הרב שך הוא שלימד את ש”ס כיצד להתיר את האסור ולהבין כי הוראותיו פוליטיים ואין להם עם הלכה כלום
אחד הדברים הטעונים בימים אלה ליבון ובירור, איך וכיצד זה קורה, שדוקא ש”ס, המפלגה שבמשך שנים היתה כל כך קרובה להרב שך, ולמענו מוכנים היו אף להיאבק בחסידים ולהילחם בהם בתחומים רבים, הם אלו אשר עתה מורדים ובוגדים בו. אינם מקבלים את הוראותיו, ועושים את מה שטוב להם, ולא מה שהוא מורה להם. קורה היום משהו, שמפליא רבים, המבקשים להבין, איך זה קרה וקורה.
מן הרגע הראשון של הקואליציה הנוכחית, זעק הרב שך, כי הקואליציה הזו אסורה, וכי אסור להכנס לממשלה. הרב שך שלח לראשי ש”ס מסר זה, ובכל זאת, הם החליטו שלא לקבל את הוראתו, וחדרו לממשלה. והשאלה היא, מה גרם לכך, שהחליטו לעשות שלא כפי שהוא אומר להם?!
התשובה לכך, היא למעשה אחת. הם למדו מהרב שך, כי לא כל מה שאסור, אסור להם. ושנית, כי להם יש דין שהוא שונה בתכלית. הם אינם נמנים על כלל החרדים. ולכן, אינם חייבים ללכת בדרך כלל החרדים.
ומה לנו יותר מאשר הממשלה עצמה. גדולי התורה מכל חוגי החרדים, אסרו בתכלית האיסור את ההשתתפות בממשלה. עובדה היא, כי התירו הצטרפות לקואליציה, היכן שאין נושאים באחריות למעשי הממשלה. אך בממשלה עצמה, זו הנושאת באחריות לאיסורי תורה. שם לא העלו על הדעת אפשרות של להתיר צעד שכזה.
מי ששיחקו בעבר כ“קנאים”, כאלו שהם המחמירים יותר מכל האחרים, היו ליטאי בני ברק ובראשם הרב שך, ומי שעדיין זוכר את פרשת פא”י, כאשר הללו הצטרפו לקואליציה, וכיהנו כסגני שרים, תפקיד שאין עליו אחריות, היו אלו הרב שך ואנשיו, שלא הפסיקו לשפוך עליהם אש וגפרית. הם כינו אותם בכל מיני כינויים, וקבעו כי הם עשו מעשה אשר לא ייעשה.
הנימוק העיקרי היה, כי אסור לתמוך בממשלה בכל דרך שהיא. באותן הימים, גם הקואליציה היתה עדיין בגדר של איסור, למרות שלא נטלו באחריות למעשי הממשלה.
לעומתם, החסידים שאף הם לא השלימו עם מעשי פא”י, ואף גינו אותם על כך, לא היו קיצוניים כל כך בענין. מי שנשאו את דגל המאבק בהם, היו בעיקר הבני ברקים והרב שך בראשם.
אנשי ש”ס למדו את ההיסטוריה. מעשה פא”י לא היה בעבר הכל כך רחוק שהספרדים לא ישמעו וילמדו ממנה. מדובר במעשה של לפני שלשים שנה ופחות, כך, הבינו וידעו, כי על פי שיטת הרב שך, הקואליציה, הוא היתר של בדוחק גדול, ועד כדי כך, שאפילו את תפקידי סגני שרים, שאף שם אין נוטלים באחריות למעשי הממשלה, עדיין לא התיר הרב שך.
ובכל זאת, כאשר ש”ס יצאה למערכה, והרב שך חש כי יש לו עתה את הכח, והוא יכול להילחם בחסידים, הוא התיר להם מעשה חמור ביותר, והוא צירוף לממשלה. לא רק את הקואליציה, ואף לא רק תפקידי סגני שרים, אלא התיר את ההצטרפות לממשלה, למרות שזו מתירה חילול שבת, ולמרות שזו נושאת באחריות למעשים רבים שהינם איסורי תורה חמורים.
