הרב שך הוא זה שחינך ונושא באחריות למלחמתו של תלמידו משה מאיה ליטול את “עצמאות” החינוך החרדי מן החרדים
כלל גדול היה שמור אצל החרדים, כי ה“עצמאות” של החינוך החרדי, קודם לתקציבים. רק כאשר הבטיחו “עצמאות”, אז דברו על תקציבים.
אין צורך להיות חכם גדול, בכדי להבין, מדוע זקוקים החרדים ל“עצמאות” כאשר עוסקים בחינוך. בו ברגע, שחלילה נאבד את ה“עצמואת”, עתיד החינוך החרדי בסכנה גדולה. מספיק שישלטו על מחלקה העוסקת בחינוך החרדי, גורמים מסוגה של שולמית אלוני ודומיה, שיעשו הכל, בכדי לשבשה ולסדקה, וזו תגרום חלילה לאבדן של נפשות.
ואכן, בעבר לא היה כלל ויכוח בשאלה זו. לדעת הכל ברור היה, כי אין נוגעים ב“עצמאות” החינוך החרדי, ולשם כך ויתרו על תקציב ענק. היו זמנים שיכלו לקבל הרבה יותר כסף, אם היו מסכימים שה“חינוך העצמאי”, והתתי”ם החרדים, ירוכזו במשרד החינוך, ויהפכו להיות חלקים מן המשרד. כולם הבינו, כי זה לא בריא ולא טוב, וויתרו על חלקים ותחומים נרחבים, כאשר העיקרון היה ברור, כי אין מוותרים על “עצמאות”.
לא רק הרבנים האשכנזים סברו כך. גם הרבנים הספרדים היו בדעה אחת, כי אין לוותר על ה“עצמאות” של החינוך החרדי, ואלו תמכו ב“חינוך העצמאי” ובמוסדות תורה אחרים, מתוך הבנה, כי ה“עצמאות” הוא הכרח.
והנה, ש”ס הגיעה לשלטון, ובידה הזדמנות להשתלטות על ה“חינוך החרדי”. ובמקום שאלו יבינו, כי דוקא בתפקידם זה, עליהם לעשות הכל, בכדי להעניק לחרדים יותר “עצמאות”, עושים הם עתה כל מאמץ, לדחוף את החינוך החרדי כולו לידי המינהל לחינוך חרדי שהקימו במשרד החינוך.
ובל נשכח, כי אין מדובר ביאיר לוי, מי שנחשב היה ל“בעל בית” ו“עם הארץ”, כזה שהשלטון והייצר חזקים אצלו יותר מעקרונות חרדיים. מדובר הפעם, במי שנחשב עד לא מזמן, ל“תלמידו של הרב שך”, מי אשר היה “מזכיר מועצת החכמים” של ש”ס, ותיווך בין ש”ס להרב שך. אישיות, שמקורה בישיבות הליטאיות, הוא זה הלוחם עתה, בכל כוחו, לשבור את מה שלחמו עליו גדולי ישראל בעבר. הוא אינו רוצה לוותר, ומשקיע כוחו, לשבור את ה“עצמאות” של החרדים על החינוך. הוא רוצה כי ה“חינוך החרדי” יעבור כולו אליו, למרות, שהוא יודע היטב, כי הוא עלול מחר למצוא את עצמו מחוץ לקואליציה, ואת מקומו עלול לתפוס איש מר”ץ מאנשיה של שולמית אלוני, הממתינים ליום ולרגע, שיוכלו דרך מחלקה זו, להשתלט על החינוך החרדי.
מתברר, כי ייצר השלטון, הוא כל כך חזק, עד שהוא דוחק לצדדים את הסכנות האורבות. אין רוצים לקחת בחשבון את היום שלמחרת, לחשוב כי יבא יום ולא הם ישלטו במחלקה זו. הם חושבים על הנאת שעה, זו המאפשרת להם, דרך מחלקה זו, לחדור לתוככי אותן המוסדות, ולעשות בהן כהבנתם.
