למרות שיש להרב שך את האפשרות לתפוס את המקום הראשון ברשימה משותפת, לא מסכים הרב שך לאחדות
רבים וטובים ביהדות החרדית, כאלו המתרחקים מן הפוליטיקה, רוצים בכל לבם שלום ואחדות בין כל חלקי החרדים. לא רק הם, גם המונים המעורבים פוליטית באחת המפלגות, החסידית או הליטאית שבין החרדים, היו רוצים לראות את כולם במסגרת אחת. היותם של החרדים מפולגים, פירושו מאבק. ואת זו, היו רוצים למנוע. אבל, קורה משהו מאוד מענין, שבעוד בעבר היו אלו גדולי ישראל בצד שכנגד, אלו המנסים להשכין שלום בין חלקי החרדים, הרי שעתה, הסדר הוא הפוך לגמרי. הציבור רוצה אחרת, והרב שך הוא זה העושה כל מאמץ למנוע אחדות מן הציבור.
זו תקופה שעוסקים בסוגיה זו. בשלב הראשון של ערב הבחירות, כאשר הופיעו ברשימה אחת, היו אשר האמינו, כי זהו בעצם הצעד הראשון, וכי מאוחר יותר יעשו את הצעד השני, והוא האחדות. אך, דוקא עתה, כאשר נוצרו כל הדרכים ל“אחדות”, ובשני המפלגות רוב רובו של הציבור רוצה בכך, מי שמונע זאת מהם הוא הרב שך, החוזר שוב ושוב ואומר: “שלום כן אחדות לא”.
בשבועות האחרונים. עוסקים ראשי הציבור בענין הבחירות הפנימיות. בשני המפלגות נערכים לכך. וכאן, בעצם נוצר המצב המאפשר “אחדות”. ברגע שקובעים, כי הרשימה היא אחת, וכי מתמודדים בבחירות פנימיות, וכל סיעה כפי שתקבל כך תיוצג, זו, היתה מאפשרת לליטאים לתפוס את המקום הראשון באגודת ישראל.
אם הליטאים היו מופיעים כסיעה אחת, ואילו החסידים כפי שהם קיימים היום, ופירושם של דברים, חסידי גור לחוד, ויזניץ לחוד, וכן האחרים, אין כל ספק, שאת המקום הראשון היו תופסים הליטאים.
ובכל זאת, למרות שיש להרב שך את היכולת לתפוס את המקום הראשון, וזו היתה נותנת לו הרבה כח במפלגה, הוא דוחה את ההצעה מכל וכל. וכאשר בשבועות אלו, שוב היתה אצלו משלחת של הליטאים, וסיפרו לו הכל, ואף היו מתוכם כאלו שהמליצו על רשימה משותפת, כזו אשר תחזיר את הדרת הליטאים לרשימה החרדית, היה זה הרב שך שהתייצב בכל הכח נגד.
ושוב, הרב שך חזר ואמר להם, את מה שכבר השמיע עוד קודם לכן: “שלום כן אחדות לא”. פירושם של דברים. לרוץ ברשימות משותפות, זה כן, ואילו “אחדות” שפירושה מפלגה משותפת, זה בשום אופן לא.
וכאן, צריך להבין מה ההבדל בין “שלום” ל“אחדות”. ומדוע הרב שך מסכים ל“שלום”, ולא מוכן לשמוע מן ה“אחדות”. מדובר בשני דברים יסודיים, שבאחת אין לו ברירה אחרת. ואילו בשניה, הוא חושש ובורח מפניה.
ונתחיל בראשונה ב“שלום”. זו, גם אם הרב שך היה אומר לא ל“שלום”, היו אלו ראשי הליטאים שלוחצים עליו ובכל הכח. הרב שך קלט, כי אין לו סיכוי להתמודד לבד. כאשר העלו את “אחוז החסימה” לאחוז וחצי, ובבחירות הבאות הם כבר יהיו על שני אחוזים, הרב שך מבין כי פירושם של דברים להשאר מחוץ לכנסת. וכאן, הוא יהיה המפסיד. לכן, הוא אומר כן לשלום.
