הרב שך יצר דפוסי מחלוקת מחייבים, שבלעדיהם אין היהדות החרדית יכולה להתקיים כמקשה אחת
צדק אחד מגדולי ראשי הישיבות שכיום נמנה על גדולי האדמורי”ם, כשאמר, כי ביהדות החרדית מקובל, כי חיים על ארבע וארבע. אם הארבע שבועות שלפני הבחירות הן סוערות, הרי יש לנו לאחריהן ארבע שנים שקטות ורגועות, ואם זוכים אנו לארבעה שבועות של ערב בחירות שהינן רגועות, יש לנו לאחריה ארבע שנים סוערות.
ואם הכוונה ככל הנראה היתה ליחסים שבין חלקי היהדות החרדית האשכנזית, מתברר כי בעומקם של דברים, הכוונה היתה לכלל הציבור החרדי. ועובדה היא, כי למרות ה“אחדות”, והיחסים שבין החרדים האשכנזים שיחסית כיום הם רגועים וטובים ממה שהיו עד לפני מספר חדשים, הרי המחלוקת היא מנת חלקה של היהדות החרדית, ועד כדי כך, שגם אם סוף סוף זוכים לכמה שבועות של רגיעה, יש מי אשר גורם למחלוקת, מפני שהוא רואה בה חובת המציאות.
הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו בחודש אלול, חודש שהיה מקובל בעולם הליטאי כחודש התשובה, בניגוד לחסידים שלעגו לגישה זו, והיה מקובל בפיהם לומר “אל תפנו אל האלילים” (אלול בהברה אידישית הונגרית – פולנית: “אליל”), אבל בציבור הליטאי, לפחות בחודש זה, חיפשו את דרכי התשובה. הטיפו לשנות מן הדרכים הרעות, ולחפש את הטוב ובעיקר לתקן את המעשים.
ובכל זאת, בחודש אלול, נשמע ונתבשר, על מחלוקות מכל הסוגים. ובעוד שבכל הציבור ניתן להסביר ולומר, כי אין מדובר ב“בעלי מוסר” או ב“גדולים”, הרי כאשר עוסקים אנו בראשי ישיבה, ובכאלו המחזיקים עצמם ל“גדולים”, לפחות כאן, מקוים אנו, כי יפעלו על פי מה שלמדו ולימדו, כי בחודש אלול מתקנים את המעשים ולא להיפך.
והנה, בחודש זה בבני ברק, כאשר פותחים את שנת הלימודים, ובשבועיים שלאחריה, אנו מלאי סיפורים, על מחלוקות, שאותם ה“גדולים” נותנים לה גושפנקה. ראשית בסילוקם של הספרדים ממוסדות החינוך, שהוא לכשעצמו פשע מתועב, אך יהיו אשר יטענו, כי נוצר מצב שאין מנוס ממנו, ולמרות שאנו בחודש אלול, חייבים עתה להציל את עתיד המוסדות, בכדי שש”ס לא תוכל להשתלט עליהם. אבל איש לא היה מעלה על הדעת לרגע, כי דוקא בחודש אלול, ימצאו מי מבין “המחנכים” הליטאים, אלו אשר צריכים להטיף וללמד את משמעות “חודש אלול”, שהם יהיו אשר יקבעו קביעה, של הפרדה בין ילדים שהורים לומדים בכולל לבין ילדים שהוריהם למדו בכולל, אך אינם לומדים עוד שם.
כל בר דעת מבין ויודע, כי נושא שכזה גורם למחלוקת. כאן לא מדובר בויכוח שבין השקפות, ואף אין כאן ענין ל“חינוך”. כל מי שמכיר את בתי הציבור החרדי בבני ברק ובכל מקום אחר בישראל, יודע, כי נמצא הרבה בתים של הורים שכיום אינם לומדים בכולל, ובכל זאת, מחנכים את בניהם, ואורח החיים בבית, הוא הרבה יותר טוב, מאשר אצל הרבה כוללניקים, וכי אין כל הצדקה להפריד בין ילדים אלו לאלו. ובכל זאת, הרב שך לא עשה חשבון כלשהו של מחלוקת, והסכים על הפרדה זו, שהיא לכשעצמה חמורה עד מאוד.
