הרב שך רוצה לקבוע כי פסקי הרב עובדיה יוסף אינם פסקים בו בזמן שהוא זה אשר התיר אותו בקהל, ועשה ממנו “גדול”
יש גבול לצביעות. אך נראה, כי לעיתים, ישנם כאלה, שהם עומדים מעל לכל אלו, ויכולים להרשות לעצמם, מה שלא ירשה לעצמו כל מי שהולך בדרך אמת. מי שיאזין לדברי הלבלרים הליטאים, ומה הם מתכננים לעשות להרב עובדיה יוסף, לא יוכל שלא להזדעזע.
בואו ונדבר ברורות. הרב עובדיה יוסף, עבר תקופות שונות בחייו. מי כמוהו, ידע והכיר, כי אם יסמוך על חסדי האשכנזים, ואין זה משנה אם מדובר בליטאים או חסידים, הוא לא יגיע למקום כלשהו. רק צעדים משלו, גם כאלו שיהיו חריגים, יובילו אותו בכיוון הנכון.
ואכן, הרב עובדיה יוסף, העדיף את הכיוון העצמאי, הלאומי, וידע, כי יגיע אליה, לא דרך בני ברק, ואף לא דרכה של אגודת ישראל.
עובדה היא, כי אלו לא הצליחו בעבר לחדור למוסדות הרבנות הראשית, ומי שמינו את הרבנים הראשיים היו אנשי המפד”ל. הרב עובדיה יוסף שלא רצה לגמרי להימכר למפד”ל, שיחק אותה בצורה, שיבינו ראשי המפד”ל, כי הוא המועמד הרצוי אף מבחינתם.
ואכן, למרות שלהרב עובדיה יוסף בנים ונכדים במוסדות החינוך החרדיים, הוא התיר לעצמו צעדים בכיוון הלאומי. ומעשית, הוא עשה כפי שעשו הרבה רבנים חרדים אחרים שפנו לרבנות ודיינות. ההבדל ביניהם רק היה, כי הרב עובדיה יוסף, קיוה לגדולות, ומטרתו היתה לתפוס את כס הרב הראשי לישראל.
ואכן, כהכנה לכך, הוא חי בשלום עם שלמה גורן, מי שנודה על ידי הציבור החרדי ואינו מוכר בה. הרב עובדיה יוסף כיהן יחד עמו ברבנות הראשית בתל אביב, הדבר חרה לרבים מן החרדים, אך הוא לא לקח זאת בחשבון. הוא ידע, כי אם הוא רוצה להגיע לפסגה, הכיוון הוא לאומי ופושר.
ואכן, הרב עובדיה יוסף הגיע לרבנות הראשית. הוא הגיע לפסגה, ויחד עם שלמה גורן. השותפות הזו, הביכה אותו, ובנושאים רבים, הוא אף שיתף עמו פעולה. זו, איפשרה לגורמים רבניים להחרימו. אם כי, רוב רובו של הציבור החרדי, לא החרים אותו. הבינו לליבו, וידעו, כי הרב עובדיה יוסף הינו יהודי ירא שמים, הפוסק את פסקיו על פי דין, ואינו מוכר את נשמתו, אם כי הכל ידעו והבינו, כי גם לו תאוות הכבוד, ואינו יכול להתגבר על הייצר הרע, של רצון לכהן כרב ראשי ולהיות בפיסגה.
אך, מי שהיה הקיצוני מבין כולם, ולא קיבל את גישתו של הרב עובדיה יוסף, היה הרב שך. הוא החליט לנדותו, וראה בו בדיוק כמו שלמה גורן. ועובדה היא, כי הוא לחם בו מלחמת חרמה, ועד כדי כך, שלא הסכים לשבת עמו לצד שולחן אחד. בטרם הגיע לאירועים, התנאי האחד והיחיד שהציב הרב שך בפני המארגנים היתה, ש“חלילה” לא יישב יחד עם הרב עובדיה יוסף באותו זמן. וכך, נאלצו לסדר, שהאחד יגיע בחלק הראשון, והאחר בחלק האחר.
