סכנה גדולה מרחפת על עתיד החינוך החרדי בישראל בשל מעשה נורא שעשה הרב שך בניגוד לדעת כל גדולי החסידות
אחד הדברים שגדולי התורה בישראל שמרו מכל משמר, היה כי החינוך החרדי לא יפול לידם של אנשי החינוך החילונים. ולכן, בכל מסגרת שהיא, שמרו כי החינוך החרדי יטופל במשרדים אחרים, ורק במשרד החינוך.
ואכן, תקציב הישיבות מועבר דרך משרד הדתות, וכך גם חלק גדול מן התקציב לתתי”ם ובתי הספר החרדים מופנה דרך משרד זה. כאשר המטרה ברורה, שלחילונים לא תהיה שליטה על סדר ושיטות החינוך, וכאשר התקציבים מוזרמים דרך משרד שאינו עוסק בחינוך, אין אלו מתערבים בשיטת החינוך, אלא בנתונים טכניים בלבד, של מספר התלמידים ובעלי הזכאות. ואילו היה הטיפול במשרד החינוך, היו עוסקים גם בצד החינוכי, וברור כי זו מעמידה בסכנה את החינוך החרדי.
כבר מן הרגע הראשון שהצטרפה אגודת ישראל לקואליצה, עוד לפני חמש עשרה שנה בשנת תשל”ז, הציעו לאגודת ישראל לחדור למשרד החינוך, ולשלוט על ה“החינוך החרדי”. אבל, גדולי ישראל הבינו כי הדבר אסור בתכלית. כאשר הנימוק הוא, כי נכון עתה אנו שולטים, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה בקדנציה הבאה, ועלולים לסבול על כך.
לכן, בחרו גדולי התורה בדרך האחרת, של טיפול במוסדות אלו במשרדים שעיקר הטיפול הוא טכני בלבד, ואינו קשור לחינוך, וכך עברה היהדות החרדית ארבעים שנה, מבלי שהיה מי שהעיז בכלל להעלות על הדעת, להקים “מחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
אך כאשר הרב שך הקים את המפלגה הליטאית, זממו הוא ואנשיו, להקים במשרד החינוך “מחלקה לחינוך חרדי”. המטרה של הרב שך היתה, דרך מחלקה זו להשתלט על כלל המוסדות. באותן הימים, ברור היה לו כי הוא שולט על מתי מעט של המוסדות, והוא קיוה, כי דרך מחלקה זו, הוא יוכל לשלוט גם על מוסדות שרשמית אינם מנאמניו.
ואז, כאשר הציעו הקמת מחלקה שכזו, התריעו נגד זה חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהביעו דעתם הברורה והצלולה, כי הדדבר אסור וכי אין לתת יד להקמת מחלקה שכזו. ולכן, כל מה שאגודת ישראל רצתה בשעתו, כי דבר שכזה לא יקום ולא יהיה.
אבל הרב שך עשה את החשבון הקטנוני והצר, כשהאמין כי דרך מחלקה זו הוא יחדור למוסדות שאינם רוצים בשליטתו, הוא עשה מאמץ, והצליח להעביר הכרעה, והקימו את “המחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
גדולי התורה האמיתיים הצטערו על כך צער רב, ואילו הרב שך היה מלא שמחה. הוא האמין, כי דרך מחלקה זו, הוא יצליח לחדור גם להיכן שבלעדי המחלקה הוא לא מצליח.
גדולי התורה האמיתיים, חששו מאוד ממה שמחלקה זו עלולה לגרום ליהדות החרדית. החשש היה בעיקר לעתיד, כאשר יבא יום, ובמשרד החינוך יישב שר שהוא עוכר ישראל, אנטי חרדי, שירצה להזיק, ואם ישלוט על המחלקה, החינוך החרדי יסבול ממנו צרות גדולות.