אין כל נימוק הלכתי, או חינוכי, שיצדיק את המעשה. המניעים לחלוקה הזו, היא פוליטית, שבצידה חישובי כח ועוצמה פוליטית עתידית. מחשבות מן הסוג הזה, פסולות בתכלית בחודש אלול, ובקרב אלו אשר “אלול” הוא החודש שבו לפחות נזהרים ממעשים שכאלה, קיוינו כי לא יתנו יד למעשה שכזה.
ואכן, רבים מן הרבנים והמחנכים ששמעו על המעשה גינו את הדבר, וטענו כי ההפרדה אינה מוצדקת. אך קריאתם וקולם, הוא כקול קורא במדבר, מאחר ואין מי שישמע להם. היום אין בוחנים ומסתכלים על האמת כאמת, החישוב הפוליטי הוא המוביל והקובע. צר וכואב לקבוע, כי הציבור החרדי שכח, אמת מהי.
אבל, זו גורמת לנו לעצור לרגע, ולעשות “חושבים” על כלל נושא ה“אחדות” והמחלוקת בציבור החרדי. ודוקא עתה בחודש אלול, ובערב ראש השנה, זהו הזמן, לחשבון נפש, ונשאל את עצמנו, האם כנים אנחנו, האם מתכוונים לטובת הענין, למה שחשוב ונחוץ לציבור כציבור שומר תורה ומצוות המחפש את הטוב, או שגם ה“אחדות” אינה לשם אחדות, אלא לשם מניעים פוליטיים, ואין לה כל קשר עם הטוב והרע.
עובדה היא, שכאשר פילגו את הציבור החרדי, לא דיברו עוד על מה שטוב ורע. ההיפך, אלו אשר היום מדברים על “אחדות”, הצדיקו אז את הפילוג ונתנו לה את ידם. ולפני מספר חדשים, כאשר חששו כי לא יצליחו לבד לעבור את “אחוז החסימה”, החלו לדבר על ה“אחדות” וכי יש לברוח מן המחלוקת, וכי למען ה“אחדות” מותר אפילו להקריב קרבנות.
ונדמה היה לרבים, כי אכן ה“אחדות” היא זו המדברת מתוך גרונם של אלו.
הציבור התמים, אלו שאינם קולטים את הדברים נכון, ואינם רואים למרחוק, האמינו, כי המסקנה שהובילה ל“אחדות”, היא הרצון להתנזר מן המחלוקת. הללו קלטו כי מחלוקת היא אסורה ומזיקה, ולמען מטרה זו מקריבים קרבן.
האמת היא, שכאן לא היה קרבן כלשהו. ההיפך, כאן היתה רק הצלה. אם היו צריכים להתמודד לבדם בבחירות, לא היו מכניסים אפילו ח”כ אחד, כך לפחות יש להם נציגות כלשהי. אך בואו ונקבל את הדברים בצורה שכזו, כאילו הכוונה היתה “אחדות” ולשכוח מן המחלוקת.
והנה, מיד עם הסיכום על “האחדות”, והרשימות שננעלו לכנסת, ופירושם של דברים היו, כי לפחות בקדנציה זו קיימת “אחדות” בין חסידים לליטאים. והנה, הרב שך יורה יריה גדולה, ופותח במחלוקת קשה עם הספרדים. הוא אומר כי הספרדים אינם ראויים להנהגה, ועושה מהם כאלו אשר עדיין צריכים הרבה ללמוד מהאשכנזים.
ללא שום קשר לתוכן הדברים, כאשר הרב שך אמר מה שאמר, היה עליו לקלוט ולהבין, כי דברים אלו יביכו את הספרדים שיתמרמרו ובצדק. גם אם הוא מאמין כי הוא צודק במאת האחוזים, דברים שכאלו אסור לומר בגלוי ובקול רם. ואם הוא אינו מבין זאת, הרי שמשהו לקוי אצלו.
