדי כך, אשר מתירין את האיסור. הרב שך לא יזעק על מעשי החילונים, כאשר הוא יושב בקואליציה, כזו אשר דבריו יכולים לקלקל. הוא יעדיף לשתוק, וכאן הפשע הגדול.
    עובדה היא, שהרב שך הפך שוב ל“קנאי”, רק כאשר כוחו נפל מ-8 מנדטים בכנסת הקודמת, ל-1 מנדט בכנסת זו. זו שינתה אצלו את הגישה מן הקצה אל הקצה. עובדה היא, ככאשר היתה לו השפעה על 8 מנדטים, הכל היה שונה. הוא דיבר אחרת, וניגש לנושאים בצורה אחרת, עד כדי כך, שהתיר את מה שאסור בעבר.
    הרב שך היה זה שהתיר לש”ס להצטרף לממשלה, לא רק לקואליציה, למרות שברור היה לו, כי חל איסור חמור של כל גדולי הדור, להצטרפות לממשלה המחללת שבת, ועוקרת איסורי תורה. הוא זה שקבע אז קביעה, שחייבת היתה להחריד כל יהודי. בואו וראו עד להיכן דרכי השקר מגיעים, שהוא קבע “צוויי דינים” (שני דינים), אחת לאשכנזים, ואחת לספרדים, בו בזמן, שכל ילד יודע, כי תרי”ג מצוות חלים על אשכנזים וספרדים, וכל מי שמבחין ביניהם בענין קיום המצוות, הוא גרוע מרפורמי.
    מה לנו יותר מכך, המוכיח, עד להיכן דרכי השקר של הרב שך מובילים, וכמה הם מסכנים את הציבור החרדי, הנופל קרבן, ל“השקפה” פסולה ומטשטשת, כזו אשר מובילה רבים מן הציבור החרדי לעברי פי פחת, וגורמת לאסון רוחני מחריד.

כוונות זדון

על סמך מה, ולפי איזה קריטריון, קובע הרב שך על ממשלה זו או אחרת, כי זו “ממשלת זדון”

אחד הדברים הזועקים עד לשמים, ואשר הגיע הזמן לפצח שקר זה, זו ההגמוניה על ה“השקפה החרדית”. מי שחוזר כמה שנים לאחור, ובעיקר לאותן השנים עוד בטרם הצטרפו לקואליציה של מנחם בגין, היתה קבוצה בני ברקית, זו אשר מינתה ועשתה את הרב שך ל“מרן” ול“גדול”, אשר פעלה בשיטת ה“קנאות”. הם פיתחו “השקפה” כזו, אשר תתאים לסאטמאר מצד אחד, ולאגודת ישראל מצד שני.
    במילים אחרות, הם שיחקו את הקנאים הגדולים נגד ה“ציונות”, נגד ה“מדינה”, ונגד כל הממשלה, שעל פי השקפתם, היא “ממשלת זדון”, אך מצאו ניסוחים והתירים מדוע להשתתף בבחירות, ומדוע שלא לוותר על התפקיד בכנסת, ובעיקר על הכסף.
    הללו טענו בשעתו, כי מאחר ומשלמים מיסים, הרי לוקחים בחזרה את הכסף שנטלו מן החרדים, ולכן אין זו ממש השתתפות ונשיאת חלק בניהול המדנה, אלא רק מחזירים לעצמם את כספיהם.
    ואכן, המעבר הזה מן האופוזיציה לקואליציה היתה קשה עד מאוד, וזו הסיבה מדוע נאלצו לשבת בקואליציה בלבד ולא לשאת בכל תפקיד מיניסטריאלי אפילו של “סגן שר”, זו היתה פסולה בעיניהם. מי שזוכר כמה דם שפכו לראשי פא”י על עוונם זה, כאשר הצטרפו לקואליציה, ונטלו תפקיד של סגן שר, - ר’ קלמן כהנא היה אז סגן שר החינוך, - ועל רקע זה, שפכו אותם הבני ברקים והרב שך את דמו ודם חבריו, ואמרו עליו כל דבר אסור.
    ויסלחו לי ידידיי החסידים באגודת ישראל, כי אף הם הצטרפו למקהלה זו, ואף אני חטאתי בשעתו בכתיבה נגד מעשיהם אלו של אנשי פא”י, מאחר והדבר היה בעיננו כצעד קרוב יותר למפד”ל, וכדבר, שלא יתכן כלל ב“השקפה” האגודאית והחרדית.
    נאמר במילים פשוטות, הממשלה כממשלה, ואין זה משנה מי עומד בראשה, היתה בעיני כל יהודי חרדי “ממשלת זדון”, ואף אחד לא היה נותן לה גושפנקא. ועובדה היא, כי למרות שמנחם בגין נטל את השלטון ואחז בה, ולא נותר בה שמץ כלשהו ממשלת ההזדון של המערך, בכל זאת גדולי ישראל דאז הבינו, כי הצטרפות לממשלה היא בלתי אפשרית, מאחר וזו “ממשלת זדון”. ממשלה כזו, אשר נותנת גושפנקה לחילול שבת, ולמעשים דומים אחרים, נושאת באחריות למעשים זדוניים.
    אותה קבוצה בני ברקית מסביבו של הרב שך, אשר הטיפה “השקפה זו” היתה הקיצונית מבין כל האחרות בחוגי אגודת ישראל. בעוד שציבור החסידים, ויתר הקבוצות דגלו בדרך הבינונית, הבני ברקים בקשו תמיד להוכיח כי הם ה“קיצונים” ואף התגאו בה.
    זה בעצם היה מה שקישר בינם לבין ה“הקנאים” שאינם משתתפים בבחירות, אשר האמינו, כי הרב שך ואנשיו מאמינים באמונה שלימה, כי כל ממשלה חילונית בישראל היא “ממשלת זדון”.
    ואכן, הללו הטיפו באותם השנים “השקפה” כזו אשר לחמה נגד כל אגודאי אשר השמיע נוסח אשר היום היה נשמע מן הקיצונים ביותר. באותם הימים, ברור היה, כי חייבים למצוא את הנוסח שיהיה טוב לכל הצדדים, כולל הקיצונים, כי אחרת צפויים להתקפה “השקפיסטית” כזו אשר מעמידה את האחר כאילו הוא קרוב יותר למזרחי ולחילונים.
    ובואו וראו מה קרה במשך השנים. כאשר נכנסו לקואליציה, הסבירו ה“השקפיסטים” וקיצוני בני ברק, כי מדובר בסוג אחר ושונה מכל הקואליציות הקודמות, ועד כדי כך, שכאשר נשאלו, מה ההבדל בין פא”י דאז לאגודת ישראל דהיום, כאשר הרב שך מתיר את ההצטרפות לקואליציה, טענו ואמרו, כי פא”י נטלה תפקידי סגני שרים, ובכך הם שונים, ואילו אגודת ישראל נשמרת ונזהרת, כי חלילה לא תיטול תפקידים מיניסטריאלים, בכדי שלא להיתפס ב“ציונות” ובעיקר באחריות למעשיה החמורים של הממשלה.
    ומי שעדיין לא שכח, היו אשר המשיכו להטיף והזכירו, כי למרות שאנו יושבים בקואליציה, בכל זאת בל נשכח, כי הממשלה היא ממשלת זדון. אמנם לא הזכירו ממש מילים אלו, אך חזרו והסבירו, כי כל עוד הממשלה נוטלת אחריות לחילולי שבת, מתירה ניתוחי מתים, ואינה מתקנת את כל אשר ממשלה יהודית חייבת בתוקף תפקידה לתקן, ממשלה כזו אינה ממשלה טובה, וחייבים להתרחק ממנה, ובודאי שלא לשאת בכל תפקיד בה.
    והנה, כאשר הליטאים בעצמם היו צריכים להתמודד מול אגודת ישראל, וכאשר הרב שך חיפש במה הוא יכול להכניס את אנשיו למעגל הפוליטי, הוא “שכח” לגמרי מ“ממשלת זדון”, הוא שכח כי אסור לשאת באחריות, ושכח את כל האש והגופרית שהוא שפך בשעתו על פא”י בשביל עוון זה של הצטרפות לקואליציה ונטילת תפקיד “סגן שר”, למרות שהרב שך ידע גם אז, כי “סגן שר” אינו נוטל באחריות, וכי האחראי הישיר כלפי החוק הוא ה“שר”. הרב שך התיר לאנשיו לשאת בתפקידים, שקודם לכן היו בעיניו מוקצים מחמת מיאוס.
    ומה לנו יותר ממה שאירע שמנה שנים לפני כן. כאשר הרב שך האמין כי החסידים הם יהיו אלו אשר ישאו בתפקידים של “סגני שרים” הוא לא התיר זאת בשום אופן, וזעק כי מדובר בתפקידים ביצועיים של “ממשלת זדון”. ואילו באותו רגע שהוא יכל להבטיח לאנשיו תפקידים שכאלה, הוא שכח מ“ממשלת הזדון”, והכל הפך להיות מותר.
    עד היום, לא היכה הרב שך על חטא, על כל מה שאמר על פא”י בשעתו, כאשר זו בעצם עשתה את מה שהוא עשה בקדנציה האחרונה.
    וכאן נשאלת השאלה, באיזו חוצפה, יכולים הלבלרים הבני ברקים אנשיו של הרב שך, והרב שך בעצמו לדבר כיום על “ממשלת זדון”? במה השתנתה ממשלה זו מן הממשלה הקודמת? האם ממשלה זו של מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו “ממשלות זדון”?
    וממה נפשך, אם מותר היה להשתתף בממשלת זדון שלהם, מדוע שיהיה אסור להשתתף בממשלת זדון הנוכחית?
    שיהיה ברור, כל ממשלת זדון היא ממשלה לא טובה. ואם צריך לכוון בתפילה נגד ממשלת זדון, הרי את זו היו צריכים לכוון גם כאשר אברהם רביץ ומשה גפני כיהנו כסגני שרים.
    ובואו וראו, אז כלל לא הזכירו את ה“ממשלת זדון” אז התענגו, כאילו מדובר היה בממשלה הטובה ביותר, כאילו ממשלה זו היא לתפארת, בו בזמן, שהיה לנו עסק עם שרים וראש ממשלה, שמבחינת אישיותם הם גרועים בהרבה מאשר שולמית אלוני.
    ובואו נדבר גלויות. למדנו כלל ברזל, של הזהרו מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. וכאשר אנו משווים שרים ואת ראש הממשלה מן הליכוד, מול אותה עוכרת ישראל ששמה שולמית אלוני, הרי היא הרבה פחות מסוכנת מאשר אותם הצבועים והחנפנים. הללו שיחקו כאילו הם טובים ויפים, כי רצו בחברתם של החרדים, ובשקט מסוגלים היו לעשות כל דבר אסור. לעומת זאת היום, יודעים אנו בבירור עם מי יש לנו עסק, שולמית אלוני אינה צבועה, היא מגלה את הקלפים שלה בצורה ברורה, ומבחינה זו היא הרבה פחות מסוכנת, מאשר אותו נחש ששמו יצחק שמיר, שמבחינה דתית, היה הגרוע שבגרועים שבין כל ראשי הממשלות בישראל.
    ייאמר ברורות, אף אחד מהם לא היה בעל רגש דתי, פרט למנחם בגין שאין ספק שהיחס שלו לדת היה הרבה יותר טוב מכל ראש ממשלה אחר, אבל מבחינת האחריות הממשלתית, למעשים שעושים את הממשלה ל“ממשלת זדון”, הרי כל הממשלות בישראל היו ממשלות זדון.
    מי שמתעלם מן העובדה הזו, משקר. ואומר כאן בבירור, כי הכוונה שלי היא לקיצונים, ובעיקר להרב שך ולבני ברקים, אלו אשר ה“קיצונית” היתה הסמל שלהם, עם זה הם חגגו, וכך הם בקשו להיות הגדולים וטובים יותר.
    היום ברור לכולנו, כי אלו הצבועים, אלו המושחתים ביותר. כאשר אנו משווים בין הבינונים, אלו אשר לא היו קיצונים, נמצא שהם לא העיזו להרחיק לכת עד להיכן שהרב שך הרחיק לכת, ואם הוא לא היה מתיר ה“סגנות” הם לא היו מרשים לעצמם להתיר זאת. עובדה היא ששמנה שנים ישבה אגו”י בקואליציה בלי סגנות. לעומת זאת הקיצונים, אלו שזעקו והטיפו להתבדלות, והזכירו בכל עת כי הממשלה היא “ממשלת זדון”, וכי בל נשכח שיש לנו עסק עם “ציונים” ו“חילונים” וכי יש לשמור מהם מרחק, הם אלו, אשר ברגע שהתירו את הקואליציה, התירו כל רסן, וגרמו למצב האבסורדי הנוכחי, שהם הזועקים כי הממשלה היא “ממשלת זדון”, בו בזמן, שהם אלו אשר התירו את ה”ממשלת זדון” ולא אף אחד אחר.
    אחד האבסורדים הגדולים ביותר הוא, לשמוע את הרב שך מדבר על “ממשלת זדון”. אין צביעות ורשעות גדולה מזו. מי שיקח לרגע את מה שכתבו ואמרו ה“השקפיסטים”, ומי שיתבונן בדבריו של הרב שך מן העבר, בעת שהוא עשה כל מאמץ להפוך להיות ה“מרן” של הצבועים, הוא דיבר בקיצוניות איומה. מי ששמע אותו אז הבין, כי כל עוד הממשלה לא תשנה את מדיניותה, ואין זה משנה מי עומד בראשה, אלא הממשלה כממשלה תשנה את כל סדר עבודתה, כך שהכל יתנהל כפי שצריך להתנהל על פי הלכה, או על פי הנוסח הליטאי על פי תורה – שם אין רוצים לשמוע מ“הלכה”, כי זו סותרת את “דעת תורה” – הרי הממשלה היא “ממשלת זדון”.
    ועתה, כאשר הרב שך מדבר על “ממשלת זדון”, אז בבקשה שיקום וישיב, במה בחמש עשרה שנה האחרונים, הממשלה היתה פחות “ממשלת זדון”?
    ודבר נוסף וחשוב, ואנא רישמו לפניכם את דברי אלה, ברגע של שינוי בתפקידים, ולדוגמא, שולמית אלוני מחליפה תפקידים, או שיווצר מצב, שידחוף את החרדים לקואליציה, אז ישכח הרב שך כי מדובר ב“ממשלה זדון”!
    הרב שך לא אסר את הממשלה כממשלה. הוא אסר בה חלקים, כמו שלומית אלוני ויאיר צבן המשתתפים בה בתפקידים שכאלה. וזו לכשעצמה הצביעות הגדולה. הרב שך לא זועק עוד, כי הממשלה כממשלה היא “ממשלת זדון”. ובכך בעצם הוא הורס ושובר את יסודות ה“השקפה” כי כל ממשלה בישראל אשר לא שינתה את דרכיה היא “ממשלת זדון”.
    בואו ונאמר ברורות. הממשלה הנוכחית היא “ממשלת זדון”. ואין לזה כל קשר לשולמית אלוני. ודוקא בשל שממשלת ישראל בכל קואליציה היתה והינה “ממשלת זדון”, לא השתתפו בממשלה אלא אך ורק בקואליציה. והזעקה הגדולה של הרב שך נגד “ממשלת זדון”, היא זעקת סרק, שאין בה אמת, הכוונות של הרב שך הינן “כוונות זדון”, כאלו אשר המשחק הפוליטי הוא המכתיב וקובע אם הממשלה היא “ממשלת זדון”, ועל כך דוה לבו של כל מי שנלחם בשקר שהרב שך הוא סמלה המרכזי בדורנו.

מחלוקת לשמה

הרב שך יצר דפוסי מחלוקת מחייבים, שבלעדיהם אין היהדות החרדית יכולה להתקיים כמקשה אחת