באותן הימים, לא היה להרב שך ואנשיו הסבר לכך. ולכן הם תירצו זאת ב“צוויי דינים” (שני דינים), כאילו לאשכנזים דין אחר, ואילו לספרדים דין אחר. בו בזמן, שאין עיוות גדול מנימוק זה, כאשר עוסקים באיסורי תורה חמורים, אין כל הבדל בין אשכנזי לספרדי, ההבדל הוא רק במנהגים ונושאים, שבשלחן ערוך נחלקו הפוסקים. אך, באשר לעצם החילול שבת, או למעשים אחרים שהינם איסורי תורה אף על פי דעת הספרדים, אין מי אשר יכול לטעון כי לספרדים יש דין אחר.
ובכל זאת, הרב שך, התיר זאת לספרדים. וכאשר נשאלו אנשי בני ברק היתכן? איך הרב שך מתיר לעצמו מעשה חמור שכזה? התשובה היתה, “דעת תורה”!!!, תשובה אשר נוצרה, לכסות על פשעיהם של הרב שך ואנשיו, המתירים איסורים חמורים, בצורה, המחייבת זעקה גדולה ומרה.
ההסבר הזה של “דעת תורה” קומם יהודים רבים, במיוחד את אלו אשר במשך שנים עמלו בהשקפה החרדית, למדו אותה, והבינו, כי לתת יד לממשלה, הוא מעשה חמור ביותר, ואין זה משנה מי עומד בראש הממשלה. אפילו שהרב שך אישית יעמוד בראש הממשלה, כל עוד ממשלה זו עוברת על איסורי תורה חמורים, אין מי בעולם, היכול להתיר ממשלה זו. הדברים היו ברורים כשמש, ובטרם עשה הרב שך את המעשה אשר עשה, היה ברור לכל ליטאי, או יהודי חרדי שאינו ליטאי, אך בקי ב“השקפה החרדית”, כי זו קובעת, כי אין כל דרך להצטרף לממשלה.
והנה, הזדעזעו אמות הסיפים. הרב שך עשה מעשה מזעזע. הוא התיר לש”ס להצטרף לממשלה, ולשאת באחריות לאיסורי תורה חמורים. אנשי ש”ס קיבלו את ההיתר בשמחה רבה, הם קלטו כאן משהו עמוק ביותר, שאת זה הרב שך חשב שהוא מסתיר מהם, אבל לא קלט באותה שעה, כי הוא בעצם גרם כאן למשהו, שבימים אלה, כאשר הם קמו עליו, ועושים ההיפך מהוראותיו, הם ממחישים לו, עד כמה הם למדו, את מה שהוא קיוה ורצה כי לא ילמדו.
מדובר כאן, בשקר הגדול, ששמו “דעת תורה”. עד אשר הרב שך התיר את מה שהתיר, לא היה שם מי שהעלה על הדעת, שבכלל קיימת אפשרות שכזו. והנה, כאשר הרב שך לצורך פוליטי, יכל לעשות צעד, שפוליטית היה טוב לאינטרס שלו, הוא שבר ורמס את אחד היסודות החזקים ביותר. הוא לא חשב עוד לרגע על הענין של האחריות, הוא ביטל במחי יד את כל מה שעמלו במשך עשרות שנים, להסביר לציבור החרדי, את גודל וחומר העוול של נשיאה באחריות למעשי הממשלה.
ראשי ש”ס קלטו זאת היטב, רשמו לעצמם את אותו רגע היסטורי. שם אמנם באותו רגע לא חשבו, כי עוד יבא יום, וכי הרגע הזה ישמש אותם במאבקם בהרב שך. אך הנה זה הגיע, והיה עליהם להתמודד עם הרב שך ברגע גדול, של הכרעה קשה ביותר, והכריעו, כפי שהרב שך אכן לימד אותם, כי “דעת תורה” יכולה לשבור ולהרוס, גם את המוסכמות, ואת העקרונות והכללים החזקים ביותר. האינטרס הפוליטי, עומד מעל לכל, כולל עקרונות השקפיסטיים, ושיהיו אף החמורים ביותר.