המסקנה המתקבלת היא, כי הרב שך ידע היטב מה הוא אומר, ואף הבין כי זו תגרום למחלוקת עם הספרדים, ובכל זאת הוא רצה בכך. הוא עשה זאת עם חשבון, ורצון ליצור מחלוקת עימם.
ונשאלת השאלה מדוע ולשם מה? מה זה היה חסר לו?
וכאן בעצם מונח משהו עמוק בהרבה, שמעטים בציבור קלטו זאת. מי שלמד ולומד את דרכי חייו של הרב שך, שיטתו ועבודתו הציבורית, יגיע למסקנה אחת, כי הרב שך בנה את עצמו בכל השנים על מחלוקת. הוא ידע, כי רק זו גורמת להתפתחות. בלעדיה, הכל עומד.
ומבחינה מעשית, צודק הרב שך. מי שיתבונן במערכת הבחירות, כיצד נראתה זו הקודמת בעת הפילוג, כאשר הרב שך הכריז על מחלוקת גדולה, ההצלחה היתה הגדולה בהיסטוריה החרדית. הציבור כולו נרתם לעגלה, והתוצאה התבטאה בקלפי. ובואו וראו מה אירע בבחירות האחרונות, כאשר ה“אחדות” חגגה, חטפה היהדות החרדית האשכנזית, את המכה הקשה ביותר בתולדותיה, זו אשר המחישה ואמרה, כי היהדות החרדית ללא מחלוקת, אינה מסוגלת להשיג את מה שהיא משיגה במצב הפוך.
את זאת קלט וידע הרב שך גם קודם לכן. וקיוה, כי המחלוקת עם הספרדים תבטיח את ההצלחה, אך הוא איחר את המועד. דבריו נגד הספרדים היו קרובים מאוד לבחירות, והחלק הגדול מן הציבור האשכנזי הסתייג מן הדברים ולא קיבל אותם, כך שהמאבק כבר לא היה בין מפלגה למפלגה, לכן העימות היה שונה. אבל בעקרון, רצה הרב שך מחלוקת והוא יצר אותה.
והנה, עברנו את מערכת הבחירות, ולכאורה אנו שואפים ל“אחדות” ושלום בכלל ישראל, שזו מטרת ה“אחדות” בין חלקי החרדים. זו היתה צריכה לדחוף את עגלת הציבור לכיוון של שלום ואחדות גם עם הספרדים, ואדרבה, לדבר על “אחדות” כללית, של כלל הציבור החרדים, אשר יתייצב כולו כאחד כמקשה אחת נגד הציבור החילוני. והרב שך לא מסכים לכך בשום אופן, ועושה הכל, על מנת שהמחלוקת עם הספרדים תלך ותגבר. זו מבחינתו מחייבת המציאות, כי בלעדיה הוא לא קיים.
ואכן, בלי מחלוקת אין להרב שך מה למכור. נתאר לעצמנו ששלום על ישראל, ישכחו מהרב שך עד לסיומה של הקדנציה, ולא יעסקו בה. לכן, הוא זקוק למחלוקת, זו אשר תלבה את השנאה בין החרדים האשכנזים לבין הספרדים, אשר בסופו של דבר, הוא המנצח בענין זה.
לא מפני שהספרדים מפסידים ונכנעים. ההיפך, הם אינם נכנעים, אך מבחינת העוצמה החרדית, עצם העובדה שהוא עומד בראש החיץ נגד הציבור הספרדי, הוא הנותן לו את הכח והיכולת לשחק את המשחק הפוליטי כהבנתו.
הרב שך מאמין במחלוקת, ויוצר אותה. הוא אינו יכול להתקיים יום ללא מחלוקת. הוא רואה בה חובת המציאות וזו הסיבה, מדוע נגזר עלינו לסבול סבל בל יתואר זה, של תחרות פרועה בין אשכנזים לספרדים על נפש החינוך.
