הרב שך אינו יכול לארגן את מפלגתו המשחקת בו כנדנדה, והוא נוהג בהם ברכות ובויתור, ולעומת זאת בכדי להרבות מחלוקת עם החסידים, הוא קשה כברזל
תקופה זו שעברנו בשבועות האחרונים, צריכה להיכתב על ספר דברי הימים. ומי שזקוק היה להוכחה נוספת, לאיזה דרגה ירודה הגיעו כאלו המכנים את עצמם בתואר של “גדולים”, ולאן רחמנא לצלן דרדרו את היהדות החרדית, היה לו עוד שיעור לדוגמא, המחייב את כל אחד מעמנו, להכיר את המציאות, להבחין בין האור והחושך, וללמוד מה מניעיו של הרב שך מבני ברק, מה רצונו, ולאן הוא הוביל את הציבור החרדי.
היתה לנו בשבועות אלו הזדמנות נוספת ללמוד על עוד צד של הרב שך, כזה המוכיח, עד כמה מושחתים מעשיו, כאשר הוא מטפל באנשיו קרוביו, הוא אינו יודע לעשות סדר בביתו, והם המובילים אותו. וכאשר הוא מדבר עם גדולי תורה וציבור החסידים, הוא יודע להילחם כאריה, ולא איכפת לו להרבות מחלוקת, ולגרום לריב ומדון, אלו חשובות לו בהרבה.
אחת השאלות שהעסיקו רבים, איך זה, כאשר הרב יצחק פרץ יושב מולו, אין להרב שך את היכולת לומר לו זו “דעת תורה” וקבל דעתי. לכאורה, כאשר יושב מולו מי שמוכן לקבל את דעתו, הוא חייב לעשות זאת. ואינו עושה זאת. אותו דבר קרה עם אברהם רביץ. כאשר הרב שך החליט כי עליו לעזוב את ראשות הרשימה הליטאית, לא היה לו את הכח לעמוד מולו, כאשר שיחק את המשחק הישן נושן של “התקפת לב”. לו היה הרב שך חכם, הוא היה צריך להזכיר לרביץ, שבשיטה זו השתמשו רבים, והוכח כי כל מי שמאיים ב“התקפת לב”, הוא כזה שאינו חוטף התקפת לב. מי שחטף במקרה של עלבון התקפת לב, הוא כזה שלא היה לו אפילו את הכח, להזהיר מפניו. אבל כאן, הוכיח הרב שך חולשה. הוא דיבר עם אנשי רביץ ברכות, וקיבל את הדברים.
לעומת זאת, בואו וראו מה קרה כאשר ישבו מולו הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, האדמו”ר מסדיגורא, ורבה של ערלוי. השלשה דיברו עמו “שלום”, הם באו לעסוק בענין שהעולם תלוי בו. וכאן, הוכיח הרב שך את שיא העקשנות. הוא לחם כארי, לא היה מוכן לוותר על קוצו של יו”ד, ועד כדי כך, שהעיז ותבע מן החסידים, שיורידו מחלקם למען בעלז, למרות שזו עמו ברשימה אחת. הרב שך לא עשה כל חשבון של טובת הציבור, והוכיח את הצד השני במטבע שלו, כזו אשר כל כולה עקשנות ובעיקר רשעות.
עובדה היא, כי בשיחות עם הרב שך, לא יצא שלום. השיחה שקבעה את השלום, נעשתה בסוף, לאחר שהרב שך ייפה את כוחו של שלמה לורנץ לגמור את הענין. לו היו צריכים גדולי התורה לסכם עם הרב שך, הוא לא היה נותן את ידו לכך, הוא היה מקשה את עמדותיו, ומוכיח את הצד הרע שבו, שאינו יכול לקבל את דעת החסידים, גם כאשר הם צודקים.
