מי גרם לכישלון, ומדוע לא נרתמו תלמידי הרב שך לבחירות אלו כפי שנרתמו לבחירות הקודמות, למרות הוראתו לעשות כך?
בימים אלה קיים ויכוח בין גורמים חרדים אשכנזים, על מי שגרם לכישלון, ומודים בכמה עובדות, אם כי בקול ענות חלושה. הציבור הליטאי למרות שהוא יודע כי הרב שך הזיק לתוצאות הבחירות בדבריו על הספרדים, נאלצים לבלוע את הגלולה המרה, ולמעט לעסוק בה, מפני שזו אינה מוסיפה להם כבוד.
אבל, היו עוד כמה מרכיבים חשובים בכשלון הגדול, אשר אותם יש ללמוד, ודוקא עתה לאחר שהמספרים ברורים, וכאלו שאי אפשר להכחישם. היום ברור, כי הוראתו של הרב שך לציבור החרדי, אין לה את הערך שהיה לה בעבר, ומה שבטוח, שזו כלל לא היתה קודם חזקה מספיק כפי שזו היתה שלוש וחצי שנים קודם לכן.
עובדה היא, שכאשר הרב שך לפני שלוש וחצי שנים הורה לציבור שלו להירתם לעבודת הבחירות, מצאנו כאלו אשר נסעו מחו”ל לישראל, ובחורי ישיבה שסגרו את הגמרא למשך חודש שלם ועמלו להשיג קולות. לעומת זאת, במערכת הבחירורת הנוכחית, למרות שהרב שך רוצה כי הרשימה תצליח, לא ראינו את אותם הבחורים ואברכי הכוללים שיסגרו את הגמרות ויילכו לסייע במערכת הבחירות. ההיפך, חלקם הגדול לא סייעו כלל, ומעטים היו שבערב הבחירות וביום הבחירות נרתמו לעבודה.
נשאלת השאלה, מה קרה בין אז להיום. מדוע לפני שלש וחצי שנים, היתה הוראת הרב שך הוראה שחייבים היו למלאותה. ואילו עתה, זלזלו בה, והתייחסו אליה ברגיעה, וכלל לא כפי שצריך להתייחס להוראת גדולי תורה.
עוד ראינו, כי הציבור בכללותו, לא התלהב כל כך מהוראתיו של הרב שך. ומה לנו יותר מאשר אותן הקלפיות, אשר בעבר היו שם למפלגה הליטאית קולות רבים, ואילו עתה בקושי מצאנו שם קולות. מה קרה לציבור הזה? ואין הכוונה כאן לסקטור הערבי, שהפעם החליפו את תמיכתם לש”ס, אלא בסקטור החרדי, שבשכונות ובאיזורים אשר בעבר היו לליטאים קולות רבים, לא מצאנו כי הפעם יתמכו ברשימת “יהדות התורה”.
מה שברור, כי הפעם היה היחס להרב שך שונה בתכלית, ובכלל לא דומה ללפני שלש וחצי שנים. והשאלה הנשאלת היא, מדוע? מה ההבדל בין אז להיום, עד כדי כך, שאף בקרובים ביותר להרב שך, לא מצאנו עוד את ההתלהבות של העבר.
כאן מצאנו משהו נוסף, המוכיח מה ההבדל בין הרב שך לאדמורי”ם חסידיים. אשר פרט לבעלזא שלהם היה ענין של “מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול”, וממילא מה שעשו היה דוקא בכדי לכבד את האדמו”ר. הרי בכל יתר החסידויות, למרות שהיה להם לב מלא על הנציגות, הם תמכו ברשימה. ומי לנו יותר מחסידי גור, שחלקם הגדול לא אהב את מוניא שפירא. יש להם הרבה טענות עליו, ואין זה סוד כיצד הגיבו כאשר נודע להם, כי הוא זה אשר יתפוס את מקומו של הרב פלדמן. אבל, כאשר היתה הוראה לתמוך ולהצביע בעד רשימת “יהדות התורה”, למרות הלב הכבד שלהם על מוניא שפירא, הם התיצבו כולם כאחד לעבודה, הם עשו ככל שבכיכולתם, על מנת שהרשימה תצליח.