ועובדה היא, שכאשר הרב עובדיה יוסף היה נכנס, היה קם הרב שך במפגיע ועוזב. כך עשה בחנוכת הבית של בית החולים לניאדו, וכך עשה בסיום הש”ס בתל אביב, הכל ידעו, כי מלחמתו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף הוא כמו אותה מלחמה בשלמה גורן.
הרב עובדיה יוסף ידע מכל זאת, והבין כי עליו לסבול. הוא לא מוכן היה בשביל הרב שך, להסתכסך עם שלמה גורן, ונוצר מצב, שבבני ברק ידעו, כי הרב עובדיה יוסף הוא מוקצה מחמת מיאוס, וממילא היה מנודה. לא היה מי מבין ה“השקפיסטים” הבני ברקים, שבכלל היו מוכנים לדרוך על מפתן ביתו, הוא היה פסול ומוקצה מחמת מיאוס.
והנה, קרה משהו באגודת ישראל. הרב שך החליט להילחם בחסידים. הוא לא מוכן היה לקבל על עצמו את הכרעת מועצת גדולי התורה, ורצה כי גדולי התורה כולם יכנעו אליו. דבר, שהיה חמור מבחינה אחרת, אך גרמה לכך, שהוא פיצל את המועצה, הוא פרש ממנה, ולא הסתפק בה, אלא ביקש להרוס את היהדות החרדית. ולכן, חיפש עם מי לעשות זאת, וכאן, שנאת החסידים גברה על הכל, הרב שך החליט להתיר בקהל את הרב עובדיה יוסף, ועד כדי כך, שבין לילה, מבלי שהרב עובדיה יוסף ייאלץ בכלל “לשוב תשובה”, הוא הכשיר אותו מיד, הוא חשב שכבר “שכחו” ממה שהיה יום קודם לכן, ודחף את הרב עובדיה יוסף להקים את ש”ס, בתקוה, כי כך יוכל להילחם בחסידים.
הרב עובדיה יוסף, שמצא כאן הזדמנות פז להיות כשר בקהל, קפץ על המציאה. הוא לא האמין קודם לכן, שאי פעם בכלל הרב שך עוד יישב עמו לצד שולחן אחד. הוא בטוח היה, שבבני ברק אין לו מה לחפש.
אך, המציאות הפוליטית היתה כזו, אשר גרמה למהפך הגדול. כאן למד הרב עובדיה יוסף פרק ב“השקפה” בני ברקית, שכל כולה שקר וכזב. כאשר אין צריכים אותך, אתה טרף מוקצה ומנודה, ואסור לשבת עמך לצד שולחן אחד. אך, באותו רגע שצריכים אותך לצרכי ניגוח ציבור החסידים, אתה הופך לכשר וחביב, ו“שוכחים” לך את כל עוונותיך.
ואכן, הרב עובדיה יוסף היה צריך באותה שעה שישכחו לו את עוונותיו. לאחר שלא הצליח “לשכנע” את ראשי הממשל בישראל, כי ישנו את החוק, וכי יאפשרו לו לפחות עוד כמה שנים לכהן כרב הראשי. המקום היחידי שנותר לו היכן שהוא עוד יוכל לשחק אותה “רב”, היה בציבור בחרדי. ולכן, כאשר הרב שך פתח לו את הדלת, הוא קפץ על המציאה כמוצא שלל רב.
ואכן, הקשר שלהם הלך והתהדק, עד כדי כך, שאפילו כאשר הרב עובדיה יוסף עשה מעשים אשר לא ייעשו מבחינת ה“השקפה” הבני ברקית, ובאו להרב שך והעמידוהו על הדברים כמות שהם, הוא התעלם, והעדיף שלא לדעת. פתאום, הוא לא רצה עוד לקבל “לשון הרע”, ולא רצה להאמין. הוא רצה לחיות עמו בשלום, ולמען מטרה זו, הכל היה כשר וישר.