במקרה שלפנינו, צדקו ראשי אגודת ישראל. הם בסך הכל באו למטרת שלום, ולא תבעו ממנו משהו לא סביר. ההיפך, הם באו לקראתו ברוב התחומים, וכמה שנתנו לו לא הספיק, הוא רצה עוד ועוד.
והנה, אם יאמר מי שיאמר, כי הוא עשה זאת על מנת להשיג יותר, איך יסביר את מה שעשה יום לאחר מכן, כאשר רימה ושיקר, ואיפשר להרב יצחק פרץ להתייצב בראש רשימה משלו, למרות שיום קודם לכן התחייב בפני הרב פנחס מנחם אלתר כי לא יאפשר זאת. ועד כדי כך, שהוא רקד עמו ברחוב מרוב שמחה.
נשאלת השאלה, איך זה שהרב שך נתן שהציבור החרדי ייאלץ לעבור בזיון שכזה שמאמרי המערכת בעתונות החילונות יכתבו בצורה, אשר כאבה וזעקה. החילונים שמחים כשהחרדים רבים בינם לבין עצמם, ועושים מכך מטעמים. ובמקום שהרב שך יקח זאת בחשבון, ויעשה לטובת הענין, הוא עושה את כל מה שאסור לעשות. לא רק שהוא נותן חומר לחילונים נגד החרדים, הוא אף לא משיג דבר בכך.
עובדה היא, כאשר נלך לאחור, נמצא, כי כל מה שהרב שך עשה, היה כל כולו שנאת ישראל, רשעות, ורצון להרבות מחלוקת. עובדה היא, כי אם הרב שך היה מודיע מיד ביום הראשון לשיחות, כי הרב פרץ הוא ראשון ברשימה הליטאית, כל הענין היה גמור. זו היתה מונעת את המשחקים עם החסידים, וניתן היה לגמור ענין, ולחסוך את כל הצרות. אך, הרב שך לקח בחשבון צדדים נוספים במטבע, הוא רצה להרבות מחלוקת, לא רק בקרב הציבור הליטאי, הוא רצה מחלוקת גם בקרב החסידים, ואת זה הוא כמעט השיג.
ומה הוא עשה? הוא סיכם עם הגאון רבי פנחס מנחם אלתר את הפרטים, למרות שידע כי אינו מתכוון לעמוד בהם. הוא הבין, כי זו תיצור מחלוקת בין הרב אלתר לאדמו”ר מויזניץ ואחרים באגודת ישראל, הרי למען מטרה זו כדאי ואף מצוה מבחינתו לשקר. ואכן זה מה שקרה. מי שזוכר, חסידי ויזניץ יצאו מיד נגד הרב אלתר שהתחייב על רוטציה בין הרביעי לחמישי, שמוניע שפירא נציג גור יהיה זה אשר יתן את הרוטציה. כאן כמעט גלשנו למחלוקת. ומה הצילה את המחלוקת האגודאית מהתפשטותה, לאחר שהרב שך עשה את הצעד הבא שלו, שלא היה מספיק מחושב. כאשר התיר להרב פרץ לרוץ לבד, זו כיבתה במהירות את ההתלקחות הפנימית באגודת ישראל, וממילא יצרה תהליך חדש. כך לא השיג הרב שך את רצונו העיקרי, והוא מחלוקת בין החסידים.
ואכן, מי שיתבונן היטב במה שקרה מאוחר יותר, נענש הרב שך באותה מידה ומחלוקת פרצה בציבור הליטאי, בין אברהם רביץ למשה גפני, ובין אחרים. והם כותבים פשקווילים זה נגד זה, ומחלוקת זו תימשך עוד זמן רב. אך רבים שואלים את עצמם, כיצד עשה “גדול” כך, ומדוע הוא משחק משחקים. מדוע הוא עקשן היכן שצריכים להיות ותרן ופשרן, ואילו הוא ותרן ופשרן היכן שצריכים להיות חזקים.