ועד להיכן הגיעו פני הדברים? זה לא יאומן, שמי שמכנים את עצמם כ“גדולים” לא יקחו בחשבון, וכי לפחות בחודש אלול יכו על חטא, וישובו בתשובה שלימה, כאשר הם מפקירים את נפש החינוך החרדי. הם אינם לוקחים בחשבון את התוצאות השליליות של מעשיהם על כלל הציבור החרדי, ובעיקר על החינוך. הדור הצעיר גודל, על מושגי מחלוקת, שיהפכו להיות קדושים ומחוייבים. כל מי שלמד את אורחות החיים החרדיים, יודע כי ההיסטוריה מכתיבה מציאות. גם היום לומדים כל מיני דברים שנעשו בעבר, כשבחלקם, הדברים לא נעשו מתוך כוונות טובות וטהורות, אך הפכו להיות מנהגים וסדרים בכל מיני קבוצות בציבור.
הרב שך במעשיו גורם למעשה בכיה לדורות. הוא גורם שכל פרט ירשם, ויהיו אשר ילמדו ויצדיקו את סוגי המחלוקת, ואף יקדשו אותה. וכאן מונח החורבן הגדול, שהרב שך יוצר עתה מחלוקות לדורות, כזו אשר תהרוס את העתיד, ותגרום לחורבנה של היהדות החרדית.
במשך דורות, הקריבו עצמם גדולי ומנהיגי אמת למען השלום. הם ויתרו על חלקם, והכל למען שלום על ישראל. הם רצו לראות “אחדות” אמיתית, כזו אשר תקרב את הציבור זה לזה, ותניב פירות חיוביות בכל התחומים.
והנה, בימינו אלה, מה עלה לנו? אשר במקום מי שמכונה “גדול” יעשה למען השלום והאחדות, ויעצור בעד המחלוקת, הוא זה היוצר אותה בכל מיני תחבולות, וגורם לחורבן והרס, אשר רק רחמי שמים יוכלו להציל את הציבור מכוונות זדון אלו.
צדק אחד מגדולי ראשי הישיבות שכיום נמנה על גדולי האדמורי”ם, כשאמר, כי ביהדות החרדית מקובל, כי חיים על ארבע וארבע. אם הארבע שבועות שלפני הבחירות הן סוערות, הרי יש לנו לאחריהן ארבע שנים שקטות ורגועות, ואם זוכים אנו לארבעה שבועות של ערב בחירות שהינן רגועות, יש לנו לאחריה ארבע שנים סוערות.
ואם הכוונה ככל הנראה היתה ליחסים שבין חלקי היהדות החרדית האשכנזית, מתברר כי בעומקם של דברים, הכוונה היתה לכלל הציבור החרדי. ועובדה היא, כי למרות ה“אחדות”, והיחסים שבין החרדים האשכנזים שיחסית כיום הם רגועים וטובים ממה שהיו עד לפני מספר חדשים, הרי המחלוקת היא מנת חלקה של היהדות החרדית, ועד כדי כך, שגם אם סוף סוף זוכים לכמה שבועות של רגיעה, יש מי אשר גורם למחלוקת, מפני שהוא רואה בה חובת המציאות.
הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו בחודש אלול, חודש שהיה מקובל בעולם הליטאי כחודש התשובה, בניגוד לחסידים שלעגו לגישה זו, והיה מקובל בפיהם לומר “אל תפנו אל האלילים” (אלול בהברה אידישית הונגרית – פולנית: “אליל”), אבל בציבור הליטאי, לפחות בחודש זה, חיפשו את דרכי התשובה. הטיפו לשנות מן הדרכים הרעות, ולחפש את הטוב ובעיקר לתקן את המעשים.