אותו דבר מצאנו גם אצל אחרים. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו בציבור הליטאי, מצאנו משהו אחר לגמרי. זכור היה, כי הרב שך אינו מתלהב מאברהם רביץ, ועד כדי כך, שרצה כי יילך הביתה, ורביץ “איים” על הרב שך בהתקף לב, ושיקרו אותו כי הרב אלישיב תובע כי יציבו אותו ברשימה, דבר שהתברר מאוחר יותר בשיחה של הרב אלישיב עם הרב שך, כי רימו את הרב שך. במצב שכזה, היו רבים מן הליטאים, שלא מצאו עוד ענין לסייע לרשימה. להכניס את אברהם רביץ לכנסת, לא היה להם כל כך ענין, ולא חשו את הצורך למסור את נפשם לרשימה.
אבל, בניגוד לליטאים ו“הלמדנים” שבהם, שבנושאים שכאלו עושים “לומדות” נושאים ונותנים, ומכריעים, כי דוקא אי הציות זו המשרתת את המטרה, ישנם גם אחרים, כאלו שלכאורה, היו צריכים למלאות את צו רבם. ובכל זאת, אלו לא עשו את מה שהורו להם, ועובדה היא, כי לא ראו אותם מתייצבים במטה הבחירות לסייע לרשימה, קרה הפעם משהו שהיה שונה ממה שהיה לפני שלש וחצי שנים.
וההסבר לכך הוא, מפני שקרה לציבור הזה משהו. רבים מאוד מאנשיו של הרב שך, הגיעו למסקנה, כי הרב שך בעצמו, אינו פיו ולבו שוים. הוא מסוגל להדגיש משהו ולהתכוון אחרת. ועד כדי כך, שהוא מסוגל לאכזב רבים וטובים, ולעשות דברים שהם בסתירה מוחלטת, ולכן איבדו את הרגש שלהם אליו, ומתייחסים להוראותיו, כאל הוראות “פוליטיקאי”, וזו גרמה, שלא התלהבו.
ומה לנו יותר מאשר רבים מן הספרדים ה“בני תורה” בבני ברק, שהחליטו להעדיף את ש”ס, בטענה, כי הרב שך למעשה רצה אחרת. עובדה היא, שתחילה נתן את הסכמתו לתמוך בש”ס, וחילק בין האשכנזים לספרדים. אבל חזר בו, לאחר שבאגודת ישראל באו בטענות, כי הרב שך מיפר את ההסכם שהיה לו עימם. ואכן, היתה זו ההפרדה המי יודע כמה. כך קרה עם הרב פרץ, כשהודיע כי ירוץ בנפרד, ואז נאלץ הגאון רבי פנחס מנחם אלתר להודיע בישיבת הנהלת אגו”י, כי הרב שך רימה אותו, הוא הבטיח לו כי לא תהיה רשימה שכזו, ועתה מתברר כי אינו עומד בדיבורו. במיוחד בענין החתימה, שהרב שך הבטיח כי יחייב את הכל להצביע למען “יהדות התורה”, ועשה בניגוד להסכם.
מה שהשיגו מהרב שך, היה רק לאחר שלחצו ותבעו את קיומם של ההסכמים. וגם כאן הוא לא קיים לגמרי, ועשה דברים, שאין נוהגים כך כאשר הולכים יחדיו. ולכן, כאשר הרב פרץ שמע מהרב שך כי יש לכבד הסכמים, הוא רצה להציג להרב שך שורה ארוכה של הסכמים, שמי אשר לא כיבד אותם היה זה הרב שך ולא אף אחד אחר.