כל ילד יודע, כי למען השלום מקריבים קרבנות, וזה שוה. ואם הרב שך היה מוותר או פשרן בענין השלום, היו מקבלים זאת בהבנה, מאחר וכך צריך לנהוג “גדול”. והנה, הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, ויתר למען ה“שלום” כאשר אמר, גדול השלום, ומוכן היה לויתורים. לעומת זאת הרב שך, לחם בכל כוחו והרס את השלום, ועד כדי כך, שבסופו של דבר, רק כאשר הנושא יצא מתחומו, והתנהל רחוק ממנו הצליחו ללכת לרשימה משותפת. עובדה היא, שבביתו של הרב שך ישבו רק חמש דקות, והענינים התנהלו רחוק משם, וכך גמרו את הענין.
אבל, כאשר עוסקים אנו בקשור להרב שך ואנשיו, ובעיקר במפלגתו ובסרים למשמעתו, נמצא משהו שהוא בניגוד גמור לאיך שצריך להיות. ידוע, כי למנהיג, צריך להיות כושר הכרעה. מנהיג שאין לו דבר שכזה, אינו מנהיג.
ולכן, כאשר עוסקים אנו בענין אברהם רביץ והרב פרץ, ואותו דבר באישים אחרים בתוך המפלגה הליטאית, נמצא, כי הרב שך לא הוכיח תכונות של מנהיג, הוא נהג ברכרוכיות, וזו קלקלה הרבה יותר מאשר השיגה.
ובכך הענין לא גמור. בואו וראו איזו צדדים הפכפכים נמצא גם בנושא אחר הקשור בהסכם כפי שנחתם, ואשר נעשה בהסכמתו המלאה, והוא הענין של פא”י. האם מותר היה לצרפם לרשימה או לא.
אין זה סוד, כי הליטאים הבני ברקים הינם לוחמים גדולים נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. ומי שעדיין לא שכח, לפני מספר שבועות, בעיצומו של מו”מ, התריע נציג הבני ברקים אהרון רוטר נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. רוטר הוא מן האנשים הקרובים ביותר להרב שך.
כזכור, בעבר היה הסטייפלר נגד פא”י, והרב שך טען בשעתו, כי לא יתן את ידו לבחירות. וכאשר הופיעו יחד עם פא”י בבחירות לפני כמה קדנציות, הרב שך החרים את הבחירות, למרות שפא”י נכנעה, וקבלה על עצמה את הכרעת מועצת גדולי התורה. הרב שך טען, כי לפא”י לא מועילה תשובה בכלל, וזעם נגד שיתוף פעולה שכזה.
והנה, בואו וראו מה עשה עתה הרב שך, כאשר היה עליו להכריע בשאלה זו. במקום שיקום ויביע דברים בצורה ברורה, וישיב, מדוע אז אסור היה ואילו היום מותר, הוא מנסה לעשות “צוויי דינים” מן הענין, כאשר בכולל חזון איש לועגים ל“צוויי דינים” הללו, ומוכיחים כי הינם עומדים בסתירה גמורה למציאות, ולמה שנאמר בשעתו על ידי הסטייפלר, ועל ידי הרב שך.
הרב שך הוכיח הפעם, כי כל ה“השקפה” שלו, הינה משחק אחד גדול. כאשר פוליטית משתלם לדבר נגד. וכאשר פוליטית משתלם לרוץ עימם יחד מתירים אותם. עובדה היא, שאם הרב שך היה רוצה, ועושה תנאי כי האיחוד יהיה ללא פא”י, אגודת ישראל היתה מוותרת והולכת לקראת הרב שך. הפעם קרה משהו אחר לגמרי. מי שרצה את פא”י בפנים היה הרב שך, וזאת לאחר ששלמה לורנץ הסביר לו, כי הפעם אם פא”י תרוץ לבד, יש לה סיכוי טוב להיכנס לכנסת. ישנם המון ממורמרים, והם חלק מחסידי גור, חסידי בעלז, ואנשי חב”ד שבודאי יעדיפו את פא”י על פני רשימה שבה תומך הרב שך, ולכן יש לעשות הכל שפא”י תהיה ברשימה המאוחדת, כך ימנעו ממנה הצלחה.