יהיו מליצי יושר, שירצו להוסיף ולטעון, כי הרב שך, רצה בכך, לא רק מפני אחוז החסימה, אלא גם מפני שהוא אינו רוצה שתחזור מערכת בחירות דוגמת זו שעימה התמודדנו בבחירות לפני חמש שנים. ולכן הוא “תורם” את חלקו, ומכריע על שלום, כזו אשר תמנע מערכות שכאלה.
אבל, אלו מתעלמים מן החלק האחר שהוא לא פחות חשוב. אם באמת הרב שך כל כך חושש ממערכות פנימיות בין החרדים, וממה שקורה בעקבות הרשימות הנפרדות, הרי שהמציאות מוכיחה. שדוקא מפלגות נפרדות למרות שמופיעים ברשימה אחת, פירושם של דברים התגרויות אין ספור, ובתחומים רבים. אם להרב שך היה כל כך כואב מה שקורה בין החרדים בינם לבין עצמם, הרי שה“אחדות” היתה צריכה להעסיק אותו הרבה יותר.
וכפי שכבר אמר על כך כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א עוד בטרם מונה לאדמו”ר, כי היהדות החרדית מתקיימת מארבע וארבע. כאשר יש לו ארבעה שבועות מערכת בחירות קשה, כזו אשר החרדים בינם לבין עצמם רבים, הרי שלאחריה יש לנו ארבעה שנים רגועות. אף אחד אינו מתערב אצל האחר, כל אחד מנהל את מפלגתו, וכך לפחות בין חלקי החרדים רגוע. לעומת זאת, כאשר בארבעת השבועות של ערב הבחירות רגוע, כי הופיעו במשותף, הרי שלאחריה, עלינו להיערך לארבע שנים קשות וכואבות, אשר בהן ההתמודדות, והחיכוכים בין המפלגות הן אין סופיות.
היום, לאחר הבחירות, כאשר כבר שמנה חדשים שאנו ברשימה אחת, אנו סובלים מהתגרויות פנימיות קשות.
אם באמת, הדאגה של הרב שך היה ליחסים הפנים-חרדיים, הוא היה צריך לדחוף יותר ל“אחדות” מאשר ל“שלום”, מאחר, ו“האחדות” ממילא היתה מביאה עימה את השלום, ויחד עם זאת, היתה מרגיעה בין חלקי החרדים. הנוסח היה שונה, והקורה בין הרבנים, היה כפי שקורה בכל ארגון וקבוצה, שקיימות בה חילוקי דעות, אך הגישה היא ענינית, ולא קנטרנית.
מאז שהליטאים מופיעים בנפרד, הם מחפשים בכל נושא וענין את העוול שבמעשי החסידים, ואילו החסידים מוציאים עוולות אין ספור במעשי הליטאים. כך, שלא הועלנו דבר מהופעה ברשימה אחת. ה“אחדות”, היא זו אשר חשובה הרבה יותר.
ובכל זאת, הרב שך הוא נגד “האחדות” ואינו מוכן לשמוע על כך, למרות שעתה מתקרבים לבחירות פנימיות, וברור לכל, כי זו הזדמנות פז לארגן את אגודת ישראל מחדש, על פי יחסי כוחות צודקים. הציבור החרדי כולו אמור להתפקד, ועל פי תוצאות הבחירות יקבע הייצוג.
משהו מפריע להרב שך, כאשר הוא שומע את המילה “אחדות”, הוא נרתע ממנה, ועושה הכל להתרחק מכך. הוא מוכן לשמוע לכל מיני הצעות של הופעות משותפות. אך בשום אופן אינו מוכן לשמוע על מסגרת מאוחדת.