צדק אחד מגדולי ראשי הישיבות שכיום נמנה על גדולי האדמורי”ם, כשאמר, כי ביהדות החרדית מקובל, כי חיים על ארבע וארבע. אם הארבע שבועות שלפני הבחירות הן סוערות, הרי יש לנו לאחריהן ארבע שנים שקטות ורגועות, ואם זוכים אנו לארבעה שבועות של ערב בחירות שהינן רגועות, יש לנו לאחריה ארבע שנים סוערות.
    ואם הכוונה ככל הנראה היתה ליחסים שבין חלקי היהדות החרדית האשכנזית, מתברר כי בעומקם של דברים, הכוונה היתה לכלל הציבור החרדי. ועובדה היא, כי למרות ה“אחדות”, והיחסים שבין החרדים האשכנזים שיחסית כיום הם רגועים וטובים ממה שהיו עד לפני מספר חדשים, הרי המחלוקת היא מנת חלקה של היהדות החרדית, ועד כדי כך, שגם אם סוף סוף זוכים לכמה שבועות של רגיעה, יש מי אשר גורם למחלוקת, מפני שהוא רואה בה חובת המציאות.
    הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו בחודש אלול, חודש שהיה מקובל בעולם הליטאי כחודש התשובה, בניגוד לחסידים שלעגו לגישה זו, והיה מקובל בפיהם לומר “אל תפנו אל האלילים” (אלול בהברה אידישית הונגרית – פולנית: “אליל”), אבל בציבור הליטאי, לפחות בחודש זה, חיפשו את דרכי התשובה. הטיפו לשנות מן הדרכים הרעות, ולחפש את הטוב ובעיקר לתקן את המעשים.
    ובכל זאת, בחודש אלול, נשמע ונתבשר, על מחלוקות מכל הסוגים. ובעוד שבכל הציבור ניתן להסביר ולומר, כי אין מדובר ב“בעלי מוסר” או ב“גדולים”, הרי כאשר עוסקים אנו בראשי ישיבה, ובכאלו המחזיקים עצמם ל“גדולים”, לפחות כאן, מקוים אנו, כי יפעלו על פי מה שלמדו ולימדו, כי בחודש אלול מתקנים את המעשים ולא להיפך.
    והנה, בחודש זה בבני ברק, כאשר פותחים את שנת הלימודים, ובשבועיים שלאחריה, אנו מלאי סיפורים, על מחלוקות, שאותם ה“גדולים” נותנים לה גושפנקה. ראשית בסילוקם של הספרדים ממוסדות החינוך, שהוא לכשעצמו פשע מתועב, אך יהיו אשר יטענו, כי נוצר מצב שאין מנוס ממנו, ולמרות שאנו בחודש אלול, חייבים עתה להציל את עתיד המוסדות, בכדי שש”ס לא תוכל להשתלט עליהם. אבל איש לא היה מעלה על הדעת לרגע, כי דוקא בחודש אלול, ימצאו מי מבין “המחנכים” הליטאים, אלו אשר צריכים להטיף וללמד את משמעות “חודש אלול”, שהם יהיו אשר יקבעו קביעה, של הפרדה בין ילדים שהורים לומדים בכולל לבין ילדים שהוריהם למדו בכולל, אך אינם לומדים עוד שם.
    כל בר דעת מבין ויודע, כי נושא שכזה גורם למחלוקת. כאן לא מדובר בויכוח שבין השקפות, ואף אין כאן ענין ל“חינוך”. כל מי שמכיר את בתי הציבור החרדי בבני ברק ובכל מקום אחר בישראל, יודע, כי נמצא הרבה בתים של הורים שכיום אינם לומדים בכולל, ובכל זאת, מחנכים את בניהם, ואורח החיים בבית, הוא הרבה יותר טוב, מאשר אצל הרבה כוללניקים, וכי אין כל הצדקה להפריד בין ילדים אלו לאלו. ובכל זאת, הרב שך לא עשה חשבון כלשהו של מחלוקת, והסכים על הפרדה זו, שהיא לכשעצמה חמורה עד מאוד.
    אין כל נימוק הלכתי, או חינוכי, שיצדיק את המעשה. המניעים לחלוקה הזו, היא פוליטית, שבצידה חישובי כח ועוצמה פוליטית עתידית. מחשבות מן הסוג הזה, פסולות בתכלית בחודש אלול, ובקרב אלו אשר “אלול” הוא החודש שבו לפחות נזהרים ממעשים שכאלה, קיוינו כי לא יתנו יד למעשה שכזה.
    ואכן, רבים מן הרבנים והמחנכים ששמעו על המעשה גינו את הדבר, וטענו כי ההפרדה אינה מוצדקת. אך קריאתם וקולם, הוא כקול קורא במדבר, מאחר ואין מי שישמע להם. היום אין בוחנים ומסתכלים על האמת כאמת, החישוב הפוליטי הוא המוביל והקובע. צר וכואב לקבוע, כי הציבור החרדי שכח, אמת מהי.
    אבל, זו גורמת לנו לעצור לרגע, ולעשות “חושבים” על כלל נושא ה“אחדות” והמחלוקת בציבור החרדי. ודוקא עתה בחודש אלול, ובערב ראש השנה, זהו הזמן, לחשבון נפש, ונשאל את עצמנו, האם כנים אנחנו, האם מתכוונים לטובת הענין, למה שחשוב ונחוץ לציבור כציבור שומר תורה ומצוות המחפש את הטוב, או שגם ה“אחדות” אינה לשם אחדות, אלא לשם מניעים פוליטיים, ואין לה כל קשר עם הטוב והרע.
    עובדה היא, שכאשר פילגו את הציבור החרדי, לא דיברו עוד על מה שטוב ורע. ההיפך, אלו אשר היום מדברים על “אחדות”, הצדיקו אז את הפילוג ונתנו לה את ידם. ולפני מספר חדשים, כאשר חששו כי לא יצליחו לבד לעבור את “אחוז החסימה”, החלו לדבר על ה“אחדות” וכי יש לברוח מן המחלוקת, וכי למען ה“אחדות” מותר אפילו להקריב קרבנות.
    ונדמה היה לרבים, כי אכן ה“אחדות” היא זו המדברת מתוך גרונם של אלו.
    הציבור התמים, אלו שאינם קולטים את הדברים נכון, ואינם רואים למרחוק, האמינו, כי המסקנה שהובילה ל“אחדות”, היא הרצון להתנזר מן המחלוקת. הללו קלטו כי מחלוקת היא אסורה ומזיקה, ולמען מטרה זו מקריבים קרבן.
    האמת היא, שכאן לא היה קרבן כלשהו. ההיפך, כאן היתה רק הצלה. אם היו צריכים להתמודד לבדם בבחירות, לא היו מכניסים אפילו ח”כ אחד, כך לפחות יש להם נציגות כלשהי. אך בואו ונקבל את הדברים בצורה שכזו, כאילו הכוונה היתה “אחדות” ולשכוח מן המחלוקת.
    והנה, מיד עם הסיכום על “האחדות”, והרשימות שננעלו לכנסת, ופירושם של דברים היו, כי לפחות בקדנציה זו קיימת “אחדות” בין חסידים לליטאים. והנה, הרב שך יורה יריה גדולה, ופותח במחלוקת קשה עם הספרדים. הוא אומר כי הספרדים אינם ראויים להנהגה, ועושה מהם כאלו אשר עדיין צריכים הרבה ללמוד מהאשכנזים.
    ללא שום קשר לתוכן הדברים, כאשר הרב שך אמר מה שאמר, היה עליו לקלוט ולהבין, כי דברים אלו יביכו את הספרדים שיתמרמרו ובצדק. גם אם הוא מאמין כי הוא צודק במאת האחוזים, דברים שכאלו אסור לומר בגלוי ובקול רם. ואם הוא אינו מבין זאת, הרי שמשהו לקוי אצלו.
    המסקנה המתקבלת היא, כי הרב שך ידע היטב מה הוא אומר, ואף הבין כי זו תגרום למחלוקת עם הספרדים, ובכל זאת הוא רצה בכך. הוא עשה זאת עם חשבון, ורצון ליצור מחלוקת עימם.
    ונשאלת השאלה מדוע ולשם מה? מה זה היה חסר לו?
    וכאן בעצם מונח משהו עמוק בהרבה, שמעטים בציבור קלטו זאת. מי שלמד ולומד את דרכי חייו של הרב שך, שיטתו ועבודתו הציבורית, יגיע למסקנה אחת, כי הרב שך בנה את עצמו בכל השנים על מחלוקת. הוא ידע, כי רק זו גורמת להתפתחות. בלעדיה, הכל עומד.
    ומבחינה מעשית, צודק הרב שך. מי שיתבונן במערכת הבחירות, כיצד נראתה זו הקודמת בעת הפילוג, כאשר הרב שך הכריז על מחלוקת גדולה, ההצלחה היתה הגדולה בהיסטוריה החרדית. הציבור כולו נרתם לעגלה, והתוצאה התבטאה בקלפי. ובואו וראו מה אירע בבחירות האחרונות, כאשר ה“אחדות” חגגה, חטפה היהדות החרדית האשכנזית, את המכה הקשה ביותר בתולדותיה, זו אשר המחישה ואמרה, כי היהדות החרדית ללא מחלוקת, אינה מסוגלת להשיג את מה שהיא משיגה במצב הפוך.
    את זאת קלט וידע הרב שך גם קודם לכן. וקיוה, כי המחלוקת עם הספרדים תבטיח את ההצלחה, אך הוא איחר את המועד. דבריו נגד הספרדים היו קרובים מאוד לבחירות, והחלק הגדול מן הציבור האשכנזי הסתייג מן הדברים ולא קיבל אותם, כך שהמאבק כבר לא היה בין מפלגה למפלגה, לכן העימות היה שונה. אבל בעקרון, רצה הרב שך מחלוקת והוא יצר אותה.
    והנה, עברנו את מערכת הבחירות, ולכאורה אנו שואפים ל“אחדות” ושלום בכלל ישראל, שזו מטרת ה“אחדות” בין חלקי החרדים. זו היתה צריכה לדחוף את עגלת הציבור לכיוון של שלום ואחדות גם עם הספרדים, ואדרבה, לדבר על “אחדות” כללית, של כלל הציבור החרדים, אשר יתייצב כולו כאחד כמקשה אחת נגד הציבור החילוני. והרב שך לא מסכים לכך בשום אופן, ועושה הכל, על מנת שהמחלוקת עם הספרדים תלך ותגבר. זו מבחינתו מחייבת המציאות, כי בלעדיה הוא לא קיים.
    ואכן, בלי מחלוקת אין להרב שך מה למכור. נתאר לעצמנו ששלום על ישראל, ישכחו מהרב שך עד לסיומה של הקדנציה, ולא יעסקו בה. לכן, הוא זקוק למחלוקת, זו אשר תלבה את השנאה בין החרדים האשכנזים לבין הספרדים, אשר בסופו של דבר, הוא המנצח בענין זה.
    לא מפני שהספרדים מפסידים ונכנעים. ההיפך, הם אינם נכנעים, אך מבחינת העוצמה החרדית, עצם העובדה שהוא עומד בראש החיץ נגד הציבור הספרדי, הוא הנותן לו את הכח והיכולת לשחק את המשחק הפוליטי כהבנתו.
    הרב שך מאמין במחלוקת, ויוצר אותה. הוא אינו יכול להתקיים יום ללא מחלוקת. הוא רואה בה חובת המציאות וזו הסיבה, מדוע נגזר עלינו לסבול סבל בל יתואר זה, של תחרות פרועה בין אשכנזים לספרדים על נפש החינוך.
    ועד להיכן הגיעו פני הדברים? זה לא יאומן, שמי שמכנים את עצמם כ“גדולים” לא יקחו בחשבון, וכי לפחות בחודש אלול יכו על חטא, וישובו בתשובה שלימה, כאשר הם מפקירים את נפש החינוך החרדי. הם אינם לוקחים בחשבון את התוצאות השליליות של מעשיהם על כלל הציבור החרדי, ובעיקר על החינוך. הדור הצעיר גודל, על מושגי מחלוקת, שיהפכו להיות קדושים ומחוייבים. כל מי שלמד את אורחות החיים החרדיים, יודע כי ההיסטוריה מכתיבה מציאות. גם היום לומדים כל מיני דברים שנעשו בעבר, כשבחלקם, הדברים לא נעשו מתוך כוונות טובות וטהורות, אך הפכו להיות מנהגים וסדרים בכל מיני קבוצות בציבור.
    הרב שך במעשיו גורם למעשה בכיה לדורות. הוא גורם שכל פרט ירשם, ויהיו אשר ילמדו ויצדיקו את סוגי המחלוקת, ואף יקדשו אותה. וכאן מונח החורבן הגדול, שהרב שך יוצר עתה מחלוקות לדורות, כזו אשר תהרוס את העתיד, ותגרום לחורבנה של היהדות החרדית.
    במשך דורות, הקריבו עצמם גדולי ומנהיגי אמת למען השלום. הם ויתרו על חלקם, והכל למען שלום על ישראל. הם רצו לראות “אחדות” אמיתית, כזו אשר תקרב את הציבור זה לזה, ותניב פירות חיוביות בכל התחומים.
    והנה, בימינו אלה, מה עלה לנו? אשר במקום מי שמכונה “גדול” יעשה למען השלום והאחדות, ויעצור בעד המחלוקת, הוא זה היוצר אותה בכל מיני תחבולות, וגורם לחורבן והרס, אשר רק רחמי שמים יוכלו להציל את הציבור מכוונות זדון אלו.

שפיכות דמים

דמם של יהודי בני עדות המזרח נשפך על מזבח החינוך ליטאי בני ברק והרב שך מעדיף לשתוק

הנושא כואב, ועוד איך. היחס של אשכנזי למי שאינו אשכנזי, הוא שונה ולא טוב. מי שבורח מן האמת, ומנסה לטעון כי המציאות שונה, מסתיר את האמת. ואם רוצים להיות אנו כנים, ולעסוק בנושא בפרופורציות הנכונות, ללמוד את מקור הרעה, בכדי שנדע לפחות כיצד לתקן את מעשינו, בואו ונדבר ישר ודוגרי, נכיר בעובדות ובמציאות ולא נברח מהם.
    אחת התופעות הלא טובות, שפשתה למחננו, ואין פוצה פה מצפצף, הוא שבני אשכנז, לא יהיו מוכנים להשתדך עם יהודי ספרד, למרות שנדע בבירור כי יש לנו ענין עם משפחה טובה, שגדלה והתחנכה על ברכי היהדות. ניתן להבין, כאשר ישנם כאלו שאינם רוצים להשתדך עם מי שחינוכם היה לא דתי, וגדלו אצל הורים שהיחס והערכים עליהם חונכו היו שונים. אלו יוצרים בעיות מאוחר יותר, ואף אחד אינו מעוניין בשידוך שאינו יכול להועיל. אבל, כאשר עוסקים בכאלו המכונים “בני תורה”, וברור לכל, כי בני המשפחות גדלו וחונכו לא פחות טוב ויפה מאשר אצל בני האשכנזים, בכל זאת, השדכנים ימנעו את עצמם לעצמם מלהציע. פרט, אם מדובר באשכנזי המתקשה בשידוך בשל סיבות שונות. כזה אחד, יסכים לשידוך עם בחורה מעדות המזרח.
    המעמד הספרדי שונה ממעמדו של האשכנזי בחוגי בני התורה, והשאלה הנשאלת היא למה ומדוע? כאשר עוסקים אנו ב“בני תורה”, שחונכו על ברכי היהדות החרדית, מדוע שלאלו לא יהיו זכויות שוות כמו לכל יהודי אחר שהוא מבני אשכנז.
    הנושא לכשעצמו מחייב פעם דיון מעמיק, ולחפש את הדרכים כיצד מתקנים מצב זה, ומחזירים את האחדות בכלל ישראל, ובדיוק כפי שהונגרי אינו חושב פעמיים כאשר הוא משתדך עם רומני, כך אין סיבה שלא ישתדך עם מרוקאי או תוניסאי. מה שצריך להנחות את האדם הוא, החינוך, ואורח החיים. אך בשום פנים ואופן לא משהו אחר. ולצערנו, עצם העובדה שמדובר במי שאינם מארצות אירופה, זו פוסלת לשידוכים ולעמדות ציבוריות אחרות.
    אך, בשורות אלו הפעם אני מבקש לעסוק במשהו צורם אחר, החייב לזעזע כל שומע. מילא כאשר עוסקים בשידוכים, עם מי שצריכים לבנות משפחה ועתיד, אפשר להבין מדוע חושבים פעמיים. אבל, כאשר בתתי”ם ובבתי ספר לבנות, מפרידים בין האשכנזים לספרדים, רק מפני שהללו ספרדים, הדבר חייב לזעזע.
    אחד הנימוקים, שבהם הסבירו בבני ברק את ההפרדה, היה “רמת המישכל”. לטענת המחנכים הבני ברקים, הספרדי אינו מסוגל לקלוט מה שמסוגל האשכנזי, ולכן הפרידו ביניהם.
    טיעון זה, הוא טיעון שכל כולו רשעות ושקר. גם אם נקבל, שבפרופורציה ישנם ילדים ספרדים שרמת המישכל שלהם קטנה יותר, עדיין אין זה מתיר לדבר בהכללה. הנושא הזה ששמו “רמת משכל”, חייב להימדד בצורה שונה, אם בכלל מותר לעסוק בנושא.
    הלב ממאן להאמין, לאן הגענו בדורנו, שכאלו שיצרו יצור חדש ששמו “דעת תורה”, רוצים עמו לשנות סדרי עולם. מבחינים בין כאלו שמנת מישכלם גבוהה יותר. הדבר צריך היה לשעשע, וכאשר עוסקים אנו במלחמתה של תורה, אין זה משנה רמת המישכל, כל אחד חייב להשתדך על פי יכולתו, ואין תובעים ממי שאינו יכול יותר, ממה שהוא מסוגל להשיג על פי הכוחות שהעניקו לו משמים.
    אבל, גם אם נניח שיש מקום לכך, וכי מותר להפריד בין מי שמסוגלים יותר למי שמסוגלים פחות, אין פשע גדול יותר מן ההפרדה בין אשכנזים לספרדים. אם היה הרב שך, ועמו מחנכי בני ברק שעשו את המעשה בהסכמתו, מורים על ההפרדה בין מי שהרמה שלהם גבוהה יותר לפני שהרבה פחות, ולא היו מזכירים כלל את הענין האשכנזי והספרדי, לא הייתי נכנס עימם לויכוח. ראינו ומצאנו בישיבות ובתלמודי התורה, ובעיקר בבתי הספר לבנות, שמחלקים את הכיתות. בעלי התפיסה הטובה יותר, שלחו לכיתה אחרת, ואלו הזקוקים או זקוקות להמעיט את הקצב, כי התפיסה שלהם לא כל כך טובה, העבירו לכיתה אחרת, ששם משתדלים עד כמה שאפשר.
    אבל, לא שמענו כי יש כאן ענין של עדות או חוגים. כל נער או נערה נמדדים על פי עוצמתם ההשכלתית, וזו לכשעצמה אינה פסולה. אך, כאשר באים וקובעים קביעה מוחלטת, כי הספרדים הינם בעלי רמה נמוכה יותר, בו בזמן שיעידו על כך מנהלי התתי”ם ובבתי הספר לבנות, כי נמצא אשכנזים רבים שמנת משכלם נמוכה יותר מרבים מן הספרדים שתפיסתם הרבה יותר גבוהה וטובה, כאן אין פשע גדול מזה.
    באיזשהו מקום, הייתי קורה לזה רצח של נפשות. לקבוע על ספרדי כי מנת משכלו קטן יותר, רק בשל שהוא ספרדי, זהו פשע ושקר מתועב. נכון, ישנם מבני הספרדים שמנת מישכלם נמוך, ישנם מהם שהם חלשים בלימוד וזקוקים לטיפול מסוג אחר, אך אותו דבר קורה גם אצל האשכנזים. גם שם נמצא כאלה, ואין לקבוע בהכללה על ציבור שלם, דבר שאינו נכון.
    בעבר, כאשר מדובר היה בחינוך במדינות שונות, מובן היה הדבר. טבעי היה, כי ילדי בני עדות המזרח, במדינות הערביות, שילמדו פחות מאשר במדינות מפותחות יותר. אך, לאחר עשרות שנים של קיבוץ גלויות, וכאשר קם דור חדש של בני תורה שלמדו יחדיו, ועברו את אותה מערכת חינוך, ובאותה מדינה, ועל ידי אותם המחנכים, לבא ולקבוע כי מנת משכלם נמוך יותר באופן כוללני, מבלי להתייחס לפרט כפרט, המעשה חמור ומחייב מחאה.
    מה שצורם וכואב, שבעוד אשר גדולי ישראל האמיתיים חינכו את הציבור לאהבת ישראל, ולערכים יהודיים, שזה קירוב כל יהודי, ולהשתדל שיוכל להשיג מה שיכול להשיג כל יהודי, קם לנו דור חדש, כזה אשר מחדיר בציבור ערכים חדשים, כאלו שהינם פשע אחד גדול, ואין מי שיתקומם, ויזעק חמס על מה שהם עושים.
    ובואו וראו, עד להיכן מגיעה הנבזות, השקר והרמיה, הבנויה על ידי ה“דעת תורה”, אלו אשר מנסים היום למכור לציבור כל מיני נימוקים והסברים, מדוע מעשיהם נכונים וצודקים. הם סילקו לאחרונה מבתי הספר ומן התתי”ם נערים ונערות ממשפחות ספרדיות, בנימוקים שונים ומשונים, ומי שעצר לרגע וחשב מה קורה כאן, חייב היה להזדעזע.
    בואו ונשאל את עצמנו, מה קרה פתאום שעשו את מה שעשו. כי ממה נפשך, אם ילדים אלו לא היו טובים גם בעבר, כי אסור היה ללמוד יחד עימם, מדוע איפשר הרב שך במשך שנים ללמוד עימם, ורק עתה זרקו אותם מבתי הספר, או שהעבירו אותם לכיתות נפרדות.
    הפעם קרה משהו, שאין לו כל קשר עם “אידישקייט” או “חרדיות”. מדובר בצעד שכל כולו פוליטי. וזו הזעקה הגדולה והמרה, על המשחקים בפוליטיקה עם נפשות. והאם מותר לשחק עם נפשות?
    כמה מאמצים אנו משקיעים בכדי להציל נפשות שחלילה לא יירדו לטמיון, והנה, אנו מפקירים בידים את אלו, אשר רק מעוצמת הכאב של מה שעשו ועושים להם, עלולים חלילה להרהר הרהורים אסורים, ומי יודע לאן אלו יובילו.
    המעשים כפי שנעשו, הוא פשע מחריד. משחקים פה בנשמות ממש, ובמקום שמי שמכנה את עצמו “גדול” ורוצה שהציבור כולו יכיר ב“גדלות” שלו, יבין ויידע, כי אין משחקים בנשמות, וכי ישנו תחום, ששם אסור לערבב את הפוליטיקה, וכי חינוכם של ילדי ישראל אין דבר חשוב מכך, הרי הוא נותן את ידו למעשה, שחייב לזעזע לא רק את הספרדים, אלא הרבה יותר את האשכנזים, הקולטים ומבינים, מה מוביל לשמד רח”ל.
    מי שמכיר את ההיסטוריה האירופאית מלפני כמה מאות שנים, יודע שכך זה התחיל. מעשים שכאלו גרמו לכך, שדור שלם כמעט נכחד ועזב את דרך ה’, ומי שגרמו לכל אלו, לא חילונים, ולא “ציונים”, אלא כאלו המכונים “גדולים” אשר הם במעשיהם, גורמים כי נאבד דור, שעמלנו כל כך הרבה להצילו.
    אין אבסורד גדול יותר, מן המאבק של ה“חינוך עצמאי” ומטרתו, למה שעושים עתה. מדובר כאן בסתירה מוחלטת. בעוד שאת “החינוך העצמאי” הקימו בכדי להציל את הדור הזה, לדאוג שילמדו דוקא במוסדות חרדים, עתה, עושים המנהלים דבר, שהוא לא רק חמור, אלא פשע מחריד. הם אלו, הנוטלים את ילדי הספרדים, זורקים ומשליכים אותם לכיוונים לא רצויים.
    המעשה שעשו הפעם, היה מעשה פשע, המחייב מחאה. ראשית, בשל הענין העדתי בחינוך, שהוא לכשעצמו פסול. ושנית, הפגיעה בעקרון שעליו ביססו את החינוך החרדי, והוא חינוכם של כלל ציבור החרדים ללא הבדל צבע ועדה.
    מובן שמפרידים, כאשר עוסקים בילדים שהוריהם אינם חרדים, או שחיים על פי אורח חיים שאינו טוב שילדי החרדים יגיעו לבתי אלה. ואכן, ה“חינוך העצמאי” מקיים את כל סוגי בתי הספר, וטבעי שכל בית ספר יהיה מבוסס על ציבור הדומה זה לזה. אבל, לסלק את ילדי החרדים, וכאלו אשר במשך שנים יכלו ללמוד בבית ספר זה, וכי רק הפוליטיקה היא זו שתהיה הגורם לסילוקם מבתי הספר. זה פשע חמור.
    נכון, שיש לנו בעיה עם הבדלי השיטות וההשקפות. בעוד שעד לאחרונה חינכו את הכל להערכת גדולי ישראל, מכל החוגים והעדות, נוצר מצב שהציבור מפולג. עד לאחרונה, היתה לנו בעיה של חסידים ומתנגדים, ולא היה איש שהעיז להפריד ביניהם. החסידים נאלצו להקים לעצמם בתי ספר משלהם, בשל החינוך האנטי חסידי של המחנכות הליטאיות. יצויין, שבמקרה זה, לא עשו הליטאים מבני ברק את מה שהם עושים עתה עם הספרדים. ההיפך, הם נלחמו שהבנות מבתי החסידים ישארו, בכדי שיוכלו להטיף בהם את כל האנטי חסידים. ולכן לא היתה להם ברירה והקימו בתי ספר משלהם.
    לעומת זאת עתה, החליטו הליטאים לסלקם, בנימוק שההשקפות אינן תואמות, אך אין לוקחים בחשבון, כי בצעד זה, הם גורמים לפירוד מוחלט בין אשכנזים לספרדים, ומחדירים בלבם של הספרדים טינה לכל אשכנזי, הרואה את עצמו מתנשא יותר.
    הרב שך וחבר מרעיו לא למדו מה זה אחריות כלל ציבורית. עובדה היא, שהרב שך כשהאינטרס הפוליטי שלו היה לפלג את כלל הציבור החרדי, הוא לא לקח בחשבון את התוצאות הרות האסון של צד שכזה. מה שחשוב לו יותר מכל, הוא האינטרס הפוליטי והאישי, שלה הוא נותן את העדיפות הראשונה.
    וכך קורה עתה עם חינוך ילדי הספרדים. כל עוד היו אלו מאנשיו, הוא לא העיז לטעון כי אינם ראויים להנהגה וכי הם יהודים מדרגה שניה. עתה, כאשר הם מנהלים מפלגה משלהם, ואינם עוד תלויים בו, הכל מותר, עד כדי הפקרת חינוכם של ילדי ישראל.

