איך שיחק הרב שך בשבועיים של טרם סגירת הרשימות ולאיזה שפלות מדהימה הגיע ה“גדול” הליטאי מבני ברק
לולא היו חוששים היום מן המציאות הטרוריסטית, ולא היו מפחדים ממה שיעשו להם לאחר שיאמרו זאת. היו רוב רובם של היהודים החרדים, אלו אשר עמדו מן הצד זועקים ואומרים, כי אם זו “גדלות” אוי לנו מ“גדול” שכזה. המשחק הזה כפי שנעשה, הינו משחק של שפלים, כנהוג אצל פוליטיקאים, ולא אצל מי אשר מכנה את עצמו “גדול”.
מזעזע לחשוב על העובדות. אלו מוכיחות לאיזו שפלות הגענו, עד כדי כך, שה“גדול” הליטאי מבני ברק, הרשה לעצמו לעשות מעשים אשר לא ייעשו, לשחק במשחקי שקרים והונאה, ולעבוד יחד עם אחרים, ולהציע להם “לשקר ולהונות”, וככה העבירו את מה שרצו, אם כי לא בהצלחה מרובה.
וטוב שלא הצליחו. כי לו היו מצליחים, היה זה הסוף של האמת בדורנו. מתברר היה, כי השקר הוא המוביל והמנצח. בסופו של דבר הסתדרו הדברים כפי שיכלו לעשותם מראש, ולמנוע בכך חילול ה’, שנאת ישראל, וכל מה שכרוך היה בשיחות שבין הליטאים לאגודת ישראל. לו היה הרב שך “גדול” באמת, הוא היה מכריע מראש, כי הרב יצחק פרץ הוא הראשון ברשימה הליטאית, ומונע מעצמו, ובעיקר מן הציבור, את המחזה המביש והנורא שנאלצו לעבור אותו בשבועות האחרונים.
ובוא וראו מה קרה שבוע לפני סגירת הרשימות. הרב שך קורא להרב פרץ, וזה לאחר שיחה ארוכה עמו, יוצא ומודיע כי הוא פורש מן החיים הפוליטיים. על סמך הודעה זו, שיגע הרב שך את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שנאלצה לשנות את הכרעתה. זו שוב פתחה את הפתח ל“שלום” וחידשו את הדיון על סמך שהיו בטוחים, שהענין עם הרב פרץ הסתיים.
והנה, הענינים זזים קדימה, וכאשר מתקרבים יומיים לסגירת הרשימות, ושוב הרב פרץ מתמודד. הוא מודיע כי יש עליו לחצים, ולא נשמע בכלל כי הרב שך לוחץ עליו לפרוש. ההיפך, הוא משתף פעולה עמו. וכאן נשאלת השאלה, איך הרב שך יסביר את מה שקרה. ממה נפשך, אם הוא פתר את הבעיה, ועל סמך זה יושבים, איך זה שהוא מאפשר להרב פרץ שוב לצאת לרחוב ולהתמודד. אם הרב שך היה “גדול” הדבר הראשון שחייב היה לעשות, לקרוא להרב פרץ, ולהזהיר אותו כי הוא עושה בניגוד ל“דעת תורה”. והנה לא רק שהוא לא עשה זאת, הוא אף מרוצה ממה שהרב פרץ עשה, שככל הנראה נעשה בעצה אחת עם הרב שך.
הרב שך צריך היה לקחת בחשבון את הצד הציבורי במה שקורה. כאשר הציבור רואה דבר שכזה, הענין נראה מאוד לא יפה ולא טוב. ובשל מראית עין בלבד, ובכדי להסיר לעז, חייב היה הרב שך להביע את דעתו בענין, ושיידעו כי הרב פרץ עושה בניגוד לסיכום שהיה ביניהם, וכי הוא פוגע בו.