ברור שיש לכך סיבה. אך עליה לא ידברו בגלוי. זו מפריעה לרבים, אך מן האמת אי אפשר לברוח. להרב שך מפריע דבר אחד, שבמקרה של “אחדות” ההנהגה תהיה קולקטיבית, והוא לא יהיה מושל בכיפה. רק זו, היא המונעת כיום “אחדות” בציבור החרדי.
ובכדי להבין זאת, עלינו לעשות שלב אחד נוסף. נתאר לעצמנו, כי הרב שך הסכים ל“אחדות”, וקובעים כי מתאחדים. במקרה שכזה, לא יהיו עוד שני “מועצת גדולי התורה”. אלא, השנים יתאחדו, ויישבו יחדיו. ובמקרה שכזה, לא יקרה עוד כפי שהיה נהוג אצל הרב שך, שהגדולים הליטאים באו לביתו, והוא זה אשר הכריע. עובדה היא, שכוחו של הרב שך במועצה שלו, שלמרות שדעת רוב החברים אחרת, אם הוא אומר אחרת, הרי שדעתו היא הקובעת, ואין מי אשר ינסה לערער על כך.
אך, במקרה של שותפות, ייאלץ הרב שך לבא לישיבות “מועצת גדולי התורה”, ושם, הוא לא יהיה יו”ר יחיד. אלא זו תתנהל בתורנות ועל ידי כל הנשיאים, שהרב שך הוא בעצם אחד מבין אחרים. וזו כל הנקודה המפריעה לו. הוא יהיה מוכן להפקיר את היהדות החרדית כולה, שזו תמשיך להתפלג, ואף להרוס את עצמה מבפנים, וחלילה לא יוותר על הכח הנוכחי שיש לו, להיות מושל יחיד במפלגתו.
וכאן, בעצם מונח החורבן הגדול של היהדות החרדית. המאבק אינו עוד על שיטות ועל דרך. בין הליטאים לחסידים באגודת ישראל אין ויכוח אידיאולוגי. עובדה היא, שבמשך עשרות שנים ישבו יחדיו, וזו יכולה להימשך ולהיעשות. אך, הכבוד האישי, הרצון של להיות שולט-על, היא ההורסת את היהדות החרדית ושוברת אותה לרסיסים.
כל הנימוקים שהעלו בפני הרב שך מדוע כל כך חשוב טוב ורצוי כי החרדים כולם יופיעו במפלגה אחת. אמרו לו, כי זו תבטיח אחדות בהרבה תחומים, ותסיר את המתיחות בתחומים עדינים. ולמרות הנימוקים המצויינים שהשמיעו בפניו, היה הרב שך חזק בדבר אחד ויחיד, של “אחדות לא”, הוא מוכן לשמוע לכל הסדר, אבל כזה, אשר בו יהיה הוא השליט מס’ אחד, וכי הכל יהיו תלויים בו. אם עומדים על כך, ש“מועצת גדולי התורה” תפעל על פי העקרון של רוב רבנים, כפי שיכריעו כך יהיה, זה לא בא בחשבון.
וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול סבל בל יתואר, רק בשל דבר אחד ויחיד, של רצון אישי לשלוט. הוא רוצה להיות ה“מרן” של הכל. הוא יודע, כי הדבר לא בא בחשבון אצל החסידים, אבל, הוא חושש ממה שיקרה אצל הליטאים. גם שם, הוא עלול לאבד את כוחו. ברגע של “מועצת גדולי התורה” משותפת, אין לו כל בטחון, כי ה“גדולים” הליטאים יתייצבו לצדו כאיש אחד. רק עתה, כאשר הוא יושב בראש, אין להם דרך אחד, הם נאלצים לקבל את תכתיביו. ברגע שהמועצה תהיה פתוחה, ישמיעו הגדולים הליטאים אחרת מהרב שך, וזו תשבור את כוחו.
