הרב שך מודה כי דעתו קצרה, טענותיו נגד הגאון רבי חיים גריינימן מוכיחות כי אינו קולט את תפקידו של “גדול”
לא היה זה דבר חדש, כי הרב שך דעתו מצומצמת, וכי זו הולכת ומצטמצמת מיום ליום. אבל, בשבוע שעבר, היתה לנו הזדמנות, ללמוד שוב, ולשמוע אותו בעצמו מודה במילים אחרות, כי “דעת רחבה” יכלה להיות ל“חזון איש” אך לא לו. כי לו היתה לו “דעת רחבה”, הוא בודאי היה מתיר לעצמו, את מה שה“חזון איש” התיר לעצמו במשך שנים.
אין זה סוד, כי ה“חזון איש”, היה שונה בגישתו לכל מיני קבוצות ביהדות החרדית, מיתר הגדולים. ומבלי שניכנס לויכוח שבין חסידים וליטאים, שכאן הויכוח שונה, וגישתם של גדולי ישראל לכל מיני נושאים נובעת בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך מזלזל בנושאים הקשורים בחסידויות, עד כדי כך, שאצלו יהיה זה בגדר של “אפיקורסות” או “טומאה” ח”ו, וכבר היו דברים מעולם.
ולכן, כאשר הרב שך מתקיף חסידים, למדנו לחיות עם זה. אין זה סוד, כי הרב שך בא ממקור אנטי-חסידי, כזה אשר שנאתו לחסידים היא שנאה העמוקה ביותר שבו, עד כדי כך, שאת הנאצים, הרב שך לא ישנא כפי שהוא שונא חסידים, וכבר הוכחנו במשך השנים, תפיסתו זו של הרב שך, אשר מקורה, במלחמה איומה, של רשעים ארורים, שונאי ישראל,שהשקיעו את כל נפשם בחיסולה של חסידות.
אך, ב”ה, למרות מלחמתם האיומה, הצליחה החסידות ללכת ולהתפתח, ועד כדי כך, שהלוחמים בחסידות, שבאותם הימים היו יותר מתשעים אחוז מכלל הציבור הדתי בכלל-ישראל, הרי שהיום אלו הם המעט דמעט. רוב רובם של אותם הלוחמים בחסידות, עזבו את דרך ה’, ואילו המעט שעדיין לובשים צורה כאילו שהם הולכים בדרך ה’, הרי שמדובר במשחק בלבד, ופנימיותם היא איומה ונוראה. כזו אשר כל כולה מושחתת, ורוצים לראות בחיסולם של יראים ושלמים, ההולכים בדרך ה’, כאלו אשר אינם מסתפקים במעשיהם בלבד, אלא רוצים כי כל יהודי ללא יוצא מן הכלל יילך בדרך ה’, ולמען ענין זה משקיעים את זמנם וכוחם.
ולכן, מיעטנו לאחרונה לעסוק במה שקורה בין הלוחמים בחסידות לבין החסידים המקוריים. התקוה היתה, כי זו תירגע במשך השנים, כאששר האמת תתגלה. ומה לנו יותר מימינו אלה, כי אף אלו שהינם לכאורה “מתנגדים” לחסידות, קבלו על עצמם רבים ממנהגי החסידים. כיום ב”ה נראה הרבה פיאות וזקנים בישיבות הליטאיות. וכיום ישנם כאלו, שלולא ידעו כי הם מתפללים בנוסח אשכנז, כלל לא היו יכולים להבחין עליהם כי הינם מתנגדים. המציאות היא, כי רוב רובו של ציבור זה, קיבל על עצמו את מנהגי ודרך החסידים.
אבל, מה שנותר לנו בינתיים, זו המחלוקת שבין המתנגדים. כאן, למדנו משהו עמוק, כזה, אשר מחייב את הציבור להביט, כיצד מתייחס הרב שך, לרבנים אחרים, כאלו אשר גישתם שונה ממנו.