והנה, לא די בכך שהרב פרץ יוצא לרחוב “כאילו” נגד הרב שך, והוא עוד נותן לו פרס על כך. במקום שיעניש אותו על התנהגות שהיא בניגוד ל“דעת תורה”, הוא משבץ אותו במקום הראשון ברשימה הליטאית. ההגיון אומר, כי מי שעושה בניגוד לדעתו של הרב שך, אינו יכול להיות ראשון ברשימה. ואם הרב שך מינה אותו לראשון, פירושם של דברים, כי מה שעשה הרב פרץ, היה בעצה אחת עם הרב שך.
ואכן, זו היתה ה“דעת תורה”, לשקר, להונות את הציבור, לספר כאילו הוא פורש מן החיים הפוליטיים. כך יצליחו לסובב את הענין לכיוון הרצוי לליטאים. האגודאים יאמינו כי המכשול הזה לא קיים עוד. ומאוחר יותר, כאשר ישאר בסך הכל ימים בודדים, ייצא שוב לרחוב, ויודיע כי הוא חוזר.
מה שחמור בענין, הוא שהרב שך יכל לפתור את הבעיה הרבה קודם. אם הוא היה איש אמת, ו“גדול” אמיתי. הוא היה מכנס את אנשיו ואומר להם במפורש, כי הוא קבע כי הרב פרץ הוא ראשון, ומונע מן הציבור מחלוקת, מזרז את המו”מ בין אגודת ישראל לליטאים, ויחד עם זאת מונע שם רע מן הציבור החרדי. מה שאירע בעקבות מה שעשה הרב שך, וכל המשחק שנערך מסביב להרב פרץ ואחרים במפלגת העץ, ובעיקר מהתנהגותו של הרב שך בעצמו, ששיקר את הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, זו גרמה לציבור החרדי נזק בל ישוער.
אם הרב שך היה קובע מראש כי הרב פרץ הוא ראשון, הוא לא היה צריך לשקר את הרב אלתר. אך, הרב שך רצה להונות את כל מי שיכל. הוא שיחק את המשחק עם ש”ס, קיוה אולי שיילך לו שם, לאחר מכן שיחק את המשחק עם אגודת ישראל, וקיוה כי דרכו של הרב פרץ, יוכל לקבל יותר מאגודת ישראל, ועל סמך זה, שיקר ולא דיבר נכונה.
ומעל הכל, תכנן יחד עם הרב פרץ את המהלך הזה, וגרם שתדמית הציבור החרדי, ובעיקר תדמיתו שלו, תיפגע בצורה חמורה ביותר.
למעשה, אם תדמיתו האישית בלבד היתה נפגעת, יתכן, וכלל לא היה כותב שורות אלו. אבל, קורה משהו חמור אחר שחייבים לקחת בחשבון. הרב שך נחשב אצל ליטאים צעירים רבים “גדול”, לומדים ממעשיו, ואלו הופכים להיות תורה. וכפי שאמר לנו אברך ליטאי צעיר שהתעניין בכל פרט, בנימוק כי “תורה היא וללמוד אני צריך”, וכאשר מסבירים לו, כי מדובר בשקר והונאה, הוא משיב, כי אם הרב שך מבין כך, אז זו תורה.
הגיעו הדברים לאבסורד של ממש, שהרב שך ייצא נגד התורה, יעשה בניגוד לתרי”ג מצוות, והאברכים הליטאים יזעקו “תורה היא וללמוד אני צריך”. וכאן אולי יסבירו לי, מה ההבדל בינם לבין מי שעשו לעצמם תורה אחרת. מי שמשקר בשיטה, גורם להונאה ועושה מעשים דומים אחרים שעשה אותם הרב שך, עושה בניגוד לתורת משה.
בעבר, היו לליטאים טענות נגד החסידים, על שנהגו במנהגים שונים, וטענו כי זו סותרת את ההלכה, למרות שהיה להם על מי לסמוך בענין. עתה, הרב שך עושה מעשים, שאין על מי לסמוך. לשקר ולהונות, לעשות מה שהוא עשה בחודש האחרון, אלו מעשים אשר לא ייעשו. ועל כך הזעקה.