ובכל זאת, בחודש אלול, נשמע ונתבשר, על מחלוקות מכל הסוגים. ובעוד שבכל הציבור ניתן להסביר ולומר, כי אין מדובר ב“בעלי מוסר” או ב“גדולים”, הרי כאשר עוסקים אנו בראשי ישיבה, ובכאלו המחזיקים עצמם ל“גדולים”, לפחות כאן, מקוים אנו, כי יפעלו על פי מה שלמדו ולימדו, כי בחודש אלול מתקנים את המעשים ולא להיפך.
והנה, בחודש זה בבני ברק, כאשר פותחים את שנת הלימודים, ובשבועיים שלאחריה, אנו מלאי סיפורים, על מחלוקות, שאותם ה“גדולים” נותנים לה גושפנקה. ראשית בסילוקם של הספרדים ממוסדות החינוך, שהוא לכשעצמו פשע מתועב, אך יהיו אשר יטענו, כי נוצר מצב שאין מנוס ממנו, ולמרות שאנו בחודש אלול, חייבים עתה להציל את עתיד המוסדות, בכדי שש”ס לא תוכל להשתלט עליהם. אבל איש לא היה מעלה על הדעת לרגע, כי דוקא בחודש אלול, ימצאו מי מבין “המחנכים” הליטאים, אלו אשר צריכים להטיף וללמד את משמעות “חודש אלול”, שהם יהיו אשר יקבעו קביעה, של הפרדה בין ילדים שהורים לומדים בכולל לבין ילדים שהוריהם למדו בכולל, אך אינם לומדים עוד שם.
כל בר דעת מבין ויודע, כי נושא שכזה גורם למחלוקת. כאן לא מדובר בויכוח שבין השקפות, ואף אין כאן ענין ל“חינוך”. כל מי שמכיר את בתי הציבור החרדי בבני ברק ובכל מקום אחר בישראל, יודע, כי נמצא הרבה בתים של הורים שכיום אינם לומדים בכולל, ובכל זאת, מחנכים את בניהם, ואורח החיים בבית, הוא הרבה יותר טוב, מאשר אצל הרבה כוללניקים, וכי אין כל הצדקה להפריד בין ילדים אלו לאלו. ובכל זאת, הרב שך לא עשה חשבון כלשהו של מחלוקת, והסכים על הפרדה זו, שהיא לכשעצמה חמורה עד מאוד.
אין כל נימוק הלכתי, או חינוכי, שיצדיק את המעשה. המניעים לחלוקה הזו, היא פוליטית, שבצידה חישובי כח ועוצמה פוליטית עתידית. מחשבות מן הסוג הזה, פסולות בתכלית בחודש אלול, ובקרב אלו אשר “אלול” הוא החודש שבו לפחות נזהרים ממעשים שכאלה, קיוינו כי לא יתנו יד למעשה שכזה.
ואכן, רבים מן הרבנים והמחנכים ששמעו על המעשה גינו את הדבר, וטענו כי ההפרדה אינה מוצדקת. אך קריאתם וקולם, הוא כקול קורא במדבר, מאחר ואין מי שישמע להם. היום אין בוחנים ומסתכלים על האמת כאמת, החישוב הפוליטי הוא המוביל והקובע. צר וכואב לקבוע, כי הציבור החרדי שכח, אמת מהי.
אבל, זו גורמת לנו לעצור לרגע, ולעשות “חושבים” על כלל נושא ה“אחדות” והמחלוקת בציבור החרדי. ודוקא עתה בחודש אלול, ובערב ראש השנה, זהו הזמן, לחשבון נפש, ונשאל את עצמנו, האם כנים אנחנו, האם מתכוונים לטובת הענין, למה שחשוב ונחוץ לציבור כציבור שומר תורה ומצוות המחפש את הטוב, או שגם ה“אחדות” אינה לשם אחדות, אלא לשם מניעים פוליטיים, ואין לה כל קשר עם הטוב והרע.
עובדה היא, שכאשר פילגו את הציבור החרדי, לא דיברו עוד על מה שטוב ורע. ההיפך, אלו אשר היום מדברים על “אחדות”, הצדיקו אז את הפילוג ונתנו לה את ידם. ולפני מספר חדשים, כאשר חששו כי לא יצליחו לבד לעבור את “אחוז החסימה”, החלו לדבר על ה“אחדות” וכי יש לברוח מן המחלוקת, וכי למען ה“אחדות” מותר אפילו להקריב קרבנות.