הרב שך קנה את הענין, אך הדבר עומד בסתירה ל“השקפה” הליטאית האומרת, כי כל שיתוף פעולה עימם בכפיפה אחת?
כאן, הוכיח שוב הרב שך את צבעיו הנכונים, כי לא “השקפה” היא זו אשר מנחה אותו, אלא פוליטיקה. זהו יסוד היסודות בחייו. הוא הרס את היהדות החרדית כולה, הכניס אותה למחלוקת איומה, אך ורק מפני שהוא מתהלך עם שנאה איומה לחסידים וחסידות, ואין כוונתו לשם שמים. הוא עושה כל דבר עם חשבון, של איך יהיה פחות לחסידים, ובמה יקצץ מהם. לולא יכל לעשות זאת, הוא לא היה מתאחד עמם ברשימה אחת.
הרב שך רחוק מאוד מלהיות איש אמת. מובן מדוע הרב חיים קנייבסקי ועמו אחרים בבני ברק לא יתנו את ידם לרשימה המאוחדת. הם אינם רוצים לחיות בסתירה להשקפתם. הם אינם רוצים לקבל את גישתו של הרב שך, העושה “צוויי דינים” מכל מה שהוא רוצה לעקוף, כאשר הוא יודע כי הוא לא צודק. עובדה היא, שלפני מספר שבועות בלבד, לא עשו אנשיו מן הענין “צוויי דינים” ונשאו דברים חריפים נגד כל מחשבה שכזו.
אם היו חסרים לציבור החרדים עוד הוכחות, על מהותו ומעשיו של הרב שך. היו השבועות האחרונים של טרם בחירות, הטובות להוכחה, כי יש לנו ענין עם פוליטקאי ולא עם “גדול”.
תקופה זו שעברנו בשבועות האחרונים, צריכה להיכתב על ספר דברי הימים. ומי שזקוק היה להוכחה נוספת, לאיזה דרגה ירודה הגיעו כאלו המכנים את עצמם בתואר של “גדולים”, ולאן רחמנא לצלן דרדרו את היהדות החרדית, היה לו עוד שיעור לדוגמא, המחייב את כל אחד מעמנו, להכיר את המציאות, להבחין בין האור והחושך, וללמוד מה מניעיו של הרב שך מבני ברק, מה רצונו, ולאן הוא הוביל את הציבור החרדי.
היתה לנו בשבועות אלו הזדמנות נוספת ללמוד על עוד צד של הרב שך, כזה המוכיח, עד כמה מושחתים מעשיו, כאשר הוא מטפל באנשיו קרוביו, הוא אינו יודע לעשות סדר בביתו, והם המובילים אותו. וכאשר הוא מדבר עם גדולי תורה וציבור החסידים, הוא יודע להילחם כאריה, ולא איכפת לו להרבות מחלוקת, ולגרום לריב ומדון, אלו חשובות לו בהרבה.
אחת השאלות שהעסיקו רבים, איך זה, כאשר הרב יצחק פרץ יושב מולו, אין להרב שך את היכולת לומר לו זו “דעת תורה” וקבל דעתי. לכאורה, כאשר יושב מולו מי שמוכן לקבל את דעתו, הוא חייב לעשות זאת. ואינו עושה זאת. אותו דבר קרה עם אברהם רביץ. כאשר הרב שך החליט כי עליו לעזוב את ראשות הרשימה הליטאית, לא היה לו את הכח לעמוד מולו, כאשר שיחק את המשחק הישן נושן של “התקפת לב”. לו היה הרב שך חכם, הוא היה צריך להזכיר לרביץ, שבשיטה זו השתמשו רבים, והוכח כי כל מי שמאיים ב“התקפת לב”, הוא כזה שאינו חוטף התקפת לב. מי שחטף במקרה של עלבון התקפת לב, הוא כזה שלא היה לו אפילו את הכח, להזהיר מפניו. אבל כאן, הוכיח הרב שך חולשה. הוא דיבר עם אנשי רביץ ברכות, וקיבל את הדברים.