העוור מהלך (ג)

על שוחד, רשעים, ויצר הרע, על פי “השקפתו” של הרב שך המעוותת את המציאות וגורמת לטשטוש אצל רבים מן החרדים

הנושא השלישי אשר עמו טען הרב שך, כי מעשי ש”ס ואגודת ישראל מודרכים ממנה, הינו ה“ייצר הרע”, מדבריו הבינו, כי כל מעשיהם של אלו, הינם מעשי ה“ייצר הרע” שהוא דוחף אותם, ועל פיהם הם קובעים את עמדותיהם.
    לעומת זאת, מעשיו של הרב שך ושל מפלגתו, הינם היפך ה“ייצר הרע”. ופירושם של דברים, כי רצונו העז של אברהם רביץ להיות שר השיכון, ושל משה גפני להיות סגן שר הדתות, לאלו אין כל קשר עם הייצר הרע, זו תוצאה של פעילות הייצר טוב.
    וכך בודאי נבין, כי איומיו של אברהם רביץ כי יקבל התקפת לב אם הרב שך ידיח אותו מן הכנסת, הינם מעשי הייצר טוב, ורק מעשי האחרים הינם מעשי הייצר הרע.
    הגיע הזמן, שהרב שך יסביר לציבור, לפי מה הוא מחלק את הייצר טוב ואת הייצר הרע. במציאות הנוכחית, כל מעשיהם של מי שאינם מאנשיו, הינם מעשי הייצר הרע, ורק מה שהוא ואנשיו עושים, הם על טהרת מעשי הייצר טוב.
    ולפי”ז נבין, כי מאבקו של הרב שך בכ”ק האדמו”ר מגור זצ”ל, כאשר הרב שך תבע “יחודיים” וביטול ה“רוטציה”, ולכן לא דיבר 8 שנים עם האדמו”ר מגור, כל אלו הינם מעשי הייצר טוב, ורק האדמו”ר מגור, שתבע כי ה“יחודיים” כולם יחולקו בשוויון וכי כל המוסדות ללא יוצא מן הכלל יקבלו את חלקם, אלו מעשי הייצר הרע, ואילו תביעותו של הרב שך, כי היחודיים יחולקו רק למוסדות מקורבים, שלמען ענין זה נאבק בכל כוחו, זהו מעשי הייצר טוב.
    אותו דבר בענין הרוטציה. כאשר האדמו”ר מגור טען, כי הרוטציה חשובה לנקיון כפיים, ולטובת התנועה וכלל הציבור החרדי, טען הרב שך כי זהו הייצר הרע. ואילו השתלטותו של בודד, שהופך את התנועה כולה לנחלה פרטית ומשפחתית, זהו מעשי הייצר טוב.
    מענין מאוד, כיצד מודד הרב שך את הייצרים הללו. לא נטעה אם נקבע, כי אצל הרב שך התהפכו היוצרות, ולייצר טוב הוא קורה ייצא הרע, ולייצר הרע ייצר טוב, ובכך נבין את פשר הדברים. כאשר מישהו עושה מעשה טוב, הרב שך זועק ייצר הרע, וכאשר עושים מעשה רע, הוא זועק ייצר טוב. אך, בואו ונאמר לו, כי במצב שכזה, אנו מעדיפים את הייצר הרע על פני הייצר טוב.
    אך, הרב שך לא הסביר לציבור, מה קרה לפני יותר משלש וחצי שנים. כאשר החליט לפלג את הציבור החרדי, מדוע אז לא היה זה בבחינת ייצר הרע? מדוע המעשים שעשה באותם השנים היו מעשי הייצר טוב? האם אלו הועילו? הוא בעצמו מודה היום כי טעה, ועושה כל מאמץ כי ישובו להתקיים במסגרת אחת לפחות בבחירות, ובכל זאת, הוא מתעקש לייצג את הייצר טוב, ואילו אלו שזועקים נגד פילוג, ובעד ה“האחדות” הם אלו שאת מעשיהם הוא מגדיר כמעשי הייצר הרע.
    וכאן המקום לשאול את הרב שך, האם מאבקו במרן הגאון האדיר רבי דוד פוברסקי ראש ישיבת פונוביז’ היו מעשי הייצר טוב? האם לשלוח בחורים בישיבה לבזותו, אלו מעשי הייצר טוב? ממתי מייצג הרב שך בכלל את מעשי הייצר טוב?
    מי שלמד את חייו ומשנתו של הרב שך, אין עוד מי אשר כל כולו ייצר הרע אחד גדול. כל מעשיו הינם מחלוקת, והשתלטות. ובכל זאת, הוא מעיז לטעון, כי מעשים אלו, הינם מעשי הייצר טוב.
    אך, נחזור לנושא שלפנינו, אשר בו עסק הרב שך, בענין קואליציה ואופוזיציה, כאשר קבע כי הקואליציה הוא מעשי הייצר הרע, ונשאל אותו, ואם כן, איך הוא איפשר לש”ס לפני שמנה שנים להצטרף לממשלה, כאשר ברור היה, כי בכך הם נוטלים אחריות נוראה על מעשים חמורים ביותר, דבר אשר כל גדולי ישראל זעקו במרה כי הדבר אסור בתכלית, ואף הרב שך בעצמו שנים קודם לכן טען כי הדבר אסור, ובכל זאת, כאשר הוא צריך היה להכריע בענין ש”ס, וידע כי רק הוא יהיה השליט, ויפיק מכך את טובת ההנאה, התיר להם מעשים נוראים וחמורים. ולא שמענו, כי יעצור לרגע, וישאל את עצמו, אולי אלו מעשי הייצר הרע.
    ובכלל, בענין ההצטרפות לקואליציה, לאיזו שהיא, איזה קשר יש לזה עם הייצר הרע. כי ממה נפשך, אם מדובר בייצר הרע, הרי בכל קואליציה עוסקים אנו בייצר הרע. ואם אין לכך קשר, מדוע שיהיה עתה לענין קשר.
    הייצר הרע הזה של הצטרפות לקואליציה, לא נוצר עתה. וכאן בעצם טמון הטעות של הרב שך, או יותר נכון העיוות של הרב שך, שהוא עוסק עתה בדברים, שצריך היה לעסוק בהם מן הרגע הראשון, ולא רק לאחר שהוא נכשל כשלון מוחלט, ונותר ללא כל, אז הוא נזכר בייצר הרע.
    כן, הייצר הרע קיים. ובל נשלה את עצמנו לרגע כי החכי”ם למיניהם מן המפלגות אינם מודרכים על ידי הייצר הרע. אבל, כאשר הרב שך עוסק בייצר הרע, עליו לעסוק בכך בכל, כולל בחכי”ם של מפלגתו. ולאו דוקא בקדנציה זו, אלא בקדנציות קודמות כאשר החכי”ם שלו, נהנו מכל מנעמי השלטון, היו אלו מנעמי הייצר הרע.
    אבל, באותה תקופה לא שמענו מהרב שך מילה אחת רעה על כך. ההיפך, הוא דיבר בשבחם של אלו, הוא דיבר על “שלוחי דרבנן” ועשה מהם “צדיקים”, למרות שידע בבירור גמור, כי הללו “שלוחי הייצר הרע”,
    וכאשר הרב שך עסוק בענין זה ששמו ייצר הרע, בואו ונאמר בגלוי ובבירור. כן, כולם, כל העסקנים ללא יוצא מן הכלל, הדחף שלהם, הוא דחף של “ייצר הרע”. אין אף אחד מהם, העושה את מלאכתו בנקיון כפיים, כזה אשר כל מטרתו היא אחת, לעזור ולסייע לציבור החרדי ולמלאות את רצונם של גדולי התורה. לו היה כך, היינו צריכים להתחנן לעסקנים שירצו להיות חכי”ם, ואילו במצבנו הנוכחי, משקיעים את כל הכח, והורגים את עצמם למען התפקיד, הנותן לאדם כסף, כבוד, וטובת הנאה אחרים.
    רק ה“ייצר הרע” הוא זה המדריך אותם. ולולא היה לאלו ייצר הרע, הכל היה נראה אחרת. הרב שך היה צריך לעלות לישיבת פונוביז’ ולהכריח אברכים לעשות מלאכה זו. הללו היו מתחננים שיוותר עליהם, וכאשר היה צריך להכריע על מי מהם, ההכרעה היתה קשה.
    היום, עוד בטרם שהוא חושב על מי שיהיה המועמד, על שולחנו רשימה של מומלצים ללא סוף, וכל אחד עושה כל מאמץ, שהרב שך ישלח אותו, ובכך לספק את תאוותו.
    כן, העסקנות מן הסוג הזה, זו עסקנות של תאווה, ולא עסקנות שיש לה קשר עם ייצר טוב. ולכן, כאשר הרב שך מדבר על ייצר הרע, אין לעג גדול מזה. מדובר בנושא, אשר גלוי וידוע מראש, כי המטרה בעסקנות היא אחת ויחידה, למלאות את תאוות הייצר.
    ובואו וראו, מי הם העסקנים, מה תוכנם, האם יש לנו עסק עם יראי שמים, יהודים אשר מקפידים במצוות, תלמידי חכמים, וכאלו שניתן לומר עליהם כי הם משכמם ולמעלה? התשובה לדאבוננו היא, כי יש לנו עסק עם התחתית שבתחתית, בעלי תאוה, אנשי כבוד וכסף, כך שאין אפילו הוא אמינא כי הללו מבקשים למלאות את רעיונות ועצות הייצר טוב. ה“ייצר הרע”, הוא המדריך העיקרי שלהם, ואת שליחותו הם ממלאים, והרב שך אינו מחדש בענין זה דבר.
    אבל, החוצפה והעזות שבדברי הרב שך, כאשר הוא מפנה את הדברים לכיוונים אחרים, ומתעלם כליל ממנו ומאנשיו. אם הרב שך היה מעיף את אברהם רביץ, ואילו את משה גפני זורק לעבר האחר לגמרי, וממנה במקומו עסקנים יראים, כאלו שיוכלו לפחות כלפי חוץ לטעון, כי הינם מודרכים רק על ידי הייצר טוב, היה יכול לבא בטענות לאחרים. אך, כאשר אברהם רביץ הוא בעל תאוה ידוע, כזה, אשר נאבק ונלחם בכל כוחו למלאות תאוותו זו ששמה כסא בכנסת, והרב שך שולח אותו לכנסת, אינו יכול עוד לבוא ולטעון כלפי אחרים.
    ובכדי להזכיר למי ששכח מי הוא משה גפני, למרות שבינתיים אינו בכנסת, נזכיר לכם, שכאשר הגיע לכנסת, הוא שיחק את המשחק, כי הוא מחכה כבר ליום לשוב לכולל, הוא רוצה לחזור לגמרא, וכי הכנסת היא עבורו “עינוי”, ומקום “טמא”. והנה, כאשר הרב שך “שיחרר” אותו מן הכנסת, ואיפשר לו לשוב לכולל ולהתפטר מן ה“עינויים” והמקום ה”טמא”, בואו וראו אלו כוחות הוא משקיע לשוב לכנסת. הוא נאבק עתה עם החכי”ם האגודאים, שבעוד שנתיים יפנו לו מקום על פי הסכם הרוטציה, ו“שכח” לגמרי מן ה“עינויים” וה“טומאה”, פתאום הוא “מאוהב” בכנסת, ואינו יכול עוד לוותר על כך.
    האם כל אלו אינם מעשי הייצר הרע? האם סופו אינו מעיד על תחילתו? ובכל זאת, לא נשמע את הרב שך קם וזועק וטוען כי נציגו הוא נציג הייצר הרע.
    אין זו הפעם הראשונה, וככל הנראה גם לא הפעם האחרונה, שהרב שך בונה את דבריו על צביעות והתעלמות כליל ממה שקורה בסביבתו. אומרים, כי הרב שך יודע רק להסתכל רחוק, ואינו רואה מקרוב. כי אחרת, היה על הרב שך בדרשתו בפונוביז’ לזעוק במרה, על מעשי הייצר הרע של אנשיו קרוביו, ולהזהירם מפניהם.
    בדרך כלל, גדול בישראל, מסתכל למרחוק. זה כוחו. אחד שכזה, היה צריך להבחין ולדעת, כי כל מה שקורה בציבור החרדי, כל המחלוקות והסכסוכים, עיקרם במעשי הייצר הרע. הרצון הוא לשלוט ולהשתלט. רוצים להשיג יותר תקציבים, ורוב רובם של ההכרעות, הינם כאלו, המודרכות על ידי הייצר הרע.
    ובמקום שהרב שך יקלוט את הדברים ויעשה הכל לשבור את דחפי הייצר הרע, הוא מעודד את הייצר הרע. ואם נלך למקור הרעה באגודת ישראל, היכן פרץ הסכסוך הגדול, היה זה בשל מעשי הייצר הרע. מועצת גדולי התורה החליטה על רוטציה, דבר שנתקבל בברכה על ידי הכל. אך, היה זה שלמה לורנץ שהייצר הרע דחף אותו לרצות להישאר בכנסת לפחות קדנציה נוספת, והרב שך היה בענין זה שלוחו של הייצר הרע, להילחם ולהיאבק במועצת גדולי התורה, לשבור את החלטתה.
    לא היה דבר כל כך ברור ופשוט, כי הדחפים של לורנץ הם דחפי הייצר הרע. ובכל זאת, הרב שך למרות שידע בבירור כי מדובר במעשי הייצר הרע, היה הוא שלוחו של הייצר הרע, למלאות תאוותו של לורנץ, ונאבק בגדולי ישראל בכל כוחו.
    אם יהיה מי אשר יטען כי הרב שך לא קלט כי מדובר במעשי הייצר הרע, לא יהיה נימוק טוב מזה להוכיח, עד כמה הוא רחוק מלראות את מה שכל ילד היה קולט מיד. ואם ימצאו לכך סברות להסביר ולנמק את מעשיו, אבל עדיין, המציאות היא, כי הוא היה האיש שדחף ועשה הכל למען מילוי רצונו של הייצר הרע ושבר את היהדות החרדית. ולכן, הרב שך הוא האחרון שיכול בכלל לדבר על כל מה שקשור בייצר הרע.