ומה לנו יותר מימים אלה, כאשר שולמית אלוני היא המועמדת לתפקיד שר החינוך, וגם אם ימונה אחר או אחרת, מדובר בכאלו שכולם אנטי חרדיים ולא דתיים. והנה, החינוך החרדי מופקר בידיהם של אלו, ובכל זאת, לא בגלל שהחרדים רצו בכך, אלא מפני שהרב שך, שכל מחשבתו היתה כיצד להפיק טובת הנאה אישי ופוליטי, גרם לצרה הגדולה והנוראה, והעביר לידי החילונים, את אחת העמדות החשובות והחזקות ביותר, העלולה חלילה להמיט שואה על החינוך החרדי בישראל.
היום רואים במוחש, עד כמה היה הרב שך קצר ראות, כאשר ניסה לשקר את עצמו, כי לעולם חוסן, וכי תמיד ישלטו החרדים על מחלקה זו. הוא לא רצה לקחת בחשבון את אזהרת גדולי ישראל האמיתיים, אלו הזועקים, כי הוא מעמיד את החינוך כולו בסכנה, הוא חשב את עצמו לחכם יותר, והנה רואים אנו לאן הוביל את הציבור החרדי לחרפתנו ולבושתנו.
עדיין מוקדם לדעת מה יקרה בעתיד. נתפלל ונקוה כי תבוטל במהרה מחלקה זו, ואם חלילה לא, ששר החינוך החילוני לא יוכל לשלוט עליה. אבל, מינויו של שר חינוך חילוני, כזה אשר ירצה להטביע את חותמו על החינוך בישראל, אין ספק כי הוא יתערב בחינוך החרדי, ויתבע לימודים כאלו, שאינם מקובלים ביהדות החרדית, ועוד יהיה לנו עמו צרות רבות ורעות.
ואת כל אלו, לא החילונים הם אשר גרמו לנו, אלא הרב שך, הוא האיש אשר גרם את כל החורבן הגדול והנורא לציבור החרדי.
ונעיז ונאמר, כי מפלגת העבודה ויצחק רבין, לא היו מעלים על הדעת לקיים במשרד החינוך מחלקה לחינוך חרדי. לולא היה זה הרב שך שהקים מחלקה שכזו, הם לא היו מאמינים כי דבר כזה בכלל אפשרי. עתה, לאחר שהרב שך נתן להם במתנה מחלקה שכזו, ודרכה יוכלו חלילה לחדור לחינוך החרדי, הרי מי שכאן המזיק הגדול, שגרם לצרה הגדולה והנוראה, הוא אך ורק הרב שך ולא אף אחד אחר.
ברור, שבענין זה קשורים יועציו קרוביו, אלו אשר הסיתו אותו לכך. מי שנושא באחריות הוא הרב שך, לא רק מפני שהוא הגדול בהם, אלא מפני שבלעדיו הדבר לא היה קם. ובמקום שיאמר להם לא, וכי הדבר לא טוב ואסור שיתקיים, הוא עודד אותם ונתן להם את הכח והיכולת, להקים מחלקה שכזו, המהווה עתה סכנה גדולה ואיומה לציבור החרדי.
בל נשלה את עצמנו, כי בכך שבראש המחלקה יושב יהודי חרדי, כי אין ממה לחשוש, כאשר השר הוא חילוני, הוא יכול למצוא את הדרך כיצד לעקוף אותו, או לחייב אותו לעשות פעולות שהם בניגוד גמור לרצונם של גדולי ישראל. אך, אז תהיה לנו בעיה גדולה, אל מי נזעק, האם נקבע צום ומספד על ה“גזירה הנוראה” של השר החילוני, או שניאלץ לגזור צום ומספד על המצב הנורא, שגרם לא אחר מאשר הרב שך, שהוא האחראי הישיר לכל תוצאה עגומה שחלילה מחלקה זו תניב בעתיד.