אך, מי שחשב לרגע, כי בקשר הזה מונח אמת, כזו השומרת על הקשר ומחזקת אותה בכל עת, טעה טעות מרה. הקשר הזה, היה בנוי כל כולו על שקר. ועובדה היא, שבאותו רגע, שהרב עובדיה יוסף חשב אחרת, הוא הפך להיות רשע מרושע, ועד כדי כך, שמצוה לרודפו, להחרימו ולנדותו.
מי שיקח לרגע, מה אמר הרב שך לפני שנה על הרב עובדיה יוסף, וכיצד הוא מדבר עליו היום, לא יאמין למשמע אוזניו. עתה, נזכרים שוב בכל “חטאיו”. הרב עובדיה יוסף הופך ל“ציוני” וכזה שהוא בדיוק כמו שלמה גורן, ושוב, “פסקיו אינם פסקים”, למרות שפסקים אלה הוא פסק בתוככי אותן השנים שבהם היה החבר הכי טוב של הרב שך.
מתברר דבר אחד, כי הרב שך מעולם לא מדד את הרב עובדיה יוסף על פי מידותיו, ואף לא על פי מעשיו, אלא על פי השתייכותו. כאשר הוא היה שייך לגוורדיה של הרבנות הראשית, הוא לא רצה להכירו, אך כאשר היה שייך למפלגה שהרב שך היה לו בה ענין, הוא הפך כשר וישר.
כאן קורה משהו, בדיוק כפי שקורה בחלק גדול מציבור החרדים, שכיום אין מודדים עוד את האדם על פי תוכנו, אלא על פי השתייכותו. כאשר אתה שייך למחנה שלי, אתה יכול לעשות כל העבירות שבעולם, ורואים בך יצור נחמד וחשוב. וכאשר אתה שייך למחנה האחר, למרות שתהיה המעולה והטוב ביותר, אין לכך כל ערך.
ההשתייכות, למחנה הפוליטי הקרוב, הוא הקובע את מעמדו של האדם, ועל פיו קובע גם הרב שך את היחס אליו. ומה לנו יותר מהרב עובדיה יוסף, שעבר את כל התקופות הללו עם הרב שך, ועתה מוכיח לנו שוב, כי ההשתייכות, היא הקובעת, את “גדלותו” אצל הרב שך.
אך, כאשר שומעים היום את הרב שך קובע, כי “פסקיו של הרב עובדיה יוסף אינם פסקים”, ושומעים ביטויים מעליבים אחרים, הגיע הזמן, שהרב שך יסביר, מדוע כאשר הוא היה צריך אותו פוליטית לנגח את החסידים, הוא היה “צדיק הדור”, ואילו עתה, כאשר הרב עובדיה יוסף אינו נכנע לו, ועושה כפי שהוא מבין שנכון לעשות, הוא הפך להיות רשע מרושע.
אם היה עוד מי שזקוק להוכחה, כי ה“שיטה” השכיסטית, בנויה כל כולה על צביעות, וכי קובעים את מהותו של האדם, לא על פי מעשיו, ולא על פי העבודת ה’ שלו, רואים אנו היום בגישתו של הרב שך להרב יוסף.
אם היה מי שהתיר את הרב עובדיה יוסף לבא בקהל החרדי, היה זה אך ורק הרב שך. יצויין, כי רבים בבני ברק, חששו לשבת לצדו. רבים ראו בו יצור תמהוני, שאינו שייך למחנה החרדי כלל. ולולא היה הרב שך עושה מה שעשה בשעתו, הרב עובדיה יוסף עד היום הזה, היה רחוק מאוד מן הזירה החרדית. ולכן, על הרב שך לבוא בטענות רק לעצמו. הוא זה שהתיר את הרב עובדיה יוסף בקהל, והוא זה הגורם לכך, כי ציבור גדול של בני עדות המזרח ינהר אחריו.