מבין רבני ציבור הליטאים, מצאנו כל מיני סוגים. כאלו שהינם רבנים ההולכים בדרך אמת. וגם אם ישנם החולקים על שיטתם, אבל גישתם אמת. הם רוצים להציל את נשמות כלל היהודים, ומתייחסים לכל נושא בהגיון, ולא מתוך שנאה. וכך, נמצא רבנים גדולים בישראל, אשר למרות ששיטתם היתה שונה, הם הקדישו הרבה מזמנם לקרב יהודים שומרי תורה ומצוות. לעומת זאת, מצאנו יצורים דוגמת הרב שך, אשר כל כולם שנאה איומה, וכאשר רק אומרים לו כי הלה משתייך לציבור החסידים, זו מספיקה, שהוא ייצא נגדו בחרב ובחנית.
בדידי הוי עובדא, וכאן אולי המקום הפעם לספר, כי היתה זו הפעם היחידה בחיי שדרכתי בביתו. היה זה לאחר שנפגש עמי אחד מאנשיו קרוביו ששמו אהרון רוטר בבני ברק, וסיכם עמי כי אעלה להרב שך, שם תיערך היכרות בינינו, וזו אולי תרגיע את הרוחות. ואכן, עליתי אליו, ושם שמעתי מילים אלו, - באידיש – אומרים לי שאתה משתייך להם... ולא הוסיף למי כוונתו. הבנתי למה כוונתו, היה זה בזמן שהרב שך ניהל את מלחמתו בחסידות, ואז אמרתי לו, כי אמנם סבי היה אחיו של כ”ק מרן האדמו”ר הזקן בעל תניא והשו”ע זי”ע, אך אני למדתי בישיבות הליטאיות, והזכרתי לו את שמם של ראשי הישיבה. אך, כאשר שמע כי סבי היה אחיו של בעל התניא והשו”ע זי”ע, הוא פרץ בזעם שכזה, שלא רצה עוד לדבר עמי מילה אחת, “אוי וויי” כך הוא זעק, וידעתי כי אין לי עוד מה לחפש אצלו.
אבל, בניגוד אליו, היו מגדולי ישראל הליטאים, שגישתם היתה שונה בתכלית. הללו, למרות שהיו שייכים לציבור אחר, ולמרות שנמנו על ציבור “המתנגדים”, גישתם היתה רחבה יותר. ומי לנו יותר מן ה“חזון איש”, שגישתו להרבה מן הנושאים, היתה לגמרי הפוכה מזו שהתרגל דורנו, להרב שך ומעשיו.
הדור הצעיר אינו מודע לכך, ויתכן כי הגיע הזמן קצת לספר לדור זה, שיידע, מה אירע לפני ארבעים שנה, כיצד התייחס בעל ה“חזון איש” לציבור בכלל, ואם נקח לדוגמא את פא”י, היה זה ה“חזון איש” שלא ניתק עימם קשר, למרות המאבק שפרץ בקרב ציבור החרדים.
ראשי פא”י היו מבאי ביתו, והוא לא מצא לנכון לסלקם מביתו לאחר מה שקרה. ה“חזון איש” הבין, כי הגישה הכלל ציבורית חייבת להיות שונה, ולמרות שהיה מן ה“מחמירים”, מצאנו כי בנושאים מסויימים, במיוחד בנושאים כלל ציבוריים, ה“חזון איש” גישתו היתה שונה בתכלית.
ולכן, כאשר עוסקים אנו עתה, במה שקורה בין הרב שך להגאון רבי חיים גריינימן מבני ברק, אין זה פלא כלל. הגאון רבי חיים גריינימן ממשיך בדרכו של ה“חזון איש”, ומעשיו מתאימים לדרכיו ושיטותיו. הוא לא ניתק את הקשר עם קבוצות חרדים ודתיים אחרים, הוא חש כי עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וכי אסור לו להפקירם. גישה זו, היא גישה רחבה, כזו השוקלת את הנושא לכל פרטיו וצדדיו.