אבל, השאלה המעסיקה אותנו כאן, מה גרם לכך, שהציבור הליטאי הפעם לא ראה בהוראותיו הוראה מחייבת, ומדוע לא נהגו כפי שנהגו שלש וחצי שנים קודם לכן. ושוב ראינו הבדל ענק בין אלו לאלו, החסידים התייצבו לעבודה, ועשו הכל כפי שעשו שלש וחצי שנים קודם לכן, ואילו הליטאים היו קרים לענין, וכלל לא התרגשו מהוראותיו של הרב שך.
הסיבה לכך, מפני שהיום אין עוד מתייחסים להוראות של הרב שך, כפי שהתייחסו אליהם בעבר. היום יודעים, כי מה שהרב שך אומר, הוא אינו מתכוון לכך. ומה לנו יותר מן ההתקפה שלו על הספרדים, שהוא בעצמו טען ואמר, כי לא הבינו אותו, וכי מה שאמר לא התכוון לה.
וכאן נשאלת השאלה, אם מה שהוא אומר אינו מתכוון לה, מדוע שבכלל ישמעו לדבריו, אולי הוא אינו מתכוון למה שאמר?
האמת היא, שהוא כלל לא התכוון לסייע ל“יהדות התורה”, כל הסיבה מדוע הופיע ברשימה מאוחדת, היתה אך ורק מפני שחשב על עצמו. הוא ידע כי הם לבדם לא יעברו את “אחוז החסימה” וזו כל הסיבה לרשימה המאוחדת. ממילא התייחסו לרשימה בצורה שכזו, ולא כפי שהתייחסו אליה שלש וחצי שנים קודם.
הרב שך הוכיח שוב, כי הנושא ששמו בחירות, הוא כזה שניתן לשחק עמו. זו הופכת מחוייבת המציאות, כאשר היא פוליטית ומשרתת את מטרותיו. ברגע שאינן כאלה, אין עוד ענין בהם כפי שהיה להם לפני שלש וחצי שנים.
הוברר שוב, כי הרב שך הוא איש מחלוקת. וכאשר הוא פועל בכיוון זה הוא מצליח לגייס לצידו את אנשיו. ברגע שהוא משחק את ה“אחדות”, לא רק שאינו מסוגל לגייס את ההמונים, אף אנשיו קרוביו אינם נרתמים לענין.
אבל, קרה עוד משהו שחשוב מאוד שנזכור ונדע. כי הפעם לא חשו הליטאים כי הם צריכים לעשות את מה שעשו בעבר, מפני שידעו כי מה שהרב שך אומר אין זה כך. ועובדה היא, שבעבר דיבר הרב שך על החובה הגדולה שתהיה נציגות חרדית בכנסת, ובלעדיה עומדים בסכנה איומה. והנה, התמודדו בבחירות לכנסת, וידעו כי כל קול יכול להציל מנדט, ובכל זאת, הציבור הליטאי לא מסר את נפשו לענין, למרות דבריו של הרב שך.
הסיבה לכך, כי ידעו שמה שהרב שך אומר, אין זה אומר מפני שזה כך, אלא מפני שפוליטית זו משתלמת לו לומר, וכי צריכים ללמוד את הדברים בצורה שונה. הרב שך אומר מה שאומר, כי פוליטית הוא חייב לומר כך, ואילו הם נוהגים אחרת, ואינם מתייחסים אל הדברים, כאל מוצא פיו של גדול בתורה, שהוראותיו מחייבות.
בניגוד לחכמים, שדבריהם כמסמרות, וכשהם מורים הוראה זו כתורה מסיני, ולכן כאשר אדמו”רי החסידים מתייצבים בערב בחירות ומורים הוראה, נמצא את כולם מתייצבים למערכה. אצל הרב שך הדברים שונים בתכלית. מסוגלים היום לשמוע כך ומחר אחרת. וזה בעצם מה שהפתיע את הרב פרץ. הוא לחם למען הרב שך, העלה את עצמו על המוקד הפוליטי למען האינטרס של הרב שך. לכן הוא קיוה להגינות. והנה, לא רק שלא זכה להגינות, הרב שך תובע ממנו דבר, שהוא לא תובע מעצמו.