עוור מהלך (ב)

על שוחד, רשעים, וייצר הרע, על פי “השקפתו” של הרב שך המעוותת את המציאות וגורמת לטשטוש אצל רבים מן החרדים

במשך שנים, הטיפו הרב שך ואנשיו, בכיוונים, הדומים לסאטמאר, ובשינוי קל אחד, כי הם לא מוותרים על הנאות והטבות ממשלתיות. עובדה היא, שהסאטמארים אהבו את הליטאים, אך ורק מפני שהיו דומים ב“השקפה”, ואהבו את הקיצוניות. הם ראו בה חלק מן ה“חרדיות”, והטיפו לה.
    כל מי שיטול את כתבי העת של אנשי ה“השקפה” בבני ברק, ואת סגנון דבריו של הרב שך באותן השנים, ילמד, כי החילונים כולם הינם “רשעים”. הם אלו, שלעגו, על אלו שהבחינו בין יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו, לבין תינוק שנשבה. רבבות מילים שפכו אלו, על מי שניסו להבחין בין הליכוד למערך, בטיעון כי אלו קרובים יותר לעניני היהדות, וכי יצליחו עימם הרבה יותר. הם דחו גישה זו, וכמו סאטמאר ודומיהם, סברו הליטאים, כי אין כל הבדל בין חילונים, וכי כל סוגי החילונים הם רשעים.
    זו הסיבה, גם מדוע גינו ולא קבלו את דרכי התשובה. כאשר עסקו בעניני קירוב רחוקים ליהדות, היו הליטאים מראשי הלוחמים נגד. בבני ברק זעקו, כי מכניסים לכלל ישראל, “בני הנדה”, ו“ממזרים”, ולא קבלו את הגישה, כי יש בכלל מקום לתשובה, וכי יש לדון על כל אחד בנפרד. הם קבלו את הגישה הקיצונית הקובעת, כי התשובה אינה מעיסוקנו, וכוונת הכתוב לתשובה, הוא אך ורק ליהודים חרדים, כאלו אשר בכל יום צריכים לשוב בתשובה ובפרט בימי התשובה, על עוונות וחטאי השנה.
    הגישה החבדי”ת, של לקרב כל יהודי, להחזירו למוטב, ולדרך הישר, היתה מגונה בעיניהם, ונלחמו בה ובכל הכח. הרב שך בעצמו דיבר נגד גישה זו, עד אשר החלו לעסוק בענין כמה מאנשיו, וזו שינתה הכל. בו ברגע, שהוא ראה, כי מדובר ב“בעלי תשובה” שיהיו ליטאים ולא חלילה “חסידים”, התהפך הגלגל, ופופיק ארנון איקא ישראלי ואורי זוהר ודומיהם, כבר יותר לא “בני הנדה”, ואף לא “ממזרים”, הרב שך שכח מה זה בכלל.
    גישה זו, של “שוחד”, “רשעים”, ו”ייצר הרע”, הוא כזה, המשתנה מתקופה ומזמן לזמן. כאשר הרב שך הוא זה הזקוק לנושא ולענין, הרי הוא לא יודע כלל מה זה “שוחד”, ואם נרצה למנות את כל האירועים בחמש עשרה השנים האחרונות, אשר בהן חילקה הקואליציה שוחד, לא נצליח במסגרת זו בלבד, אבל באופן כללי נאמר ונקבע, כי אם היה מי שרדף אחר השוחד, ומי שלא ויתר על השוחד, היה הרב שך.
    ואם זקוקים אנו להוכחה נוספת, נלך אחורנית בכשמנה שנים, בעת שהרב שך התיר לש”ס להצטרף לממשלה. גדולי ישראל האמיתיים זעקו מרה, טענו, כי הדבר אסור בתכלית האיסור. לשאת באחריות לחילולי שבת, לניתוחי מתים, להפלות, ולעוד שורה ארוכה של מעשים שהממשלה היא האחראית לה, הוא דבר בלתי אפשרי ליהודי חרדי, ולכן לא התירו עד היום הזה, את ההצטרפות של אגודת ישראל לממשלה. אך לא בממשלה, מאחר ולא יכלו לשאת באחריות.
    והנה, הרב שך היה זה שהתיר ודחף את ש”ס לממשלה, והשאלה שנשאלה, איך זה, ומה דחף אותו לכך? והתשובה לכך, היתה אחת ויחידה: “שוחד”!!! הוא ידע, כי בדרך זו, הוא ישלוט, הכסף יהיה בידו ולא בידי אחרים, ו“שוחד” זה, הוא שהעבירו על דעתו.
    הממשלה רצתה בש”ס, וזו מוכנה היתה לשלם עוד ועוד, והרב שך שלח אותם לקחת עוד ועוד. הוא התאהב ב“שוחד”. אך, באותן השנים, הרב שך כלל לא העלה על דל שפתיו את המילה “שוחד”. זו לא היתה בלקסיקון שלו. ב“שוחד” הוא נזכר, אך ורק, כאשר מי שאמור היה לקבל את התפקיד, אינו איש ממחנהו, כאן ה“שוחד” משחק את התפקיד המרכזי.
    מי היה הראשון להתיר סגני שרים? בל נשכח, כי בעבר, בטרם היה זה הרב שך ששבר את הכלים, וקבע, כי מותר לשאת בתפקיד זה, לא העיזה אגודת ישראל לתבוע ולבקש תפקיד שכזה, הדבר היה ברור, כי הוא גובל עם האסור. אמנם רשמית נושא באחריות השר. אך, עצם העובדה, שסגן השר מטפל ומנהל את המשרד, וכי הוא המכריע, למרות שהוא יונק את סמכותו מן השר, זה כשלעצמו מעשה, שקשה לטעון כי אין נושאים באחריות. ובכל זאת, לא הוכיח הרב שך “קנאות” ו“חומרות” כפי שהיינו רגילים לה בעבר בבני ברק. פתאום הוא הפך להיות ה“מיקל” הגדול ביותר, והסיבה לכך, אך ורק ה“שוחד”. זו העבירה אותו על הדעת. כאשר שמע כי נציגו יהיה סגן שר השיכון, והאמין כי בדרך זו יוכל בתחומים אלו להשיג יותר מאחרים, הוא אמר מיד כן, ולא חשב עשרים פעם קודם לכן, אולי בכל זאת, מדובר ב“שוחד” וב“ייצר הרע”.
אך, יחד עם כל אלו, כאשר הרב שך עומד ונואם בפני הציבור, הוא מרשה לעצמו לזרוק מילים, כאילו הוא נזהר בהם, וכי הוא מקפיד עליהם. ובואו נברר לרגע, מה קורה לנו עם ה“רשעים”, האם אנשי הליכוד אינם רשעים?
    איך יכול הרב שך לעמוד בישיבת פונוביז’ ולטעון, כי הממשלה הזו היא ממשלה של רשעים, ואילו ממשלתו של יצחק שמיר לא היתה ממשלת רשעים? גם ממשלתו של מנחם בגין לשיטתם של ראשי ובעלי ה“השקפה” הבני ברקית, היתה ממשלה של רשעים. ואיך זה, שהרב שך התיר בכל השנים את ההצטרפות לקואליציה ולממשלה שבראשה רשעים?
    בואו לא נתווכח על מנחם בגין, שיהיו כאלו שיטענו שאינו רשע, אך אין ספק, כי באשר ליצחק שמיר, ביחס ליצחק רבין, הוא רשע גמור. יצחק שמיר אינו בוש לאכול נבלות וטריפות ברבים. והנה, אף עתה, לאחר שאינו עוד ראש הממשלה, הפרסומים מסביבו מספרים, כי הוא קונה מאכלי טריפה ודבר אחר, והוא אינו בוש בכך. ובכל זאת, הרב שך לא טען לרגע, כי לשבת עמו ליד שולחן אחד, ובממשלה אחת, פירושם של דברים לשבת עם רשעים.
    אין עוד מי כמו הרב שך, שהתיר לש”ס את הישיבה עם אותם ה“רשעים”. ולכן, איך זה שהוא עומד ומדבר, ואינו מסביר, מדוע אז מותר היה לשבת עם רשעים, ומדוע עתה אסור לשבת עם רשעים.
    ועל כולם, אולי יסביר לנו הרב שך, במקרה ושולמית אלוני הית העוזבת ופורשת, ומכשול זה היה לא בממשלה זו, האם הוא היה אוסר את ההצטרפות לממשלה ולקואליציה? אם נשפוט על פי דבריו, ועל פי דברי נציגיו, ההתנגדות היא לשולמית אלוני בלבד, ולאחרונה אף ליאיר צבן, אך לא לאחרים. ואם כן, אולי יסביר לנו הרב שך, מה ההבדל בין שולמית אלוני ליצחק רבין?
    ההגיון אומר לגמרי אחרת. כי שולמית אלוני הרבה פחות רשעית מאשר יצחק רבין. שולמית אלוני, היא כזו האומרת את האמת, את מה שהיא חושבת. היא אינה מסתירה דבר, והלואי והיו כל החילונים כמוה. אז, היינו יודעים עם מי יש לנו עסק, ויודעים כיצד להתמודד עימם. אך, חילונים מן הסוג האחר, אלו שחושבים בדיוק כמוה, אך לא אומרים זאת בגלוי, אלו צבועים ומסוכנים. מי שאינו מדבר הוא הרבה יותר מסוכן, ממי שמדבר. ועל סמך מה קבע הרב שך, כי שולמית אלוני היא רשעית, ואילו האחרים אינם רשעים.
    למען האמת, הרב שך לא אמר כי האחרים אינם רשעים, ויוכל לטעון כי כוונתו כי אף הם רשעים. אך, הרב שך חייב תשובה לציבור, מה ההבדל בין רשעים של הממשלה הזו, לבין הרשעים של הממשלה הקודמת, ואם הללו לא היו רשעים, אדרבה שיסביר מדוע. ובואו ונבחן, אם יש ערך לדבריו.
    כאשר עוסקים אנו בענין זה בהרב שך, הענין הרבה יותר מסובך. בניגוד לאחרים, שמעולם לא כינו את עצמם “השקפיסטים”, ולא התבטאו בנושאים אלו, קשה לבא אליהם בטענות. רק ה’ הוא יודע מחשבות, וידוע כי הנסתרות הוא לה’ אלוקינו. אנו עוסקים בגלוי, בדברים שנאמרו ובפומבי, וכאן הרב שך הוא הפכפך הגדול ביותר בהיסטוריה החרדית. ביום אחד הוא מסוגל לזעוק “רשעים”, ובין לילה הופכים הללו ל“צדיקים”. ואיך? כאשר הם נותנים לו “שוחד”. הם מבטיחים עמדות, משרות, ותקציבים לאנשיו, הכל משתנה, והוא כלל אינו יודע יותר מזה זה “שוחד”, מי הם ה“רשעים”, ובכלל מה זה “ייצר הרע”, דברים שכאלו כלל אינם קיימים עוד בלקסיקון שלו.
    ייאמר ברורות, הרב שך הוא האיש האחרון שיכול לבא בטענות לש”ס על שזו יושבת בממשלה. ולא מפני שהדבר מותר. ישנם רבים הזועקים כי אסור, ולהם זכות לזעוק כך, והם צודקים. הללו, ניגשים לענין בצורה שונה בתכלית, ומבינים, כי כל עוד החינוך בידיה של שולמית אלוני, לא יכולים חרדים להשתתף בקואליציה שכזו. אבל בל נשכח, כי אלו לא התירו גם בעבר את הממשלה. אלו התירו אך ורק קואליציה, ואף עתה, הויכוח הוא, של כן קואליציה, או לא קואליציה. עוסקים אנו בכן ממשלה או לא ממשלה, וכאן ההבדל הגדול.
    הרב שך התיר להם את ההצטרפות, מעולם לא הסביר לציבור על סמך מה. הוא אמנם עשה “צוויי דינים” בין אשכנזי לספרדי, אבל לא השיב, האם לדעתו מותר לספרדי לשאת באחריות לחילולי שבת. וכאשר הוא מתבקש להשיב, הוא מתחמק בנימוק של “דעת תורה”. להרב שך ול“השקפיסטים” ישנם כמה דרכים קבועים כיצד להתחמק מכל ענין. כאשר הם במבוכה, הם קובעים כי קיימים “שני דיינים”, וכאשר המבוכה גדולה יותר, ואין הסבר למעשיהם, ולעיתים מדובר בניגוד להלכה, הם טוענים כי מדובר ב“דעת תורה”, את זאת יצרו, בכדי שיוכלו לעקוף את ההלכה, ולהישאר “חרדים” ו”קנאים”.
    עתה, כאשר ש”ס שואלת את עצמה, מה ההבדל בין אז להיום, המסקנה האחת שהיא מגיעה אליה ובצדק, כי להרב שך יש בעיה פרטית. הוא איבד מכוחו, ואינו שולט עוד כבעבר, ולכן הוא אוסר את מה שהתיר קודם לכן. וכאן, לא חייבת ש”ס לחלל על פי חלילו. כאשר יושבים ראשי ש”ס, ומנסים לרדת לעומקם של דברים, ולומדים את כל שלשת הנימוקים של הרב שך, מדוע אין להצטרף לממשלה זו, מאחר ומדובר ב“שוחד”, “רשעים” ו”ייצר הרע”, אינם יכולים לקלוט בשום אופן, במה זו פחותה משתי הקדנציות שעברו.
    אין כל הסבר אחר, פרט ל“דעת תורה”. ה“השקפיסטים” הבני ברקים המציאו דרך, כיצד להשיב במצבים שכאלה, וטוענים כי זו ה“דעת תורה”. ובניגוד לכל נושא אחר, אשר בה לחמו בציבור החסידים, רק בשל טענה, כי כל דבר צריך הגיון. ועובדה היא, שהגישה הליטאית בנויה על הגיון, ובמשך שנים, לחמה בחסידות ההולכת בדרכי עוור אחר הוראות האדמורי”ם. עושים עתה הליטאים את אותו הדבר. אין להם הסבר על מעשי רבם, ומשיבים כי מדובר ב“דעת תורה”.
    אבל, הציבור אינו יותר עולם גולם, הוא רוצה תשובות מעשיות ורציניות. מדובר בנושא חשוב ועדין, המחייב הסבר. ההתחמקות של הרב שך מההסבר, מוכיחה כי אף הוא אינו שלם עם מה שהוא אומר.

עוור מהלך (א)

על שוחד, רשעים, ויצר הרע, על פי “השקפתו” של הרב שך המעוותת את המציאות וגורמת לטשטוש אצל רבים מן החרדים