הרב שך, באותו רגע, כאשר התיר לש”ס את ההצטרפות לממשלה, הוא שבר את אחד היסודות החזקים והמוצקים של היהדות החרדית. זו אשר עליה עמלו כל כך הרבה שנים. אך, הוא לא האמין, כי הראשון שיסבול ממצב חדש זה, יהיה דוקא הוא, כאשר הוא יורה למי שאמורים לשמוע בקולו, שלא להיכנס לממשלה, הם יעשו את ההיפך, ובשל אותן ההנחיות שהוא נתן ולימד אותם באותה שעה.
הרב שך יצר את המצב הזה של “שני דינים”, כאילו שלש”ס מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים. ולכן, עתה אומרים בש”ס, כי האיסור של ה“גדולים” האשכנזים אינו חל עליהם. גם להם יש “דעת תורה”, וזו שלהם אומרת, כי ההצטרפות לממשלה מותרת.
אך, יוסיפו וישאלו, איך זה שהרב עובדיה יוסף אינו קולט, כי בין הממשלה הזו לקודמת קיים הבדל מסויים. מדובר במרשעת עוכרת ישראל הממונה על החינוך, וזו לכשעצמה משנה את הדברים. אך, גם כאן למדו אנשי ש”ס משהו עמוק וחשוב, כי אין מה שיכול לשנות את פני הדברים, וכאשר מדובר באינטרס של הרב שך, הרי הדבר משתנה, אפילו כאשר מבחינה מעשית הדבר הוא לטובת הדתיים.
עובדה היא, שהרב שך לא רצה להחליף את יצחק שמיר בשמעון פרס, למרות שיצחק שמיר נתפס אוכל נבילות בטריפות בפריז. הרב שך מעולם לא הסתכל על האישים התופסים עמדות בממשלה. חשוב היה לו דבר אחד ויחיד, אלו עמדות תופסים אנשיו.
ואכן, כאשר אנשיו היו סגני שרים, הוא ויתר על הכל. הוא לא מחה כפי שנהג למחות כאשר היה באופוזיציה. הרב שך במשך הרבה שנים, נהג על פי כלל ברור אחד. כאשר הוא שותף קואליציוני, הוא מוריד את הטון, ואינו תוקף. וכאשר הוא באופוזיציה, הוא תוקף ועוד איך.
ולכן, הרב עובדה יוסף הולך על פי אותו כלל. אך ההבדל ביניהם עתה הוא, שהרב שך באופוזיציה, ואילו הרב עובדיה יוסף בקואליציה. ולכן, גישתם שונה. אבל מעשית, עושה הרב עובדיה יוסף, כפי שלימד אותו הרב שך.
מוזר, ואולי אף מכוער, לראות כיצד ליטאי בני ברק מתקיפים את ראשי ש”ס, על שהם יושבים בממשלה. הם עושים בדיוק כפי שלמדו ולימד אותם הרב שך. את הטענות והחיצים יש להפנות לכיוונו של הרב שך, שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה בכלל. וזאת, למרות שגדולי ישראל האמיתיים, אלו שאינם משנים את דעותיהם בכל שני וחמישי, ואשר לא הפוליטיקה היא זו המכתיבה את השקפותיהם, קבעו נחרצות, כי ההשתתפות בממשלה, הוא אסור בתכלית האיסור, ואין זה משנה אם מדובר באשכנזים או ספרדים.