מי שגרם לכישלון, הוא מי שגרם לזיגזגים, ומי שהפקיר את אנשיו למען אינטרסים פוליטיים. אין עוד בציבור החרדי, מי שעשה כל כך הרבה זיגזגים כפי שעשה הרב שך. הוא רקד מחתונה לחתונה. מאגודת ישראל פנה לש”ס וממנה למפלגה הליטאית, וממנה שב ל“יהדות התורה” ומי יודע עוד לאן מועדות פניו. זהו יסוד הכישלון. “חכמים” הינם כאלו אשר דעתם ברורה וצלולה, ואינם רוקדים על חתונות שונות בכל פעם. במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נמצא גדולי תורה שדעתם ברורה וצלולה, ולא עשו זיגזגים, ולכן חסידיהם שומעים להם, והציבור כולו מתייחס באהדה ובכבוד להוראת המועצה. לעומת זאת, כאשר עוסקים בהרב שך, שהוכיח כי אין יציבות, וכי הכל פועל בהתאם לנטיה פוליטית, הרי אין ספק כי יתייחסו לענין בצורה כפי שהתייחסו אליה, וזו הסיבה מדוע כל כך מעטים מן הליטאים הצביעו לרשימת “יהדות התורה”.
אותו דבר נמצא גם בענין “ברכות הצדיקים”. בעבר, כאשר הצדיקים האמיתיים ברכו את הציבור, אלו הצביעו. ואילו עתה, כאשר הבטיחו להם את ברכת הרב שך, לעגו לברכות הללו, הציבור לא רצה לקלוט ברכה, המבוססת על מי שאמרותיו והוראותיו שונות, ובנויות על עקרונות פוליטיים, שאינן עולים בקנה אחד עם גישתו של גדול בתורה אמיתי, כזה אשר דבריו כמסמרות ויודע את מה שהוא רוצה מן הציבור ומן הנציגות.
הרב שך הוא הגורם לכשלון, ובגלל דבריו ומעשיו, התייחסו בזלזול להוראותיו.
בימים אלה קיים ויכוח בין גורמים חרדים אשכנזים, על מי שגרם לכישלון, ומודים בכמה עובדות, אם כי בקול ענות חלושה. הציבור הליטאי למרות שהוא יודע כי הרב שך הזיק לתוצאות הבחירות בדבריו על הספרדים, נאלצים לבלוע את הגלולה המרה, ולמעט לעסוק בה, מפני שזו אינה מוסיפה להם כבוד.
אבל, היו עוד כמה מרכיבים חשובים בכשלון הגדול, אשר אותם יש ללמוד, ודוקא עתה לאחר שהמספרים ברורים, וכאלו שאי אפשר להכחישם. היום ברור, כי הוראתו של הרב שך לציבור החרדי, אין לה את הערך שהיה לה בעבר, ומה שבטוח, שזו כלל לא היתה קודם חזקה מספיק כפי שזו היתה שלוש וחצי שנים קודם לכן.
עובדה היא, שכאשר הרב שך לפני שלוש וחצי שנים הורה לציבור שלו להירתם לעבודת הבחירות, מצאנו כאלו אשר נסעו מחו”ל לישראל, ובחורי ישיבה שסגרו את הגמרא למשך חודש שלם ועמלו להשיג קולות. לעומת זאת, במערכת הבחירורת הנוכחית, למרות שהרב שך רוצה כי הרשימה תצליח, לא ראינו את אותם הבחורים ואברכי הכוללים שיסגרו את הגמרות ויילכו לסייע במערכת הבחירות. ההיפך, חלקם הגדול לא סייעו כלל, ומעטים היו שבערב הבחירות וביום הבחירות נרתמו לעבודה.
נשאלת השאלה, מה קרה בין אז להיום. מדוע לפני שלש וחצי שנים, היתה הוראת הרב שך הוראה שחייבים היו למלאותה. ואילו עתה, זלזלו בה, והתייחסו אליה ברגיעה, וכלל לא כפי שצריך להתייחס להוראת גדולי תורה.
