בדרכי עקלקלות החדיר הרב שך את הרב עובדיה יוסף ליהדות החרדית, ועתה הוא מנסה בדרכי חתחתים להוציא את מי שמעולם לא הכיר בהשקפה חרדית
כל בר דעת, שהכיר את ה“השקפה” הבני ברקית, היה צריך להזדעזע, כאשר הרב שך החדיר את הרב עובדיה יוסף לעולמה של היהדות החרדית. הדבר היה בסתירה מוחלטת למה שהטיפו לה במשך שנים. התברר, כי בין ה“השקפה” לבין המציאות תהום רב.
המאבק בהרב עובדיה יוסף, היה לכאורה מאבק נכון וצודק. כזה, אשר כל מי שהבין עד כמה היתה ההתנגדות של רבה של בריסק לרבנות הראשית ולכל הסובב אותה, ידע והבין, כי יהודי כמו הרב עובדיה יוסף, אין מקומו ביהדות החרדית הדוגלת בהשקפה זו. אמנם, לא כל היהדות החרדית קיבלה את הגישה הבני ברקית, ובודאי שלא כולם תמכו בהחרמת הרבנות הראשית. אבל, עובדה היא כי לא הכירו ברבנות הראשית כגורם רבני שהיהדות החרדית תלויה בה. - ההבדל האידיאולוגי בקרב החרדים, היה בין החרמה להכרה.
אך, במשך השנים, המקום הפך מוקד לקרייריסטים. מי שרצה לתפוס מקום בכיר ברבנות או בדיינות, פנה לכיוון זה. אם כי, מי שדגל ב“השקפה” ידע והבין, כי כל שיתוף עם הרבנות הראשית סותרת את ה“השקפה”.
ואכן, הרב עובדיה יוסף, לכאורה, מקומו ביהדות החרדית. הוא שלח את ילדיו להתחנך במוסדות חרדיים, וביתו מתנהל על פי כל כללי הציבור החרדי, ומבחינה מסויימת, ביתו של הרב יוסף, הוא בית למופת, בית שכל כולו תורה ועבודה. נדיר למצוא עוד בית, שהאבא כל כך שקוע בלימוד התורה. ביתו של הרב יוסף מלא באלפי ספרים, ואשר בו לומדים ומלמדים תורה. בהיקף, שבבית החרדי ביותר, נדיר למצוא ולראות דבר שכזה.
אך, הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ידע והבין, כי הוא נושא עמו כתם מסויים. אמנם, אין זה כתם “השקפיסטי”, אך הגזענות, היא זו אשר נתנה לו להבין, כי אם הוא יחפש להפוך ולהיות “גדול” בציבור החרדי, הוא יהיה האחרון ברשימה. ישתמשו בו רק בערב בחירות כאשר ירצו בחתימתו לשכנע מצביעים ספרדים. אך, במשך ארבעת השנים, הוא ישאר בחדרו ליד ארון הספרים, ולא יהיה מי מבין הפוליטיקאים שיעלה אליו לרגל.
הרב עובדיה יוסף עשה את חשבון נפשו, והגיע למסקנה, כי מקומו ברבנות הראשית. שם הוא מסוגל ויכול להגיע לפסגה, ופנה לכיוון זה.
בכדי להבין את המשמעות של צעד זה. צריך ללמוד ולהבין שמלחמתו של רבה של בריסק ב“היכל שלמה” וברבנות הראשית. היתה מלחמה שכל כולה בנויה על “השקפה”. אמנם, ה“גדולים” הליטאים בגדו ברבה של בריסק, ועד כדי כך, שכאשר הוא החרים את “היכל שלמה”, היו מבין גדולי הליטאים, שלא שמעו בקולו ופנו להיכל שלמה, שם שימשו כדיינים. אך, לעצם הענין, היה ברור לכל, כי מבחינה השקפיסטית, הרב עובדיה יוסף הוא מן העבר השני.