גדולי ישראל, שהתנגדו בכל כוחם להקמת מחלקה שכזו במשרד החינוך, הבהירו מספר פעמים, כי אין זה משנה מי יעמוד בראש מחלקה זו. שיהיה זה הרב שך בכבודו ובעצמו, אסור להקים מחלקה שכזו. ה“עצמאות” היא יסוד חשוב, לחינוך החרדי, ובו ברגע שנשבור “עצמאות” זו, שברנו את החינוך החרדי כולו.
מי שמתבונן לנעשה, יבין כי החילונים בימים אלה שמחים ועליזים. את מלאכתם שלהם, עושה “הרב” משה מאיה. הם לא היו מצליחים לעולם להקים מחלקה שכזו, מאחר והחרדים כולם היו יוצאים למלחמת חרמה בענין, ולכן, מה שמשה מאיה עושה להם, שווה כל הון שבעולם.
ובכל זאת, ישאל השואל, איך זה שמי שמכונה “יהודי חרדי”, מי שהינו “תלמידו של הרב שך”, יהיה זה אשר ירים את ידו ויפגע כל כך קשות בחינוך החרדי. איך יתכן בכלל, שמי שחונך על ברכי ה“עצמאות”, יהיה זה, שעתה יעשה הכל לשוברה. ציפינו למאבק שכזה על ידי החילונים וגרוריהם. אך בשום אופן, אף אחד לא העלה ברעיונו קודם לכן, כי המאבק יהיה דוקא עם מי שבמשך עשרות שנים מסתובב בקהילה החרדית, וחש את עצמו כחלק ממנה.
אך, יהיה זה טעות לומר, כי משה מאיה, עושה אחרת ממה שחונך, הוא למד היטב את ה“חינוך החרדי”, ובמיוחד את החינוך של הרב שך. הוא קלט את המספר שהרב שך העביר לו ולחבריו, והוא פועל על פיהם. הוא לא משנה דבר. ההיפך, הוא ממשיך במאבקו, ומאמין, כי הוא עושה את אשר מוטל עליו לעשות.
אחד הכללים, אשר אותו למד כל תלמיד של הרב שך, שבכל נושא וענין שהרב שך נאבק נגד, אין זה אומר כי הוא תמיד נגד. ההתנגדות צריכה הבנה. ובדרך כלל, זו מתבטאית, כאשר מדובר באישים שאינם רצויים לו. ואכן, כאשר עסקו במינויים שהיו קשורים בחסידים, עשה הרב שך כל מה שיכל למנוע. הוא נאבק ונלחם נד ההצטרפות לקואליציה של מנחם בגין, ונגד מינוי סגני שרים. וכאשר הבטיחו לאיש שלו שלמה לורנץ לכהן כיו”ר וועדת הכספים של הכנסת, התהפך מיד הגלגל, והקואליציה הפכה להיות כשרה וטובה.
אותו דבר קרה עם סגני השרים. הרב שך התנגד לכך בכל התוקף, כאשר הבין כי נציגי ה“חסידים” יהיו הסגנים. בו ברגע שעסקו באנשיו, אנשי מפלגתו, הענין הפך להיות כשר.
אבל, יהיו אשר יאמרו, כי אין לקשר בין אלו לבין “החינוך החרדי” שהוא יסוד היסודות של הקיום החרדי, וכי כאן הרב שך לא היה נותן יד כלשהו לכך. ישיב להם “הרב” משה מאיה, כי דוקא הרב שך, הוא זה שלימד אותו, שכאשר עוסקים באנשיו, מותר להקים “מינהל לחינוך חרדי”.
ומי שכבר הספיק לשכוח, נזכיר לו. את “המחלקה לחינוך חרדי” הקימו במשרד החינוך לפני שנתיים. כאן פרצה מחלוקת גדולה. גדולי ישראל האמיתיים, מנהיגי החסידים, זעקו במרה, כי הדבר אסור בתכלית, הם נלחמו ונאבקו נגד. הם זעקו, כי לא רק להרב שך ואנשיו הדבר אסור, אלא גם אם ימנו את האדמו”ר מגור לתפקיד זה, אסור להקים מחלקה שכזו. אך הרב שך, כאשר ידע כי מדובר באנשיו, וכי הם ישלטו בה, הוא התיר זאת, והקימו מחלקה שכזו, ומונה להיות מנהל בה, איש מפלגתו של הרב שך ששמו מנחם אליעזר מוזס.