ידוע וברור, כי פוליטיקאים עושים מעשים שהם בניגוד לתורה והלכה. אבל יודעים לפחות כי הם פוליטיקאים, ואין ללמוד ממעשיהם. ההיפך, ישנם כאלו הרוצים לדעת מה עשו הפוליטיקאים. בכדי לדעת מה אסור לעשות. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו ב“גדול” כאשר הענין הוא לכאורה הפוך, זה חמור מאוד.
ובכך עדיין לא נגמר הענין. הרב שך הבטיח להגאון רבי פנחס מנחם אלתר מכתב אשר בו יצוה להצביע אך ורק בעד הרשימה המאוחדת, והוא לא נתן זאת. וזה לא הדבר היחיד שהוא לא קיים. בינתיים כל מה שהבטיח קודם לכן, הוא לא קיים.
עובדה היא, שכל מה שסוכם עם הרב שך בחדשיים האחרונים, מיד לאחר מכן הרב שך הפר את הדברים ובגסות. גם הגישה הזו, של שינוי הדעת כל כמה שעות, אינה מוכיחה על יציבות. ו“גדול” שאינו יציב, מוביל למצבים כפי שהרב שך מוביל את הציבור, למעשים שבעבר לא היו מקובלים בציבור החרדי.
מה שחמור במעשיו של הרב שך, זו הלגיטימציה, וההכשר שהוא נותן למעשי פוליטיקאים, מה שהיה בעבר גס ומכוער, הפך להיות הסטייל של ה “בני תורה” הליטאים, וכאן החורבן הגדול.
הרב שך אישית השפיל את עצמו בהתנהגות האיומה. אם אי אפשר להאמין ל“גדול”, אז למי רוצה הרב שך שיאמינו. הרב אלתר הצטער צער רב, שהוא לא רשם וציוה עליו לחתום בכתב ידו, בכדי שלא יוכל להתכחש לו. הוא קיוה, כי בכל זאת הרב שך “גדול” ולא יעיז בגלוי להפר בצורה חמורה שכזו הסכם שנעשה. עתה, התברר לציבור כולו, כי אין ערך להתחייבותו של “גדול” וכי אף עמו זקוקים לכתב וחתימה בכדי שלא יוכל להתכחש להתחייבויותיו.
כמה משפיל הוא לראות את הרב שך משחק משחק מכוער, שאינו מתאים אפילו לשפל הפוליטקאים. ומה שחמור בהרבה, במה הוא עסק ועוסק. האם ישב הרב שך ותבע עקרונות, נושאים שיש בהם בכדי לפתח את היהדות החרדית, ולהבטיח את פיתוחן של מוסדות התורה? בהחלט לא. הרב שך תבע כסאות לאנשיו, ותמורת הכסאות הוא היה מוכן לוותר על הכל.
מה שמפחיד, שכאשר ישבו מולו גדולי התורה מאגודת ישראל, ובקשו לדבר עמו על “שלום” ועל החזרת ה“אחדות” בציבור החרדי, הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא רצה אך ורק רשימה מאוחדת. ולא מפני שהוא רוצה “אחדות”, אלא מפני שנוצר מצב, שהמפלגה הליטאית אינה יכולה להתמודד לבדה. העלו את “אחוז החסימה” ואין לליטאים סיכוי להשיג עוד עשרת אלפים קולות על פני אלו שקבלו בעבר.
נתאר לעצמנו שהיה סיכוי כזה להרב שך, הוא היה רץ יחד עם אגודת ישראל. הסיבה מדוע הוא לא רץ ברשימה עצמאית בראשותו של הרב פרץ, נבעה מן האיום של ש”ס, ומניתוק היחסים שבין שני המפלגות. מצב שכזה, היה יוצר עימות חריף ביותר עם ש”ס, וזה מנע מהרב שך רשימה אחרת.