למדנו כאן דבר נוסף וחשוב, כי הרב שך אינו שוקל דברים לעומקם. הוא אינו בוחן דברים לטווח ארוך. הוא מחליט על פי מצב של רגע, ואם הדבר טוב ומשתלם לאותו רגע הוא יאמר כן, למרות שזו תזיק בעתיד ותגרום חלילה חורבן והרס החינוך החרדי.
זהו ההבדל בין גדול אמיתי, למי שכל כולו שקר, העטוף בתואר של “גדול” אך רחוק מאוד מזה. “גדול” אמיתי, לא היה מעיז לתת הכשר למחלקה שכזו, הוא היה עושה הכל, שהחינוך החרדי יהיה מה שיותר רחוק מתחום השיפוט החילוני, ובוודאי שלא היה מאפשר, כי זו תחדור למשרד החינוך.
אחת המשימות הקשות המוטלות עתה על החכי”ם החרדים מאגודת ישראל, הוא ביטולה של אותה מחלקה. דוקא בשל מינויו של שר חילוני, זו מחייבת, שבכל הסכם קואליציוני, מחלקה זו חייבת לצאת ממשרד החינוך, או להתבטל כליל. אך ספק אם הדבר יעלה ביד החרדים, ואוי לנו אם ניאלץ בגלל קוצר הראות של הרב שך, לסבול ולאכול מרורים, מרשעי ישראל, כאלו אשר כל רצונם הוא להרוס ולשבור את החינוך החרדי.
אין זה הדבר היחיד שהרב שך עשה והתחרט. ומה לנו יותר מן הפילוג בין החרדים, שעתה הוא מתחרט וטוען כי זקוקים ל“אחדות”. והשאלה הנשאלת היא, ואם כן, מדוע הוא פילג את הציבור החרדי? אם הבין אז כי זה חשוב ורצוי, מה השתנה מאז, מדוע היום זה יותר לא רצוי?
הבעיה עם הרב שך, שאין לו דעות יציבות וברורות. ובניגוד לגדולי ישראל האמיתיים, שדבריהם כמסמרות, הם יציבים וחזקים, אצלו בכל כמה דקות הם משתנים. ובואו וראו מה לנו יותר, במשך שבוע אחד של אחר הבחירות, כאשר תחילה הזהיר, כי אסור ללכת לקואליציה אחת יחד עם שולמית אלוני ויוסי שריד, ולאחר כמה ימים, שינה דעתו, וקבע כי יותר טוב לשבת עימהם.
אותו דבר קורה בתחומים אחרים. להרב שך אין דיעה יציבה וחזקה, זו לא בנויה על בסיס איתן וחזק. הוא בוחן דברים לאותו רגע ובו במקום, ואינו לוקח בחשבון את ההשלכות שלהן.
ומה לנו יותר מהמחלקה לחינוך חרדי במשרד הדתות, כאשר קבע כי יש צורך במחלקה כזו, ועתה הוא מצטער עליה, ויודע כי זו עומדת בסכנה איומה. ובמקום שישמע לגדולי ישראל אז, וימנע את מה שעלול לגרום לצרה גדולה ליהדות החרדית, הוא העדיף את הצד הפוליטי של אותו רגע, הוא חשב כי בכך הוא קונה עדיפות על אגודת ישראל, וכי הוא ישלוט על החינוך החרדי, ולכן הוא נתן יד למעשה, ועתה קורעים עליה קריעה, וחוששים שמא תגרום מחלקה זו להרס וחורבן היהדות החרדית.
ומה שחמור במיוחד בכל הענין, זו גישתו של הרב שך לענין החינוך החרדי. בעבר הוא היה קיצוני, ודיעותיו קרובות היו לדעות של סאטמאר ודומיהם. הוא התנגד לכל קשר עם משרד החינוך בכל דרך שהיא. הוא רצה כי החינוך החרדי יהיה לגמרי נפרד ומחוץ לתחום לכל רשויות השלטון בישראל. והנה, במשך השנים, מי שהחדיר את החינוך החרדי עמוק יותר לתחומי הרשויות בישראל, היה הרב שך, שהחל בעבודה זו בחינוך העצמאי, להם התיר יותר ויותר, ומשם עבר לישיבות והחדיר אותם לכל פינה, ולא שמר על הגבולות והסייגים שהחכמים גדולי ישראל האמיתיים ממנהיגי החסידים, הזהירו וקבעו גבולות, שהיו ברורות לכל, ומטרתן, לשמור על החינוך החרדי שחלילה לא יפול לידי החילונים.