עתה, אומר “הרב” משה מאיה, כי בעצם קורה אותו דבר. וההבדל האחד הוא, שבעבר, היו אנשי ש”ס אנשיו, ואילו עתה, אינם עוד אנשיו. וזה כל ההבדל. פרט לכך, אין ספק, כי הרב שך היה נותן את ידו לכך, ואף מסייע, שהוא יקבל תפקיד זה, ואף זוכה לברכתו.
משה מאיה טוען, כי הוא הולך בדרכיו של הרב שך, וכפי שחינך אותו. זהו החינוך שהוא קיבל, והוא פועל על פי הכללים שלמד היטב בבית מדרשו של הרב שך, ואיש אינו יכול לבא בטענות אליו.
ואכן, אליו לא יכול איש לבא בטענות. זה מה שהוא למד. הוא הולך בדרך, שאותו סלל הרב שך. מורו ורבו זה, הוכיח לו ולחבריו, כי אין בכלל מושג של “עקרון”. דבר שכזה תלוי ועומד, באיש ובמפלגה אשר בה עוסקים. ואם הלה רצוי להרב שך, הרי הכל כשר וטוב. ואם הלה אינו רצוי, הכל פסול ורע.
ומה לנו יותר מענין צירופה של ש”ס לממשלה. הרב שך זעק בעבר, כי ההשתתפות בממשלה אסורה, כי נוטלים בה אחריות, וממילא, אחראים על חילולי שבת, ועל עבירות דומות אחרות קשורות בפעילות הממשלה. ובכל זאת, כאשר ש”ס התמודדה בבחירות, היה זה הרב שך שהתיר לה להצטרף לממשלה. הוא “שכח” מן ה“עקרון” של “אחריות”, כאילו שאנשי ש”ס אינם יהודים, ואינם חייבים לשמור על השבת, כפי שכל יהודי אחר חייב לשמור את השבת.
מה לנו יותר מן השבת כהוכחה ברורה, כי הרב שך אינו איש “עקרונות”. בעוד שבנושאים אחרים קיים ויכוח. אין מי מכל גדולי ישראל, מספרד ומאשכנז, שהתירו את חילולי השבת. וכאשר עוסקים בענין הקשור ל“אחריות”, הרי כולם, כל חברי הממשלה, ספרדי או אשכנזי אחראים לחילולי השבת הללו. ובכל זאת, עשה כאן הרב שך מעשה אשר לא ייעשה, הוא קבע, כי לש”ס מותר לשאת באחריות ל“חילולי שבת”, למרות שהדבר אסור לאחינו האשכנזים.
מה למד מכך משה מאיה? כי הטיעון שאין להזיז “עקרון” אינו נכון. גם עקרונות ניתן לשבור ולשנות. והדבר תלוי ב“עקרון” אחר שהרב שך קבע, ואשר ב“עקרון” זה הוא מתמיד ומקפיד. מ“עקרון” זה, הוא אינו זז, ונלחם עליו בכל כוחו. לפיו, הכל תלוי בדבר אחד ויחיד. אם לאנשיו מקורביו יהיה מכך תועלת וטובת הנאה, הרי “אחריות לחילולי שבת” כלל אינם תופסים. אלו הרבה פחות חשובים, מאשר ה“עקרון” שטובת אנשיו ומקורביו קודמים לכל.
ולכן, כאשר משה מאיה לומד ב“עמקות” ו“לומדות” את “תורתו” של הרב שך, הוא מגיע למסקנה שכל תלמידיו של הרב שך מגיעים אליו, כי הדבר תלוי אך ורק במקורביו ואנשיו. ומאחר ומשה מאיה עדיין מחזיק את עצמו למקורביו, ו“תלמידיו”, ממילא הוא מתיר לעצמו לעשות, את כל מה שהרב שך היה מתיר לו, אם היחס שלו לש”ס לא היה מתערער כפי שהתערער לאחרונה.