לכן, כאשר יושבים ומשחזרים את השיחות כפי שהתנהלו, מה תבע הרב שך ומה ביקש, ובעיקר כיצד עשה זאת, באיזו שפלות איומה, זו מחרידה ומזעזעת. זו הוכיחה שוב, עד כמה יתומה היהדות החרדית, כאשר הוא ה“גדול” שלה.
בעבר, הכרנו גדולים. שלמען השלום הקריבו קרבנות. גם אם השיטות היו מנוגדות עשו הכל למעט המחלוקת בציבור. וההיפך, ויתרו כמה שרק אפשר. ולכן אלו הלכו לקראת אלו. אבל, הרב שך משך ומשך, ולולא היו ביום שלישי בחצות נועלים את הרשימות, הרב שך לא היה גומר עם הענין, ומנסה לסחוט עוד ועוד, למרות ההשפלה הנוראה שהוא משפיל בכך את היהדות החרדית.
ומה שכואב מעל לכל, בואו וראו כיצד העתונות החילונית שמחה ולועגת ליהדות החרדית. מי שקרה את מאמרי המערכת של העיתונות החילונית בשבוע שעבר, התמלא בושה, שזו תדמיתה של היהדות החרדית. הגיעו הדברים לכדי בזיון איום, שנגרם אך ורק בשל התנהגותו של הרב שך בענין הרשימה המאוחדת.
מה שמצער וכואב בכל הענין, כי הרב שך יכל את כל המשחק הזה להעביר בכבוד ובמניעת מחלוקת. אם לפני חדשיים היה מודיע כי הרב יצחק פרץ הוא השני ברשימה המאוחדת, הוא היה מונע מכל הציבור מבוכה, ופחות מכשיל את היהדות החרדית המאבדת את היחודיות שלה. ובניגוד לעבר שהחרדים היו יחודיים בכיון החיובי, הם הפכו יחודיים בכיוון השלילי.
וזה מה שה“גדול” הליטאי העניק ומעניק לציבור החרדי. הציבור נאלץ לסבול משפלות איומה המתבטאת בצורה שלא היה כמותה בהיסטוריה החרדית.
לולא היו חוששים היום מן המציאות הטרוריסטית, ולא היו מפחדים ממה שיעשו להם לאחר שיאמרו זאת. היו רוב רובם של היהודים החרדים, אלו אשר עמדו מן הצד זועקים ואומרים, כי אם זו “גדלות” אוי לנו מ“גדול” שכזה. המשחק הזה כפי שנעשה, הינו משחק של שפלים, כנהוג אצל פוליטיקאים, ולא אצל מי אשר מכנה את עצמו “גדול”.
מזעזע לחשוב על העובדות. אלו מוכיחות לאיזו שפלות הגענו, עד כדי כך, שה“גדול” הליטאי מבני ברק, הרשה לעצמו לעשות מעשים אשר לא ייעשו, לשחק במשחקי שקרים והונאה, ולעבוד יחד עם אחרים, ולהציע להם “לשקר ולהונות”, וככה העבירו את מה שרצו, אם כי לא בהצלחה מרובה.
וטוב שלא הצליחו. כי לו היו מצליחים, היה זה הסוף של האמת בדורנו. מתברר היה, כי השקר הוא המוביל והמנצח. בסופו של דבר הסתדרו הדברים כפי שיכלו לעשותם מראש, ולמנוע בכך חילול ה’, שנאת ישראל, וכל מה שכרוך היה בשיחות שבין הליטאים לאגודת ישראל. לו היה הרב שך “גדול” באמת, הוא היה מכריע מראש, כי הרב יצחק פרץ הוא הראשון ברשימה הליטאית, ומונע מעצמו, ובעיקר מן הציבור, את המחזה המביש והנורא שנאלצו לעבור אותו בשבועות האחרונים.