האמת היא, שהיה בכך אבסורד גדול. כי ממה נפשך, אם כל מי שדורך ב“היכל שלמה” אסור לשבת עמו לצד שולחן אחד, מדוע מותר להרב שך לשבת עם הרב יוסף שלום אלישיב, בו בזמן, שמי אשר בגד ברבה של בריסק, ועל אפו וחמתו עשה בניגוד לרצונו, היה הרב אלישיב שהוא אשכנזי, ומבחינה מסויימת חייב היה יותר להישמע להוראות רבה של בריסק מאשר הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ויכל לחמוק מהוראה שכזו, שאינה מחייבת אותו.
אך, המציאות היתה כזו, שהרב שך שיחק אותה בצורה שכזו. את הרב אלישיב לא החרים, ואילו את הרב עובדיה יוסף החרים, ועד כדי כך, שבו ניהל מלחמה של ממש. הוא היה מבזהו בכינוסים, שכאשר נכנס הרב עובדיה יוסף, הוא היה קם ועוזב את המקום במחאה, בכדי ש“חלילה” לא יישב עמו לצד שולחן אחד.
אך, מאוחר יותר, כאשר הרב שך יצא למלחמה בגדולי ישראל האמיתיים מנהיגי החסידות, הוא הכשיר את הרב עובדיה יוסף. הוא שכח לו את עוונותיו, והוא הפך להיות עמו כמו עם הרב אלישיב. אז נזכר הרב שך, שבעצם מדובר בשנים שעברו את אותה עבירה, ועוד יותר מזה, שאצל הרב עובדיה יוסף הענין הרבה פחות חמור מאחר והוא ספרדי ולא אשכנזי.
אך, בואו ונבחן את הדברם לעומקם. האם הגישה של הרב עובדיה יוסף היתה חרדית על פי הכללים והמושגים החרדים, או שמדובר במי שהיה שונה בכל נושא וענין, ונתן ידו לנושאים ודברים רבים, שהיהדות החרדית התנגדה לה.
בואו ונקח את שנותיו של הרב עובדיה יוסף כרבה של תל אביב, ומאוחר יותר כראשון לציון, כאשר הוא עבד יחד עם שלמה גורן, והכריע יחד עמו הכרעות, שהיו בסתירה מוחלטת ליהדות החרדית. אלו, הוכיחו שוב, כי תפיסתו של הרב עובדיה יוסף, אינה תפיסה חרדית. כזו המקובלת על כלל הציבור החרדי.
ומה לנו יותר מאשר הצעד הראשון שעשה כמנהיג ש”ס. כאשר התמודדו בבחירות, והיו צריכים להצטרף לקואליציה, הוא לא הסתפק במה שהחרדים קבעו ככלל, כי מצטרפים רק לקואליציה ולא לממשלה, מפני שאסור ליטול באחריות על מעשי הממשלה. הרב עובדיה יוסף עשה את ההיפך. הוא דגל בגישה המזרחיסטית, זו שאמרה, כי מותר לשאת באחריות למרות מחדלי הממשלה בתחומי ההלכה, ולא שמענו, כי יהיה מי אשר ייצא נגד הרב עובדיה יוסף בחרב ובחנית על מעשה זה.
ההיפך, מי שסייע לו, ואף חיזק אותו, היה הרב שך, שנתן יד למעשה שהוא בסתירה מוחלטת ל“השקפה”, זו אשר אסרה באיסור חמור כל השתתפות בממשלה, מפני שאסור לשאת באחריות למחדליה.
אך, מי שזוכר, כיצד הסביר הרב שך את המעשה ההוא, שהדהים רבים ביהדות החרדית. הוא קובע, כי יש בכך “צוויי דינים” (שני דינים). אחד לאשכנזים, ואחד לספרדים. לאשכנזים אסור להשתתף בממשלה, ואילו לספרדים מותר.
בכך, שבר הרב שך את הבסיס החרדי. באותו רגע שהוא פרץ את הגדר, ופתח את הפתח, זו פתחה את הפתח להתדרדרות נוספת, שהובילו את החרדים לקחת חלק בתפקוד הממשלה, על ידי תפקיד סגני שרים, והחדרת אנשים חרדים לנקודות רגישות ביותר, למרות שבעבר נזהרו שלא לעשות זאת.