אבל, בל נשכח דבר נוסף וחשוב במסכת כאובה זו. כי מי אשר יצר תופעה זו, מי אשר הקים את האוייב הגדול ביותר על “עצמאות” החינוך החרדי, אינה שולמית אלוני, או יצור חילוני אנטי דתי אחר. מדובר בהרב שך בעצמו. הוא זה שחינך את אלו, לשבור את החרדים, והוא זה אשר יצר “רבנים” מן הסוג, אשר בפעילותם, הם גרועים מן הגרועים שבחילונים.
ייאמר ברורות. לא שולמית אלוני מהווה היום סכנה לעתיד ה“חינוך החרדי”. משה מאיה מהווה סכנה הרבה יותר גדולה. שולמית אלוני, אינה יכולה לפגוע ב“חינוך החרדי”, והיו לה הרבה מתקוממים. לעומת זאת, משה מאיה יכול ומסוגל להרוס את החינוך החרדי, ולא רק שלא ימצא את עצמו לבדו, אלא אלפים ורבבות מחברי ש”ס אף יתייצבו לצידו, ויסייעו לו במאבקו ב“עצמאות” החינוך החרדי.
מי שיצר את המציאות העגומה והנוראה הזו, אינו אחר מאשר הרב שך. מדובר בתלמידו, במי שלמד טוב את “שיטותיו”, ובעיקר את “עקרונותיו” שאותן הלביש בנוסח חדש של “השקפה” שכל כולן בנויות על שקר ורמיה, כאלו אשר תפקידן להאדיר את כוחו הפוליטי ולא יותר.
עתה, מתברר שוב האמת. כאשר “תלמידיו” הם אלו המתמודדים עם בעיות מן הסוג הזה, הם מוכיחים, מה הם למדו אצל הרב שך, ומה הם “עקרונותיו”. ואת הסבל שיסבול “החינוך החרדי”, יהיה זה סבל שיצר הרב שך במו ידיו, והוא היחיד הנושא באחריות לכך.
כלל גדול היה שמור אצל החרדים, כי ה“עצמאות” של החינוך החרדי, קודם לתקציבים. רק כאשר הבטיחו “עצמאות”, אז דברו על תקציבים.
אין צורך להיות חכם גדול, בכדי להבין, מדוע זקוקים החרדים ל“עצמאות” כאשר עוסקים בחינוך. בו ברגע, שחלילה נאבד את ה“עצמואת”, עתיד החינוך החרדי בסכנה גדולה. מספיק שישלטו על מחלקה העוסקת בחינוך החרדי, גורמים מסוגה של שולמית אלוני ודומיה, שיעשו הכל, בכדי לשבשה ולסדקה, וזו תגרום חלילה לאבדן של נפשות.
ואכן, בעבר לא היה כלל ויכוח בשאלה זו. לדעת הכל ברור היה, כי אין נוגעים ב“עצמאות” החינוך החרדי, ולשם כך ויתרו על תקציב ענק. היו זמנים שיכלו לקבל הרבה יותר כסף, אם היו מסכימים שה“חינוך העצמאי”, והתתי”ם החרדים, ירוכזו במשרד החינוך, ויהפכו להיות חלקים מן המשרד. כולם הבינו, כי זה לא בריא ולא טוב, וויתרו על חלקים ותחומים נרחבים, כאשר העיקרון היה ברור, כי אין מוותרים על “עצמאות”.
לא רק הרבנים האשכנזים סברו כך. גם הרבנים הספרדים היו בדעה אחת, כי אין לוותר על ה“עצמאות” של החינוך החרדי, ואלו תמכו ב“חינוך העצמאי” ובמוסדות תורה אחרים, מתוך הבנה, כי ה“עצמאות” הוא הכרח.