ובוא וראו מה קרה שבוע לפני סגירת הרשימות. הרב שך קורא להרב פרץ, וזה לאחר שיחה ארוכה עמו, יוצא ומודיע כי הוא פורש מן החיים הפוליטיים. על סמך הודעה זו, שיגע הרב שך את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שנאלצה לשנות את הכרעתה. זו שוב פתחה את הפתח ל“שלום” וחידשו את הדיון על סמך שהיו בטוחים, שהענין עם הרב פרץ הסתיים.
והנה, הענינים זזים קדימה, וכאשר מתקרבים יומיים לסגירת הרשימות, ושוב הרב פרץ מתמודד. הוא מודיע כי יש עליו לחצים, ולא נשמע בכלל כי הרב שך לוחץ עליו לפרוש. ההיפך, הוא משתף פעולה עמו. וכאן נשאלת השאלה, איך הרב שך יסביר את מה שקרה. ממה נפשך, אם הוא פתר את הבעיה, ועל סמך זה יושבים, איך זה שהוא מאפשר להרב פרץ שוב לצאת לרחוב ולהתמודד. אם הרב שך היה “גדול” הדבר הראשון שחייב היה לעשות, לקרוא להרב פרץ, ולהזהיר אותו כי הוא עושה בניגוד ל“דעת תורה”. והנה לא רק שהוא לא עשה זאת, הוא אף מרוצה ממה שהרב פרץ עשה, שככל הנראה נעשה בעצה אחת עם הרב שך.
הרב שך צריך היה לקחת בחשבון את הצד הציבורי במה שקורה. כאשר הציבור רואה דבר שכזה, הענין נראה מאוד לא יפה ולא טוב. ובשל מראית עין בלבד, ובכדי להסיר לעז, חייב היה הרב שך להביע את דעתו בענין, ושיידעו כי הרב פרץ עושה בניגוד לסיכום שהיה ביניהם, וכי הוא פוגע בו.
והנה, לא די בכך שהרב פרץ יוצא לרחוב “כאילו” נגד הרב שך, והוא עוד נותן לו פרס על כך. במקום שיעניש אותו על התנהגות שהיא בניגוד ל“דעת תורה”, הוא משבץ אותו במקום הראשון ברשימה הליטאית. ההגיון אומר, כי מי שעושה בניגוד לדעתו של הרב שך, אינו יכול להיות ראשון ברשימה. ואם הרב שך מינה אותו לראשון, פירושם של דברים, כי מה שעשה הרב פרץ, היה בעצה אחת עם הרב שך.
ואכן, זו היתה ה“דעת תורה”, לשקר, להונות את הציבור, לספר כאילו הוא פורש מן החיים הפוליטיים. כך יצליחו לסובב את הענין לכיוון הרצוי לליטאים. האגודאים יאמינו כי המכשול הזה לא קיים עוד. ומאוחר יותר, כאשר ישאר בסך הכל ימים בודדים, ייצא שוב לרחוב, ויודיע כי הוא חוזר.
מה שחמור בענין, הוא שהרב שך יכל לפתור את הבעיה הרבה קודם. אם הוא היה איש אמת, ו“גדול” אמיתי. הוא היה מכנס את אנשיו ואומר להם במפורש, כי הוא קבע כי הרב פרץ הוא ראשון, ומונע מן הציבור מחלוקת, מזרז את המו”מ בין אגודת ישראל לליטאים, ויחד עם זאת מונע שם רע מן הציבור החרדי. מה שאירע בעקבות מה שעשה הרב שך, וכל המשחק שנערך מסביב להרב פרץ ואחרים במפלגת העץ, ובעיקר מהתנהגותו של הרב שך בעצמו, ששיקר את הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, זו גרמה לציבור החרדי נזק בל ישוער.
אם הרב שך היה קובע מראש כי הרב פרץ הוא ראשון, הוא לא היה צריך לשקר את הרב אלתר. אך, הרב שך רצה להונות את כל מי שיכל. הוא שיחק את המשחק עם ש”ס, קיוה אולי שיילך לו שם, לאחר מכן שיחק את המשחק עם אגודת ישראל, וקיוה כי דרכו של הרב פרץ, יוכל לקבל יותר מאגודת ישראל, ועל סמך זה, שיקר ולא דיבר נכונה.