הרב עובדיה יוסף מבחינתו, לא ראה כל פסול במעשיו. הוא מעולם לא דגל ב“השקפה” החרדית. גישתו היתה מבחינה מעשית יותר קרובה למזרחי, ולכן אף פעל למענם. למרות שידע, כי רבה של בריסק ז”ל ראה ברבנות הראשית את יסוד העבודה זרה וחורבן הדת וההלכה בארץ ישראל.
כאשר הכריעו על כניסת ש”ס לממשלה, לא היו טענות כלל להרב עובדיה יוסף. כל מי שלמד את דרכיו ומעשיו, לא היה בצעדו זה פלא. אך, למי שהיו טענות רבות, היו בעיקר להרב שך, ולנציג ש”ס בממשלה. הרב יצחק פרץ שהתחנך על ברכי ה“השקפה”, היה זה שפרץ את הגדר, אם כי, אף הוא עשה עוד קודם לכן צעדים, שתאמו יותר את דרכי הרב עובדיה יוסף, ולא את דרכי ה“השקפה” הבני ברקית, זו שהיתה צריכה לפסול ישיבה בממשלה, הנותנת יד לחילולי שבת, ולמעשים אחרים הנוגדים את ההלכה.
במילה אחת וברורה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא טען על עצמו כי הוא יהודי חרדי. הוא ראה את עצמו איש הלכה, ומבחינה זו, הוא אף הקפיד יותר מרבים הקוראים לעצמם חרדים. ההבדל בין הרב עובדיה יוסף לאנשי בני ברק, שאצל הרב יוסף ההלכה היא הקובעת, ואילו אצל ה“השקפיסטים” ה“דעת תורה” היא הקובעת למרות שהדבר לעתים רבות בניגוד גמור להלכה.
לכן, כאשר הרב עובדיה יוסף מכריע עתה לשבת בממשלה למרות שהדבר הוא בניגוד ל“השקפה”, ובניגוד לדעת רוב רובם של החרדים, אי אפשר לבא אליו בטענות. הוא מעולם לא בנה את מעשיו על פי ה“השקפה”, אלו היו מוזרות לו, ולכן עתה הוא ממשיך בדרכו שלו, לפיו מותר לשבת בממשלה שכזו, למרות שהרדים זועקים כי אסור לשבת בה.
אך, מי שנושא באחריות למחדל הזה, ומי שהוכיח שוב כי ה“השקפה” כולה שקר, הוא הרב שך, היוצא למלחמה במי שמעולם לא אמר כי הוא “השקפיסט”. ההיפך, הרב יוסף היה מזרחיסט, הוא שירת אותם, פעל למענם, ולא הציג את עצמו כ“קנאי” או ככזה הדוגל ב“חרדיות”. מי שעשה עוול משווע, הוא הרב שך, כשהחדיר אותו לציבור החרדי בשעתו, למרות שהרב עובדיה יוסף לא שינה את גישתו והשקפתו.
כאשר הרב שך קם וזעק כי יש להוציא את הרב עובדיה יוסף וש”ס מן היהדות החרדית, אין שקר גדול מזה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא ביקש להיות חרדי. ההצגה כאילו מדובר במפלגה “חרדית”, נעשתה רק בכדי למנוע מהרב שך אישית בעיות “השקפתיות”. מבחינתה של ש”ס, ה“חרדיות” רק מזיקה לה. עובדה היא, כי רוב רובם של מצביעי ש”ס אינם חרדים כלל. ומה לנו יותר מאשר האזורים שבהם קיבלה את קולותיה, המוכיחים, כי מדובר בציבור תומכים גדול בריכוזים שבהם בני עדות המזרח שכלל אינם חרדים.