אך, הרב שך הוא זה שפרץ את הגבולות, ועשה צעדים, עד לכדי הפקרת החינוך החרדי לידי משרד החינוך, ועתה מי יודע מה יקרה בעתיד הלא רחוק.
כאן נזכיר, שכך נהג הרב שך גם בתחומים אחרים. ולדוגמא, בענין הקואליציה והממשלה. גדולי ישראל האמיתיים קבעו, כי יותר מאשר הצטרפות לקואליציה, ונשיאת תפקידים בכנסת, שאינו מוסד ביצועי, אסור. ואילו הרב שך היה זה שפרץ גבולות אלו, והתיר תחילה לש”ס להיכנס לממשלה, שזו נאסרה על ידי גדולי ישראל שקבעו כי אסור לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ומאוחר יותר, היה זה הרב שך שעשה “צווי דינים” בענין השרים והסגנים, וכך גרם לאגודת ישראל שאף הם יזחלו אחריו בענין זה, ומונו מהם סגני שרים.
נציין, כי החוקה הישראלית לא השתנתה, ולמרות זאת, בעבר לא העיזו אלו לקחת משרות של סגני שרים, למרות שהציעו להם זאת. לעומת זאת, הרב שך הוא היה זה שפרץ את הגדרות, וגרם למה שקורה.
הבעיה של הרב שך, שהוא קצר ראות, בוחן דברים לרגע, ולדאבוננו, רבים נסחפים אחריו, ואינם חשים לאיזה תוהו ובוהו הוא מוביל אותם.
אחד הדברים שגדולי התורה בישראל שמרו מכל משמר, היה כי החינוך החרדי לא יפול לידם של אנשי החינוך החילונים. ולכן, בכל מסגרת שהיא, שמרו כי החינוך החרדי יטופל במשרדים אחרים, ורק במשרד החינוך.
ואכן, תקציב הישיבות מועבר דרך משרד הדתות, וכך גם חלק גדול מן התקציב לתתי”ם ובתי הספר החרדים מופנה דרך משרד זה. כאשר המטרה ברורה, שלחילונים לא תהיה שליטה על סדר ושיטות החינוך, וכאשר התקציבים מוזרמים דרך משרד שאינו עוסק בחינוך, אין אלו מתערבים בשיטת החינוך, אלא בנתונים טכניים בלבד, של מספר התלמידים ובעלי הזכאות. ואילו היה הטיפול במשרד החינוך, היו עוסקים גם בצד החינוכי, וברור כי זו מעמידה בסכנה את החינוך החרדי.
כבר מן הרגע הראשון שהצטרפה אגודת ישראל לקואליצה, עוד לפני חמש עשרה שנה בשנת תשל”ז, הציעו לאגודת ישראל לחדור למשרד החינוך, ולשלוט על ה“החינוך החרדי”. אבל, גדולי ישראל הבינו כי הדבר אסור בתכלית. כאשר הנימוק הוא, כי נכון עתה אנו שולטים, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה בקדנציה הבאה, ועלולים לסבול על כך.