אין ספק, כי שלשת הדברים שעליהם עמד הרב שך בדרשתו, הינם נושאים הראויים להתייחסות, וכי יש לקחת אותם בחשבון כאשר עוסקים בענייני ציבור. השוחד, מעוור עיני חכמים, ומסלף דברי צדיקים. ויש תמיד לשאול את עצמנו, האם באמת איננו קובעים את דרכנו על פי ה“שוחד” שקבלנו מן הקואליציה ומן הממשלה, או שחלילה הכרעותינו נובעות, אך ורק, מתוך רצון לזכות בכל טובות ההנאה הללו.
    אותו דבר קרה באשר ל“רשעים”, מיהו רשע? והאם מותר לשבת עם כאלו שהינם בגדר של רשעים! נושא זה, חייב ליבון ובירור. וכך, גם ענין ה“ייצר הרע”, למה דוחף ה“יצר הרע”, ואלו הכרעות נובעות מן ה“ייצר טוב”! אבל, נחלק את הדברים לשלשה, ובשורות אלו, נעסוק תחילה בענין ה“שוחד”, האם באמת הציבור החרדי היה נקי מ“שוחד”, ובעיקר, האם הרב שך בהכרעותיו בכל שנות הנהגתו את הציבור הליטאי, לא הכריע על פי “שוחד” את צעדיו ומהלכיו.
    אין ספק, כי ענין ה“שוחד” הוא רציני. אחת הטענות שטענו בשעתו גדולי ישראל שהתנגדו להשתתפות בממשלה ובקואליציה, כי ה“שוחד” הוא זה שדוחף לשבת בקואליציה ובממשלה. טיעון זה של “שוחד” לא יכולים לטעון אלו המתנגדים להשתתפות בבחירות, ומאחר וכאשר יושבים באופוזיציה, לא שייך המושג הזה של “שוחד”. הקואליציה אינה חייבת כלום לאופוזיציונרים, כך שכל מה שמקבלים, זקוקים להתחנן ולבקש, ועושים להם טובה שלימה שבכלל נותנים להם. הבעיה הזו ששמה “שוחד”, היא בעיקרה, כאשר יושבים בקואליציה ובממשלה.
    ומהו ה“שוחד”? הדבר מתבטא בתקציבים ובעמדות. כאשר מקבלים סכומי עתק, הרי זה “שוחד” במובן המילה של “שוחד”. ובנוסף לכך, כאשר יושבים על כורסאות של “ראשות וועדת הכספים”, ושל סגני שרים, הרי כאן יש שוחד של ממש. כל מי שישב על הכורסאות הללו, התקשה להיפרד מהם.
    לכן, כאשר הרב שך טוען, כי אלו הדוחפים להצטרף לקואליציה, וכוונתנו למוניע שפירא ודומיו, הם כאלו הרוצים את ה“שוחד” שמציעים להם, הדברים נשמעים לכאורה נכונים, אם כי, במקרה שלפנינו, מדובר במשהו אחר לגמרי. ואם ניקח לדוגמא את מוניע שפירא ומנחם פרוש, נגיע דוקא למסקנה הפוכה, כי לא ה“שוחד” הוא זה שמדריך אותם. יתכן וה“ייצר הרע” הוא זה שדוחף אותם, ובודאי את חלקם, אך דחפים אחרים לגמרי הם אלו הדוחפים אותם לכיוון הקואליציה.
    ובכדי להבין זאת, נשאל את עצמנו לרגע, מה יקרה אם יצחק רבין יוותר על אגודת ישראל, ולא היה דוחף כלל שיצטרפו לקואליציה, האם מוניע שפירא היה מוותר על “ראשות וועדת הכספים”? האם שכח כבר הרב שך, כי היה זה מוניע שפירא שעוד לפני הבחירות כבר ישב עם יצחק רבין, להבטיח לעצמו כי אגודת ישראל תצטרף לקואליציה?
    אין זה נכון, כי יצחק רבין מעניק שוחד לאגודת ישראל בכדי להכניס אותם לקואליציה. טענה זו היתה צודקת, אם המחיר שהיה מציע היה קטן מדי, ונותן עוד בכדי שיצטרפו, לזה היינו קוראים “שוחד”. אך לא במקרה שלפנינו, שיותר מה שיצחק רבין רוצה אגודת ישראל בקואליציה, מוניע שפירא ומנחם פרוש רוצים לראות את עצמם שם.
    אותו דבר למעשה קורה גם בש”ס. היום אין צורך ב“שוחד” בכדי להכניס את החרדים לקואליציה. זה קרה בעבר, כאשר בכדי לפתות את החרדים, הציעו להם עוד ועוד. היום, המצב שונה בתכלית. לא ה“שוחד” הוא זה המשחק תפקיד. ש”ס דואגת לעצמה, וסוחבת כמה שהיא יכולה, וללא כל קשר ל“שוחד”, היא היתה מצטרפת לממשלה, גם אם היא היתה מקבלת פחות, כי אריה דרעי לא היה יכול לוותר יום אחד על משרד הפנים.
    כאשר הרב שך זועק “שוחד”, הוא היה צודק, אם ראשי ומנהלי הישיבות אלו הנהנים מן התקציבים היחודיים, היו זועקים כי יש להצטרף לקואליציה. הללו היו עושים זאת, אך ורק בשל אותו “שוחד”. אך, בואו וראו את המציאות הנוכחית, שדווקא גדולי התורה, הם אלו הזועקים ואוסרים את ההצטרפות לממשלה. מועצת גדולי התורה האגודאית כולה, מתנגדת להצטרפות לקואליציה, למרות שהם הנהנים מכספי ה“יחודיים”, וברור להם, כי יהיה להם עתה באופוזיציה הרבה פחות ממה שהיה להם בעבר.
    לכן, כאשר הרב שך מדבר על “שוחד”, כאילו זה מה שמעביר על הדעת, במקרה שלפנינו הדבר הלא נכון. יתכן וישנם בודדים כאלה, אך לא אלה הקובעים. המציאות היא, שהקובעים, שאלו הם הנהנים מכספי ה”שוחד”, הם אלו המתנגדים להצטרפות לממשלה.
    ושוב, באשר למוניע שפירא ומנחם פרוש, גם ללא “שוחד” כלשהו, היו מצטרפים. הם מחפשים את טובת עצמם, ולא ה“שוחד” הוא המכתיב את צעדם.
    אבל, כאשר הרב שך עוסק בענין של “שוחד”, הדבר חייב להקפיץ כל שומע. אין עוד בהיסטוריה החרדית, מי אשר נגוע כל כך ב“שוחד” יותר מהרב שך, ונזכיר לו, כיצד הצטרפה אגודת ישראל לקואליציה לפני חמש עשרה שנה.
    היה זה לאחר הבחירות הפנימיות באגודת ישראל, כאשר ליטאי בני ברק הפסידו, ושלמה לורנץ נפל מן המקום הראשון ברשימה לכנסת, למקום השלישי. הליטאים זעמו, ואף לא השתתפו בועידה הארצית. הם שיגרו משלחת של שבעה אנשים, ואילו הצעירים שלהם נשארו בבית. היחסים באגודת ישראל היו רעועים מאוד, עד למהפך, בעת שמנחם בגין תפס את השלטון.
    ואז, הציע מנחם בגין לאגודת ישראל להצטרף לקואליציה. וכאשר שמע על כך הרב שך, הוא התנגד לכך בתוקף. הוא לא רצה לשמוע נימוקים כלשהם, הוא טען כי ה“ייצר הרע” הוא זה שדוחף לקואליציה, ובאגודת ישראל עמלו כיצד לשכנע אותו כי הפעם יש לשנות ולהצטרף לקואליציה. – יצויין, כי אגודת ישראל ישבה שנים רבות באופוזיציה.
    הרב שך, שבמקרים כאלו אוהב להיות “קנאי”, שיחק את כל משחקי הקנאות, עד אשר היה מי שהחליט להטמין לו מלכודת, והציע “הצעה”, לפיו, שלשה לורנץ, שהוא השלישי ברשימה, ולמעשה השלישי גם בתפקידים, יקבל את התפקיד הראשון, והוא “ראשות וועדת הכספים”. על פי הצעה זו, אמור היה הרב יהודה מאיר אברמוביץ שהיה ראשון, לוותר על מקומו הראשון, ולתפוס רק את התפקיד השלישי שהוא “סגן יו”ר הכנסת”, וזאת בכדי שהרב שך ישנה את עמדתו.
    ואכן מאותו רגע שהציעו לשלמה לורנץ את תפקיד “יו”ר וועדת הכספים”, התהפף הגלגל בין רגע. ולא עוד “קנאות”, הרב שך הפך להיות התומך הגדול ביותר להצטרפות לקואליציה, הוא זה שלחם ומצא את כל הנימוקים המצויינים, מדוע הפעם יש לשנות עמדה, וחייבים להצטרף לקואליציה.
    וכאן, נשאל את הרב שך, האם לא היה זה “שוחד”? האם לא “שוחד” זה עיוור את עיניו, וזה אשר גרם למהפך בגישתו לכל הענין?
    האבסורד הגיע לכדי כך, שדוקא בעת שלא ה“שוחד” מהווה את הבעיה, זועק הרב שך כי מדובר ב“שוחד”, נחזור ונאמר, כי מוניע שפירא רוצה להיות “יו”ר וועדת הכספים” גם אם יצחק רבין לא ירצה בכך. הוא יעשה כל מאמץ כי יתן לו את התפקיד. ומטרתו של שפירא, הוא להשיג דרך וועדה זו תקציבים גדולים בכדי להציל את מפעליו, ולפתור שורה של בעיות אחרות, אך בשום אופן לא ה“שוחד” הוא זה המשנה עמדתו.
    דבר נוסף שהרב שך לא הסביר בדבריו, מדוע, כאשר נציגי הליטאים נטלו תפקידי סגני שרים, ותקציבים גדולים למוסדותיהם, לא היה זה בגדר של “שוחד”? מה המודד הקובע כי זה “שוחד”? האם רק היכן שהרב שך הוא הנהנה מן הענין אז אין מושג כזה של “שוחד”? האם ה“שוחד” אינו יכול לפעול כאשר עוסקים בציבור הליטאי?
    ויסלח לי הרב שך אם אשאל אותו שאלה אישית. הוא אוחז את עצמו ל“חכם”, האם לא למד ושמע את ההדגשה שבענין, כי ה“שוחד מעוור עיני חכמים”, והכוונה היא, שאף מי שאוחז את עצמו ל “חכם” ו“גדול”, ה“שוחד” מסוגל לעוור את עיניו.
    כאן לא יכולים לבא אלינו “השקפיסטים” מבני ברק ולטעון, כי להרב שך יש את היכולת לגבור על כך, וכי הוא מעל ה“שוחד”. כאשר עוסקים אנו בענין זה, נאמר לנו בבירור, כי ה“שוחד מעוור עיני חכמים”, ואדרבה, ככל שהוא חכם יותר, ה“שוחד” עלול לעוור אותו הרבה יותר.
    ואכן, מי שלמד ולומד את שיטותיו ודרכיו של הרב שך מאז תפס את ההנהגה, הכל בנוי על “שוחד”. ומה לנו יותר מאשר באגודת ישראל, הרב שך נאבק בכל כוחו למען ה“יחודיים”, ומדוע? מפני שאנשיו הם אלו אשר נהנו מתקציבים אלו.
    הגיע הזמן שהרב שך יסביר לציבור, מדוע הוא נאבק נגד כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל, כאשר הלה לחם נגד ה“יחודיים”. האדמו”ר טען, כי יש לחלק את התקציב כולו לכל המוסדות, על פי קריטריון ברור, וחלילה שלא יקבל מישהו יותר או פחות מן האחר. ואילו הרב שך, יצא למלחמה חרמה, כי יחלקו את ה“יחודיים” על פי הסדר הקיים, לפיו נציגו מחלק לאנשיו קרוביו סכומי עתק, ומוסדות אחרים נותרים עם פרוטות בלבד.
    אולי יסביר הרב שך, האם אין זה “שוחד”? כאשר גדולי ישראל האמיתיים נאבקו נגד ה“שוחד”, היה זה הרב שך שיצא להגן על ה“שוחד”, ואיך יכול עתה הרב שך לבא ולטעון טענות הקשורות ב“שוחד”?
    במקרה שלפנינו, היינו צריכים לומר להרב שך, “קשוט עצמך”! כאשר אתה תהיה נקי מ“שוחד”, תוכל להטיף לאחרים בענין.
    וכאן חייבים להבהיר עד להיכן מרחיק הרב שך לכת, כאשר הוא מדבר על הענינים של “ייצר הרע” “שוחד” ו“רשעים”. בכל נשכח, כי עוסקים אנו בגדולי ישראל, וכאשר ש”ס הכריעה כפי שהכריעה. היא לא עשתה זאת, בטרם לא קיבלה לכך היתר מן החכם רבי עובדיה יוסף.
    אותו דבר באגודת ישראל. יהיה רצונם של מוניע שפירא ומנחם פרוש להצטרף לקואליצה. כל עוד גדולי ישראל מאגודת ישראל אינם נותנים להם את הרשות לכך, הם לא יכנסו לקואליציה.
    ולכן, כאשר ההכרעה היא של גדולי ישראל, אין עזות מצח גדולה מזו, לבא ולטעון כאילו הם מודרכים מ“שוחד”. מי שבכל דרך חייו, רק ה“שוחד” הוא זה המעביר על הדעת, היה זה הרב שך. ולכן, כאשר הוא בא להטיף לגדולי ישראל אחרים, יאמרו לו הללו “קשוט עצמך”, וכאשר תהיה אתה נקי מן ה“שוחד”, אז תטיף לנו בנושאים אלה.
    הרב שך הוא האחרון, היכול להטיף בנושאים אלה.

תוצרת עצמית

הרב שך הוא זה שחינך ונושא באחריות למלחמתו של תלמידו משה מאיה ליטול את “עצמאות” החינוך החרדי מן החרדים

     כלל גדול היה שמור אצל החרדים, כי ה“עצמאות” של החינוך החרדי, קודם לתקציבים. רק כאשר הבטיחו “עצמאות”, אז דברו על תקציבים.
    אין צורך להיות חכם גדול, בכדי להבין, מדוע זקוקים החרדים ל“עצמאות” כאשר עוסקים בחינוך. בו ברגע, שחלילה נאבד את ה“עצמואת”, עתיד החינוך החרדי בסכנה גדולה. מספיק שישלטו על מחלקה העוסקת בחינוך החרדי, גורמים מסוגה של שולמית אלוני ודומיה, שיעשו הכל, בכדי לשבשה ולסדקה, וזו תגרום חלילה לאבדן של נפשות.
    ואכן, בעבר לא היה כלל ויכוח בשאלה זו. לדעת הכל ברור היה, כי אין נוגעים ב“עצמאות” החינוך החרדי, ולשם כך ויתרו על תקציב ענק. היו זמנים שיכלו לקבל הרבה יותר כסף, אם היו מסכימים שה“חינוך העצמאי”, והתתי”ם החרדים, ירוכזו במשרד החינוך, ויהפכו להיות חלקים מן המשרד. כולם הבינו, כי זה לא בריא ולא טוב, וויתרו על חלקים ותחומים נרחבים, כאשר העיקרון היה ברור, כי אין מוותרים על “עצמאות”.
    לא רק הרבנים האשכנזים סברו כך. גם הרבנים הספרדים היו בדעה אחת, כי אין לוותר על ה“עצמאות” של החינוך החרדי, ואלו תמכו ב“חינוך העצמאי” ובמוסדות תורה אחרים, מתוך הבנה, כי ה“עצמאות” הוא הכרח.
    והנה, ש”ס הגיעה לשלטון, ובידה הזדמנות להשתלטות על ה“חינוך החרדי”. ובמקום שאלו יבינו, כי דוקא בתפקידם זה, עליהם לעשות הכל, בכדי להעניק לחרדים יותר “עצמאות”,  עושים הם עתה כל מאמץ, לדחוף את החינוך החרדי כולו לידי המינהל לחינוך חרדי שהקימו במשרד החינוך.
    ובל נשכח, כי אין מדובר ביאיר לוי, מי שנחשב היה ל“בעל בית” ו“עם הארץ”, כזה שהשלטון והייצר חזקים אצלו יותר מעקרונות חרדיים. מדובר הפעם, במי שנחשב עד לא מזמן, ל“תלמידו של הרב שך”, מי אשר היה “מזכיר מועצת החכמים” של ש”ס, ותיווך בין ש”ס להרב שך. אישיות, שמקורה בישיבות הליטאיות, הוא זה הלוחם עתה, בכל כוחו, לשבור את מה שלחמו עליו גדולי ישראל בעבר. הוא אינו רוצה לוותר, ומשקיע כוחו, לשבור את ה“עצמאות” של החרדים על החינוך. הוא רוצה כי ה“חינוך החרדי” יעבור כולו אליו, למרות, שהוא יודע היטב, כי הוא עלול מחר למצוא את עצמו מחוץ לקואליציה, ואת מקומו עלול לתפוס איש מר”ץ מאנשיה של שולמית אלוני, הממתינים ליום ולרגע, שיוכלו דרך מחלקה זו, להשתלט על החינוך החרדי.
    מתברר, כי ייצר השלטון, הוא כל כך חזק, עד שהוא דוחק לצדדים את הסכנות האורבות. אין רוצים לקחת בחשבון את היום שלמחרת, לחשוב כי יבא יום ולא הם ישלטו במחלקה זו. הם חושבים על הנאת שעה, זו המאפשרת להם, דרך מחלקה זו, לחדור לתוככי אותן המוסדות, ולעשות בהן כהבנתם.
    גדולי ישראל, שהתנגדו בכל כוחם להקמת מחלקה שכזו במשרד החינוך, הבהירו מספר פעמים, כי אין זה משנה מי יעמוד בראש מחלקה זו. שיהיה זה הרב שך בכבודו ובעצמו, אסור להקים מחלקה שכזו. ה“עצמאות” היא יסוד חשוב, לחינוך החרדי, ובו ברגע שנשבור “עצמאות” זו, שברנו את החינוך החרדי כולו.
    מי שמתבונן לנעשה, יבין כי החילונים בימים אלה שמחים ועליזים. את מלאכתם שלהם, עושה “הרב” משה מאיה. הם לא היו מצליחים לעולם להקים מחלקה שכזו, מאחר והחרדים כולם היו יוצאים למלחמת חרמה בענין, ולכן, מה שמשה מאיה עושה להם, שווה כל הון שבעולם.
    ובכל זאת, ישאל השואל, איך זה שמי שמכונה “יהודי חרדי”, מי שהינו “תלמידו של הרב שך”, יהיה זה אשר ירים את ידו ויפגע כל כך קשות בחינוך החרדי. איך יתכן בכלל, שמי שחונך על ברכי ה“עצמאות”, יהיה זה, שעתה יעשה הכל לשוברה. ציפינו למאבק שכזה על ידי החילונים וגרוריהם. אך בשום אופן, אף אחד לא העלה ברעיונו קודם לכן, כי המאבק יהיה דוקא עם מי שבמשך עשרות שנים מסתובב בקהילה החרדית, וחש את עצמו כחלק ממנה.
    אך, יהיה זה טעות לומר, כי משה מאיה, עושה אחרת ממה שחונך, הוא למד היטב את ה“חינוך החרדי”, ובמיוחד את החינוך של הרב שך. הוא קלט את המספר שהרב שך העביר לו ולחבריו, והוא פועל על פיהם. הוא לא משנה דבר. ההיפך, הוא ממשיך במאבקו, ומאמין, כי הוא עושה את אשר מוטל עליו לעשות.
    אחד הכללים, אשר אותו למד כל תלמיד של הרב שך, שבכל נושא וענין שהרב שך נאבק נגד, אין זה אומר כי הוא תמיד נגד. ההתנגדות צריכה הבנה. ובדרך כלל, זו מתבטאית, כאשר מדובר באישים שאינם רצויים לו. ואכן, כאשר עסקו במינויים שהיו קשורים בחסידים, עשה הרב שך כל מה שיכל למנוע. הוא נאבק ונלחם נד ההצטרפות לקואליציה של מנחם בגין, ונגד מינוי סגני שרים. וכאשר הבטיחו לאיש שלו שלמה לורנץ לכהן כיו”ר וועדת הכספים של הכנסת, התהפך מיד הגלגל, והקואליציה הפכה להיות כשרה וטובה.
    אותו דבר קרה עם סגני השרים. הרב שך התנגד לכך בכל התוקף, כאשר הבין כי נציגי ה“חסידים” יהיו הסגנים. בו ברגע שעסקו באנשיו, אנשי מפלגתו, הענין הפך להיות כשר.
    אבל, יהיו אשר יאמרו, כי אין לקשר בין אלו לבין “החינוך החרדי” שהוא יסוד היסודות של הקיום החרדי, וכי כאן הרב שך לא היה נותן יד כלשהו לכך. ישיב להם “הרב” משה מאיה, כי דוקא הרב שך, הוא זה שלימד אותו, שכאשר עוסקים באנשיו, מותר להקים “מינהל לחינוך חרדי”.
    ומי שכבר הספיק לשכוח, נזכיר לו. את “המחלקה לחינוך חרדי” הקימו במשרד החינוך לפני שנתיים. כאן פרצה מחלוקת גדולה. גדולי ישראל האמיתיים, מנהיגי החסידים, זעקו במרה, כי הדבר אסור בתכלית, הם נלחמו ונאבקו נגד. הם זעקו, כי לא רק להרב שך ואנשיו הדבר אסור, אלא גם אם ימנו את האדמו”ר מגור לתפקיד זה, אסור להקים מחלקה שכזו. אך הרב שך, כאשר ידע כי מדובר באנשיו, וכי הם ישלטו בה, הוא התיר זאת, והקימו מחלקה שכזו, ומונה להיות מנהל בה, איש מפלגתו של הרב שך ששמו מנחם אליעזר מוזס.
    עתה, אומר “הרב” משה מאיה, כי בעצם קורה אותו דבר. וההבדל האחד הוא, שבעבר, היו אנשי ש”ס אנשיו, ואילו עתה, אינם עוד אנשיו. וזה כל ההבדל. פרט לכך, אין ספק, כי הרב שך היה נותן את ידו לכך, ואף מסייע, שהוא יקבל תפקיד זה, ואף זוכה לברכתו.
    משה מאיה טוען, כי הוא הולך בדרכיו של הרב שך, וכפי שחינך אותו. זהו החינוך שהוא קיבל, והוא פועל על פי הכללים שלמד היטב בבית מדרשו של הרב שך, ואיש אינו יכול לבא בטענות אליו.
    ואכן, אליו לא יכול איש לבא בטענות. זה מה שהוא למד. הוא הולך בדרך, שאותו סלל הרב שך. מורו ורבו זה, הוכיח לו ולחבריו, כי אין בכלל מושג של “עקרון”. דבר שכזה תלוי ועומד, באיש ובמפלגה אשר בה עוסקים. ואם הלה רצוי להרב שך, הרי הכל כשר וטוב. ואם הלה אינו רצוי, הכל פסול ורע.
    ומה לנו יותר מענין צירופה של ש”ס לממשלה. הרב שך זעק בעבר, כי ההשתתפות בממשלה אסורה, כי נוטלים בה אחריות, וממילא, אחראים על חילולי שבת, ועל עבירות דומות אחרות קשורות בפעילות הממשלה. ובכל זאת, כאשר ש”ס התמודדה בבחירות, היה זה הרב שך שהתיר לה להצטרף לממשלה. הוא “שכח” מן ה“עקרון” של “אחריות”, כאילו שאנשי ש”ס אינם יהודים, ואינם חייבים לשמור על השבת, כפי שכל יהודי אחר חייב לשמור את השבת.
    מה לנו יותר מן השבת כהוכחה ברורה, כי הרב שך אינו איש “עקרונות”. בעוד שבנושאים אחרים קיים ויכוח. אין מי מכל גדולי ישראל, מספרד ומאשכנז, שהתירו את חילולי השבת. וכאשר עוסקים בענין הקשור ל“אחריות”, הרי כולם, כל חברי הממשלה, ספרדי או אשכנזי אחראים לחילולי השבת הללו. ובכל זאת, עשה כאן הרב שך מעשה אשר לא ייעשה, הוא קבע, כי לש”ס מותר לשאת באחריות ל“חילולי שבת”, למרות שהדבר אסור לאחינו האשכנזים.
    מה למד מכך משה מאיה? כי הטיעון שאין להזיז “עקרון” אינו נכון. גם עקרונות ניתן לשבור ולשנות. והדבר תלוי ב“עקרון” אחר שהרב שך קבע, ואשר ב“עקרון” זה הוא מתמיד ומקפיד. מ“עקרון” זה, הוא אינו זז, ונלחם עליו בכל כוחו. לפיו, הכל תלוי בדבר אחד ויחיד. אם לאנשיו מקורביו יהיה מכך תועלת וטובת הנאה, הרי “אחריות לחילולי שבת” כלל אינם תופסים. אלו הרבה פחות חשובים, מאשר ה“עקרון” שטובת אנשיו ומקורביו קודמים לכל.
    ולכן, כאשר משה מאיה לומד ב“עמקות” ו“לומדות” את “תורתו” של הרב שך, הוא מגיע למסקנה שכל תלמידיו של הרב שך מגיעים אליו, כי הדבר תלוי אך ורק במקורביו ואנשיו. ומאחר ומשה מאיה עדיין מחזיק את עצמו למקורביו, ו“תלמידיו”, ממילא הוא מתיר לעצמו לעשות, את כל מה שהרב שך היה מתיר לו, אם היחס שלו לש”ס לא היה מתערער כפי שהתערער לאחרונה.
    אבל, בל נשכח דבר נוסף וחשוב במסכת כאובה זו. כי מי אשר יצר תופעה זו, מי אשר הקים את האוייב הגדול ביותר על “עצמאות” החינוך החרדי, אינה שולמית אלוני, או יצור חילוני אנטי דתי אחר. מדובר בהרב שך בעצמו. הוא זה שחינך את אלו, לשבור את החרדים, והוא זה אשר יצר “רבנים” מן הסוג, אשר בפעילותם, הם גרועים מן הגרועים שבחילונים.
    ייאמר ברורות. לא שולמית אלוני מהווה היום סכנה לעתיד ה“חינוך החרדי”. משה מאיה מהווה סכנה הרבה יותר גדולה. שולמית אלוני, אינה יכולה לפגוע ב“חינוך החרדי”, והיו לה הרבה מתקוממים. לעומת זאת, משה מאיה יכול ומסוגל להרוס את החינוך החרדי, ולא רק שלא ימצא את עצמו לבדו, אלא אלפים ורבבות מחברי ש”ס אף יתייצבו לצידו, ויסייעו לו במאבקו ב“עצמאות” החינוך החרדי.
    מי שיצר את המציאות העגומה והנוראה הזו, אינו אחר מאשר הרב שך. מדובר בתלמידו, במי שלמד טוב את “שיטותיו”, ובעיקר את “עקרונותיו” שאותן הלביש בנוסח חדש של “השקפה” שכל כולן בנויות על שקר ורמיה, כאלו אשר תפקידן להאדיר את כוחו הפוליטי ולא יותר.
    עתה, מתברר שוב האמת. כאשר “תלמידיו” הם אלו המתמודדים עם בעיות מן הסוג הזה, הם מוכיחים, מה הם למדו אצל הרב שך, ומה הם “עקרונותיו”. ואת הסבל שיסבול “החינוך החרדי”, יהיה זה סבל שיצר הרב שך במו ידיו, והוא היחיד הנושא באחריות לכך.