ומעל הכל, תכנן יחד עם הרב פרץ את המהלך הזה, וגרם שתדמית הציבור החרדי, ובעיקר תדמיתו שלו, תיפגע בצורה חמורה ביותר.
למעשה, אם תדמיתו האישית בלבד היתה נפגעת, יתכן, וכלל לא היה כותב שורות אלו. אבל, קורה משהו חמור אחר שחייבים לקחת בחשבון. הרב שך נחשב אצל ליטאים צעירים רבים “גדול”, לומדים ממעשיו, ואלו הופכים להיות תורה. וכפי שאמר לנו אברך ליטאי צעיר שהתעניין בכל פרט, בנימוק כי “תורה היא וללמוד אני צריך”, וכאשר מסבירים לו, כי מדובר בשקר והונאה, הוא משיב, כי אם הרב שך מבין כך, אז זו תורה.
הגיעו הדברים לאבסורד של ממש, שהרב שך ייצא נגד התורה, יעשה בניגוד לתרי”ג מצוות, והאברכים הליטאים יזעקו “תורה היא וללמוד אני צריך”. וכאן אולי יסבירו לי, מה ההבדל בינם לבין מי שעשו לעצמם תורה אחרת. מי שמשקר בשיטה, גורם להונאה ועושה מעשים דומים אחרים שעשה אותם הרב שך, עושה בניגוד לתורת משה.
בעבר, היו לליטאים טענות נגד החסידים, על שנהגו במנהגים שונים, וטענו כי זו סותרת את ההלכה, למרות שהיה להם על מי לסמוך בענין. עתה, הרב שך עושה מעשים, שאין על מי לסמוך. לשקר ולהונות, לעשות מה שהוא עשה בחודש האחרון, אלו מעשים אשר לא ייעשו. ועל כך הזעקה.
ידוע וברור, כי פוליטיקאים עושים מעשים שהם בניגוד לתורה והלכה. אבל יודעים לפחות כי הם פוליטיקאים, ואין ללמוד ממעשיהם. ההיפך, ישנם כאלו הרוצים לדעת מה עשו הפוליטיקאים. בכדי לדעת מה אסור לעשות. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו ב“גדול” כאשר הענין הוא לכאורה הפוך, זה חמור מאוד.
ובכך עדיין לא נגמר הענין. הרב שך הבטיח להגאון רבי פנחס מנחם אלתר מכתב אשר בו יצוה להצביע אך ורק בעד הרשימה המאוחדת, והוא לא נתן זאת. וזה לא הדבר היחיד שהוא לא קיים. בינתיים כל מה שהבטיח קודם לכן, הוא לא קיים.
עובדה היא, שכל מה שסוכם עם הרב שך בחדשיים האחרונים, מיד לאחר מכן הרב שך הפר את הדברים ובגסות. גם הגישה הזו, של שינוי הדעת כל כמה שעות, אינה מוכיחה על יציבות. ו“גדול” שאינו יציב, מוביל למצבים כפי שהרב שך מוביל את הציבור, למעשים שבעבר לא היו מקובלים בציבור החרדי.
מה שחמור במעשיו של הרב שך, זו הלגיטימציה, וההכשר שהוא נותן למעשי פוליטיקאים, מה שהיה בעבר גס ומכוער, הפך להיות הסטייל של ה “בני תורה” הליטאים, וכאן החורבן הגדול.
הרב שך אישית השפיל את עצמו בהתנהגות האיומה. אם אי אפשר להאמין ל“גדול”, אז למי רוצה הרב שך שיאמינו. הרב אלתר הצטער צער רב, שהוא לא רשם וציוה עליו לחתום בכתב ידו, בכדי שלא יוכל להתכחש לו. הוא קיוה, כי בכל זאת הרב שך “גדול” ולא יעיז בגלוי להפר בצורה חמורה שכזו הסכם שנעשה. עתה, התברר לציבור כולו, כי אין ערך להתחייבותו של “גדול” וכי אף עמו זקוקים לכתב וחתימה בכדי שלא יוכל להתכחש להתחייבויותיו.