ולכן, כאשר הגאון רבי חיים גריינימן, צריך בימים אלה לשקול, באיזו דרך לנקוט, האם ללכת בשיטתו של הרב שך, הקובעת כי יש להחרימם ולנדותם, או ללכת בשיטתו של ה“חזון איש”, שלא הפקירם, ושמר על הקשר עימם, הרי שאין ספק, כי הרב גריינימן הולך בדרכי ה“חזון איש”, ולמרות שהוא אישית אולי לא היה יושב בממשלה הנוכחית, אבל מבין, כי חובה עליו לשמור על ש”ס, כי חלילה לא תתרחק עוד יותר, וכי יהיה מי אשר ישמור עליה.
וכאן, כאשר אנו מתבוננים במה שקורה, אנו מוצאים, עד להיכן מצומצמת דעתו של הרב שך, אם דעתו היתה רק קצת רחבה, הוא היה קולט את מה שאירע בשנות חייו של ה“חזון איש”, כיצד נאבקו בפא”י, וכיצד, למרות המאבק הפנים חרדי, היה זה ה“חזון איש” ששמר על הקשר עם ראשי פא”י, ולא נתן כי יפגעו בהם.
זו, היתה צריכה להיות מספיקה להרב שך, שיבין, כי את הרב גריינימן, ההולך בדרכי ה“חזון איש” מחייבת המציאות הזו, כי יש לשמור עליהם. הוא מבין מה פירושם של דברים, אם חלילה, הוא לא יעצור עתה בעד הסחף. זו עלולה להוביל את ש”ס לעברי פי פחת, וכאשר נרצה להצילם, יהיה זה מאוחר מדי.
ואכן, בהתקפתו זו, למדנו, כי הרב שך רחוק מאוד מלהבין ולקלוט את תפקידו ומעמדו בציבור הליטאי. כי לו קלט את סדר הדברים, ואיזה חוב מוטל על כל “גדול” בישראל, הוא היה צריך לשבח את מעשי הרב גריינימן. מאחר והוא זה, אשר קלט וקולט את תפקידו, ופועל על פיו.
כאשר הרב שך מתקיף את הרב גריינימן בטענה, כי מה שמותר היה ל“חזון איש” בשל דעתו הרחבה, אסור להרב גריינימן בדורנו אנו, אין טפשות גדולה מזו. אכן, בכל דור קיימת ירידה גדולה. אבל, ה“גדול” של אותו דור, עליו מוטלת החובה להכריע, כפי שהוטלה החובה בשעתו על ה“חזון איש”, אשר אף דעתו היתה מצומצמת ביחס לדורות הקודמים. כאשר הרב גריינימן הוא כיום היחידי, המאמין כי הוא ממשיך והולך בדרכי ה“חזון איש”, הרי שזו חובתו, לעשות כפי שה“חזון איש” היה עושה.
הרב שך, הוא זה אשר הולך בדרך לא דרך. לו היתה דעתו רחבה, הוא היה קולט, כי מעשיו גורמים להרס של דור. לו הוא היה מבין כי עליו מוטלת האחריות, אין ספק, כי הוא היה עושה אחרת בתחומים רבים, ובמיוחד בתחום זה, ששמה ש”ס.
אם נתבונן לרגע, במה שעושה הרב שך לש”ס, נמצא דבר שחשוב שנזכור. הויכוח עימם הוא לא אידיאולוגי אלא אישי. הרב שך זועם לא על החדירה לממשלה, אלא על כך שאין נכנעים לו אישית. וכאן מונח הכל. לו היה הויכוח אידיאולוגי, היה כל הענין שונה, כי אף ש”ס היתה נאלצת להתייחס לנושא אחרת. אך, כאשר הויכוח הוא אישי, וכאשר מדובר כאן על כבודו של הרב שך בלבד, הרי שכל הענין שונה בתכלית.
לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא לא היה מאפשר פילוג בין החסידים לליטאים. לו הוא היה מבין וקולט מה הוא גורם ליהדות החרדית, ולאיזה מצב הוא מוביל את כלל הציבור, הוא היה מקדיש את כל זמנו, לדבר אחד ויחיד, לשמור על החרדים בארגון מפלגתי אחד. בל נשכח, כי בענין זה, תלויים לא רק החרדים, אלא אף הדתיים והחילונים.
ובואו ננסה בעצמנו, להרחיב קצת את הנושא, כאשר שוקלים נושא כזה של פילוג ביהדות החרדית, אין ספק, כי מי שדעתו רחבה, חייב לקחת בחשבון ראשית, איזו השפעה זה תביא, על החרדים, על הדתיים, ועל החילוניים. מי שדעתו רחבה חייב לקחת בחשבון את כל ההיקף, ולא רק לעשות את החשבון המצומצם, של כבוד אישי, ורצון להיות קובע יחיד במפלגה. לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא היה מבין, כי צעד שכזה, הוא אסור בתכלית האיסור.
ולכן, כאשר הרב שך מתקיף את הרב חיים גריינימן, מי שדעתו היא באמת רחבה, כזו המחייבת אותו, שלא להפקיר את ראשי ש”ס, לשמור עליהם, שחלילה לא יפלו לרשת של זרים, וכי לא ייעלמו מן הציבור החרדי, וייהפכו ל“דתיים לאומיים” כפי שזה יכול בהחלט לקרות. בל נשכח, שרוב רובם של מצביעי ש”ס, אינם חרדים כלל. וזו טובה להוכחה, כי הרב שך, דעתו היא קצרה, ורחוקה מאוד, מכזו, היכולה להנהיג את כלל הציבור החרדי.
היחסים בין הרב שך להרב גריינימן אף פעם לא היו טובים, אך ורק בשל התפיסה השונה. בעוד שלהרב גריינימן דעת רחבה, הרי שלהרב שך דעת קצרה, וזו גורמת לכך, שהרב שך יתקיף את הרב גריינימן, במקום שהוא ראוי לשבח גדול.
לא היה זה דבר חדש, כי הרב שך דעתו מצומצמת, וכי זו הולכת ומצטמצמת מיום ליום. אבל, בשבוע שעבר, היתה לנו הזדמנות, ללמוד שוב, ולשמוע אותו בעצמו מודה במילים אחרות, כי “דעת רחבה” יכלה להיות ל“חזון איש” אך לא לו. כי לו היתה לו “דעת רחבה”, הוא בודאי היה מתיר לעצמו, את מה שה“חזון איש” התיר לעצמו במשך שנים.
אין זה סוד, כי ה“חזון איש”, היה שונה בגישתו לכל מיני קבוצות ביהדות החרדית, מיתר הגדולים. ומבלי שניכנס לויכוח שבין חסידים וליטאים, שכאן הויכוח שונה, וגישתם של גדולי ישראל לכל מיני נושאים נובעת בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך בשל גישה אידיאולוגית שונה. וכך, נמצא את הרב שך מזלזל בנושאים הקשורים בחסידויות, עד כדי כך, שאצלו יהיה זה בגדר של “אפיקורסות” או “טומאה” ח”ו, וכבר היו דברים מעולם.
ולכן, כאשר הרב שך מתקיף חסידים, למדנו לחיות עם זה. אין זה סוד, כי הרב שך בא ממקור אנטי-חסידי, כזה אשר שנאתו לחסידים היא שנאה העמוקה ביותר שבו, עד כדי כך, שאת הנאצים, הרב שך לא ישנא כפי שהוא שונא חסידים, וכבר הוכחנו במשך השנים, תפיסתו זו של הרב שך, אשר מקורה, במלחמה איומה, של רשעים ארורים, שונאי ישראל,שהשקיעו את כל נפשם בחיסולה של חסידות.