את העוול הגדול, עשה הרב שך בשעתו, כאשר החדיר את ש”ס ליהדות החרדית. היה בכך עוול משווע ל“השקפה” ול“חרדיות”. הרב שך שבר את היסודות, הוא קבע קביעות חדשות, כאלו, אשר פרצו פרצות איומות, וגרמו לכך, שכיום, עוברי עבירה, מחללי שבת ודומיהם, הם אלו הקוראים לעצמם “חרדים”.
ה“השקפה” המקורית, זו אשר נוצרה בכדי לשמור על היסודות הברורים של הציבור החרדי, זועקת לשמים. על פיה, כל קשר עם ציבור חילוני ובמיוחד עם מוסדותיה, יש בכך עוול משווע. על פי ה“השקפה”, צריך להתרחק ולהתנתק מכל קשר עם גורמים שיש בהם לאומיות ודומיה. ועתה, לא רק שאין מתרחקים, אלא אלו אשר אמורים היו להיות “השקפיסטים”, דוחפים את עצמם לכל פינה אפשרית בה.
הרב שך יצר משהו איום המפחיד ומזעזע. הוא קבע, כי הרבנות הראשית אסורה, אך כל עוד שהתופסים בה את המקום, הם אנשי המפד”ל. אבל, אם דוחפים בה את אנשיו, הרי שזו כשרה וטובה. למעשה, על פי כלל זה חיים בחלקים רבים מארץ ישראל, רבני הרבנות הראשית, שהם לכאורה “חרדים”, מקובלים על הרב שך ואנשיו, למרות, שרבה של בריסק זעק במרה ואמר, כי אפילו אם הוא יהיה בעצמו הרב הראשי לישראל, הרבנות הראשית אסורה לציבור החרדי.
ה“השקפיסטים” הבני ברקים הפכו את הקערה על פיה. הרב שך קבע קביעה, לפיה ה“השקפה” היא קרייריסטית. וכאשר טוב לציבור הליטאי, הרי שהדבר מותר, וכאשר זה לא טוב לציבור שלו, הדבר אסור, וזו זועקת לשמים.
במערכה הזו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף, הוא הוכיח עוד פן של דרכי השקר שלו, אשר כל כולן צביעות, רשעות, ואף אכזריות איומה, הזועקת לשמים.
כל בר דעת, שהכיר את ה“השקפה” הבני ברקית, היה צריך להזדעזע, כאשר הרב שך החדיר את הרב עובדיה יוסף לעולמה של היהדות החרדית. הדבר היה בסתירה מוחלטת למה שהטיפו לה במשך שנים. התברר, כי בין ה“השקפה” לבין המציאות תהום רב.
המאבק בהרב עובדיה יוסף, היה לכאורה מאבק נכון וצודק. כזה, אשר כל מי שהבין עד כמה היתה ההתנגדות של רבה של בריסק לרבנות הראשית ולכל הסובב אותה, ידע והבין, כי יהודי כמו הרב עובדיה יוסף, אין מקומו ביהדות החרדית הדוגלת בהשקפה זו. אמנם, לא כל היהדות החרדית קיבלה את הגישה הבני ברקית, ובודאי שלא כולם תמכו בהחרמת הרבנות הראשית. אבל, עובדה היא כי לא הכירו ברבנות הראשית כגורם רבני שהיהדות החרדית תלויה בה. - ההבדל האידיאולוגי בקרב החרדים, היה בין החרמה להכרה.
אך, במשך השנים, המקום הפך מוקד לקרייריסטים. מי שרצה לתפוס מקום בכיר ברבנות או בדיינות, פנה לכיוון זה. אם כי, מי שדגל ב“השקפה” ידע והבין, כי כל שיתוף עם הרבנות הראשית סותרת את ה“השקפה”.
ואכן, הרב עובדיה יוסף, לכאורה, מקומו ביהדות החרדית. הוא שלח את ילדיו להתחנך במוסדות חרדיים, וביתו מתנהל על פי כל כללי הציבור החרדי, ומבחינה מסויימת, ביתו של הרב יוסף, הוא בית למופת, בית שכל כולו תורה ועבודה. נדיר למצוא עוד בית, שהאבא כל כך שקוע בלימוד התורה. ביתו של הרב יוסף מלא באלפי ספרים, ואשר בו לומדים ומלמדים תורה. בהיקף, שבבית החרדי ביותר, נדיר למצוא ולראות דבר שכזה.