לעומת זאת, בואו וראו מה קרה כאשר ישבו מולו הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, האדמו”ר מסדיגורא, ורבה של ערלוי. השלשה דיברו עמו “שלום”, הם באו לעסוק בענין שהעולם תלוי בו. וכאן, הוכיח הרב שך את שיא העקשנות. הוא לחם כארי, לא היה מוכן לוותר על קוצו של יו”ד, ועד כדי כך, שהעיז ותבע מן החסידים, שיורידו מחלקם למען בעלז, למרות שזו עמו ברשימה אחת. הרב שך לא עשה כל חשבון של טובת הציבור, והוכיח את הצד השני במטבע שלו, כזו אשר כל כולה עקשנות ובעיקר רשעות.
עובדה היא, כי בשיחות עם הרב שך, לא יצא שלום. השיחה שקבעה את השלום, נעשתה בסוף, לאחר שהרב שך ייפה את כוחו של שלמה לורנץ לגמור את הענין. לו היו צריכים גדולי התורה לסכם עם הרב שך, הוא לא היה נותן את ידו לכך, הוא היה מקשה את עמדותיו, ומוכיח את הצד הרע שבו, שאינו יכול לקבל את דעת החסידים, גם כאשר הם צודקים.
במקרה שלפנינו, צדקו ראשי אגודת ישראל. הם בסך הכל באו למטרת שלום, ולא תבעו ממנו משהו לא סביר. ההיפך, הם באו לקראתו ברוב התחומים, וכמה שנתנו לו לא הספיק, הוא רצה עוד ועוד.
והנה, אם יאמר מי שיאמר, כי הוא עשה זאת על מנת להשיג יותר, איך יסביר את מה שעשה יום לאחר מכן, כאשר רימה ושיקר, ואיפשר להרב יצחק פרץ להתייצב בראש רשימה משלו, למרות שיום קודם לכן התחייב בפני הרב פנחס מנחם אלתר כי לא יאפשר זאת. ועד כדי כך, שהוא רקד עמו ברחוב מרוב שמחה.
נשאלת השאלה, איך זה שהרב שך נתן שהציבור החרדי ייאלץ לעבור בזיון שכזה שמאמרי המערכת בעתונות החילונות יכתבו בצורה, אשר כאבה וזעקה. החילונים שמחים כשהחרדים רבים בינם לבין עצמם, ועושים מכך מטעמים. ובמקום שהרב שך יקח זאת בחשבון, ויעשה לטובת הענין, הוא עושה את כל מה שאסור לעשות. לא רק שהוא נותן חומר לחילונים נגד החרדים, הוא אף לא משיג דבר בכך.
עובדה היא, כאשר נלך לאחור, נמצא, כי כל מה שהרב שך עשה, היה כל כולו שנאת ישראל, רשעות, ורצון להרבות מחלוקת. עובדה היא, כי אם הרב שך היה מודיע מיד ביום הראשון לשיחות, כי הרב פרץ הוא ראשון ברשימה הליטאית, כל הענין היה גמור. זו היתה מונעת את המשחקים עם החסידים, וניתן היה לגמור ענין, ולחסוך את כל הצרות. אך, הרב שך לקח בחשבון צדדים נוספים במטבע, הוא רצה להרבות מחלוקת, לא רק בקרב הציבור הליטאי, הוא רצה מחלוקת גם בקרב החסידים, ואת זה הוא כמעט השיג.