אין זה סוד, כי הציבור הליטאי בינו לבין עצמו מפולג. רק המחלוקת עם החסידים איחדה את כולם. הרב שך תפס נושא, אשר בו מאוחדים כל הליטאים. אנשי ישיבת חברון, ואנשי ישיבת סלבודקה, למרות שהם אוייבי אנשי ישיבת פונביז’, אבל באשר לענין של חסידים ומתנגדים, כולם לוחמים בחסידים.
זו, איפשרה להרב שך לאחד וללכד את הכל. ברגע שישכחו מן ההתארגנות האנטי חסידית, ולא עוד אותה מחלוקת כפי שהרב שך ליבה אותה לפני חמש שנים ויותר, הרי שתחזור המחלוקת הפנימית בין חלקי הליטאים, ומכך רועד הרב שך.
וזו הסיבה, מדוע שהוא מעדיף בשעה זו מחלוקת עם החסידים, מאשר מחלוקת פנימית. אבל, במצב הנוכחי, הרב שך לא בטוח יותר. הנה למדנו בימים אלא, כי אנשי ישיבת חברון עושים צעדים שהם בניגוד להרב שך. עובדה היא, כי הלכו לבקר את הרב עובדיה יוסף, למרות שהרב שך התנגד לכך. ואותו דבר קורה עתה בין ראשי ישיבת סלבודקה והרב שך, באשר ליחס להגאון רבי חיים גריינימן. כאשר מתעוררות שאלות שאינן קשורות בחסידים, זו מחזירה את המחלוקת הליטאית-פנימית.
וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול. הרב שך, בשל הרצון לשמור על הכבוד האישי שלו, ובעיקר על הכח המפלגתי-פנימי שלו, הוא הורס את היהדות החרדית כולה. לא איכפת לו שימשיכו לריב, וכי אלו יחתרו נגד אלו. מה שחשוב לו הוא דבר אחד ויחיד, שהוא יהיה כח על במפלגתו, ומעל לכל, חלילה לא לקבל את דעת רוב גדולי ישראל, הוא רוצה שהכל יקבלו את תכתיביו.
ועל כך, מתמוטטת ומתפלגת היהדות החרדית.
רבים וטובים ביהדות החרדית, כאלו המתרחקים מן הפוליטיקה, רוצים בכל לבם שלום ואחדות בין כל חלקי החרדים. לא רק הם, גם המונים המעורבים פוליטית באחת המפלגות, החסידית או הליטאית שבין החרדים, היו רוצים לראות את כולם במסגרת אחת. היותם של החרדים מפולגים, פירושו מאבק. ואת זו, היו רוצים למנוע. אבל, קורה משהו מאוד מענין, שבעוד בעבר היו אלו גדולי ישראל בצד שכנגד, אלו המנסים להשכין שלום בין חלקי החרדים, הרי שעתה, הסדר הוא הפוך לגמרי. הציבור רוצה אחרת, והרב שך הוא זה העושה כל מאמץ למנוע אחדות מן הציבור.
זו תקופה שעוסקים בסוגיה זו. בשלב הראשון של ערב הבחירות, כאשר הופיעו ברשימה אחת, היו אשר האמינו, כי זהו בעצם הצעד הראשון, וכי מאוחר יותר יעשו את הצעד השני, והוא האחדות. אך, דוקא עתה, כאשר נוצרו כל הדרכים ל“אחדות”, ובשני המפלגות רוב רובו של הציבור רוצה בכך, מי שמונע זאת מהם הוא הרב שך, החוזר שוב ושוב ואומר: “שלום כן אחדות לא”.
בשבועות האחרונים. עוסקים ראשי הציבור בענין הבחירות הפנימיות. בשני המפלגות נערכים לכך. וכאן, בעצם נוצר המצב המאפשר “אחדות”. ברגע שקובעים, כי הרשימה היא אחת, וכי מתמודדים בבחירות פנימיות, וכל סיעה כפי שתקבל כך תיוצג, זו, היתה מאפשרת לליטאים לתפוס את המקום הראשון באגודת ישראל.