אך, הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ידע והבין, כי הוא נושא עמו כתם מסויים. אמנם, אין זה כתם “השקפיסטי”, אך הגזענות, היא זו אשר נתנה לו להבין, כי אם הוא יחפש להפוך ולהיות “גדול” בציבור החרדי, הוא יהיה האחרון ברשימה. ישתמשו בו רק בערב בחירות כאשר ירצו בחתימתו לשכנע מצביעים ספרדים. אך, במשך ארבעת השנים, הוא ישאר בחדרו ליד ארון הספרים, ולא יהיה מי מבין הפוליטיקאים שיעלה אליו לרגל.
הרב עובדיה יוסף עשה את חשבון נפשו, והגיע למסקנה, כי מקומו ברבנות הראשית. שם הוא מסוגל ויכול להגיע לפסגה, ופנה לכיוון זה.
בכדי להבין את המשמעות של צעד זה. צריך ללמוד ולהבין שמלחמתו של רבה של בריסק ב“היכל שלמה” וברבנות הראשית. היתה מלחמה שכל כולה בנויה על “השקפה”. אמנם, ה“גדולים” הליטאים בגדו ברבה של בריסק, ועד כדי כך, שכאשר הוא החרים את “היכל שלמה”, היו מבין גדולי הליטאים, שלא שמעו בקולו ופנו להיכל שלמה, שם שימשו כדיינים. אך, לעצם הענין, היה ברור לכל, כי מבחינה השקפיסטית, הרב עובדיה יוסף הוא מן העבר השני.
האמת היא, שהיה בכך אבסורד גדול. כי ממה נפשך, אם כל מי שדורך ב“היכל שלמה” אסור לשבת עמו לצד שולחן אחד, מדוע מותר להרב שך לשבת עם הרב יוסף שלום אלישיב, בו בזמן, שמי אשר בגד ברבה של בריסק, ועל אפו וחמתו עשה בניגוד לרצונו, היה הרב אלישיב שהוא אשכנזי, ומבחינה מסויימת חייב היה יותר להישמע להוראות רבה של בריסק מאשר הרב עובדיה יוסף שהיה ספרדי, ויכל לחמוק מהוראה שכזו, שאינה מחייבת אותו.
אך, המציאות היתה כזו, שהרב שך שיחק אותה בצורה שכזו. את הרב אלישיב לא החרים, ואילו את הרב עובדיה יוסף החרים, ועד כדי כך, שבו ניהל מלחמה של ממש. הוא היה מבזהו בכינוסים, שכאשר נכנס הרב עובדיה יוסף, הוא היה קם ועוזב את המקום במחאה, בכדי ש“חלילה” לא יישב עמו לצד שולחן אחד.
אך, מאוחר יותר, כאשר הרב שך יצא למלחמה בגדולי ישראל האמיתיים מנהיגי החסידות, הוא הכשיר את הרב עובדיה יוסף. הוא שכח לו את עוונותיו, והוא הפך להיות עמו כמו עם הרב אלישיב. אז נזכר הרב שך, שבעצם מדובר בשנים שעברו את אותה עבירה, ועוד יותר מזה, שאצל הרב עובדיה יוסף הענין הרבה פחות חמור מאחר והוא ספרדי ולא אשכנזי.
אך, בואו ונבחן את הדברם לעומקם. האם הגישה של הרב עובדיה יוסף היתה חרדית על פי הכללים והמושגים החרדים, או שמדובר במי שהיה שונה בכל נושא וענין, ונתן ידו לנושאים ודברים רבים, שהיהדות החרדית התנגדה לה.
בואו ונקח את שנותיו של הרב עובדיה יוסף כרבה של תל אביב, ומאוחר יותר כראשון לציון, כאשר הוא עבד יחד עם שלמה גורן, והכריע יחד עמו הכרעות, שהיו בסתירה מוחלטת ליהדות החרדית. אלו, הוכיחו שוב, כי תפיסתו של הרב עובדיה יוסף, אינה תפיסה חרדית. כזו המקובלת על כלל הציבור החרדי.