בדרכי השקר

כאשר אנשיו יכלו לזכות בתפקידים ותוארים התיר הרב שך את הקואליציה, ואף לשאת בתפקידים בכירים, וכאשר אנשיו לא יכלו לזכות בתפקידים אלו, הוא פסל אותם ונלחם נגדם

אם נתבונן על המתרחש בחמש עשרה השנים האחרונות, כיצד הצטרפו החרדים לקואליציה, ואלו תפקידים התירו להם. נמצא משהו שמדהים ביותר. כאשר הרב שך ידע, כי לחסידים לא יהיה מכך טובת הנאה, וכי אנשיו קרוביו הם יהיו הזוכים בתפקידים הללו, הוא התיר את הכל, ואפילו הצטרפות לממשלה. אך, כאשר המצב היה הפוך והחסידים היו אלו שאמורים לזכות בעיקר התפקידים, הוא אסר אותם מכל וכל, ואף נלחם בכך ובכל הכח.
    רבנים אינם מבינים, מה קרה עתה להרב שך שהוא כל כך נלחם נגד ההצטרפות לקואליציה. מה מפריע לו כל כך? האמת היא, שלא שולמית אלוני זו שמפריעה לו, כי הנימוקים הקיימים עתה, היו קיימים גם בעבר, ובתחומים מסויימים היה אף חמור ומסוכן יותר. הרב שך מעולם לא לקח בחשבון את הממשלה ומרכיביה. חשוב היה לו דבר אחר ויחיד, היכן הוא עומד במשחק הזה, והאם אנשיו קרוביו הם אלו הנהנים הראשיים מן התפקידים מן התפקידים ומן התקציבים. וכאשר ברור היה לו כי הם הנהנים הראשיים מכך, הוא התיר זאת, ואף הרחיק לכת, עד כדי התרת האסור ממש.
    נחזור חמש עשרה שנה אחורנית, כאשר היו אשר העלו את הרעיון של הצטרפות לממשלתו של מנחם בגין. הראשון שיצא אז נגד וטען כי הדבר אסור, וכי אין כל היתר לכך, היה הרב שך. הוא לא רצה לשמוע נימוקים מדוע שיהיה מותר להצטרף לממשלתו של בגין. הוא טען כי אסור ליטול באחריות למחדלי הממשלה, כזו אשר אחראית לחלולי שבת ועוד דברים רבים אחרים, ולכן אסור בכלל לחשוב על כך.
    ואז, היו אשר הציעו כי יצטרפו רק לקואליציה אך לא לממשלה. וגם כאן תחילה הוא סירב. מאחר ועל פי החלוקה הפנימית, אמורים היו הרב יהודה מאיר אברמוביץ ור’ מנחם פרוש לשאת בתפקידים הבכירים, ואילו שלמה לורנץ האיש שלו, היה מקבל רק את התפקיד השלישי שהיה אז תפקיד של “סגן יו”ר הכנסת”, שהוא תפקיד זול ופשוט ולא רציני בכלל.
    ואז, שברו את הראש כיצד משכנעים את הרב שך כי הדבר טוב ומותר. עד אשר היה מי אשר הציע, כי יציעו לשלמה לורנץ את התפקיד הראשון של “יו”ר וועדת  הכספים”, ואז לא תהיה עוד התנגדות של הרב שך.
    לא כולם רצו להאמין כי אכן כך יהיה. אבל המציע ידע על מה שהוא מדבר, ואכן כך היה. שלמה לורנץ עלה להרב שך, והסביר לו, כי הוא יהיה יו”ר וועדת הכספים, וכך מצא פתאום הרב שך “צוויי דינים” (שני דינים) אשר בה הסביר, מדוע מותר להצטרף לקואליציה. הוא טען, כי לממשלה אסור להיכנס, כי נושאים בה באחריות, אבל בקואליציה, כאשר מקבלים רק תפקידים בכנסת, שאינם ביצועיים, ממילא אין כל איסור בכך, והתיר את ההצטרפות לקואליציה.
    באותם הימים, כאשר היו מבין ראשי הליכוד שרצו לרתום את אגודת ישראל לקואליציה, והבינו כי למפלגה זו בעיה סיעתית. ואם רוצים להבטיח את תמיכת הכל, חייבים לדאוג שלכולם יהיו תפקידים מכובדים, הציעו הללו, כי בכדי שכולם ישאו בתפקידים בכירים, יכהנו כסגני שרים. לכל ח”כ תהיה לשכה מפוארת, ואף השפעה באותם המשרדים, וזו לכאורה  צריכה היתה לספק את הכל.
    אך, הרב שך לא רצה לשמוע על כך, למרות שגם האיש שלו יכל לשאת בתפקיד של סגן שר. הוא העדיף ששלמה לורנץ יהיה יו”ר וועדת הכספים, ואילו החכי”ם האחרים שאינם מאנשיו, ישאו בתפקידים פעוטים וחסרי ערך בכנסת, ובשום אופן לא רצה לשמוע ולהתיר את תפקידי סגני השרים. ולכן, השלימו עם מצב זה, מנחם פרוש מונה ליו”ר וועדת העבודה והרווחה, ואילו הרב יהודה מאיר אברמוביץ, מונה לסגן יו”ר הכנסת.
    לכאורה, כל מי ששמע היטב את נימוקיו של הרב שך, מדוע אסור להצטרף לממשלה, וכי הנשיאה באחריות היא אסורה בהחלט, לא היה מאמין למה שיקרה כמה שנים מאוחר יותר, כאשר ש”ס התמודדה בבחירות, וזו היתה רשימה שהרב שך תמך בה, וכאשר הכניסו לכנסת 4 מנדטים, ואמורים היו לקבל תפקיד של שר, הבינו הכל, כי הדבר בלתי אפשרי. הרב שך אמור היה לכאורה להתיר, רק את ההצטרפות לקואליציה, וכי ישאו בתפקידים בכנסת, אך בשום אופן לא היה יכול להתיר את הנשיאה באחריות.
    והנה, לפתע פתאום, הרב שך הורה לש”ס לשאת תפקיד של שר, להיכנס לממשלה, ולשאת באחריות מלאה. הדברים נשמעו צורמים ולא מובנים, והרב שך גם כאן עשה “צוויי דינים” וקבע, כי יש דין לאשכנזים, ודין לספרדים. לאשכנזים אסור להשתתף בממשלה ולשאת באחריות, ואילו לספרדים מותר.
    רבנים וגדולי תורה ששמעו את הדברים לא קיבלו אותם, אך לא היה לאף אחד את הכח להילחם בו על כך. הרב שך פרש אז ממועצת גדולי התורה, ולא היה היכן להתמודד עמו. ש”ס היתה מפלגה לעצמה, רבניה רצו את השלטון, וכאשר הרב שך הוא ה“מתיר” שלהם, הם אינם צריכים ל“בעל מתיר” יותר טוב ממנו.
    רבים הזדעזעו, ולא קלטו את מה שפה קורה. אך היו אשר רצו להאמין, כי אכן יש מושג כזה של “צוויי דינים” וכי לש”ס מותר מה שאסור לאגודת ישראל.
    והנה, התקדמנו בעוד כמה שנים, ושוב בחירות, והפעם הליטאים מתמודדים בעצמם. החסידים הכניסו 5 מנדטים, והליטאים 2 מנדטים, ולכאורה לא היה כאן עוד משהו לא ברור, החסידים והליטאים הינם אשכנזים, וממילא על פי ה“צוויי דינים” של הרב שך, אסור להם להצטרף לממשלה, כך שאם הסיעות הללו מצטרפות לקואליציה, ייאבקו על התפקידים בכנסת.
    אבל בואו וראו, כאן קרה משהו נוסף אשר זעזע רבים. בעוד אשר שמנה שנים קודם לכן, כאשר היה מי מבין ראשי הליכוד שהציע כי יתנו לחכ”י אגודת ישראל תפקידי סגני שרים, זעק הרב שך כי הדבר אסור ולא איפשר לחשוב על כך בכלל, הרי פה פתאום הרב שך התיר לסיעתו לשאת בתפקידי “סגני שרים”. ובמסגרת הקואליציונית, תבעו לעצמם סגן שר במשרד השיכון, ומאוחר יותר אף סגן שר במשרד הדתות.
    ברור, שכאשר באגודת ישראל ראו כי הרב שך מתיר זאת, התירו זאת הם לעצמם מיד. בשעתו, היו רבני האגודה בעד תפקידי סגני שרים, בטענה כי סגן שר אינו נושא באחריות, כך שאין מניעה מלשאת תפקיד שכזה, אך הרב שך היה שמנע זאת, כאשר נלחם ונאבק נגד. עתה, כאשר הרב שך הסיר את האיסור על כך, אין סיבה מדוע שאף הם לא ישאו בתפקידים דומים.
    אבל, הרבנים וגדולי התורה נדהמו. הללו שאלו את עצמם היתכן? מה השתנה מלפני שמנה שנים לקדנציה הקודמת, שהרב שך החליט להתיר את תפקידי סגני השרים. לכאורה כל אלו אסורים, ואין זה משנה אם מדובר בחסידים או ליטאים. בשעתו, כאשר ישבו החסידים והליטאים במפלגה אחת באגודת ישראל, אסר הרב שך לכל את תפקידי סגני השרים, והוא לא עשה “צוויי דינים” להבדיל בין ליטאי לחסיד. הוא אמר כי הדבר אסור לכל, ולכן לא הבינו, איך זה פתאום שהוא מתיר זאת.
    אך, אם זה היה קשה לרבים, המתינו לקדנציה שלאחריה, והנה, כאן השתנתה המפה הפוליטית, ופתאום אנו שומעים נוסח וסגנון חדש לגמרי, ועד כדי כך, שלא רק שממשלה אסורה לחרדים, אלא אפילו קואליציה אסורה, הרב שך נלחם בכל הכח, שאפילו ש”ס, שלכאורה לה כמפלגה ספרדית מותר להשתתף בממשלה, אף היא תצא מן הממשלה, כי זו אסורה בתכלית.
    בל נשלה את עצמנו, כי יסוד הדברים זו שולמית אלוני. אין זה נכון. גם אם שולמית אלוני לא היתה מתמנית לתפקיד שר החינוך, הרב שך היה אוסר את ההשתתפות בקואליציה ובממשלה, אם הרב עובדיה יוסף לא היה נכנע לו ומקבל את הוראותיו. הצעד שעשה הרב יוסף נגד הרב שך הוא זה שקבע למעשה את הכרעתו.
    אבל, קורה כאן משהו עמוק בהרבה, כזה אשר מסביר בעצם את כל צעדיו של הרב שך, החל מאז שאסר את ההשתתפות בקואליציה, ולא רצה להתיר אפילו את המעט דמעט, עד אשר התיר בעבר. מי שיתבונן למה שאירע הפעם, יבין ויקבל הסבר לכל.
    בניגוד לעבר, הרב שך נותר הפעם ללא נציגות רצינית משלו. ש”ס אינה נאמנה לו עוד. בבחירות האחרונות קבלו אלו קולות רבים למרות התנגדותו, והרב שך רוצה להציק להם ולראותם בחוץ ללא עמדות.
    אותו דבר קורה ב“יהדות התורה”. הרב שך נותר עם נציג אחד ואחרון, כזה אשר יזכה אחרון בתפקיד. לעומת זאת, החסידים הם אלו שיקבלו את התפקידים הבכירים, ויובילו בענין זה, ואת זה הרב שך אינו יכול לשאת. כאן הוא קבע הפוך לגמרי. כי אסור להשתתף בקואליציה ובממשלה, ותכלית הדברים, שגם לחסידים ולאגודת ישראל לא יהיה. עדיף לו להישאר ללא כלום, והעיקר שאגודת ישראל תישאר ללא כלום.
    אין כל הסבר אחר להכרעותיו של הרב שך בחמש עשרה השנים האחרונות, חוץ מזה שהוא לוקח בחשבון את הצד הפוליטי, ולא את הצד ההשקפתי וההלכתי. לו הוא היה איש אמת, והנשיאה באחריות היתה אסורה, ראשית, זו היתה אסורה גם לאנשי ש”ס. אין שום דבר המתיר ליהודי ספרדי לשאת באחריות לחילולי שבת. רק ראש עקום יכול לקבוע, כי לספרדי מותר לשאת בחילולי שבת ולאשכנסי אסור. ושנית, דברי חכמים הם כמסמרות חזקים ויציבים, ולא כאלו, שניתן לכופף אותם, בכל קדנציה בהתאם לצרכים הפוליטיים.
    התנהגותו של הרב שך בחמש עשרה שנים האחרונות הוכיחו שוב, כי הוא פוליטיקאי, ולא “גדול בתורה”. לו הוא היה איש תורה, הוא לא היה זז מן התורה. בימים אלה הזכירו שוב את שלמה גורן ואת חטאיו, ואף מאיימים על הרב עובדיה יוסף כי הוא יהפוך להיות כשלמה גורן, וכאן אנו שואלים, במה שונה הרב שך משלמה גורן שהתיר את הממזרים על פי תורה והלכה. הוא מצא לכך נימוקים מצויינים והרבה יותר טובים, מאשר הרב שך מתיר את האחריות לחילולי שבת לש”ס.
    הפלא הגדול הוא, שעדיין ישנם הולכי חושך, שאינם קולטים, עד להיכן הוביל הרב שך את הציבור החרדי בישראל, שאינו מבחין עוד בין אור לחושך, וממילא אינו מבין, כמה שקר מונח במעשיו ודרכיו של הרב שך, ובעיקר בצעדיו הפוליטיים, הזועקים ומוכיחים, שכל כולם פוליטיקה, ורחוקים מתורת אמת, זו החייבת להדריך כל יהודי, גם את מי שמכנה את עצמו “גדול” וסבור שזו נותנת לו את האפשרות לשנות את יסודי התורה.

יסוד השקר

האם באמת עתיד חינוכם של מיליון מילדי ישראל זה מה שמפריע להרב שך? או שאף זו משמשת לצרכים פוליטים בלבד?