ומה הוא עשה? הוא סיכם עם הגאון רבי פנחס מנחם אלתר את הפרטים, למרות שידע כי אינו מתכוון לעמוד בהם. הוא הבין, כי זו תיצור מחלוקת בין הרב אלתר לאדמו”ר מויזניץ ואחרים באגודת ישראל, הרי למען מטרה זו כדאי ואף מצוה מבחינתו לשקר. ואכן זה מה שקרה. מי שזוכר, חסידי ויזניץ יצאו מיד נגד הרב אלתר שהתחייב על רוטציה בין הרביעי לחמישי, שמוניע שפירא נציג גור יהיה זה אשר יתן את הרוטציה. כאן כמעט גלשנו למחלוקת. ומה הצילה את המחלוקת האגודאית מהתפשטותה, לאחר שהרב שך עשה את הצעד הבא שלו, שלא היה מספיק מחושב. כאשר התיר להרב פרץ לרוץ לבד, זו כיבתה במהירות את ההתלקחות הפנימית באגודת ישראל, וממילא יצרה תהליך חדש. כך לא השיג הרב שך את רצונו העיקרי, והוא מחלוקת בין החסידים.
ואכן, מי שיתבונן היטב במה שקרה מאוחר יותר, נענש הרב שך באותה מידה ומחלוקת פרצה בציבור הליטאי, בין אברהם רביץ למשה גפני, ובין אחרים. והם כותבים פשקווילים זה נגד זה, ומחלוקת זו תימשך עוד זמן רב. אך רבים שואלים את עצמם, כיצד עשה “גדול” כך, ומדוע הוא משחק משחקים. מדוע הוא עקשן היכן שצריכים להיות ותרן ופשרן, ואילו הוא ותרן ופשרן היכן שצריכים להיות חזקים.
כל ילד יודע, כי למען השלום מקריבים קרבנות, וזה שוה. ואם הרב שך היה מוותר או פשרן בענין השלום, היו מקבלים זאת בהבנה, מאחר וכך צריך לנהוג “גדול”. והנה, הגאון רבי פנחס מנחם אלתר, ויתר למען ה“שלום” כאשר אמר, גדול השלום, ומוכן היה לויתורים. לעומת זאת הרב שך, לחם בכל כוחו והרס את השלום, ועד כדי כך, שבסופו של דבר, רק כאשר הנושא יצא מתחומו, והתנהל רחוק ממנו הצליחו ללכת לרשימה משותפת. עובדה היא, שבביתו של הרב שך ישבו רק חמש דקות, והענינים התנהלו רחוק משם, וכך גמרו את הענין.
אבל, כאשר עוסקים אנו בקשור להרב שך ואנשיו, ובעיקר במפלגתו ובסרים למשמעתו, נמצא משהו שהוא בניגוד גמור לאיך שצריך להיות. ידוע, כי למנהיג, צריך להיות כושר הכרעה. מנהיג שאין לו דבר שכזה, אינו מנהיג.
ולכן, כאשר עוסקים אנו בענין אברהם רביץ והרב פרץ, ואותו דבר באישים אחרים בתוך המפלגה הליטאית, נמצא, כי הרב שך לא הוכיח תכונות של מנהיג, הוא נהג ברכרוכיות, וזו קלקלה הרבה יותר מאשר השיגה.
ובכך הענין לא גמור. בואו וראו איזו צדדים הפכפכים נמצא גם בנושא אחר הקשור בהסכם כפי שנחתם, ואשר נעשה בהסכמתו המלאה, והוא הענין של פא”י. האם מותר היה לצרפם לרשימה או לא.
אין זה סוד, כי הליטאים הבני ברקים הינם לוחמים גדולים נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. ומי שעדיין לא שכח, לפני מספר שבועות, בעיצומו של מו”מ, התריע נציג הבני ברקים אהרון רוטר נגד כל שיתוף פעולה עם פא”י. רוטר הוא מן האנשים הקרובים ביותר להרב שך.