ומה לנו יותר מאשר הצעד הראשון שעשה כמנהיג ש”ס. כאשר התמודדו בבחירות, והיו צריכים להצטרף לקואליציה, הוא לא הסתפק במה שהחרדים קבעו ככלל, כי מצטרפים רק לקואליציה ולא לממשלה, מפני שאסור ליטול באחריות על מעשי הממשלה. הרב עובדיה יוסף עשה את ההיפך. הוא דגל בגישה המזרחיסטית, זו שאמרה, כי מותר לשאת באחריות למרות מחדלי הממשלה בתחומי ההלכה, ולא שמענו, כי יהיה מי אשר ייצא נגד הרב עובדיה יוסף בחרב ובחנית על מעשה זה.
ההיפך, מי שסייע לו, ואף חיזק אותו, היה הרב שך, שנתן יד למעשה שהוא בסתירה מוחלטת ל“השקפה”, זו אשר אסרה באיסור חמור כל השתתפות בממשלה, מפני שאסור לשאת באחריות למחדליה.
אך, מי שזוכר, כיצד הסביר הרב שך את המעשה ההוא, שהדהים רבים ביהדות החרדית. הוא קובע, כי יש בכך “צוויי דינים” (שני דינים). אחד לאשכנזים, ואחד לספרדים. לאשכנזים אסור להשתתף בממשלה, ואילו לספרדים מותר.
בכך, שבר הרב שך את הבסיס החרדי. באותו רגע שהוא פרץ את הגדר, ופתח את הפתח, זו פתחה את הפתח להתדרדרות נוספת, שהובילו את החרדים לקחת חלק בתפקוד הממשלה, על ידי תפקיד סגני שרים, והחדרת אנשים חרדים לנקודות רגישות ביותר, למרות שבעבר נזהרו שלא לעשות זאת.
הרב עובדיה יוסף מבחינתו, לא ראה כל פסול במעשיו. הוא מעולם לא דגל ב“השקפה” החרדית. גישתו היתה מבחינה מעשית יותר קרובה למזרחי, ולכן אף פעל למענם. למרות שידע, כי רבה של בריסק ז”ל ראה ברבנות הראשית את יסוד העבודה זרה וחורבן הדת וההלכה בארץ ישראל.
כאשר הכריעו על כניסת ש”ס לממשלה, לא היו טענות כלל להרב עובדיה יוסף. כל מי שלמד את דרכיו ומעשיו, לא היה בצעדו זה פלא. אך, למי שהיו טענות רבות, היו בעיקר להרב שך, ולנציג ש”ס בממשלה. הרב יצחק פרץ שהתחנך על ברכי ה“השקפה”, היה זה שפרץ את הגדר, אם כי, אף הוא עשה עוד קודם לכן צעדים, שתאמו יותר את דרכי הרב עובדיה יוסף, ולא את דרכי ה“השקפה” הבני ברקית, זו שהיתה צריכה לפסול ישיבה בממשלה, הנותנת יד לחילולי שבת, ולמעשים אחרים הנוגדים את ההלכה.
במילה אחת וברורה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא טען על עצמו כי הוא יהודי חרדי. הוא ראה את עצמו איש הלכה, ומבחינה זו, הוא אף הקפיד יותר מרבים הקוראים לעצמם חרדים. ההבדל בין הרב עובדיה יוסף לאנשי בני ברק, שאצל הרב יוסף ההלכה היא הקובעת, ואילו אצל ה“השקפיסטים” ה“דעת תורה” היא הקובעת למרות שהדבר לעתים רבות בניגוד גמור להלכה.