אם הליטאים היו מופיעים כסיעה אחת, ואילו החסידים כפי שהם קיימים היום, ופירושם של דברים, חסידי גור לחוד, ויזניץ לחוד, וכן האחרים, אין כל ספק, שאת המקום הראשון היו תופסים הליטאים.
ובכל זאת, למרות שיש להרב שך את היכולת לתפוס את המקום הראשון, וזו היתה נותנת לו הרבה כח במפלגה, הוא דוחה את ההצעה מכל וכל. וכאשר בשבועות אלו, שוב היתה אצלו משלחת של הליטאים, וסיפרו לו הכל, ואף היו מתוכם כאלו שהמליצו על רשימה משותפת, כזו אשר תחזיר את הדרת הליטאים לרשימה החרדית, היה זה הרב שך שהתייצב בכל הכח נגד.
ושוב, הרב שך חזר ואמר להם, את מה שכבר השמיע עוד קודם לכן: “שלום כן אחדות לא”. פירושם של דברים. לרוץ ברשימות משותפות, זה כן, ואילו “אחדות” שפירושה מפלגה משותפת, זה בשום אופן לא.
וכאן, צריך להבין מה ההבדל בין “שלום” ל“אחדות”. ומדוע הרב שך מסכים ל“שלום”, ולא מוכן לשמוע מן ה“אחדות”. מדובר בשני דברים יסודיים, שבאחת אין לו ברירה אחרת. ואילו בשניה, הוא חושש ובורח מפניה.
ונתחיל בראשונה ב“שלום”. זו, גם אם הרב שך היה אומר לא ל“שלום”, היו אלו ראשי הליטאים שלוחצים עליו ובכל הכח. הרב שך קלט, כי אין לו סיכוי להתמודד לבד. כאשר העלו את “אחוז החסימה” לאחוז וחצי, ובבחירות הבאות הם כבר יהיו על שני אחוזים, הרב שך מבין כי פירושם של דברים להשאר מחוץ לכנסת. וכאן, הוא יהיה המפסיד. לכן, הוא אומר כן לשלום.
יהיו מליצי יושר, שירצו להוסיף ולטעון, כי הרב שך, רצה בכך, לא רק מפני אחוז החסימה, אלא גם מפני שהוא אינו רוצה שתחזור מערכת בחירות דוגמת זו שעימה התמודדנו בבחירות לפני חמש שנים. ולכן הוא “תורם” את חלקו, ומכריע על שלום, כזו אשר תמנע מערכות שכאלה.
אבל, אלו מתעלמים מן החלק האחר שהוא לא פחות חשוב. אם באמת הרב שך כל כך חושש ממערכות פנימיות בין החרדים, וממה שקורה בעקבות הרשימות הנפרדות, הרי שהמציאות מוכיחה. שדוקא מפלגות נפרדות למרות שמופיעים ברשימה אחת, פירושם של דברים התגרויות אין ספור, ובתחומים רבים. אם להרב שך היה כל כך כואב מה שקורה בין החרדים בינם לבין עצמם, הרי שה“אחדות” היתה צריכה להעסיק אותו הרבה יותר.
וכפי שכבר אמר על כך כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א עוד בטרם מונה לאדמו”ר, כי היהדות החרדית מתקיימת מארבע וארבע. כאשר יש לו ארבעה שבועות מערכת בחירות קשה, כזו אשר החרדים בינם לבין עצמם רבים, הרי שלאחריה יש לנו ארבעה שנים רגועות. אף אחד אינו מתערב אצל האחר, כל אחד מנהל את מפלגתו, וכך לפחות בין חלקי החרדים רגוע. לעומת זאת, כאשר בארבעת השבועות של ערב הבחירות רגוע, כי הופיעו במשותף, הרי שלאחריה, עלינו להיערך לארבע שנים קשות וכואבות, אשר בהן ההתמודדות, והחיכוכים בין המפלגות הן אין סופיות.