והנה, ש”ס הגיעה לשלטון, ובידה הזדמנות להשתלטות על ה“חינוך החרדי”. ובמקום שאלו יבינו, כי דוקא בתפקידם זה, עליהם לעשות הכל, בכדי להעניק לחרדים יותר “עצמאות”, עושים הם עתה כל מאמץ, לדחוף את החינוך החרדי כולו לידי המינהל לחינוך חרדי שהקימו במשרד החינוך.
ובל נשכח, כי אין מדובר ביאיר לוי, מי שנחשב היה ל“בעל בית” ו“עם הארץ”, כזה שהשלטון והייצר חזקים אצלו יותר מעקרונות חרדיים. מדובר הפעם, במי שנחשב עד לא מזמן, ל“תלמידו של הרב שך”, מי אשר היה “מזכיר מועצת החכמים” של ש”ס, ותיווך בין ש”ס להרב שך. אישיות, שמקורה בישיבות הליטאיות, הוא זה הלוחם עתה, בכל כוחו, לשבור את מה שלחמו עליו גדולי ישראל בעבר. הוא אינו רוצה לוותר, ומשקיע כוחו, לשבור את ה“עצמאות” של החרדים על החינוך. הוא רוצה כי ה“חינוך החרדי” יעבור כולו אליו, למרות, שהוא יודע היטב, כי הוא עלול מחר למצוא את עצמו מחוץ לקואליציה, ואת מקומו עלול לתפוס איש מר”ץ מאנשיה של שולמית אלוני, הממתינים ליום ולרגע, שיוכלו דרך מחלקה זו, להשתלט על החינוך החרדי.
מתברר, כי ייצר השלטון, הוא כל כך חזק, עד שהוא דוחק לצדדים את הסכנות האורבות. אין רוצים לקחת בחשבון את היום שלמחרת, לחשוב כי יבא יום ולא הם ישלטו במחלקה זו. הם חושבים על הנאת שעה, זו המאפשרת להם, דרך מחלקה זו, לחדור לתוככי אותן המוסדות, ולעשות בהן כהבנתם.
גדולי ישראל, שהתנגדו בכל כוחם להקמת מחלקה שכזו במשרד החינוך, הבהירו מספר פעמים, כי אין זה משנה מי יעמוד בראש מחלקה זו. שיהיה זה הרב שך בכבודו ובעצמו, אסור להקים מחלקה שכזו. ה“עצמאות” היא יסוד חשוב, לחינוך החרדי, ובו ברגע שנשבור “עצמאות” זו, שברנו את החינוך החרדי כולו.
מי שמתבונן לנעשה, יבין כי החילונים בימים אלה שמחים ועליזים. את מלאכתם שלהם, עושה “הרב” משה מאיה. הם לא היו מצליחים לעולם להקים מחלקה שכזו, מאחר והחרדים כולם היו יוצאים למלחמת חרמה בענין, ולכן, מה שמשה מאיה עושה להם, שווה כל הון שבעולם.
ובכל זאת, ישאל השואל, איך זה שמי שמכונה “יהודי חרדי”, מי שהינו “תלמידו של הרב שך”, יהיה זה אשר ירים את ידו ויפגע כל כך קשות בחינוך החרדי. איך יתכן בכלל, שמי שחונך על ברכי ה“עצמאות”, יהיה זה, שעתה יעשה הכל לשוברה. ציפינו למאבק שכזה על ידי החילונים וגרוריהם. אך בשום אופן, אף אחד לא העלה ברעיונו קודם לכן, כי המאבק יהיה דוקא עם מי שבמשך עשרות שנים מסתובב בקהילה החרדית, וחש את עצמו כחלק ממנה.
אך, יהיה זה טעות לומר, כי משה מאיה, עושה אחרת ממה שחונך, הוא למד היטב את ה“חינוך החרדי”, ובמיוחד את החינוך של הרב שך. הוא קלט את המספר שהרב שך העביר לו ולחבריו, והוא פועל על פיהם. הוא לא משנה דבר. ההיפך, הוא ממשיך במאבקו, ומאמין, כי הוא עושה את אשר מוטל עליו לעשות.