עוד ראינו, כי הציבור בכללותו, לא התלהב כל כך מהוראתיו של הרב שך. ומה לנו יותר מאשר אותן הקלפיות, אשר בעבר היו שם למפלגה הליטאית קולות רבים, ואילו עתה בקושי מצאנו שם קולות. מה קרה לציבור הזה? ואין הכוונה כאן לסקטור הערבי, שהפעם החליפו את תמיכתם לש”ס, אלא בסקטור החרדי, שבשכונות ובאיזורים אשר בעבר היו לליטאים קולות רבים, לא מצאנו כי הפעם יתמכו ברשימת “יהדות התורה”.
מה שברור, כי הפעם היה היחס להרב שך שונה בתכלית, ובכלל לא דומה ללפני שלש וחצי שנים. והשאלה הנשאלת היא, מדוע? מה ההבדל בין אז להיום, עד כדי כך, שאף בקרובים ביותר להרב שך, לא מצאנו עוד את ההתלהבות של העבר.
כאן מצאנו משהו נוסף, המוכיח מה ההבדל בין הרב שך לאדמורי”ם חסידיים. אשר פרט לבעלזא שלהם היה ענין של “מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול”, וממילא מה שעשו היה דוקא בכדי לכבד את האדמו”ר. הרי בכל יתר החסידויות, למרות שהיה להם לב מלא על הנציגות, הם תמכו ברשימה. ומי לנו יותר מחסידי גור, שחלקם הגדול לא אהב את מוניא שפירא. יש להם הרבה טענות עליו, ואין זה סוד כיצד הגיבו כאשר נודע להם, כי הוא זה אשר יתפוס את מקומו של הרב פלדמן. אבל, כאשר היתה הוראה לתמוך ולהצביע בעד רשימת “יהדות התורה”, למרות הלב הכבד שלהם על מוניא שפירא, הם התיצבו כולם כאחד לעבודה, הם עשו ככל שבכיכולתם, על מנת שהרשימה תצליח.
אותו דבר מצאנו גם אצל אחרים. לעומת זאת, כאשר עוסקים אנו בציבור הליטאי, מצאנו משהו אחר לגמרי. זכור היה, כי הרב שך אינו מתלהב מאברהם רביץ, ועד כדי כך, שרצה כי יילך הביתה, ורביץ “איים” על הרב שך בהתקף לב, ושיקרו אותו כי הרב אלישיב תובע כי יציבו אותו ברשימה, דבר שהתברר מאוחר יותר בשיחה של הרב אלישיב עם הרב שך, כי רימו את הרב שך. במצב שכזה, היו רבים מן הליטאים, שלא מצאו עוד ענין לסייע לרשימה. להכניס את אברהם רביץ לכנסת, לא היה להם כל כך ענין, ולא חשו את הצורך למסור את נפשם לרשימה.
אבל, בניגוד לליטאים ו“הלמדנים” שבהם, שבנושאים שכאלו עושים “לומדות” נושאים ונותנים, ומכריעים, כי דוקא אי הציות זו המשרתת את המטרה, ישנם גם אחרים, כאלו שלכאורה, היו צריכים למלאות את צו רבם. ובכל זאת, אלו לא עשו את מה שהורו להם, ועובדה היא, כי לא ראו אותם מתייצבים במטה הבחירות לסייע לרשימה, קרה הפעם משהו שהיה שונה ממה שהיה לפני שלש וחצי שנים.
וההסבר לכך הוא, מפני שקרה לציבור הזה משהו. רבים מאוד מאנשיו של הרב שך, הגיעו למסקנה, כי הרב שך בעצמו, אינו פיו ולבו שוים. הוא מסוגל להדגיש משהו ולהתכוון אחרת. ועד כדי כך, שהוא מסוגל לאכזב רבים וטובים, ולעשות דברים שהם בסתירה מוחלטת, ולכן איבדו את הרגש שלהם אליו, ומתייחסים להוראותיו, כאל הוראות “פוליטיקאי”, וזו גרמה, שלא התלהבו.