במאבק שנוצר בין הרב שך להרב עובדיה יוסף, עומדים רבים ותמהים, איך זה שהרב יוסף אינו קולט את הדברים, כי מדובר בסכנה איומה למליון מילדי ישראל שיחונכו חלילה לשמד. אלו דברים שכלאורה, צריך היה להעמיד כל יהודי לרגע לחשוב ולהבין, כי עוסקים אנו בנושא שהוא רציני וחשוב, וצריך היה בודאי לעשות הכל, על מנת למנוע מצב שכזה. ובכל זאת, כאשר עוסקים אנו בהרב עובדיה יוסף, הוא אינו מקבל את הדברים כך, הוא אף לועג להם, ומצטרפים לקואליציה, למרות הדברים שנשמעו.
    וכאשר עוסקים אנו ביהודי כמו הרב עובדיה יוסף, קשה לבא ולומר, כי הוא מזלזל בחינוכם של מליון ילדים יהודים, וכי לא איכפת לו עליהם. יהיה זה טפשי לטעון, כי להרב עובדיה יוסף איכפת פחות מהרב שך, על עתידם של ילדי ישראל. ובכל זאת, למרות שהרב שך השמיע את הטיעון הזה, הוא לא קיבל את הדברים, וטען כי אין בכך אמת, וכי ניתן להבטיח כי לא יהיה גרוע ממה וכפי שהיה בעבר.
    הסיבה האמיתית מדוע הרב עובדיה יוסף אינו מקבל את הדברים, הוא האיש שאומר אותם. יתכן, ואם דברים אלה היה משמיע מישהו אחר, הרב יוסף היה מתייחס לענין אחרת. אך, כאשר הוא שמע זאת מהרב שך, כאן הוא קפץ מכסאו, ויכל לומר בוודאות גמורה וברורה, כי הדברים שנאמרו, לא נאמרו מפני הדאגה לעתיד חינוכם של ילדי ישראל, אלא בשל צרכים פוליטיים גרידא.
    ולא צריכים להיות לכך היסטוריון, או עילוי בכדי לקלוט, איזה שקר מונח בטיעון הזה. כאשר הרב שך פתאום משמיע טיעון שכזה, אין מי אשר אינו מכיר את גישתו והשקפותיו של הרב שך בעשרות השנים האחרונות, שלא יגלה כמה שקר שיש בהן.
    השאלה הבסיסית והעיקרית שכל ילד ישאל את עצמו, האם הרב שך במשך חמש עשרה שנות הישיבה של “אגודת ישראל” ויתר חלקי החרדים בקואליציה, לקח בחשבון את חינוכם של ילדי ישראל? האם עלה הרב שך על הבריקדות כאשר מונו שרי חינוך חילוניים? ובכלל, מה עשה הרב שך למענם של מליון ילדי ישראל אלו, האם הוא דאג במשהו שאלו יקבלו חינוך יהודי טוב יותר?
    הגיע הזמן שניקח לרגע את ההסכמים הקואליציוניים מן העבר בין החרדים האשכנזים והספרדים לבין הליכוד, והאם נמצא שם דאגה כלשהי לילדי ישראל?
    התשובה לכך היא לא ולא. דאגו תמיד אך ורק לילדי החרדים. כל היתר, כלל לא עניין אותם. עובדה היא, שפרט לתקציבים למוסדות חינוך, לא עניין את הרב שך ואנשיו מה שנעשה במשרד החינוך, והותיר זאת לידי החילונים ואחרים ששלטו שם.
    אך לא רק זאת, הרב שך בעת שהיה בקואליציה, גרם למשהו שהוא חמור בהרבה. הוא החדיר את החינוך החרדי למשרד החנוך, ובכך בעצם סיכן את החינוך הזה, לא די שלא דאג בכלל לילדי ישראל, שיקבלו חינוך כמו שצריך, אף את החינוך החרדי העמיד בסכנה גדולה ואיומה, שאם חלילה אף אחת מן המפלגות החרדיות לא היתה נכנסת לקואליציה, היתה המחלקה הזו המטפלת בחינוך החרדי נופלת בידי חילוניים, ומי יודע מה היו עושים לחרדים.
    בל נשכח, כי עד לפני שנתיים לא היתה מחלקה שכזו, ומי שהחדיר אותה לשם היה הרב שך שנלחם לקבל את המחלקה הזו לידיו, למרות התנגדותם של גדולי התורה מאורי החסידות אשר זעקו מרה כי הדבר חמור ואסור. הרב שך כלל לא חשב אפילו על המינימום הזה, הוא רצה שלטון ושליטה, ולא חשב על העתיד ועל המצב המסוכן שהוא מעמיד בכך החינוך החרדי.
    ולכן, כאשר הרב עובדיה יוסף עומד ושומע, כי מה שמעניין את הרב שך הוא חינוכם של ילדי ישראל, הוא חטף בחילה, הוא שאל את השאלה הראשונה, אם באמת עתידם של ילדי ישראל זה מה שחשוב לו, אולי הוא יכול לספר לציבור, מה שהוא עשה למענם בדור האחרון.
    ואין הכוונה כאן לחינוך החרדי. שולמית אלוני אינה יכולה לפגוע בהם. הישיבות ימשכו להתנהל כפי שהם רוצים וירצו, ואין את הכח לשר כלשהו לפגוע בהם. מקסימום, הם יכולים לצמצם תקציבים, אך חוץ מזה כלום. הנושא שבו עוסקים, הוא חינוכם של ילדי ישראל בכלל, שהרב שך מעולם לא עשה את המינימום בכדי שאלו יקבלו חינוך יהודי.
    ולא די בכך. בואו נחזור אחורנית. אם זוכרים אתם, מי היו אלו אשר השקיעו עמל ויזע להגיע לאותם ילדים. וערכו עמם “מבצעים” ועוד כל מיני פעולות, שכל כולם היה להחדיר מצוות באותם הנערים. ללמוד לומר “שמע ישראל”, לברך עימם, להתפלל, וללמדם דברים חיוניים, שהללו ראו בכך מטרה חשובה וראשונה במעלה. ומי היה אז שיצא חוצץ ונלחם בהם עד חרמה?
    אם שכחתם נזכיר לכם. שכאשר חב”ד היתה זו שהסתובבה מבית ספר לבית ספר חילוני, והשתדלה כמה שאפשר, להדליק בילדי ישראל את הניצוץ היהודי, מי שיצא נגדם בכל הכח, וזלזל בעבודתם זו, היה לא אחר מאשר הרב שך. והנה, הרב עובדיה יוסף, שעדיין לא חירש, וזוכר את התנהגותו של הרב שך לפעולות אלו, היה הראשון ללעוג, כאשר באו אליו בטענה, כי הרב שך דואג לחינוכם של מליון  ילדי ישראל, ומבקש כי לא ישתתפו בממשלה ששרת החינוך בה תהיה שולמית אלוני.
    הרב שך הוא האחרון אשר יכול לבא בטענה זו. כי לו באמת היה חושב על כלל ילדי ישראל, הוא היה מעודד פעולות שונות בקרב הציבור הליטאי, שתפקידו היה לקרב את בני הנוער, ולחנכם לתורה ולמצוות, להחדיר בהם מה שיותר יהדות, וזו אולי תדליק בהם את הניצוץ היהודי, ותבטיח את עתידם היהודי.
    גם את תנועת התשובה לא הקימו הליטאים כי האמינו שכך צריך להיות. בואו ונזכיר לכם, כי בשעתו, כאשר חב”ד עסקה ב“תשובה”, היה זה ה“חזון איש” ז”ל שיצא חוצץ, וטען כי אין לעסוק בכך, וכי התשובה תגרום ש“בני הנדה” יכנסו לכלל ישראל. בידי קונטרס, אשר אותה כתבו ליטאי בני ברק, והסבירו מדוע אסור לעסוק בתשובה, ופעלו נגד עבודתם של אנשי חב”ד באותם השנים.
    רק מאוחר יותר, כאשר התברר לליטאים כי הם שוגים, וכי הצדק בענין זה עם חב”ד, החלו אף הם לעסוק ב“תשובה” וכאן החלה התחרות. וזו היתה בריאה וטובה, כי זו יצרה את הדרכים לכל מי שרוצה ומעוניין היה בתשובה, שתהיה לו הרבה אפשרויות, ולא ייאלץ ללכת לכיון אחד בלבד. לא כל אחד בנוי להיות “חסיד”, ומה שחשוב היה בראש וראשונה, כי ישובו בתשובה, והכוונה, לעזוב את החילוניות, ולקבל על עצמם עול תורה ומצוות, ורק לאחריה, יחליטו על הדרך שחפצו בה.
    אבל, נחזור שוב אחורנית, האיש שלחם נגד אלו שעסקו ב“תשובה” היה הרב שך. הוא סבר, כי יש לחשוב אך ורק על החרדים ולא על אחרים, ובדרך זו למעשה חינך גם את ש”ס וראשיה, שלמדו ממנו, שמה שצריך לענין אותם, הוא אך ורק מעמד ש”ס, ומוסדותיה.
    ולא רק בענין של חינוך ילדי ישראל. בכלל בכל נושא וענין הקשור בדת, סבר הרב שך בעבר, כי אל לליטאים להתעסק בהם. הוא עודד את אנשיו לעבוד בכיוון אחד, והוא להשיג מה שיותר כסף למוסדות הליטאים, ולתפוס מה שיותר תפקידים. ומי שיעיין בהסכמים הקואליציונים, לא ימצא כל דאגה של הרב שך לנושאים הקשורים בכלל ישראל. מה שחשוב היה לו, ובלעדי זאת לא היה מצטרף לכל קואליציה שהיא, הוא להבטיח לו, כי החרדים יקבלו את כל מה שהם רוצים וזקוקים לעצמם, שזה אצלו עיקר העיקרים.
    לכן, כאשר הרב שך, שולח אל הרב עובדיה יוסף לטעון בפניו, כי מינויה של שולמית אלוני כשרת החינך, מסכנים בכך מליון מילדי ישראל, אין לעג גדול מזה, הרב יוסף שואל ובצדק, ממתי החל הרב שך לדאוג לילדי ישראל ולחינוכם?
    ובואו נאמר ברורות. ואת זאת יודע ומכיר הרב עובדיה יוסף. כי לו היתה מתייחבת סיעת ש”ס בפני הרב שך ואומרת לו, כי בלעדיו לא עושים דבר, וכפי שיורה כך יהיה, היו מוצאים נוסח ודרך כיצד שולמית אלוני יכולה להיות שרת החינוך, ובכל זאת לשבת בממשלה ובקואליציה. מה שחשוב היה להרב שך, הוא השלטון בש”ס, ולהיות האיש הקובע, ופרט לכך, הוא יכל למצוא לכל מצב הסדר.
    עובדה היא, שהרב שך מעולם לא דאג בעבר מי יהיה שר החינוך. וכאשר בהסכם הקואליציוני בין הליכוד למערך נקבע כי משרד החינוך יהיה בידי המערך, שיכל להציב בראש משרד זה קיבוצניק עוכר ישראל, לא שמענו את הרב שך המציב תנאי, שאם במשרד זה יישב חילוני עוכר ישראל, אגודת ישראל לא תצטרך לקואליצה. עובדה היא, ששם ישב יצחק נבון, שהחדיר בה הרבה חילוניות, ובכל זאת, הרב שך לא דאג לרגע לשלומם של ילדי ישראל, זה כלל לא הפריע לו.
    חשוב היה לו הרבה יותר, שסיעתו הליטאית תזכה ליותר תפקידים במסגרת הקואליציונית, מאשר כל המליון של של ילדי ישראל.
    ולכן, כאשר הרב עובדה יוסף שומע דברים שכאלה בשמו של הרב שך, שכל כולם לעג שקר ורמיה, הוא אינו מוכן לקבל אותם, והתייחס אליהם בהתאם. הוא השיב, המאבק הוא על מי שהוא בעל הבית בש”ס. ותפקידי בשעה זו להוכיח כי אני הוא בעל הבית.
    אין כמעט ספק, כי אם המאבק היה על עתידם של ילדי ישראל, היה יהודי כמו הרב עובדיה יוסף צריך הרבה לחשוב אם להתיר זאת. הבעיה היתה, שהוא ידע את האמת, והכיר את דברי השקר שהרב שך מעביר לו, ולא היה מוכן ללכת שולל אחרי דברים, שהיו צריכים להיות דברי אמת, אך לא כאשר הם נאמרים על ידי מי אשר הוכיח מן העבר, כי אין לו טיפ טיפת רגש ומחוייבות לילדי ישראל. ההיפך, הוא מזלזל בהם, ולא איכפת לו כלל שאלו יילכו לשמד ממש. מה שמעניין אותו, הם אך ורק אנשיו והפוליטיקה הסובבת אותו ולא שום דבר אחר.
    למדנו פה עוד פרק בשקר ורמיה שזו דרכו של הרב שך. הוא לוקח נושא. שהיה צריך להיות כל כך חשוב ורציני, ואשר כל יהודי הנושא עמו לב יהודי. יחשוב על כך ברצינות, ויקדיש את כל זמנו לכך, ועושה מכך הון פוליטי.
    חינוכם של מליון מילדי ישראל, הוא נושא חשוב בעיקרו. גם ללא הרב שך, זהו נושא שהציבור החרדי כולו חייב לתת את הדעת על כך ולהשקיע מאמץ וזמן להציל ילדים אלו מציפורני החינוך החילוני. אבל בשום אופן אסור שנושא זה יהיה כזה אשר עמו משחקים בפוליטיקה. הנושא חשוב ורציני מדי, שמותר יהיה לעשות בו שימוש כפי שעושה בו הרב שך.

אהבת חנם...

הרב שך דיבר עם הרב פוברסקי איזה גדולה?!

    כל מי שלמד עיתונות, שמע מן המרצה, שכאשר כלב נושך אדם, אין זו שווה ידיעה. אך לעומת זאת, כאשר אדם נושך כלב, זו ידיעה חשובה.
    בדרך כלל, הידיעות בעיתונות נמדדות בהתאם למוזריות שבדברים. כאשר הדברים ברורים ופשוטים, אינם זווכים לידיעה. גם כאשר מדובר בדברים חיוביים, אין מתיחסים אליהם.
    בשבוע שעבר התבשרו הקוראים דרך עיתוני ארץ ישראל, הדתיים והחילוניים, כי הרב שך ראש ישיבת פונוביז’ שוחח עם עמיתו לישיבה ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי. תלמידי הישיבה אף דאגו להנציח את המעמד שנמשך חמש דקות בלבד, והעבירו את התמונות לעיתונים.
    מפרסמי הדברים לא חשו בטעות שעשו, כשבדרך זו הם מודים כי בין השניים עבר חתול שחור. בעבר הלא רחוק כאשר פרסמנו שקיים עימות בין השניים, מיהרו ליטאים ממקורביו של הרב שך להכחיש זאת. עתה בדרך עקיפה, הודו בני ישיבת פונוביז’, כי אכן קיים קרע בין השניים, וכי עתה תוקן הדבר, וכי השניים משוחחים.
    כאשר ראה את הידיעה קורא שלא היה לו מושג במה שאירע בישיבה זו, שאל עצמו, מה החידוש ששני ראשי ישיבות באותה ישיבה לאחר התפילה משוחחים חמש דקות. הרי הדברים פשוטים ומחוייבי המציאות. ראשי ישיבה המנהלים את אותה ישיבה, חייבים לקיים הידברות, לדון בבעיות של הישיבה, ולהגיע יחדיו למסקנות. ואם כן מה הרעש שהרב שך עמד חמש דקות ליד הרב פוברסקי לאחר התפילה ושוחח עמו?
    גם צורה העברת הידיעה, כאילו אין עוד קרע בין השניים, לא היתה במקומה. הם רצו להעביר מסר שאין עוד מחלוקת בין השניים, בעוד שדוקא ידיעה כזו מוכיחה שהמחלוקת קיימת, ועוד איך שהיא קיימת.
    כל ילד יודע ומכיר, כי ישיבת פונוביז’ היא ישיבה גדולה עם הרבה מאוד תלמידים. ואיש לא יקבל כי הענינים מסתדרים תוך חמש דקות, וכי בזמן מועט זה מצליחים לפתור את כל הבעיות. עדיין אין לישיבה זו רמי”ם כראוי. זה זמן רב שאי אפשר להכניס לשם אנשים חדשים בשל היריבות בין שני ראשי הישיבה הזקנים, ובודאי שבתוך חמש דקות לא הצליחו לפתור בעיה זו.
    זאת ועוד, בידיעה שהעבירו נאמר כי תוכן השיחה התמקד בענין קיצור ימי חופשת הקיץ, אך לא על מה שמעיק באמת על ישיבה זו, והוא ריענון כח ההנהגה, הכנסת אנשים חדשים, שיפיחו רוח חיים בישיבה שהיא אמנם גדולה מאוד, אך קטנה באיכות. זה שנים שהיא מאבדת גובה בתוכן הלימוד. וזאת בשל העובדה ששני ראשי הישיבה הזקנים אינם יכולים להסתדר ביניהם ולהגיע לידי הסכמה והבנה, מי יהיו החדשים שיכנסו.

*   *   *

    האמת היא, שבין השניים לא שררה מעולם ידידות. הרב שך שהיה אחד מתוך שלשה, רצה לשלוט בישיבה. הרב פוברסקי הגיע לפניו לישיבה, ומעולם לא דחף את עצמו יתר על המידה. ההיפך, הוא הבין כי השלשה צריכים לעבוד יחדיו. במיוחד לאחר פטירתו של הגר”ש רוזובסקי, היו השניים חייבים לקבל החלטות, ולכן רצה שהם יהיו שוים בין שוים.
    אך, הרב שך לא הסכים. הוא לא רצה בשום אופן שהרב פוברסקי יכניס לישיבה את בני משפחתו למרות שהם תלמידי חכמים מופלגים. לא איכפת היה להרב שך שהישיבה תיהרס, וכי לבחורים לא יהיו רמי”ם ראויים, העיקר שהרב פוברסקי לא יכניס את בני משפחתו. מחלוקת זו מתאימה בדרך כלל לעסקנים. שמענו עליה גם אצל כל מיני רבנים אחרים, אבל אין היא מתאימה למי שמתיימר להיות מנהיג ציבור.
    עובדה היא שאין להכחיש אותה, כי הרב שך היה ביריבות קשה עם הרב פוברסקי. והדברים הגיעו לידי כך, שתלמידי הישיבה זרקו סטענדרעים על הרב פוברסקי. הם עשו זאת על מנת למצוא חן בעיניו של הרב שך שלא מחה על המעשה. ביזו את הרב פוברסקי בצורה קשה ביותר, ולא ראינו שהרב שך יעשה משהו לעצור בעד נגע זה.
    נוצר מצב שבן קם באביו. תלמיד פוגע ברבו. חינוך זה החדיר הרב שך לישיבת פונוביז’, שהכל חייב להיעשות בכח, באלימות. הוא רצה להיות מספר אחד, להיות ראש ישיבה ללא שותפים, אבל הוא לא מצליח להיפטר מהרב פוברסקי.
    אין ספק, כי לו יכל להיפטר מהרב פוברסקי, הוא היה מתפטר ממנו, למרות שמדובר באחד מגדולי ראשי הישיבות בדורנו, מישהו שלולא המאבק של הרב שך נגדו, הוא היה זוכה ומגיע למקום הראשון בעולם הישיבות.
    הנסיון של הרב שך להפשיר את הקרח, הוא נסיון שמטרתו פוליטית. לאחרונה העבירו שוב ביקרות קשה על הרב שך שהוא מגביר את המחלוקת בישיבה. כזכור, הרב פורבסקי לא הגיע כמה שבועות לישיבה בשל היריבות עם הרב שך. ואת זה רוצה עתה הרב שך לתקן.
    מי שזוכר עדיין, לפני כמה שנים סגרו את ישיבת פונוביז, בשמחת תורה. לא איפשרו שם לערוך הקפות, בגלל החשש לשפיכות דמים, בין חסידיו של הרב שך לחסידיו של הרב פוברסקי. מנהלי הישיבה חששו מפרעות, ולכן העדיפו למנוע את הדבר בצורה שכזו.

*    *    *

    אחת העלילות על החסידים היה, כי בתוך החצרות קיימת מחלוקת. האחים רבים אלו עם אלו, ובכל פעם לאחר פטירתו של אדמו”ר נוצר קרע בין קבוצות. יש הרבה אמת בטענה, שהיא כלשעצמה חמורה ועד כה לא נמצא לה פתרון של ממש, אך אין זה פותר במהומה את הנעשה בישיבות עצמן. גם שם קורה אותו הדבר, ומי שבקי במה שקרה בשנים אחרות, ועליהן מה שקורה בישיבת פונוביז’ עצמה, יודע כי המחלוקת שם הרבה יותר קשה.
    בדרך כלל, כאשר מתפלגים, קיימת מתיחות בין הצדדים, אבל לאחר שהפילוג הפך לעובדה משלימים עם המציאות, וכאילו קיימות שני חצרות. בעוד שבישיבות המריבה היא כמעט לעד.
    הנסיון לטשטש את המציאות בדורנו זה לא מצליחה. למעשה כבר למדנו כי סדנא דארעא חד הוא, וכי מה שקורא בקצה אחר של העולם יודעים גם בקצה השני. אבל ההבדל מן העבר הוא, שעד אשר ידעו לקח הרבה זמן. כיום הטכנולוגיה התפתחה, וניתן לשבת במרחק של אלפי מיילים ולחזות בו זמנית בנעשה בכל פינה העולם.
    אם היה מי שחשב, כי ניתן יהיה להסתיר ולטייח את העובדה כי הרב שך רב עם הרב פוברסקי, וכי היחסים ביניהם היה בבחינה זועה, טעה. עובדה היא, שעתה הם בעצמם הודו על ידי פרסום הידיעה, לפיו הרב שך דיבר ביום שני בשבוע שעבר עם הרב פוברסקי.
    ומה היה לפני אותו יום שני? האם גם זה הוא דיבר עמו? בודאי שלא. כי לו היה מדבר עמו גם בעבר, לא היה הדבר שווה ידיעה. אם הבינו כי יש מקום לפרסם ידיעה כזו, פירושו של דבר כי הם מודים שמשהו לא היה כשורה, וכי עתה יתוקן הדבר.