הרב שך הוא זה שפרץ את החומות. הוא זה שהתיר את האסור. ולכן, חוצפה היא, לבא עתה ולתבוע מש”ס, שלא תעשה את מה שהרב שך בעצמו עשה וכל כך הרבה שנים. את הזעקה הגדולה והמרה, היו צריכים הליטיאם להפנות אז, כאשר הרב שך התיר לש”ס את הישיבה בממשלה. כאן היתה הפירצה והפשע הגדול. ומכאן ואילך, הענינים התגלגו כפי שהתגלגלו, ואלו הם טבעם של דברים.
עובדה היא, שבמשך שבע וחצי שנים, לא שמענו קול מחאה מן הליטאים, או מרבני הליטאים על ההיתר של הרב שך. ומבחינה זו, הרי זו הסכמה למעשי הרב שך, שזה לכשעצמו דבר חמור. כל בר דעת, המנסה לרגע לחשוב על הענין, יודע כי הרב שך בהיתר שנתן לש”ס עשה מעשה חמור בהרבה.
עתה, כאשר הרב שך רוצה למנוע מש”ס את ההשתתפות בממשלה, עליו בראש וראשונה, לומר כי ההיתר בשעתו היה טעות. ואדרבה, נראה היכן הכח שלהם להודות בטעות. כל עוד שאינם מודים על הטעות, הרי שהם נתנו יד, למעשה חמור ביותר, הזועק לשמים. וכל עוד שאין מתקנים עוול זה, אי אפשר לבא בטענות לש”ס או לכל מפלגה אחרת, העושה כמעשיהם.
הרב שך צריך לבא בטענות לעצמו בלבד. התוצאה הזו, היא פרי באושים שלו. כאשר הוא התיר את האסור, הוא גרם בכך להרס וחורבן ה“השקפה החרדית”. כל מה שהיה בעבר אסור, הפך להיות מותר. אך אחד לא קיבל ולא יקבל את ההסבר, כאילו לספרדים מותר לשאת באחריות לאיסורי תורה. רק דמיון פרוע של השקפיסטים בני ברקים, יכול ליצור כיוון מחשבה שכזה.
גם אם מבחינה מעשית הישיבה של ש”ס בממשלה יתכן ולא מוצדקת. אך את החיצים, אין להפנות לש”ס, אלא להרב שך בלבד.
אחד הדברים הטעונים בימים אלה ליבון ובירור, איך וכיצד זה קורה, שדוקא ש”ס, המפלגה שבמשך שנים היתה כל כך קרובה להרב שך, ולמענו מוכנים היו אף להיאבק בחסידים ולהילחם בהם בתחומים רבים, הם אלו אשר עתה מורדים ובוגדים בו. אינם מקבלים את הוראותיו, ועושים את מה שטוב להם, ולא מה שהוא מורה להם. קורה היום משהו, שמפליא רבים, המבקשים להבין, איך זה קרה וקורה.
מן הרגע הראשון של הקואליציה הנוכחית, זעק הרב שך, כי הקואליציה הזו אסורה, וכי אסור להכנס לממשלה. הרב שך שלח לראשי ש”ס מסר זה, ובכל זאת, הם החליטו שלא לקבל את הוראתו, וחדרו לממשלה. והשאלה היא, מה גרם לכך, שהחליטו לעשות שלא כפי שהוא אומר להם?!
התשובה לכך, היא למעשה אחת. הם למדו מהרב שך, כי לא כל מה שאסור, אסור להם. ושנית, כי להם יש דין שהוא שונה בתכלית. הם אינם נמנים על כלל החרדים. ולכן, אינם חייבים ללכת בדרך כלל החרדים.
ומה לנו יותר מאשר הממשלה עצמה. גדולי התורה מכל חוגי החרדים, אסרו בתכלית האיסור את ההשתתפות בממשלה. עובדה היא, כי התירו הצטרפות לקואליציה, היכן שאין נושאים באחריות למעשי הממשלה. אך בממשלה עצמה, זו הנושאת באחריות לאיסורי תורה. שם לא העלו על הדעת אפשרות של להתיר צעד שכזה.