בל נשכח, כי חלק גדול מציבור בני עדות המזרח, במיוחד אלו שלמדו בישיבות הליטאיות, לא היה להם כל קשר להרב עובדיה יוסף. ולולא הקימו את ש”ס, הרב עובדיה יוסף היה רחוק מאוד מהם. רק מעשיו של הרב שך בשעתו, כאשר התפאר בש”ס, היא זו אשר דחפה המוני ספרדים לכיוונו של הרב עובדיה יוסף, ועתה הפכו לחסידיו הגדולים.
אם יש להרב שך את מי להאשים על הקשר הזה, הרי בראש ובראשונה, עליו להאשים את עצמו, הוא זה שהוביל לכך, והוא זה שיצר את המושגים החדשים, שלא היו מקובלים עד אשר התיר את הרב יוסף לבא בקהל.
ראשי ש”ס למדו פירושה של “צביעות”, והם הולכים כיום בדרכי הרב שך. הם עושים בדיוק כפי שעשה הרב שך בשעתו, אשר הוכיח, כי בכל נושא וענין, לא קובעים על פי תוכן הענין. אלא על פי הקשר וההשתייכות המפלגתית. ולכן, כאשר הם צריכים להכריע על עתידם הפוליטי, הם עושים מה שטוב להם.
ראשי ש”ס, לא היו מעיזים לעשות את מה שהם עושים, לולא למדו מהרב שך כי ההכרעה יכולה וצריכה להיות שונה מאצל ציבור החסידים.
מי שעדיין הספיק לשכוח נזכיר, כי מי שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה, למרות שגדולי התורה האמיתיים אסרו זאת לחרדים בתכלית האיסור, היה רק הרב שך, שעשה אז מעשה, שלימד את ראשי ש”ס, כי להם מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים.
הרב שך אוכל עתה, את מה שבישל בעצמו, ובדבריו הנוכחיים, אשר בהם הוא רוצה לנדות את הרב עובדיה יוסף, יש בה שיא של צביעות.
יש גבול לצביעות. אך נראה, כי לעיתים, ישנם כאלה, שהם עומדים מעל לכל אלו, ויכולים להרשות לעצמם, מה שלא ירשה לעצמו כל מי שהולך בדרך אמת. מי שיאזין לדברי הלבלרים הליטאים, ומה הם מתכננים לעשות להרב עובדיה יוסף, לא יוכל שלא להזדעזע.
בואו ונדבר ברורות. הרב עובדיה יוסף, עבר תקופות שונות בחייו. מי כמוהו, ידע והכיר, כי אם יסמוך על חסדי האשכנזים, ואין זה משנה אם מדובר בליטאים או חסידים, הוא לא יגיע למקום כלשהו. רק צעדים משלו, גם כאלו שיהיו חריגים, יובילו אותו בכיוון הנכון.
ואכן, הרב עובדיה יוסף, העדיף את הכיוון העצמאי, הלאומי, וידע, כי יגיע אליה, לא דרך בני ברק, ואף לא דרכה של אגודת ישראל.
עובדה היא, כי אלו לא הצליחו בעבר לחדור למוסדות הרבנות הראשית, ומי שמינו את הרבנים הראשיים היו אנשי המפד”ל. הרב עובדיה יוסף שלא רצה לגמרי להימכר למפד”ל, שיחק אותה בצורה, שיבינו ראשי המפד”ל, כי הוא המועמד הרצוי אף מבחינתם.
ואכן, למרות שלהרב עובדיה יוסף בנים ונכדים במוסדות החינוך החרדיים, הוא התיר לעצמו צעדים בכיוון הלאומי. ומעשית, הוא עשה כפי שעשו הרבה רבנים חרדים אחרים שפנו לרבנות ודיינות. ההבדל ביניהם רק היה, כי הרב עובדיה יוסף, קיוה לגדולות, ומטרתו היתה לתפוס את כס הרב הראשי לישראל.
ואכן, כהכנה לכך, הוא חי בשלום עם שלמה גורן, מי שנודה על ידי הציבור החרדי ואינו מוכר בה. הרב עובדיה יוסף כיהן יחד עמו ברבנות הראשית בתל אביב, הדבר חרה לרבים מן החרדים, אך הוא לא לקח זאת בחשבון. הוא ידע, כי אם הוא רוצה להגיע לפסגה, הכיוון הוא לאומי ופושר.