ונדמה היה לרבים, כי אכן ה“אחדות” היא זו המדברת מתוך גרונם של אלו.
הציבור התמים, אלו שאינם קולטים את הדברים נכון, ואינם רואים למרחוק, האמינו, כי המסקנה שהובילה ל“אחדות”, היא הרצון להתנזר מן המחלוקת. הללו קלטו כי מחלוקת היא אסורה ומזיקה, ולמען מטרה זו מקריבים קרבן.
האמת היא, שכאן לא היה קרבן כלשהו. ההיפך, כאן היתה רק הצלה. אם היו צריכים להתמודד לבדם בבחירות, לא היו מכניסים אפילו ח”כ אחד, כך לפחות יש להם נציגות כלשהי. אך בואו ונקבל את הדברים בצורה שכזו, כאילו הכוונה היתה “אחדות” ולשכוח מן המחלוקת.
והנה, מיד עם הסיכום על “האחדות”, והרשימות שננעלו לכנסת, ופירושם של דברים היו, כי לפחות בקדנציה זו קיימת “אחדות” בין חסידים לליטאים. והנה, הרב שך יורה יריה גדולה, ופותח במחלוקת קשה עם הספרדים. הוא אומר כי הספרדים אינם ראויים להנהגה, ועושה מהם כאלו אשר עדיין צריכים הרבה ללמוד מהאשכנזים.
ללא שום קשר לתוכן הדברים, כאשר הרב שך אמר מה שאמר, היה עליו לקלוט ולהבין, כי דברים אלו יביכו את הספרדים שיתמרמרו ובצדק. גם אם הוא מאמין כי הוא צודק במאת האחוזים, דברים שכאלו אסור לומר בגלוי ובקול רם. ואם הוא אינו מבין זאת, הרי שמשהו לקוי אצלו.
המסקנה המתקבלת היא, כי הרב שך ידע היטב מה הוא אומר, ואף הבין כי זו תגרום למחלוקת עם הספרדים, ובכל זאת הוא רצה בכך. הוא עשה זאת עם חשבון, ורצון ליצור מחלוקת עימם.
ונשאלת השאלה מדוע ולשם מה? מה זה היה חסר לו?
וכאן בעצם מונח משהו עמוק בהרבה, שמעטים בציבור קלטו זאת. מי שלמד ולומד את דרכי חייו של הרב שך, שיטתו ועבודתו הציבורית, יגיע למסקנה אחת, כי הרב שך בנה את עצמו בכל השנים על מחלוקת. הוא ידע, כי רק זו גורמת להתפתחות. בלעדיה, הכל עומד.
ומבחינה מעשית, צודק הרב שך. מי שיתבונן במערכת הבחירות, כיצד נראתה זו הקודמת בעת הפילוג, כאשר הרב שך הכריז על מחלוקת גדולה, ההצלחה היתה הגדולה בהיסטוריה החרדית. הציבור כולו נרתם לעגלה, והתוצאה התבטאה בקלפי. ובואו וראו מה אירע בבחירות האחרונות, כאשר ה“אחדות” חגגה, חטפה היהדות החרדית האשכנזית, את המכה הקשה ביותר בתולדותיה, זו אשר המחישה ואמרה, כי היהדות החרדית ללא מחלוקת, אינה מסוגלת להשיג את מה שהיא משיגה במצב הפוך.
את זאת קלט וידע הרב שך גם קודם לכן. וקיוה, כי המחלוקת עם הספרדים תבטיח את ההצלחה, אך הוא איחר את המועד. דבריו נגד הספרדים היו קרובים מאוד לבחירות, והחלק הגדול מן הציבור האשכנזי הסתייג מן הדברים ולא קיבל אותם, כך שהמאבק כבר לא היה בין מפלגה למפלגה, לכן העימות היה שונה. אבל בעקרון, רצה הרב שך מחלוקת והוא יצר אותה.