מי ששיחקו בעבר כ“קנאים”, כאלו שהם המחמירים יותר מכל האחרים, היו ליטאי בני ברק ובראשם הרב שך, ומי שעדיין זוכר את פרשת פא”י, כאשר הללו הצטרפו לקואליציה, וכיהנו כסגני שרים, תפקיד שאין עליו אחריות, היו אלו הרב שך ואנשיו, שלא הפסיקו לשפוך עליהם אש וגפרית. הם כינו אותם בכל מיני כינויים, וקבעו כי הם עשו מעשה אשר לא ייעשה.
הנימוק העיקרי היה, כי אסור לתמוך בממשלה בכל דרך שהיא. באותן הימים, גם הקואליציה היתה עדיין בגדר של איסור, למרות שלא נטלו באחריות למעשי הממשלה.
לעומתם, החסידים שאף הם לא השלימו עם מעשי פא”י, ואף גינו אותם על כך, לא היו קיצוניים כל כך בענין. מי שנשאו את דגל המאבק בהם, היו בעיקר הבני ברקים והרב שך בראשם.
אנשי ש”ס למדו את ההיסטוריה. מעשה פא”י לא היה בעבר הכל כך רחוק שהספרדים לא ישמעו וילמדו ממנה. מדובר במעשה של לפני שלשים שנה ופחות, כך, הבינו וידעו, כי על פי שיטת הרב שך, הקואליציה, הוא היתר של בדוחק גדול, ועד כדי כך, שאפילו את תפקידי סגני שרים, שאף שם אין נוטלים באחריות למעשי הממשלה, עדיין לא התיר הרב שך.
ובכל זאת, כאשר ש”ס יצאה למערכה, והרב שך חש כי יש לו עתה את הכח, והוא יכול להילחם בחסידים, הוא התיר להם מעשה חמור ביותר, והוא צירוף לממשלה. לא רק את הקואליציה, ואף לא רק תפקידי סגני שרים, אלא התיר את ההצטרפות לממשלה, למרות שזו מתירה חילול שבת, ולמרות שזו נושאת באחריות למעשים רבים שהינם איסורי תורה חמורים.
באותן הימים, לא היה להרב שך ואנשיו הסבר לכך. ולכן הם תירצו זאת ב“צוויי דינים” (שני דינים), כאילו לאשכנזים דין אחר, ואילו לספרדים דין אחר. בו בזמן, שאין עיוות גדול מנימוק זה, כאשר עוסקים באיסורי תורה חמורים, אין כל הבדל בין אשכנזי לספרדי, ההבדל הוא רק במנהגים ונושאים, שבשלחן ערוך נחלקו הפוסקים. אך, באשר לעצם החילול שבת, או למעשים אחרים שהינם איסורי תורה אף על פי דעת הספרדים, אין מי אשר יכול לטעון כי לספרדים יש דין אחר.
ובכל זאת, הרב שך, התיר זאת לספרדים. וכאשר נשאלו אנשי בני ברק היתכן? איך הרב שך מתיר לעצמו מעשה חמור שכזה? התשובה היתה, “דעת תורה”!!!, תשובה אשר נוצרה, לכסות על פשעיהם של הרב שך ואנשיו, המתירים איסורים חמורים, בצורה, המחייבת זעקה גדולה ומרה.
ההסבר הזה של “דעת תורה” קומם יהודים רבים, במיוחד את אלו אשר במשך שנים עמלו בהשקפה החרדית, למדו אותה, והבינו, כי לתת יד לממשלה, הוא מעשה חמור ביותר, ואין זה משנה מי עומד בראש הממשלה. אפילו שהרב שך אישית יעמוד בראש הממשלה, כל עוד ממשלה זו עוברת על איסורי תורה חמורים, אין מי בעולם, היכול להתיר ממשלה זו. הדברים היו ברורים כשמש, ובטרם עשה הרב שך את המעשה אשר עשה, היה ברור לכל ליטאי, או יהודי חרדי שאינו ליטאי, אך בקי ב“השקפה החרדית”, כי זו קובעת, כי אין כל דרך להצטרף לממשלה.