כמה משפיל הוא לראות את הרב שך משחק משחק מכוער, שאינו מתאים אפילו לשפל הפוליטקאים. ומה שחמור בהרבה, במה הוא עסק ועוסק. האם ישב הרב שך ותבע עקרונות, נושאים שיש בהם בכדי לפתח את היהדות החרדית, ולהבטיח את פיתוחן של מוסדות התורה? בהחלט לא. הרב שך תבע כסאות לאנשיו, ותמורת הכסאות הוא היה מוכן לוותר על הכל.
מה שמפחיד, שכאשר ישבו מולו גדולי התורה מאגודת ישראל, ובקשו לדבר עמו על “שלום” ועל החזרת ה“אחדות” בציבור החרדי, הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא רצה אך ורק רשימה מאוחדת. ולא מפני שהוא רוצה “אחדות”, אלא מפני שנוצר מצב, שהמפלגה הליטאית אינה יכולה להתמודד לבדה. העלו את “אחוז החסימה” ואין לליטאים סיכוי להשיג עוד עשרת אלפים קולות על פני אלו שקבלו בעבר.
נתאר לעצמנו שהיה סיכוי כזה להרב שך, הוא היה רץ יחד עם אגודת ישראל. הסיבה מדוע הוא לא רץ ברשימה עצמאית בראשותו של הרב פרץ, נבעה מן האיום של ש”ס, ומניתוק היחסים שבין שני המפלגות. מצב שכזה, היה יוצר עימות חריף ביותר עם ש”ס, וזה מנע מהרב שך רשימה אחרת.
לכן, כאשר יושבים ומשחזרים את השיחות כפי שהתנהלו, מה תבע הרב שך ומה ביקש, ובעיקר כיצד עשה זאת, באיזו שפלות איומה, זו מחרידה ומזעזעת. זו הוכיחה שוב, עד כמה יתומה היהדות החרדית, כאשר הוא ה“גדול” שלה.
בעבר, הכרנו גדולים. שלמען השלום הקריבו קרבנות. גם אם השיטות היו מנוגדות עשו הכל למעט המחלוקת בציבור. וההיפך, ויתרו כמה שרק אפשר. ולכן אלו הלכו לקראת אלו. אבל, הרב שך משך ומשך, ולולא היו ביום שלישי בחצות נועלים את הרשימות, הרב שך לא היה גומר עם הענין, ומנסה לסחוט עוד ועוד, למרות ההשפלה הנוראה שהוא משפיל בכך את היהדות החרדית.
ומה שכואב מעל לכל, בואו וראו כיצד העתונות החילונית שמחה ולועגת ליהדות החרדית. מי שקרה את מאמרי המערכת של העיתונות החילונית בשבוע שעבר, התמלא בושה, שזו תדמיתה של היהדות החרדית. הגיעו הדברים לכדי בזיון איום, שנגרם אך ורק בשל התנהגותו של הרב שך בענין הרשימה המאוחדת.
מה שמצער וכואב בכל הענין, כי הרב שך יכל את כל המשחק הזה להעביר בכבוד ובמניעת מחלוקת. אם לפני חדשיים היה מודיע כי הרב יצחק פרץ הוא השני ברשימה המאוחדת, הוא היה מונע מכל הציבור מבוכה, ופחות מכשיל את היהדות החרדית המאבדת את היחודיות שלה. ובניגוד לעבר שהחרדים היו יחודיים בכיון החיובי, הם הפכו יחודיים בכיוון השלילי.
וזה מה שה“גדול” הליטאי העניק ומעניק לציבור החרדי. הציבור נאלץ לסבול משפלות איומה המתבטאת בצורה שלא היה כמותה בהיסטוריה החרדית.