לכן, בחרו גדולי התורה בדרך האחרת, של טיפול במוסדות אלו במשרדים שעיקר הטיפול הוא טכני בלבד, ואינו קשור לחינוך, וכך עברה היהדות החרדית ארבעים שנה, מבלי שהיה מי שהעיז בכלל להעלות על הדעת, להקים “מחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
אך כאשר הרב שך הקים את המפלגה הליטאית, זממו הוא ואנשיו, להקים במשרד החינוך “מחלקה לחינוך חרדי”. המטרה של הרב שך היתה, דרך מחלקה זו להשתלט על כלל המוסדות. באותן הימים, ברור היה לו כי הוא שולט על מתי מעט של המוסדות, והוא קיוה, כי דרך מחלקה זו, הוא יוכל לשלוט גם על מוסדות שרשמית אינם מנאמניו.
ואז, כאשר הציעו הקמת מחלקה שכזו, התריעו נגד זה חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהביעו דעתם הברורה והצלולה, כי הדדבר אסור וכי אין לתת יד להקמת מחלקה שכזו. ולכן, כל מה שאגודת ישראל רצתה בשעתו, כי דבר שכזה לא יקום ולא יהיה.
אבל הרב שך עשה את החשבון הקטנוני והצר, כשהאמין כי דרך מחלקה זו הוא יחדור למוסדות שאינם רוצים בשליטתו, הוא עשה מאמץ, והצליח להעביר הכרעה, והקימו את “המחלקה לחינוך חרדי” במשרד החינוך.
גדולי התורה האמיתיים הצטערו על כך צער רב, ואילו הרב שך היה מלא שמחה. הוא האמין, כי דרך מחלקה זו, הוא יצליח לחדור גם להיכן שבלעדי המחלקה הוא לא מצליח.
גדולי התורה האמיתיים, חששו מאוד ממה שמחלקה זו עלולה לגרום ליהדות החרדית. החשש היה בעיקר לעתיד, כאשר יבא יום, ובמשרד החינוך יישב שר שהוא עוכר ישראל, אנטי חרדי, שירצה להזיק, ואם ישלוט על המחלקה, החינוך החרדי יסבול ממנו צרות גדולות.
ומה לנו יותר מימים אלה, כאשר שולמית אלוני היא המועמדת לתפקיד שר החינוך, וגם אם ימונה אחר או אחרת, מדובר בכאלו שכולם אנטי חרדיים ולא דתיים. והנה, החינוך החרדי מופקר בידיהם של אלו, ובכל זאת, לא בגלל שהחרדים רצו בכך, אלא מפני שהרב שך, שכל מחשבתו היתה כיצד להפיק טובת הנאה אישי ופוליטי, גרם לצרה הגדולה והנוראה, והעביר לידי החילונים, את אחת העמדות החשובות והחזקות ביותר, העלולה חלילה להמיט שואה על החינוך החרדי בישראל.
היום רואים במוחש, עד כמה היה הרב שך קצר ראות, כאשר ניסה לשקר את עצמו, כי לעולם חוסן, וכי תמיד ישלטו החרדים על מחלקה זו. הוא לא רצה לקחת בחשבון את אזהרת גדולי ישראל האמיתיים, אלו הזועקים, כי הוא מעמיד את החינוך כולו בסכנה, הוא חשב את עצמו לחכם יותר, והנה רואים אנו לאן הוביל את הציבור החרדי לחרפתנו ולבושתנו.
עדיין מוקדם לדעת מה יקרה בעתיד. נתפלל ונקוה כי תבוטל במהרה מחלקה זו, ואם חלילה לא, ששר החינוך החילוני לא יוכל לשלוט עליה. אבל, מינויו של שר חינוך חילוני, כזה אשר ירצה להטביע את חותמו על החינוך בישראל, אין ספק כי הוא יתערב בחינוך החרדי, ויתבע לימודים כאלו, שאינם מקובלים ביהדות החרדית, ועוד יהיה לנו עמו צרות רבות ורעות.
ואת כל אלו, לא החילונים הם אשר גרמו לנו, אלא הרב שך, הוא האיש אשר גרם את כל החורבן הגדול והנורא לציבור החרדי.