היום, לאחר הבחירות, כאשר כבר שמנה חדשים שאנו ברשימה אחת, אנו סובלים מהתגרויות פנימיות קשות.
אם באמת, הדאגה של הרב שך היה ליחסים הפנים-חרדיים, הוא היה צריך לדחוף יותר ל“אחדות” מאשר ל“שלום”, מאחר, ו“האחדות” ממילא היתה מביאה עימה את השלום, ויחד עם זאת, היתה מרגיעה בין חלקי החרדים. הנוסח היה שונה, והקורה בין הרבנים, היה כפי שקורה בכל ארגון וקבוצה, שקיימות בה חילוקי דעות, אך הגישה היא ענינית, ולא קנטרנית.
מאז שהליטאים מופיעים בנפרד, הם מחפשים בכל נושא וענין את העוול שבמעשי החסידים, ואילו החסידים מוציאים עוולות אין ספור במעשי הליטאים. כך, שלא הועלנו דבר מהופעה ברשימה אחת. ה“אחדות”, היא זו אשר חשובה הרבה יותר.
ובכל זאת, הרב שך הוא נגד “האחדות” ואינו מוכן לשמוע על כך, למרות שעתה מתקרבים לבחירות פנימיות, וברור לכל, כי זו הזדמנות פז לארגן את אגודת ישראל מחדש, על פי יחסי כוחות צודקים. הציבור החרדי כולו אמור להתפקד, ועל פי תוצאות הבחירות יקבע הייצוג.
משהו מפריע להרב שך, כאשר הוא שומע את המילה “אחדות”, הוא נרתע ממנה, ועושה הכל להתרחק מכך. הוא מוכן לשמוע לכל מיני הצעות של הופעות משותפות. אך בשום אופן אינו מוכן לשמוע על מסגרת מאוחדת.
ברור שיש לכך סיבה. אך עליה לא ידברו בגלוי. זו מפריעה לרבים, אך מן האמת אי אפשר לברוח. להרב שך מפריע דבר אחד, שבמקרה של “אחדות” ההנהגה תהיה קולקטיבית, והוא לא יהיה מושל בכיפה. רק זו, היא המונעת כיום “אחדות” בציבור החרדי.
ובכדי להבין זאת, עלינו לעשות שלב אחד נוסף. נתאר לעצמנו, כי הרב שך הסכים ל“אחדות”, וקובעים כי מתאחדים. במקרה שכזה, לא יהיו עוד שני “מועצת גדולי התורה”. אלא, השנים יתאחדו, ויישבו יחדיו. ובמקרה שכזה, לא יקרה עוד כפי שהיה נהוג אצל הרב שך, שהגדולים הליטאים באו לביתו, והוא זה אשר הכריע. עובדה היא, שכוחו של הרב שך במועצה שלו, שלמרות שדעת רוב החברים אחרת, אם הוא אומר אחרת, הרי שדעתו היא הקובעת, ואין מי אשר ינסה לערער על כך.
אך, במקרה של שותפות, ייאלץ הרב שך לבא לישיבות “מועצת גדולי התורה”, ושם, הוא לא יהיה יו”ר יחיד. אלא זו תתנהל בתורנות ועל ידי כל הנשיאים, שהרב שך הוא בעצם אחד מבין אחרים. וזו כל הנקודה המפריעה לו. הוא יהיה מוכן להפקיר את היהדות החרדית כולה, שזו תמשיך להתפלג, ואף להרוס את עצמה מבפנים, וחלילה לא יוותר על הכח הנוכחי שיש לו, להיות מושל יחיד במפלגתו.
וכאן, בעצם מונח החורבן הגדול של היהדות החרדית. המאבק אינו עוד על שיטות ועל דרך. בין הליטאים לחסידים באגודת ישראל אין ויכוח אידיאולוגי. עובדה היא, שבמשך עשרות שנים ישבו יחדיו, וזו יכולה להימשך ולהיעשות. אך, הכבוד האישי, הרצון של להיות שולט-על, היא ההורסת את היהדות החרדית ושוברת אותה לרסיסים.