*    *    *

    השאלה הבסיסית היא, האם ימשיך הרב שך לדבר עם הרב פוברסקי, והעיקר, האם יסכים עתה למינויים שהרב פוברסקי מציע. האם יסכים שחתנו יהיה ר”מ בישיבה, והאם ימשיך להתנגד לכל הסכם עם הרב פוברסקי כפי שעשה קודם לכן.
    לכאורה, בעיה זו היא פנימית של ישיבת פונוביז’, פרט להורים ותלמידי ישיבה זו, אין זה מענינו של אף אחד לעסוק בכך. אבל אין זה כך. מה שקורה שם מוכיח על דברים אחרים. על התנהגותו של הרב שך עם ציבור אחר, וזו מלמדת ומחייבת אותנו חשבון נפש ארוך.
    אין זה סוד, כי היהדות החרדית מפולגת. אחת ההאשמות שליטאי בני ברק זורקים על החסידים, כאילו הם לא הסכימו להנהגה קולקטיווית, אלא רצו שלטון בלעדי. דבר שהוא שקר מוחלט. הציבור החסידי דגל בשלטונה של מועצת גדולי התורה, ובהתאם להכרעות שולחן זה כך יתנהלו הדברים, מבלי שצד זה או אחר יראה עצמו שולט. אבל הרב שך לא הסכים. הוא רצה שלטון בלעדי. הוא רצה שההחלטות יתקבלו כפי שהוא ממליץ, למרות שרוב החברים סבורים אחרת.
    מי שזוכר עדיין, המאבק במועצת גדולי התורה היה על שני דברים. על הרוטציה ועל היחודיים. האדמו”ר מגור המליץ כי מי שכיהן שתי קנדציות לא יכהן קדנציה שלישית בכנסת. ההצעה הועלתה בישיבת מועצת גדולי התורה פעמיים. ובשני הפעמים היה רוב להצעה שהתקבלה כמקובל. אבל הרב שך שהיה מחוייב לנציגו שלמה לורנץ שרצה להמשיך בכנסת, רצה שכל המועצה תתקפל בגלל האינטרס של שלמה לורנץ. וכאשר זו לא התקבלה, הוא כעס ועזב את המועצה.
    באותן הימים היתה המחלוקת מסביב לתקציבים היחודיים. האדמו”ר מגור הציע שכל התקציב היחודי יכניסו לקופה אחת, ותתחלק על פי קריטריון שווה בשווה לכל המוסדות. אך לורנץ לא הסכים, הוא רצה נתח גדול יותר, והרב שך ששימש נציגו במועצה זו עמד על כך שהענינים יתנהלו כפי שהם מתנהלים, וכי לא יקימו קופה כללית לכל המוסדות. רוב גדולי התורה היו בדעה כי האדמו”ר מגור צודק, והרב שך זעם.
    הרב שך לא היה מוכן להיות שווה בין שווים. הוא רצה להיות עליון, מי שקובע עבור כל המועצה. הוא רצה שיקימו מעין מוסד עליון מעל מועצת גדולי התורה שלה יהיה הסמכות לבטל החלטות, או לעקוף אותן, ולכך לא הסכימו.
    מה שקורה עתה בישיבת פונוביז’ היא ההוכחה הגדולה והניצחת, כי הבעיה עם הרב שך, הוא השלטון היחיד. הוא לא יכול לשלוט יחד עם אחרים. הוא לא יכול לשבת עם נוספים. הוא יעשה זאת רק כאשר הוא יכול לעקוף אותם.
    מה שאירע לאחרונה בישיבת מועצת גדולי התורה הליטאית מוכיח שוב עד כמה נכונים הדברים. כולם היו בדעה ללכת לקואליציה עם המערך. הרב שך רצה אחרת, הוא עקף את כולם שנאלצו לבלום את פיהם למרות שלא הסכימו לדבריו, וכך הוא יכול להמשיך ולשבת בראשות מועצה שהוא יכול לבטל את החלטותיה.
    פונוביז’ היתה מתנהלת אחרת לו היה שליט יחיד. ישנם הטוענים שגם אז לא היה טוב. עתה הוא רב עם הרב פוברסקי ואינו יכול להסתכסך עם ההנהלה. לו היה יחיד, הוא היה רב עם הרב כהנמן וממרר לו את החיים.
    עובדה היא, הרב שך היה בעל מחלוקת ונשאר כזה. מה שקורה ביהדות החרדית היא תוצאה של רדיפה אישית אחר כבוד. עצם העובדה שאת דרשותיו הוא מתחיל במילים כי אינו מחפש כבוד, זוהי ההוכחה כי הוא מחפש כבוד. כי לולא היתה סיבה לחשוב כך, מדוע עליו להצטדק.
    הציבור החרדי כיום שבור ורצוץ אך ורק בשל שנאתו העזה לזרמים גדולים מן הציבור החרדי. שנאתו את החסידים, היא כשנאת הערבים את היהודים. הבעיה שלנו היתה בכל השנים שהתעלמנו מן המציאות. ראינו את הסימפטום אך לא עסקנו בנושאים האלה. חשבנו אולי זה יעזור, אולי לא תהיה לכך השפעה. אך הנה, ההשפעה היתה ועוד איך. היום הכל הרוס. הציבור מפוצל אך ורק בגלל שגעון הגדלות שלו.

מעשה ידיו

הרב שך הוא זה שיצר את ה“צווי דינים” שהתיר לש”ס את ההשתתפות בממשלה בניגוד לדעת רוב גדולי ישראל, והוא האחרון שיכול עתה לבא בטענות להרב עובדיה יוסף

סוף סוף יצא המרצע מן השק, ומה שלא ברור היה עוד לפני שבע וחצי שנים, איך משתדך אותו האיש מבני ברק עם הרב עובדיה יוסף, ברור עתה. הכוונה היתה פוליטית בעיקרה, וכלל לא אידיאולוגית. ועובדה היא, שהמרחק בין הרב שך להרב עובדיה יוסף, היה והינו כמרחק מזרח ממערב.
    אך השאלה היא, מי רחוק יותר ממי ולאיזה כיוון. לכאורה, יהיו אשר יטענו כי הרב עובדיה יוסף הוא זה שהלך לכיוון השמאל, וכי הוא זה שחורג מן המותר. ואילו הרב שך, הינו קנאי, המחמיר ומקפיד, כזה שאינו רוצה “חלילה” כי יעשו את מה שאסור. לכן, כאשר נתבונן במציאות, של שבע וחצי השנים האחרונות, כולל ימים אלה, נגיע למסקנה הפוכה בתכלית. הרב עובדיה יוסף, הוא זה ההולך בדרך שלו, הוא זה שלא פרש ממנה. ואילו הרב שך, הוא זה הרוקד מחתונה לחתונה. וכאשר השתלם לו פוליטית, הוא התיר את האסור, וכאשר התנאים הפוליטיים השתנו, השתנו יחד עימם גם ההיתרים והאיסורים.
    רבים תמהים ומתקשים להבין, איך זה שהרב עובדיה יוסף החליט להרים את נס המרד בהרב שך. כאן לא מדובר בענין שהוא רק פוליטי, ובקבוצה קטנה של רבנים. הפעם התייצבו כל הרבנים האשכנזים מצד אחד, והכוונה היא לכל רבני הליטאים, ורבני החסידים, אשר גילו דעתם הברורה, כי כל עוד שולמית אלוני בממשלה, הדבר אסור בתכלית. ובכל זאת, הוא החליט לעשות אחרת.
    אך, מי שיתבונן לרגע בתוכנם של דברים, ובגישה הסותרת של הספרדים והאשכנזים לענין, כלל לא יתמה, ואף יאמר, כי הרב עובדיה יוסף צודק במאת האחוזים, וכפי שלימדו אותו כך הוא עושה. ואת ההיתר לדברים, הוא קיבל מהרב שך בכבודו ובעצמו, ולא מאף אחד אחר.
    אין זה סוד, כי היהדות החרדית התנגדה תמיד לישיבה בממשלה. אפילו בקואליציה לא התירו, ובמשך שנים רבות ישבו באופוזיציה. בשנות תשל”ז, כאשר מנחם בגין רצה להבטיח שינויים ותיקונים של דברים רבים, התירו גדולי ישראל מכל החוגים, את ההצטרפות לקואליציה, אך בשום אופן לא לממשלה. הרבנים הסבירו, כי השתתפת בקואליציה, אינה מקנה עדיין תפקידים בממשלה, וממילא כאשר מקבלים תפקידים בכנסת, אין זו נשיאה באחריות. הכנסת אינו מוסד ביצועי, ולכן אין בכך איסור. לעומת זאת, הישיבה בממשלה, הממונה על הביצוע, זו הנושאית באחריות למעשיה ומחדליה, ולכן אסור בתכלית להשתתף בממשלה.
    וכך, במשך עשר שנים לפחות, ישבו בקואליציה, כאשר נוטלים תפקידים בכנסת בלבד, ובשום פנים ואופן ולא בממשלה. לא היה אפילו מי שהעלה על הדעת, לשאת בתפקידי סגני שרים, כי אף זו נראית היתה בעיניהם של רבים מגדולי ישראל, כי הענין קרוב מדי לממשלה, וכי יש כאן אחריות עקיפה, ובשום אופן לא התירו אותה.
    כך התנהלו פני הדברים, עד אשר הוקמה ש”ס. זו, יצרה לעצמה תדמית של מפלגה חרדית, ולכן לכאורה צריכה היתה לנהוג כפי שהחרדים נוהגים, וכלל לא להשתתף בממשלה. אבל, הדברים לא היו פשוטים כלל, מאחר ומפלגה זו ללא הממשלה, היתה מתפוררת מיד, ובודאי שלא מפיקה את התועלת שהיא ביקשה להפיק במציאות הקיום שלה.
    ולכן, הרב עובדיה יוסף, שהיה מנהיגה הרוחני של ש”ס, בא לביתו של הרב שך להיוועץ עמו, הוא בא לשמוע מה דעתו בענין, וכיצד נכנסים לממשלה.
    הרב שך הבין, כי התועלת שתפיק ש”ס תהיה רק אם זו תחדור לממשלה, ותתפוס תיק ממשלתי, ולכן ישב הרב שך, ועשה “צוויי דינים” (שני דינים). הוא קבע, שקיים דין אחד לאשכנזים, ודין אחד לספרדים. ובעוד שלאשכנזים ההשתתפות בממשלה היא אסורה בתכלית האיסור, ואסור לאף אחד כלל להעלות במחשבה דבר שכזה, הרי לספרדים דין אחר לגמרי, והתיר להם להצטרף לממשלה, לשאת בתפקידים, ובאחריות למעשיה ומחדליה של הממשלה, למרות שברור וידוע היה להרב שך, כי ממשלה זו אחראית לחילולי שבת נוראים, ולמעשים אחרים, אשר אסורים בתכלית, ואשר בגינם, אין יכולה אגודת ישראל להצטרף לקואליציה.
    כאן, למד הרב עובדיה יוסף את השיטה האשכנזית, זו שלא היה רגיל אליה. מי שמכיר את הרב עובדיה יוסף, יודע שהוא איש ההלכה, והדברים אצלו בדרך כלל יבשים. בכל נושא וענין ששואלים אותו, הוא ישיב במותר או אסור. גישה כזו של “צוויי דינים”, זו המצאה אשכנזית ליטאית, שעל ה“גברא והחפצא”, המציאו גם כי ב“גברא” לחוד וב“חפצא” לחוד ניתן לעשות “צוויי דינים”, ומצאו דרך כיצד לחמוק ממצבים שברור כי מדובר באיסורים נוראים. בהסבר זה של “צוויי דינים”, הכל מסתדר.
    וכך, פתח למעשה הרב שך לספרדים את הפתח להשתתפות בממשלה, וקבע, כי איסור של גדולי התורה האשכנזים, אינו תקף כאשר עוסקים בספרדים, למרות שמדובר באותה ממשלה ובאותן מחדלים. שם, מה שחשוב ונחוץ, זו התועלת המפלגתית. ולמען מטרה זו, מותר להשתתף בממשלה, למרות שזו אחראית לאיסורים נוראים וחמורים.
    עתה, כאשר הרב שך יצר מהומה גדולה, אף פרסם איסור חמור בענין ההשתתפות בממשלה, כשלצידו מתווספים גם כן הרבנים אויערבך ואלישיב, היה להרב עובדיה יוסף הסבר מצויין. הוא קבע “צוויי דינים”, האחד לאשכנזים, שהאיסור של הרב שך תקף, ולכן אסור ל“יהדות התורה” להצטרף ללממשלה, ואילו דין שני לש”ס, שעליה לא חלים האיסורים הללו, וכי מה שחייב להנחות אותם זו התועלת המפלגתית, וכאשר ההשתתפות בקואליציה ובבמשלה משרת את האניטרס הזה, הרי הרב שך, הוא זה שקבע קביעה זו, והיא לכאורה מחוייבת המציאות.
    לכן, זעמם של הבני ברקים נגד הרב עובדיה יוסף, הוא זעם מיותר ולא צודק. הרב עובדיה יוסף הוכיח הפעם, כי הוא זה הלומד פסקים ודינים לעומקם, ומקיים את פסק דינו של הרב שך, ולא בעלי ה“השקפה”, שאצלהם הדין וההלכה משתנים בהתאם ל“דעת תורה”, שפירושה סילוף ושקר. היום אומרים כך, ומחר אחרת. כאשר משתלם פוליטית ל“השקפיסטים” לשבת בממשלה, זו מותרת, ומוצאים לה את כל ההסברים הדרושים, וכאשר המציאות הפוליטית שונה, והם מעדיפים כי ש”ס תשב באופוזיציה, אזי הכל משתנה, למרות שבעצם אין כל הבדל בין אז להיום.
    ובואו ניגש למציאות הדברים, וראו עד להיכן הגיעה קהות החושים, שאין מבחינים עוד בין אור לחושך. המציאות במינויה של שולמית אלוני כשרת החינוך, היא אמנם לא טובה, אך, האם יצחק נבון במשרד החינוך היה יותר טוב?
    אין הבדל בין חילוני זה או אחר. ההיפך, מבחינה מסויימת עדיף שתשובץ שם שולמית אלוני, מאחר וזו יוצרת את המחיצה. המציאות הזו משכנעת את ראש הממשלה, כי עליו להפריד בין החרדים לבינה, ומעשיה ודבריה נבחנים בקפדנות ובחשדנות. לעומת זאת, כאשר יש לנו עסק עם שר החינוך שהוא חילוני, אך אינו בעל תדמית שכזו, הסכנה היא גדולה פי כמה.
    ונמחיש את הדברים במציאות הנוכחית. המועמד האחר לתפקיד, היה – ואולי עוד יהיה – רפאל איתן, שהוא אנטי חרדי לא פחות משולמית אלוני. ופרט לנושא ששמו שלימות הארץ שכאן יש לו ענין, כאיש צבא, וכלוחם על השטחים שישארו בידי ישראל, בכל יתר הנושאים הוא פוקר עול, וגרוע משולמית אלוני.
    ובכל זאת, לא היינו שומעים כי תיווצר בעיה. עם מציאות זו היו משלימים. בל נשכח, כי אחת ההצעות שהציעו עתה ליצחק רבין, הוא סבב-שרים, ששולמית אלוני תעבור למשרד הפנים, אריה דרעי למשרד השיכון, ורפאל איתן למשרד החינוך. זו היתה מרחיבה את הקואליציה, ומבטיחה את החרדים בפנים.
    אך, זו עדיין לא פותרת לנו את העניין עצמו. האם מינויו של חילוני מן הסוג הזה היה טוב יותר? התשובה לכך היא, לא ולא, אין הבדל ביניהם.
    וכאן בעצם ההבדל בין הרב עובדיה יוסף להרב שך. הרב יוסף מסתכל על הדברים נכונה. וקובע כי ממה נפשך, אם זו אסורה, היא היתה אסורה גם בזמנו של יצחק נבון, ולא שמענו את הרב שך תובע כי יפרשו מן הקואליציה. ההיפך, בזמן אשר מינו את יצחק נבון לתפקיד שר החינוך, היה זה הרב שך שהתיר לש”ס את ההצטרפות למשלה, ואילו לחרדים האשכנזים התיר רק את הקואליציה.
    מה שהשתנה הפעם, הם יחסי הכוחות. בעוד שבעבר היה להרב שך כח פוליטי חזק יותר, עתה הוא נותר ללא נציגות, והבודד שנכנס אחרון ברשימת “יהדות התורה” אינו כזה שעמו הוא יצליח לחולל מהפכות ומהומות.
    הרב שך זקוק עתה לש”ס שתפרוש מן הקואליציה, בכדי שיפתור עם כך בעיות משלו, ומה שיקרה, יהיה זה הוא שירוויח. כי ממה נפשך, לא יפרשו, הרי מוניע שפירא ור’ מנחם פרוש ישארו בחוץ, וזה לכשעצמו כבר הישג גדול בשביל הרב שך. ואילו אם ש”ס בסופו של דבר תפרוש, הרי יבטיח לעצמו תפקידים חזקים יותר בקואליציה, כי זו תזדקק לו, ויצחק רבין ייאלץ לוותר לו בתחומים מסויימים.
    גישתם של הבני ברקים הרודפים עתה את הרב יוסף ואנשיו, היא מעוותת ואינה צודקת. הרב יוסף עושה את מה שחינכו אותו לעשות. הוא למד את פירושם של הדברים, והוא מקיים אותם הלכה למעשה.
    הענין הוא, שהרב עובדיה יוסף לא קלט מסר אחר בדבריו של הרב שך, כי מה שהוא קובע, אינם הלכה למעשה, אלא כאלו אשר משתנים בהתאם לצרכים הפוליטיים. הרב יוסף לא למד מה זה “דעת תורה” שנוצרה כדי לעקוף את ההלכה, ובכדי שיוכלו דרכה לשנות דברים, כאשר אלו עומדות בניגוד לרצונותיהם הפוליטיים.
    המאבק בהרב עובדיה יוסף ואנשיו עומדים בסתירה מוחלטת למה שקלטו. בעבר, לא עסקו עימם בענינים שבאידיאולוגיה. ש”ס מעולם לא חרתה על דיגלה מאבק במחללי השבת. ש”ס מן הרגע הראשון קבעה ואמרה, כי מה שחשוב לה אלו עמדות חזקות בקואליציה, וזה בעצם מה שבקשו מן הרגע הראשון שפתחו במו”מ קואליציוני.
    הרב שך בעבר טיפח גישה זו ואף עודד אותה. גם במפלגתו בעבר הלא רחוק תבעו רק תקציבים ועמדות במשרדי הממשלה, זה מה שהיה חשוב להם, ומדוע מה שהיה טוב בשביל המפלגה הליטאית וראשיה, שיהיה עכשיו לא טוב ואסור למפלגה הספרדית.
    הרב שך, הוא זה שבישל דייסה זו. הוא זה שחינך לכך, ואלו הם הפירות שבהם השקיע את כוחו בשבע וחצי השנים האחרונות. טענות, עליו להפנות לעצמו בלבד.