והנה, עברנו את מערכת הבחירות, ולכאורה אנו שואפים ל“אחדות” ושלום בכלל ישראל, שזו מטרת ה“אחדות” בין חלקי החרדים. זו היתה צריכה לדחוף את עגלת הציבור לכיוון של שלום ואחדות גם עם הספרדים, ואדרבה, לדבר על “אחדות” כללית, של כלל הציבור החרדים, אשר יתייצב כולו כאחד כמקשה אחת נגד הציבור החילוני. והרב שך לא מסכים לכך בשום אופן, ועושה הכל, על מנת שהמחלוקת עם הספרדים תלך ותגבר. זו מבחינתו מחייבת המציאות, כי בלעדיה הוא לא קיים.
ואכן, בלי מחלוקת אין להרב שך מה למכור. נתאר לעצמנו ששלום על ישראל, ישכחו מהרב שך עד לסיומה של הקדנציה, ולא יעסקו בה. לכן, הוא זקוק למחלוקת, זו אשר תלבה את השנאה בין החרדים האשכנזים לבין הספרדים, אשר בסופו של דבר, הוא המנצח בענין זה.
לא מפני שהספרדים מפסידים ונכנעים. ההיפך, הם אינם נכנעים, אך מבחינת העוצמה החרדית, עצם העובדה שהוא עומד בראש החיץ נגד הציבור הספרדי, הוא הנותן לו את הכח והיכולת לשחק את המשחק הפוליטי כהבנתו.
הרב שך מאמין במחלוקת, ויוצר אותה. הוא אינו יכול להתקיים יום ללא מחלוקת. הוא רואה בה חובת המציאות וזו הסיבה, מדוע נגזר עלינו לסבול סבל בל יתואר זה, של תחרות פרועה בין אשכנזים לספרדים על נפש החינוך.
ועד להיכן הגיעו פני הדברים? זה לא יאומן, שמי שמכנים את עצמם כ“גדולים” לא יקחו בחשבון, וכי לפחות בחודש אלול יכו על חטא, וישובו בתשובה שלימה, כאשר הם מפקירים את נפש החינוך החרדי. הם אינם לוקחים בחשבון את התוצאות השליליות של מעשיהם על כלל הציבור החרדי, ובעיקר על החינוך. הדור הצעיר גודל, על מושגי מחלוקת, שיהפכו להיות קדושים ומחוייבים. כל מי שלמד את אורחות החיים החרדיים, יודע כי ההיסטוריה מכתיבה מציאות. גם היום לומדים כל מיני דברים שנעשו בעבר, כשבחלקם, הדברים לא נעשו מתוך כוונות טובות וטהורות, אך הפכו להיות מנהגים וסדרים בכל מיני קבוצות בציבור.
הרב שך במעשיו גורם למעשה בכיה לדורות. הוא גורם שכל פרט ירשם, ויהיו אשר ילמדו ויצדיקו את סוגי המחלוקת, ואף יקדשו אותה. וכאן מונח החורבן הגדול, שהרב שך יוצר עתה מחלוקות לדורות, כזו אשר תהרוס את העתיד, ותגרום לחורבנה של היהדות החרדית.
במשך דורות, הקריבו עצמם גדולי ומנהיגי אמת למען השלום. הם ויתרו על חלקם, והכל למען שלום על ישראל. הם רצו לראות “אחדות” אמיתית, כזו אשר תקרב את הציבור זה לזה, ותניב פירות חיוביות בכל התחומים.
והנה, בימינו אלה, מה עלה לנו? אשר במקום מי שמכונה “גדול” יעשה למען השלום והאחדות, ויעצור בעד המחלוקת, הוא זה היוצר אותה בכל מיני תחבולות, וגורם לחורבן והרס, אשר רק רחמי שמים יוכלו להציל את הציבור מכוונות זדון אלו.