כזכור, בעבר היה הסטייפלר נגד פא”י, והרב שך טען בשעתו, כי לא יתן את ידו לבחירות. וכאשר הופיעו יחד עם פא”י בבחירות לפני כמה קדנציות, הרב שך החרים את הבחירות, למרות שפא”י נכנעה, וקבלה על עצמה את הכרעת מועצת גדולי התורה. הרב שך טען, כי לפא”י לא מועילה תשובה בכלל, וזעם נגד שיתוף פעולה שכזה.
והנה, בואו וראו מה עשה עתה הרב שך, כאשר היה עליו להכריע בשאלה זו. במקום שיקום ויביע דברים בצורה ברורה, וישיב, מדוע אז אסור היה ואילו היום מותר, הוא מנסה לעשות “צוויי דינים” מן הענין, כאשר בכולל חזון איש לועגים ל“צוויי דינים” הללו, ומוכיחים כי הינם עומדים בסתירה גמורה למציאות, ולמה שנאמר בשעתו על ידי הסטייפלר, ועל ידי הרב שך.
הרב שך הוכיח הפעם, כי כל ה“השקפה” שלו, הינה משחק אחד גדול. כאשר פוליטית משתלם לדבר נגד. וכאשר פוליטית משתלם לרוץ עימם יחד מתירים אותם. עובדה היא, שאם הרב שך היה רוצה, ועושה תנאי כי האיחוד יהיה ללא פא”י, אגודת ישראל היתה מוותרת והולכת לקראת הרב שך. הפעם קרה משהו אחר לגמרי. מי שרצה את פא”י בפנים היה הרב שך, וזאת לאחר ששלמה לורנץ הסביר לו, כי הפעם אם פא”י תרוץ לבד, יש לה סיכוי טוב להיכנס לכנסת. ישנם המון ממורמרים, והם חלק מחסידי גור, חסידי בעלז, ואנשי חב”ד שבודאי יעדיפו את פא”י על פני רשימה שבה תומך הרב שך, ולכן יש לעשות הכל שפא”י תהיה ברשימה המאוחדת, כך ימנעו ממנה הצלחה.
הרב שך קנה את הענין, אך הדבר עומד בסתירה ל“השקפה” הליטאית האומרת, כי כל שיתוף פעולה עימם בכפיפה אחת?
כאן, הוכיח שוב הרב שך את צבעיו הנכונים, כי לא “השקפה” היא זו אשר מנחה אותו, אלא פוליטיקה. זהו יסוד היסודות בחייו. הוא הרס את היהדות החרדית כולה, הכניס אותה למחלוקת איומה, אך ורק מפני שהוא מתהלך עם שנאה איומה לחסידים וחסידות, ואין כוונתו לשם שמים. הוא עושה כל דבר עם חשבון, של איך יהיה פחות לחסידים, ובמה יקצץ מהם. לולא יכל לעשות זאת, הוא לא היה מתאחד עמם ברשימה אחת.
הרב שך רחוק מאוד מלהיות איש אמת. מובן מדוע הרב חיים קנייבסקי ועמו אחרים בבני ברק לא יתנו את ידם לרשימה המאוחדת. הם אינם רוצים לחיות בסתירה להשקפתם. הם אינם רוצים לקבל את גישתו של הרב שך, העושה “צוויי דינים” מכל מה שהוא רוצה לעקוף, כאשר הוא יודע כי הוא לא צודק. עובדה היא, שלפני מספר שבועות בלבד, לא עשו אנשיו מן הענין “צוויי דינים” ונשאו דברים חריפים נגד כל מחשבה שכזו.
אם היו חסרים לציבור החרדים עוד הוכחות, על מהותו ומעשיו של הרב שך. היו השבועות האחרונים של טרם בחירות, הטובות להוכחה, כי יש לנו ענין עם פוליטקאי ולא עם “גדול”.