אך, ב”ה, למרות מלחמתם האיומה, הצליחה החסידות ללכת ולהתפתח, ועד כדי כך, שהלוחמים בחסידות, שבאותם הימים היו יותר מתשעים אחוז מכלל הציבור הדתי בכלל-ישראל, הרי שהיום אלו הם המעט דמעט. רוב רובם של אותם הלוחמים בחסידות, עזבו את דרך ה’, ואילו המעט שעדיין לובשים צורה כאילו שהם הולכים בדרך ה’, הרי שמדובר במשחק בלבד, ופנימיותם היא איומה ונוראה. כזו אשר כל כולה מושחתת, ורוצים לראות בחיסולם של יראים ושלמים, ההולכים בדרך ה’, כאלו אשר אינם מסתפקים במעשיהם בלבד, אלא רוצים כי כל יהודי ללא יוצא מן הכלל יילך בדרך ה’, ולמען ענין זה משקיעים את זמנם וכוחם.
ולכן, מיעטנו לאחרונה לעסוק במה שקורה בין הלוחמים בחסידות לבין החסידים המקוריים. התקוה היתה, כי זו תירגע במשך השנים, כאששר האמת תתגלה. ומה לנו יותר מימינו אלה, כי אף אלו שהינם לכאורה “מתנגדים” לחסידות, קבלו על עצמם רבים ממנהגי החסידים. כיום ב”ה נראה הרבה פיאות וזקנים בישיבות הליטאיות. וכיום ישנם כאלו, שלולא ידעו כי הם מתפללים בנוסח אשכנז, כלל לא היו יכולים להבחין עליהם כי הינם מתנגדים. המציאות היא, כי רוב רובו של ציבור זה, קיבל על עצמו את מנהגי ודרך החסידים.
אבל, מה שנותר לנו בינתיים, זו המחלוקת שבין המתנגדים. כאן, למדנו משהו עמוק, כזה, אשר מחייב את הציבור להביט, כיצד מתייחס הרב שך, לרבנים אחרים, כאלו אשר גישתם שונה ממנו.
מבין רבני ציבור הליטאים, מצאנו כל מיני סוגים. כאלו שהינם רבנים ההולכים בדרך אמת. וגם אם ישנם החולקים על שיטתם, אבל גישתם אמת. הם רוצים להציל את נשמות כלל היהודים, ומתייחסים לכל נושא בהגיון, ולא מתוך שנאה. וכך, נמצא רבנים גדולים בישראל, אשר למרות ששיטתם היתה שונה, הם הקדישו הרבה מזמנם לקרב יהודים שומרי תורה ומצוות. לעומת זאת, מצאנו יצורים דוגמת הרב שך, אשר כל כולם שנאה איומה, וכאשר רק אומרים לו כי הלה משתייך לציבור החסידים, זו מספיקה, שהוא ייצא נגדו בחרב ובחנית.
בדידי הוי עובדא, וכאן אולי המקום הפעם לספר, כי היתה זו הפעם היחידה בחיי שדרכתי בביתו. היה זה לאחר שנפגש עמי אחד מאנשיו קרוביו ששמו אהרון רוטר בבני ברק, וסיכם עמי כי אעלה להרב שך, שם תיערך היכרות בינינו, וזו אולי תרגיע את הרוחות. ואכן, עליתי אליו, ושם שמעתי מילים אלו, - באידיש – אומרים לי שאתה משתייך להם... ולא הוסיף למי כוונתו. הבנתי למה כוונתו, היה זה בזמן שהרב שך ניהל את מלחמתו בחסידות, ואז אמרתי לו, כי אמנם סבי היה אחיו של כ”ק מרן האדמו”ר הזקן בעל תניא והשו”ע זי”ע, אך אני למדתי בישיבות הליטאיות, והזכרתי לו את שמם של ראשי הישיבה. אך, כאשר שמע כי סבי היה אחיו של בעל התניא והשו”ע זי”ע, הוא פרץ בזעם שכזה, שלא רצה עוד לדבר עמי מילה אחת, “אוי וויי” כך הוא זעק, וידעתי כי אין לי עוד מה לחפש אצלו.