כל הנימוקים שהעלו בפני הרב שך מדוע כל כך חשוב טוב ורצוי כי החרדים כולם יופיעו במפלגה אחת. אמרו לו, כי זו תבטיח אחדות בהרבה תחומים, ותסיר את המתיחות בתחומים עדינים. ולמרות הנימוקים המצויינים שהשמיעו בפניו, היה הרב שך חזק בדבר אחד ויחיד, של “אחדות לא”, הוא מוכן לשמוע לכל הסדר, אבל כזה, אשר בו יהיה הוא השליט מס’ אחד, וכי הכל יהיו תלויים בו. אם עומדים על כך, ש“מועצת גדולי התורה” תפעל על פי העקרון של רוב רבנים, כפי שיכריעו כך יהיה, זה לא בא בחשבון.
וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול סבל בל יתואר, רק בשל דבר אחד ויחיד, של רצון אישי לשלוט. הוא רוצה להיות ה“מרן” של הכל. הוא יודע, כי הדבר לא בא בחשבון אצל החסידים, אבל, הוא חושש ממה שיקרה אצל הליטאים. גם שם, הוא עלול לאבד את כוחו. ברגע של “מועצת גדולי התורה” משותפת, אין לו כל בטחון, כי ה“גדולים” הליטאים יתייצבו לצדו כאיש אחד. רק עתה, כאשר הוא יושב בראש, אין להם דרך אחד, הם נאלצים לקבל את תכתיביו. ברגע שהמועצה תהיה פתוחה, ישמיעו הגדולים הליטאים אחרת מהרב שך, וזו תשבור את כוחו.
אין זה סוד, כי הציבור הליטאי בינו לבין עצמו מפולג. רק המחלוקת עם החסידים איחדה את כולם. הרב שך תפס נושא, אשר בו מאוחדים כל הליטאים. אנשי ישיבת חברון, ואנשי ישיבת סלבודקה, למרות שהם אוייבי אנשי ישיבת פונביז’, אבל באשר לענין של חסידים ומתנגדים, כולם לוחמים בחסידים.
זו, איפשרה להרב שך לאחד וללכד את הכל. ברגע שישכחו מן ההתארגנות האנטי חסידית, ולא עוד אותה מחלוקת כפי שהרב שך ליבה אותה לפני חמש שנים ויותר, הרי שתחזור המחלוקת הפנימית בין חלקי הליטאים, ומכך רועד הרב שך.
וזו הסיבה, מדוע שהוא מעדיף בשעה זו מחלוקת עם החסידים, מאשר מחלוקת פנימית. אבל, במצב הנוכחי, הרב שך לא בטוח יותר. הנה למדנו בימים אלא, כי אנשי ישיבת חברון עושים צעדים שהם בניגוד להרב שך. עובדה היא, כי הלכו לבקר את הרב עובדיה יוסף, למרות שהרב שך התנגד לכך. ואותו דבר קורה עתה בין ראשי ישיבת סלבודקה והרב שך, באשר ליחס להגאון רבי חיים גריינימן. כאשר מתעוררות שאלות שאינן קשורות בחסידים, זו מחזירה את המחלוקת הליטאית-פנימית.
וכך, נאלצת היהדות החרדית לסבול. הרב שך, בשל הרצון לשמור על הכבוד האישי שלו, ובעיקר על הכח המפלגתי-פנימי שלו, הוא הורס את היהדות החרדית כולה. לא איכפת לו שימשיכו לריב, וכי אלו יחתרו נגד אלו. מה שחשוב לו הוא דבר אחד ויחיד, שהוא יהיה כח על במפלגתו, ומעל לכל, חלילה לא לקבל את דעת רוב גדולי ישראל, הוא רוצה שהכל יקבלו את תכתיביו.
ועל כך, מתמוטטת ומתפלגת היהדות החרדית.