אחד הכללים, אשר אותו למד כל תלמיד של הרב שך, שבכל נושא וענין שהרב שך נאבק נגד, אין זה אומר כי הוא תמיד נגד. ההתנגדות צריכה הבנה. ובדרך כלל, זו מתבטאית, כאשר מדובר באישים שאינם רצויים לו. ואכן, כאשר עסקו במינויים שהיו קשורים בחסידים, עשה הרב שך כל מה שיכל למנוע. הוא נאבק ונלחם נד ההצטרפות לקואליציה של מנחם בגין, ונגד מינוי סגני שרים. וכאשר הבטיחו לאיש שלו שלמה לורנץ לכהן כיו”ר וועדת הכספים של הכנסת, התהפך מיד הגלגל, והקואליציה הפכה להיות כשרה וטובה.
אותו דבר קרה עם סגני השרים. הרב שך התנגד לכך בכל התוקף, כאשר הבין כי נציגי ה“חסידים” יהיו הסגנים. בו ברגע שעסקו באנשיו, אנשי מפלגתו, הענין הפך להיות כשר.
אבל, יהיו אשר יאמרו, כי אין לקשר בין אלו לבין “החינוך החרדי” שהוא יסוד היסודות של הקיום החרדי, וכי כאן הרב שך לא היה נותן יד כלשהו לכך. ישיב להם “הרב” משה מאיה, כי דוקא הרב שך, הוא זה שלימד אותו, שכאשר עוסקים באנשיו, מותר להקים “מינהל לחינוך חרדי”.
ומי שכבר הספיק לשכוח, נזכיר לו. את “המחלקה לחינוך חרדי” הקימו במשרד החינוך לפני שנתיים. כאן פרצה מחלוקת גדולה. גדולי ישראל האמיתיים, מנהיגי החסידים, זעקו במרה, כי הדבר אסור בתכלית, הם נלחמו ונאבקו נגד. הם זעקו, כי לא רק להרב שך ואנשיו הדבר אסור, אלא גם אם ימנו את האדמו”ר מגור לתפקיד זה, אסור להקים מחלקה שכזו. אך הרב שך, כאשר ידע כי מדובר באנשיו, וכי הם ישלטו בה, הוא התיר זאת, והקימו מחלקה שכזו, ומונה להיות מנהל בה, איש מפלגתו של הרב שך ששמו מנחם אליעזר מוזס.
עתה, אומר “הרב” משה מאיה, כי בעצם קורה אותו דבר. וההבדל האחד הוא, שבעבר, היו אנשי ש”ס אנשיו, ואילו עתה, אינם עוד אנשיו. וזה כל ההבדל. פרט לכך, אין ספק, כי הרב שך היה נותן את ידו לכך, ואף מסייע, שהוא יקבל תפקיד זה, ואף זוכה לברכתו.
משה מאיה טוען, כי הוא הולך בדרכיו של הרב שך, וכפי שחינך אותו. זהו החינוך שהוא קיבל, והוא פועל על פי הכללים שלמד היטב בבית מדרשו של הרב שך, ואיש אינו יכול לבא בטענות אליו.
ואכן, אליו לא יכול איש לבא בטענות. זה מה שהוא למד. הוא הולך בדרך, שאותו סלל הרב שך. מורו ורבו זה, הוכיח לו ולחבריו, כי אין בכלל מושג של “עקרון”. דבר שכזה תלוי ועומד, באיש ובמפלגה אשר בה עוסקים. ואם הלה רצוי להרב שך, הרי הכל כשר וטוב. ואם הלה אינו רצוי, הכל פסול ורע.
ומה לנו יותר מענין צירופה של ש”ס לממשלה. הרב שך זעק בעבר, כי ההשתתפות בממשלה אסורה, כי נוטלים בה אחריות, וממילא, אחראים על חילולי שבת, ועל עבירות דומות אחרות קשורות בפעילות הממשלה. ובכל זאת, כאשר ש”ס התמודדה בבחירות, היה זה הרב שך שהתיר לה להצטרף לממשלה. הוא “שכח” מן ה“עקרון” של “אחריות”, כאילו שאנשי ש”ס אינם יהודים, ואינם חייבים לשמור על השבת, כפי שכל יהודי אחר חייב לשמור את השבת.