ונעיז ונאמר, כי מפלגת העבודה ויצחק רבין, לא היו מעלים על הדעת לקיים במשרד החינוך מחלקה לחינוך חרדי. לולא היה זה הרב שך שהקים מחלקה שכזו, הם לא היו מאמינים כי דבר כזה בכלל אפשרי. עתה, לאחר שהרב שך נתן להם במתנה מחלקה שכזו, ודרכה יוכלו חלילה לחדור לחינוך החרדי, הרי מי שכאן המזיק הגדול, שגרם לצרה הגדולה והנוראה, הוא אך ורק הרב שך ולא אף אחד אחר.
ברור, שבענין זה קשורים יועציו קרוביו, אלו אשר הסיתו אותו לכך. מי שנושא באחריות הוא הרב שך, לא רק מפני שהוא הגדול בהם, אלא מפני שבלעדיו הדבר לא היה קם. ובמקום שיאמר להם לא, וכי הדבר לא טוב ואסור שיתקיים, הוא עודד אותם ונתן להם את הכח והיכולת, להקים מחלקה שכזו, המהווה עתה סכנה גדולה ואיומה לציבור החרדי.
בל נשלה את עצמנו, כי בכך שבראש המחלקה יושב יהודי חרדי, כי אין ממה לחשוש, כאשר השר הוא חילוני, הוא יכול למצוא את הדרך כיצד לעקוף אותו, או לחייב אותו לעשות פעולות שהם בניגוד גמור לרצונם של גדולי ישראל. אך, אז תהיה לנו בעיה גדולה, אל מי נזעק, האם נקבע צום ומספד על ה“גזירה הנוראה” של השר החילוני, או שניאלץ לגזור צום ומספד על המצב הנורא, שגרם לא אחר מאשר הרב שך, שהוא האחראי הישיר לכל תוצאה עגומה שחלילה מחלקה זו תניב בעתיד.
למדנו כאן דבר נוסף וחשוב, כי הרב שך אינו שוקל דברים לעומקם. הוא אינו בוחן דברים לטווח ארוך. הוא מחליט על פי מצב של רגע, ואם הדבר טוב ומשתלם לאותו רגע הוא יאמר כן, למרות שזו תזיק בעתיד ותגרום חלילה חורבן והרס החינוך החרדי.
זהו ההבדל בין גדול אמיתי, למי שכל כולו שקר, העטוף בתואר של “גדול” אך רחוק מאוד מזה. “גדול” אמיתי, לא היה מעיז לתת הכשר למחלקה שכזו, הוא היה עושה הכל, שהחינוך החרדי יהיה מה שיותר רחוק מתחום השיפוט החילוני, ובוודאי שלא היה מאפשר, כי זו תחדור למשרד החינוך.
אחת המשימות הקשות המוטלות עתה על החכי”ם החרדים מאגודת ישראל, הוא ביטולה של אותה מחלקה. דוקא בשל מינויו של שר חילוני, זו מחייבת, שבכל הסכם קואליציוני, מחלקה זו חייבת לצאת ממשרד החינוך, או להתבטל כליל. אך ספק אם הדבר יעלה ביד החרדים, ואוי לנו אם ניאלץ בגלל קוצר הראות של הרב שך, לסבול ולאכול מרורים, מרשעי ישראל, כאלו אשר כל רצונם הוא להרוס ולשבור את החינוך החרדי.
אין זה הדבר היחיד שהרב שך עשה והתחרט. ומה לנו יותר מן הפילוג בין החרדים, שעתה הוא מתחרט וטוען כי זקוקים ל“אחדות”. והשאלה הנשאלת היא, ואם כן, מדוע הוא פילג את הציבור החרדי? אם הבין אז כי זה חשוב ורצוי, מה השתנה מאז, מדוע היום זה יותר לא רצוי?