ומה לנו יותר מאשר רבים מן הספרדים ה“בני תורה” בבני ברק, שהחליטו להעדיף את ש”ס, בטענה, כי הרב שך למעשה רצה אחרת. עובדה היא, שתחילה נתן את הסכמתו לתמוך בש”ס, וחילק בין האשכנזים לספרדים. אבל חזר בו, לאחר שבאגודת ישראל באו בטענות, כי הרב שך מיפר את ההסכם שהיה לו עימם. ואכן, היתה זו ההפרדה המי יודע כמה. כך קרה עם הרב פרץ, כשהודיע כי ירוץ בנפרד, ואז נאלץ הגאון רבי פנחס מנחם אלתר להודיע בישיבת הנהלת אגו”י, כי הרב שך רימה אותו, הוא הבטיח לו כי לא תהיה רשימה שכזו, ועתה מתברר כי אינו עומד בדיבורו. במיוחד בענין החתימה, שהרב שך הבטיח כי יחייב את הכל להצביע למען “יהדות התורה”, ועשה בניגוד להסכם.
מה שהשיגו מהרב שך, היה רק לאחר שלחצו ותבעו את קיומם של ההסכמים. וגם כאן הוא לא קיים לגמרי, ועשה דברים, שאין נוהגים כך כאשר הולכים יחדיו. ולכן, כאשר הרב פרץ שמע מהרב שך כי יש לכבד הסכמים, הוא רצה להציג להרב שך שורה ארוכה של הסכמים, שמי אשר לא כיבד אותם היה זה הרב שך ולא אף אחד אחר.
אבל, השאלה המעסיקה אותנו כאן, מה גרם לכך, שהציבור הליטאי הפעם לא ראה בהוראותיו הוראה מחייבת, ומדוע לא נהגו כפי שנהגו שלש וחצי שנים קודם לכן. ושוב ראינו הבדל ענק בין אלו לאלו, החסידים התייצבו לעבודה, ועשו הכל כפי שעשו שלש וחצי שנים קודם לכן, ואילו הליטאים היו קרים לענין, וכלל לא התרגשו מהוראותיו של הרב שך.
הסיבה לכך, מפני שהיום אין עוד מתייחסים להוראות של הרב שך, כפי שהתייחסו אליהם בעבר. היום יודעים, כי מה שהרב שך אומר, הוא אינו מתכוון לכך. ומה לנו יותר מן ההתקפה שלו על הספרדים, שהוא בעצמו טען ואמר, כי לא הבינו אותו, וכי מה שאמר לא התכוון לה.
וכאן נשאלת השאלה, אם מה שהוא אומר אינו מתכוון לה, מדוע שבכלל ישמעו לדבריו, אולי הוא אינו מתכוון למה שאמר?
האמת היא, שהוא כלל לא התכוון לסייע ל“יהדות התורה”, כל הסיבה מדוע הופיע ברשימה מאוחדת, היתה אך ורק מפני שחשב על עצמו. הוא ידע כי הם לבדם לא יעברו את “אחוז החסימה” וזו כל הסיבה לרשימה המאוחדת. ממילא התייחסו לרשימה בצורה שכזו, ולא כפי שהתייחסו אליה שלש וחצי שנים קודם.
הרב שך הוכיח שוב, כי הנושא ששמו בחירות, הוא כזה שניתן לשחק עמו. זו הופכת מחוייבת המציאות, כאשר היא פוליטית ומשרתת את מטרותיו. ברגע שאינן כאלה, אין עוד ענין בהם כפי שהיה להם לפני שלש וחצי שנים.
הוברר שוב, כי הרב שך הוא איש מחלוקת. וכאשר הוא פועל בכיוון זה הוא מצליח לגייס לצידו את אנשיו. ברגע שהוא משחק את ה“אחדות”, לא רק שאינו מסוגל לגייס את ההמונים, אף אנשיו קרוביו אינם נרתמים לענין.