והנה, הזדעזעו אמות הסיפים. הרב שך עשה מעשה מזעזע. הוא התיר לש”ס להצטרף לממשלה, ולשאת באחריות לאיסורי תורה חמורים. אנשי ש”ס קיבלו את ההיתר בשמחה רבה, הם קלטו כאן משהו עמוק ביותר, שאת זה הרב שך חשב שהוא מסתיר מהם, אבל לא קלט באותה שעה, כי הוא בעצם גרם כאן למשהו, שבימים אלה, כאשר הם קמו עליו, ועושים ההיפך מהוראותיו, הם ממחישים לו, עד כמה הם למדו, את מה שהוא קיוה ורצה כי לא ילמדו.
מדובר כאן, בשקר הגדול, ששמו “דעת תורה”. עד אשר הרב שך התיר את מה שהתיר, לא היה שם מי שהעלה על הדעת, שבכלל קיימת אפשרות שכזו. והנה, כאשר הרב שך לצורך פוליטי, יכל לעשות צעד, שפוליטית היה טוב לאינטרס שלו, הוא שבר ורמס את אחד היסודות החזקים ביותר. הוא לא חשב עוד לרגע על הענין של האחריות, הוא ביטל במחי יד את כל מה שעמלו במשך עשרות שנים, להסביר לציבור החרדי, את גודל וחומר העוול של נשיאה באחריות למעשי הממשלה.
ראשי ש”ס קלטו זאת היטב, רשמו לעצמם את אותו רגע היסטורי. שם אמנם באותו רגע לא חשבו, כי עוד יבא יום, וכי הרגע הזה ישמש אותם במאבקם בהרב שך. אך הנה זה הגיע, והיה עליהם להתמודד עם הרב שך ברגע גדול, של הכרעה קשה ביותר, והכריעו, כפי שהרב שך אכן לימד אותם, כי “דעת תורה” יכולה לשבור ולהרוס, גם את המוסכמות, ואת העקרונות והכללים החזקים ביותר. האינטרס הפוליטי, עומד מעל לכל, כולל עקרונות השקפיסטיים, ושיהיו אף החמורים ביותר.
הרב שך, באותו רגע, כאשר התיר לש”ס את ההצטרפות לממשלה, הוא שבר את אחד היסודות החזקים והמוצקים של היהדות החרדית. זו אשר עליה עמלו כל כך הרבה שנים. אך, הוא לא האמין, כי הראשון שיסבול ממצב חדש זה, יהיה דוקא הוא, כאשר הוא יורה למי שאמורים לשמוע בקולו, שלא להיכנס לממשלה, הם יעשו את ההיפך, ובשל אותן ההנחיות שהוא נתן ולימד אותם באותה שעה.
הרב שך יצר את המצב הזה של “שני דינים”, כאילו שלש”ס מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים. ולכן, עתה אומרים בש”ס, כי האיסור של ה“גדולים” האשכנזים אינו חל עליהם. גם להם יש “דעת תורה”, וזו שלהם אומרת, כי ההצטרפות לממשלה מותרת.
אך, יוסיפו וישאלו, איך זה שהרב עובדיה יוסף אינו קולט, כי בין הממשלה הזו לקודמת קיים הבדל מסויים. מדובר במרשעת עוכרת ישראל הממונה על החינוך, וזו לכשעצמה משנה את הדברים. אך, גם כאן למדו אנשי ש”ס משהו עמוק וחשוב, כי אין מה שיכול לשנות את פני הדברים, וכאשר מדובר באינטרס של הרב שך, הרי הדבר משתנה, אפילו כאשר מבחינה מעשית הדבר הוא לטובת הדתיים.
עובדה היא, שהרב שך לא רצה להחליף את יצחק שמיר בשמעון פרס, למרות שיצחק שמיר נתפס אוכל נבילות בטריפות בפריז. הרב שך מעולם לא הסתכל על האישים התופסים עמדות בממשלה. חשוב היה לו דבר אחד ויחיד, אלו עמדות תופסים אנשיו.