אבל, בניגוד אליו, היו מגדולי ישראל הליטאים, שגישתם היתה שונה בתכלית. הללו, למרות שהיו שייכים לציבור אחר, ולמרות שנמנו על ציבור “המתנגדים”, גישתם היתה רחבה יותר. ומי לנו יותר מן ה“חזון איש”, שגישתו להרבה מן הנושאים, היתה לגמרי הפוכה מזו שהתרגל דורנו, להרב שך ומעשיו.
הדור הצעיר אינו מודע לכך, ויתכן כי הגיע הזמן קצת לספר לדור זה, שיידע, מה אירע לפני ארבעים שנה, כיצד התייחס בעל ה“חזון איש” לציבור בכלל, ואם נקח לדוגמא את פא”י, היה זה ה“חזון איש” שלא ניתק עימם קשר, למרות המאבק שפרץ בקרב ציבור החרדים.
ראשי פא”י היו מבאי ביתו, והוא לא מצא לנכון לסלקם מביתו לאחר מה שקרה. ה“חזון איש” הבין, כי הגישה הכלל ציבורית חייבת להיות שונה, ולמרות שהיה מן ה“מחמירים”, מצאנו כי בנושאים מסויימים, במיוחד בנושאים כלל ציבוריים, ה“חזון איש” גישתו היתה שונה בתכלית.
ולכן, כאשר עוסקים אנו עתה, במה שקורה בין הרב שך להגאון רבי חיים גריינימן מבני ברק, אין זה פלא כלל. הגאון רבי חיים גריינימן ממשיך בדרכו של ה“חזון איש”, ומעשיו מתאימים לדרכיו ושיטותיו. הוא לא ניתק את הקשר עם קבוצות חרדים ודתיים אחרים, הוא חש כי עליו מוטלת אחריות כלל ציבורית, וכי אסור לו להפקירם. גישה זו, היא גישה רחבה, כזו השוקלת את הנושא לכל פרטיו וצדדיו.
ולכן, כאשר הגאון רבי חיים גריינימן, צריך בימים אלה לשקול, באיזו דרך לנקוט, האם ללכת בשיטתו של הרב שך, הקובעת כי יש להחרימם ולנדותם, או ללכת בשיטתו של ה“חזון איש”, שלא הפקירם, ושמר על הקשר עימם, הרי שאין ספק, כי הרב גריינימן הולך בדרכי ה“חזון איש”, ולמרות שהוא אישית אולי לא היה יושב בממשלה הנוכחית, אבל מבין, כי חובה עליו לשמור על ש”ס, כי חלילה לא תתרחק עוד יותר, וכי יהיה מי אשר ישמור עליה.
וכאן, כאשר אנו מתבוננים במה שקורה, אנו מוצאים, עד להיכן מצומצמת דעתו של הרב שך, אם דעתו היתה רק קצת רחבה, הוא היה קולט את מה שאירע בשנות חייו של ה“חזון איש”, כיצד נאבקו בפא”י, וכיצד, למרות המאבק הפנים חרדי, היה זה ה“חזון איש” ששמר על הקשר עם ראשי פא”י, ולא נתן כי יפגעו בהם.
זו, היתה צריכה להיות מספיקה להרב שך, שיבין, כי את הרב גריינימן, ההולך בדרכי ה“חזון איש” מחייבת המציאות הזו, כי יש לשמור עליהם. הוא מבין מה פירושם של דברים, אם חלילה, הוא לא יעצור עתה בעד הסחף. זו עלולה להוביל את ש”ס לעברי פי פחת, וכאשר נרצה להצילם, יהיה זה מאוחר מדי.
ואכן, בהתקפתו זו, למדנו, כי הרב שך רחוק מאוד מלהבין ולקלוט את תפקידו ומעמדו בציבור הליטאי. כי לו קלט את סדר הדברים, ואיזה חוב מוטל על כל “גדול” בישראל, הוא היה צריך לשבח את מעשי הרב גריינימן. מאחר והוא זה, אשר קלט וקולט את תפקידו, ופועל על פיו.