אבל, קרה עוד משהו שחשוב מאוד שנזכור ונדע. כי הפעם לא חשו הליטאים כי הם צריכים לעשות את מה שעשו בעבר, מפני שידעו כי מה שהרב שך אומר אין זה כך. ועובדה היא, שבעבר דיבר הרב שך על החובה הגדולה שתהיה נציגות חרדית בכנסת, ובלעדיה עומדים בסכנה איומה. והנה, התמודדו בבחירות לכנסת, וידעו כי כל קול יכול להציל מנדט, ובכל זאת, הציבור הליטאי לא מסר את נפשו לענין, למרות דבריו של הרב שך.
הסיבה לכך, כי ידעו שמה שהרב שך אומר, אין זה אומר מפני שזה כך, אלא מפני שפוליטית זו משתלמת לו לומר, וכי צריכים ללמוד את הדברים בצורה שונה. הרב שך אומר מה שאומר, כי פוליטית הוא חייב לומר כך, ואילו הם נוהגים אחרת, ואינם מתייחסים אל הדברים, כאל מוצא פיו של גדול בתורה, שהוראותיו מחייבות.
בניגוד לחכמים, שדבריהם כמסמרות, וכשהם מורים הוראה זו כתורה מסיני, ולכן כאשר אדמו”רי החסידים מתייצבים בערב בחירות ומורים הוראה, נמצא את כולם מתייצבים למערכה. אצל הרב שך הדברים שונים בתכלית. מסוגלים היום לשמוע כך ומחר אחרת. וזה בעצם מה שהפתיע את הרב פרץ. הוא לחם למען הרב שך, העלה את עצמו על המוקד הפוליטי למען האינטרס של הרב שך. לכן הוא קיוה להגינות. והנה, לא רק שלא זכה להגינות, הרב שך תובע ממנו דבר, שהוא לא תובע מעצמו.
מי שגרם לכישלון, הוא מי שגרם לזיגזגים, ומי שהפקיר את אנשיו למען אינטרסים פוליטיים. אין עוד בציבור החרדי, מי שעשה כל כך הרבה זיגזגים כפי שעשה הרב שך. הוא רקד מחתונה לחתונה. מאגודת ישראל פנה לש”ס וממנה למפלגה הליטאית, וממנה שב ל“יהדות התורה” ומי יודע עוד לאן מועדות פניו. זהו יסוד הכישלון. “חכמים” הינם כאלו אשר דעתם ברורה וצלולה, ואינם רוקדים על חתונות שונות בכל פעם. במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נמצא גדולי תורה שדעתם ברורה וצלולה, ולא עשו זיגזגים, ולכן חסידיהם שומעים להם, והציבור כולו מתייחס באהדה ובכבוד להוראת המועצה. לעומת זאת, כאשר עוסקים בהרב שך, שהוכיח כי אין יציבות, וכי הכל פועל בהתאם לנטיה פוליטית, הרי אין ספק כי יתייחסו לענין בצורה כפי שהתייחסו אליה, וזו הסיבה מדוע כל כך מעטים מן הליטאים הצביעו לרשימת “יהדות התורה”.
אותו דבר נמצא גם בענין “ברכות הצדיקים”. בעבר, כאשר הצדיקים האמיתיים ברכו את הציבור, אלו הצביעו. ואילו עתה, כאשר הבטיחו להם את ברכת הרב שך, לעגו לברכות הללו, הציבור לא רצה לקלוט ברכה, המבוססת על מי שאמרותיו והוראותיו שונות, ובנויות על עקרונות פוליטיים, שאינן עולים בקנה אחד עם גישתו של גדול בתורה אמיתי, כזה אשר דבריו כמסמרות ויודע את מה שהוא רוצה מן הציבור ומן הנציגות.
הרב שך הוא הגורם לכשלון, ובגלל דבריו ומעשיו, התייחסו בזלזול להוראותיו.