ואכן, כאשר אנשיו היו סגני שרים, הוא ויתר על הכל. הוא לא מחה כפי שנהג למחות כאשר היה באופוזיציה. הרב שך במשך הרבה שנים, נהג על פי כלל ברור אחד. כאשר הוא שותף קואליציוני, הוא מוריד את הטון, ואינו תוקף. וכאשר הוא באופוזיציה, הוא תוקף ועוד איך.
ולכן, הרב עובדה יוסף הולך על פי אותו כלל. אך ההבדל ביניהם עתה הוא, שהרב שך באופוזיציה, ואילו הרב עובדיה יוסף בקואליציה. ולכן, גישתם שונה. אבל מעשית, עושה הרב עובדיה יוסף, כפי שלימד אותו הרב שך.
מוזר, ואולי אף מכוער, לראות כיצד ליטאי בני ברק מתקיפים את ראשי ש”ס, על שהם יושבים בממשלה. הם עושים בדיוק כפי שלמדו ולימד אותם הרב שך. את הטענות והחיצים יש להפנות לכיוונו של הרב שך, שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה בכלל. וזאת, למרות שגדולי ישראל האמיתיים, אלו שאינם משנים את דעותיהם בכל שני וחמישי, ואשר לא הפוליטיקה היא זו המכתיבה את השקפותיהם, קבעו נחרצות, כי ההשתתפות בממשלה, הוא אסור בתכלית האיסור, ואין זה משנה אם מדובר באשכנזים או ספרדים.
הרב שך הוא זה שפרץ את החומות. הוא זה שהתיר את האסור. ולכן, חוצפה היא, לבא עתה ולתבוע מש”ס, שלא תעשה את מה שהרב שך בעצמו עשה וכל כך הרבה שנים. את הזעקה הגדולה והמרה, היו צריכים הליטיאם להפנות אז, כאשר הרב שך התיר לש”ס את הישיבה בממשלה. כאן היתה הפירצה והפשע הגדול. ומכאן ואילך, הענינים התגלגו כפי שהתגלגלו, ואלו הם טבעם של דברים.
עובדה היא, שבמשך שבע וחצי שנים, לא שמענו קול מחאה מן הליטאים, או מרבני הליטאים על ההיתר של הרב שך. ומבחינה זו, הרי זו הסכמה למעשי הרב שך, שזה לכשעצמו דבר חמור. כל בר דעת, המנסה לרגע לחשוב על הענין, יודע כי הרב שך בהיתר שנתן לש”ס עשה מעשה חמור בהרבה.
עתה, כאשר הרב שך רוצה למנוע מש”ס את ההשתתפות בממשלה, עליו בראש וראשונה, לומר כי ההיתר בשעתו היה טעות. ואדרבה, נראה היכן הכח שלהם להודות בטעות. כל עוד שאינם מודים על הטעות, הרי שהם נתנו יד, למעשה חמור ביותר, הזועק לשמים. וכל עוד שאין מתקנים עוול זה, אי אפשר לבא בטענות לש”ס או לכל מפלגה אחרת, העושה כמעשיהם.
הרב שך צריך לבא בטענות לעצמו בלבד. התוצאה הזו, היא פרי באושים שלו. כאשר הוא התיר את האסור, הוא גרם בכך להרס וחורבן ה“השקפה החרדית”. כל מה שהיה בעבר אסור, הפך להיות מותר. אך אחד לא קיבל ולא יקבל את ההסבר, כאילו לספרדים מותר לשאת באחריות לאיסורי תורה. רק דמיון פרוע של השקפיסטים בני ברקים, יכול ליצור כיוון מחשבה שכזה.
גם אם מבחינה מעשית הישיבה של ש”ס בממשלה יתכן ולא מוצדקת. אך את החיצים, אין להפנות לש”ס, אלא להרב שך בלבד.