הבעיה עם הרב שך, שאין לו דעות יציבות וברורות. ובניגוד לגדולי ישראל האמיתיים, שדבריהם כמסמרות, הם יציבים וחזקים, אצלו בכל כמה דקות הם משתנים. ובואו וראו מה לנו יותר, במשך שבוע אחד של אחר הבחירות, כאשר תחילה הזהיר, כי אסור ללכת לקואליציה אחת יחד עם שולמית אלוני ויוסי שריד, ולאחר כמה ימים, שינה דעתו, וקבע כי יותר טוב לשבת עימהם.
אותו דבר קורה בתחומים אחרים. להרב שך אין דיעה יציבה וחזקה, זו לא בנויה על בסיס איתן וחזק. הוא בוחן דברים לאותו רגע ובו במקום, ואינו לוקח בחשבון את ההשלכות שלהן.
ומה לנו יותר מהמחלקה לחינוך חרדי במשרד הדתות, כאשר קבע כי יש צורך במחלקה כזו, ועתה הוא מצטער עליה, ויודע כי זו עומדת בסכנה איומה. ובמקום שישמע לגדולי ישראל אז, וימנע את מה שעלול לגרום לצרה גדולה ליהדות החרדית, הוא העדיף את הצד הפוליטי של אותו רגע, הוא חשב כי בכך הוא קונה עדיפות על אגודת ישראל, וכי הוא ישלוט על החינוך החרדי, ולכן הוא נתן יד למעשה, ועתה קורעים עליה קריעה, וחוששים שמא תגרום מחלקה זו להרס וחורבן היהדות החרדית.
ומה שחמור במיוחד בכל הענין, זו גישתו של הרב שך לענין החינוך החרדי. בעבר הוא היה קיצוני, ודיעותיו קרובות היו לדעות של סאטמאר ודומיהם. הוא התנגד לכל קשר עם משרד החינוך בכל דרך שהיא. הוא רצה כי החינוך החרדי יהיה לגמרי נפרד ומחוץ לתחום לכל רשויות השלטון בישראל. והנה, במשך השנים, מי שהחדיר את החינוך החרדי עמוק יותר לתחומי הרשויות בישראל, היה הרב שך, שהחל בעבודה זו בחינוך העצמאי, להם התיר יותר ויותר, ומשם עבר לישיבות והחדיר אותם לכל פינה, ולא שמר על הגבולות והסייגים שהחכמים גדולי ישראל האמיתיים ממנהיגי החסידים, הזהירו וקבעו גבולות, שהיו ברורות לכל, ומטרתן, לשמור על החינוך החרדי שחלילה לא יפול לידי החילונים.
אך, הרב שך הוא זה שפרץ את הגבולות, ועשה צעדים, עד לכדי הפקרת החינוך החרדי לידי משרד החינוך, ועתה מי יודע מה יקרה בעתיד הלא רחוק.
כאן נזכיר, שכך נהג הרב שך גם בתחומים אחרים. ולדוגמא, בענין הקואליציה והממשלה. גדולי ישראל האמיתיים קבעו, כי יותר מאשר הצטרפות לקואליציה, ונשיאת תפקידים בכנסת, שאינו מוסד ביצועי, אסור. ואילו הרב שך היה זה שפרץ גבולות אלו, והתיר תחילה לש”ס להיכנס לממשלה, שזו נאסרה על ידי גדולי ישראל שקבעו כי אסור לשאת באחריות למחדלי הממשלה, ומאוחר יותר, היה זה הרב שך שעשה “צווי דינים” בענין השרים והסגנים, וכך גרם לאגודת ישראל שאף הם יזחלו אחריו בענין זה, ומונו מהם סגני שרים.
נציין, כי החוקה הישראלית לא השתנתה, ולמרות זאת, בעבר לא העיזו אלו לקחת משרות של סגני שרים, למרות שהציעו להם זאת. לעומת זאת, הרב שך הוא היה זה שפרץ את הגדרות, וגרם למה שקורה.
הבעיה של הרב שך, שהוא קצר ראות, בוחן דברים לרגע, ולדאבוננו, רבים נסחפים אחריו, ואינם חשים לאיזה תוהו ובוהו הוא מוביל אותם.