כאשר הרב שך מתקיף את הרב גריינימן בטענה, כי מה שמותר היה ל“חזון איש” בשל דעתו הרחבה, אסור להרב גריינימן בדורנו אנו, אין טפשות גדולה מזו. אכן, בכל דור קיימת ירידה גדולה. אבל, ה“גדול” של אותו דור, עליו מוטלת החובה להכריע, כפי שהוטלה החובה בשעתו על ה“חזון איש”, אשר אף דעתו היתה מצומצמת ביחס לדורות הקודמים. כאשר הרב גריינימן הוא כיום היחידי, המאמין כי הוא ממשיך והולך בדרכי ה“חזון איש”, הרי שזו חובתו, לעשות כפי שה“חזון איש” היה עושה.
הרב שך, הוא זה אשר הולך בדרך לא דרך. לו היתה דעתו רחבה, הוא היה קולט, כי מעשיו גורמים להרס של דור. לו הוא היה מבין כי עליו מוטלת האחריות, אין ספק, כי הוא היה עושה אחרת בתחומים רבים, ובמיוחד בתחום זה, ששמה ש”ס.
אם נתבונן לרגע, במה שעושה הרב שך לש”ס, נמצא דבר שחשוב שנזכור. הויכוח עימם הוא לא אידיאולוגי אלא אישי. הרב שך זועם לא על החדירה לממשלה, אלא על כך שאין נכנעים לו אישית. וכאן מונח הכל. לו היה הויכוח אידיאולוגי, היה כל הענין שונה, כי אף ש”ס היתה נאלצת להתייחס לנושא אחרת. אך, כאשר הויכוח הוא אישי, וכאשר מדובר כאן על כבודו של הרב שך בלבד, הרי שכל הענין שונה בתכלית.
לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא לא היה מאפשר פילוג בין החסידים לליטאים. לו הוא היה מבין וקולט מה הוא גורם ליהדות החרדית, ולאיזה מצב הוא מוביל את כלל הציבור, הוא היה מקדיש את כל זמנו, לדבר אחד ויחיד, לשמור על החרדים בארגון מפלגתי אחד. בל נשכח, כי בענין זה, תלויים לא רק החרדים, אלא אף הדתיים והחילונים.
ובואו ננסה בעצמנו, להרחיב קצת את הנושא, כאשר שוקלים נושא כזה של פילוג ביהדות החרדית, אין ספק, כי מי שדעתו רחבה, חייב לקחת בחשבון ראשית, איזו השפעה זה תביא, על החרדים, על הדתיים, ועל החילוניים. מי שדעתו רחבה חייב לקחת בחשבון את כל ההיקף, ולא רק לעשות את החשבון המצומצם, של כבוד אישי, ורצון להיות קובע יחיד במפלגה. לו היתה להרב שך דעת רחבה, הוא היה מבין, כי צעד שכזה, הוא אסור בתכלית האיסור.
ולכן, כאשר הרב שך מתקיף את הרב חיים גריינימן, מי שדעתו היא באמת רחבה, כזו המחייבת אותו, שלא להפקיר את ראשי ש”ס, לשמור עליהם, שחלילה לא יפלו לרשת של זרים, וכי לא ייעלמו מן הציבור החרדי, וייהפכו ל“דתיים לאומיים” כפי שזה יכול בהחלט לקרות. בל נשכח, שרוב רובם של מצביעי ש”ס, אינם חרדים כלל. וזו טובה להוכחה, כי הרב שך, דעתו היא קצרה, ורחוקה מאוד, מכזו, היכולה להנהיג את כלל הציבור החרדי.
היחסים בין הרב שך להרב גריינימן אף פעם לא היו טובים, אך ורק בשל התפיסה השונה. בעוד שלהרב גריינימן דעת רחבה, הרי שלהרב שך דעת קצרה, וזו גורמת לכך, שהרב שך יתקיף את הרב גריינימן, במקום שהוא ראוי לשבח גדול.