לכן, כאשר הרב עובדיה יוסף מכריע עתה לשבת בממשלה למרות שהדבר הוא בניגוד ל“השקפה”, ובניגוד לדעת רוב רובם של החרדים, אי אפשר לבא אליו בטענות. הוא מעולם לא בנה את מעשיו על פי ה“השקפה”, אלו היו מוזרות לו, ולכן עתה הוא ממשיך בדרכו שלו, לפיו מותר לשבת בממשלה שכזו, למרות שהרדים זועקים כי אסור לשבת בה.
אך, מי שנושא באחריות למחדל הזה, ומי שהוכיח שוב כי ה“השקפה” כולה שקר, הוא הרב שך, היוצא למלחמה במי שמעולם לא אמר כי הוא “השקפיסט”. ההיפך, הרב יוסף היה מזרחיסט, הוא שירת אותם, פעל למענם, ולא הציג את עצמו כ“קנאי” או ככזה הדוגל ב“חרדיות”. מי שעשה עוול משווע, הוא הרב שך, כשהחדיר אותו לציבור החרדי בשעתו, למרות שהרב עובדיה יוסף לא שינה את גישתו והשקפתו.
כאשר הרב שך קם וזעק כי יש להוציא את הרב עובדיה יוסף וש”ס מן היהדות החרדית, אין שקר גדול מזה. הרב עובדיה יוסף מעולם לא ביקש להיות חרדי. ההצגה כאילו מדובר במפלגה “חרדית”, נעשתה רק בכדי למנוע מהרב שך אישית בעיות “השקפתיות”. מבחינתה של ש”ס, ה“חרדיות” רק מזיקה לה. עובדה היא, כי רוב רובם של מצביעי ש”ס אינם חרדים כלל. ומה לנו יותר מאשר האזורים שבהם קיבלה את קולותיה, המוכיחים, כי מדובר בציבור תומכים גדול בריכוזים שבהם בני עדות המזרח שכלל אינם חרדים.
את העוול הגדול, עשה הרב שך בשעתו, כאשר החדיר את ש”ס ליהדות החרדית. היה בכך עוול משווע ל“השקפה” ול“חרדיות”. הרב שך שבר את היסודות, הוא קבע קביעות חדשות, כאלו, אשר פרצו פרצות איומות, וגרמו לכך, שכיום, עוברי עבירה, מחללי שבת ודומיהם, הם אלו הקוראים לעצמם “חרדים”.
ה“השקפה” המקורית, זו אשר נוצרה בכדי לשמור על היסודות הברורים של הציבור החרדי, זועקת לשמים. על פיה, כל קשר עם ציבור חילוני ובמיוחד עם מוסדותיה, יש בכך עוול משווע. על פי ה“השקפה”, צריך להתרחק ולהתנתק מכל קשר עם גורמים שיש בהם לאומיות ודומיה. ועתה, לא רק שאין מתרחקים, אלא אלו אשר אמורים היו להיות “השקפיסטים”, דוחפים את עצמם לכל פינה אפשרית בה.
הרב שך יצר משהו איום המפחיד ומזעזע. הוא קבע, כי הרבנות הראשית אסורה, אך כל עוד שהתופסים בה את המקום, הם אנשי המפד”ל. אבל, אם דוחפים בה את אנשיו, הרי שזו כשרה וטובה. למעשה, על פי כלל זה חיים בחלקים רבים מארץ ישראל, רבני הרבנות הראשית, שהם לכאורה “חרדים”, מקובלים על הרב שך ואנשיו, למרות, שרבה של בריסק זעק במרה ואמר, כי אפילו אם הוא יהיה בעצמו הרב הראשי לישראל, הרבנות הראשית אסורה לציבור החרדי.
ה“השקפיסטים” הבני ברקים הפכו את הקערה על פיה. הרב שך קבע קביעה, לפיה ה“השקפה” היא קרייריסטית. וכאשר טוב לציבור הליטאי, הרי שהדבר מותר, וכאשר זה לא טוב לציבור שלו, הדבר אסור, וזו זועקת לשמים.
במערכה הזו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף, הוא הוכיח עוד פן של דרכי השקר שלו, אשר כל כולן צביעות, רשעות, ואף אכזריות איומה, הזועקת לשמים.