מה לנו יותר מן השבת כהוכחה ברורה, כי הרב שך אינו איש “עקרונות”. בעוד שבנושאים אחרים קיים ויכוח. אין מי מכל גדולי ישראל, מספרד ומאשכנז, שהתירו את חילולי השבת. וכאשר עוסקים בענין הקשור ל“אחריות”, הרי כולם, כל חברי הממשלה, ספרדי או אשכנזי אחראים לחילולי השבת הללו. ובכל זאת, עשה כאן הרב שך מעשה אשר לא ייעשה, הוא קבע, כי לש”ס מותר לשאת באחריות ל“חילולי שבת”, למרות שהדבר אסור לאחינו האשכנזים.
מה למד מכך משה מאיה? כי הטיעון שאין להזיז “עקרון” אינו נכון. גם עקרונות ניתן לשבור ולשנות. והדבר תלוי ב“עקרון” אחר שהרב שך קבע, ואשר ב“עקרון” זה הוא מתמיד ומקפיד. מ“עקרון” זה, הוא אינו זז, ונלחם עליו בכל כוחו. לפיו, הכל תלוי בדבר אחד ויחיד. אם לאנשיו מקורביו יהיה מכך תועלת וטובת הנאה, הרי “אחריות לחילולי שבת” כלל אינם תופסים. אלו הרבה פחות חשובים, מאשר ה“עקרון” שטובת אנשיו ומקורביו קודמים לכל.
ולכן, כאשר משה מאיה לומד ב“עמקות” ו“לומדות” את “תורתו” של הרב שך, הוא מגיע למסקנה שכל תלמידיו של הרב שך מגיעים אליו, כי הדבר תלוי אך ורק במקורביו ואנשיו. ומאחר ומשה מאיה עדיין מחזיק את עצמו למקורביו, ו“תלמידיו”, ממילא הוא מתיר לעצמו לעשות, את כל מה שהרב שך היה מתיר לו, אם היחס שלו לש”ס לא היה מתערער כפי שהתערער לאחרונה.
אבל, בל נשכח דבר נוסף וחשוב במסכת כאובה זו. כי מי אשר יצר תופעה זו, מי אשר הקים את האוייב הגדול ביותר על “עצמאות” החינוך החרדי, אינה שולמית אלוני, או יצור חילוני אנטי דתי אחר. מדובר בהרב שך בעצמו. הוא זה שחינך את אלו, לשבור את החרדים, והוא זה אשר יצר “רבנים” מן הסוג, אשר בפעילותם, הם גרועים מן הגרועים שבחילונים.
ייאמר ברורות. לא שולמית אלוני מהווה היום סכנה לעתיד ה“חינוך החרדי”. משה מאיה מהווה סכנה הרבה יותר גדולה. שולמית אלוני, אינה יכולה לפגוע ב“חינוך החרדי”, והיו לה הרבה מתקוממים. לעומת זאת, משה מאיה יכול ומסוגל להרוס את החינוך החרדי, ולא רק שלא ימצא את עצמו לבדו, אלא אלפים ורבבות מחברי ש”ס אף יתייצבו לצידו, ויסייעו לו במאבקו ב“עצמאות” החינוך החרדי.
מי שיצר את המציאות העגומה והנוראה הזו, אינו אחר מאשר הרב שך. מדובר בתלמידו, במי שלמד טוב את “שיטותיו”, ובעיקר את “עקרונותיו” שאותן הלביש בנוסח חדש של “השקפה” שכל כולן בנויות על שקר ורמיה, כאלו אשר תפקידן להאדיר את כוחו הפוליטי ולא יותר.
עתה, מתברר שוב האמת. כאשר “תלמידיו” הם אלו המתמודדים עם בעיות מן הסוג הזה, הם מוכיחים, מה הם למדו אצל הרב שך, ומה הם “עקרונותיו”. ואת הסבל שיסבול “החינוך החרדי”, יהיה זה סבל שיצר הרב שך במו ידיו, והוא היחיד הנושא באחריות לכך.