ואכן, הרב עובדיה יוסף הגיע לרבנות הראשית. הוא הגיע לפסגה, ויחד עם שלמה גורן. השותפות הזו, הביכה אותו, ובנושאים רבים, הוא אף שיתף עמו פעולה. זו, איפשרה לגורמים רבניים להחרימו. אם כי, רוב רובו של הציבור החרדי, לא החרים אותו. הבינו לליבו, וידעו, כי הרב עובדיה יוסף הינו יהודי ירא שמים, הפוסק את פסקיו על פי דין, ואינו מוכר את נשמתו, אם כי הכל ידעו והבינו, כי גם לו תאוות הכבוד, ואינו יכול להתגבר על הייצר הרע, של רצון לכהן כרב ראשי ולהיות בפיסגה.
אך, מי שהיה הקיצוני מבין כולם, ולא קיבל את גישתו של הרב עובדיה יוסף, היה הרב שך. הוא החליט לנדותו, וראה בו בדיוק כמו שלמה גורן. ועובדה היא, כי הוא לחם בו מלחמת חרמה, ועד כדי כך, שלא הסכים לשבת עמו לצד שולחן אחד. בטרם הגיע לאירועים, התנאי האחד והיחיד שהציב הרב שך בפני המארגנים היתה, ש“חלילה” לא יישב יחד עם הרב עובדיה יוסף באותו זמן. וכך, נאלצו לסדר, שהאחד יגיע בחלק הראשון, והאחר בחלק האחר.
ועובדה היא, שכאשר הרב עובדיה יוסף היה נכנס, היה קם הרב שך במפגיע ועוזב. כך עשה בחנוכת הבית של בית החולים לניאדו, וכך עשה בסיום הש”ס בתל אביב, הכל ידעו, כי מלחמתו של הרב שך בהרב עובדיה יוסף הוא כמו אותה מלחמה בשלמה גורן.
הרב עובדיה יוסף ידע מכל זאת, והבין כי עליו לסבול. הוא לא מוכן היה בשביל הרב שך, להסתכסך עם שלמה גורן, ונוצר מצב, שבבני ברק ידעו, כי הרב עובדיה יוסף הוא מוקצה מחמת מיאוס, וממילא היה מנודה. לא היה מי מבין ה“השקפיסטים” הבני ברקים, שבכלל היו מוכנים לדרוך על מפתן ביתו, הוא היה פסול ומוקצה מחמת מיאוס.
והנה, קרה משהו באגודת ישראל. הרב שך החליט להילחם בחסידים. הוא לא מוכן היה לקבל על עצמו את הכרעת מועצת גדולי התורה, ורצה כי גדולי התורה כולם יכנעו אליו. דבר, שהיה חמור מבחינה אחרת, אך גרמה לכך, שהוא פיצל את המועצה, הוא פרש ממנה, ולא הסתפק בה, אלא ביקש להרוס את היהדות החרדית. ולכן, חיפש עם מי לעשות זאת, וכאן, שנאת החסידים גברה על הכל, הרב שך החליט להתיר בקהל את הרב עובדיה יוסף, ועד כדי כך, שבין לילה, מבלי שהרב עובדיה יוסף ייאלץ בכלל “לשוב תשובה”, הוא הכשיר אותו מיד, הוא חשב שכבר “שכחו” ממה שהיה יום קודם לכן, ודחף את הרב עובדיה יוסף להקים את ש”ס, בתקוה, כי כך יוכל להילחם בחסידים.
הרב עובדיה יוסף, שמצא כאן הזדמנות פז להיות כשר בקהל, קפץ על המציאה. הוא לא האמין קודם לכן, שאי פעם בכלל הרב שך עוד יישב עמו לצד שולחן אחד. הוא בטוח היה, שבבני ברק אין לו מה לחפש.
אך, המציאות הפוליטית היתה כזו, אשר גרמה למהפך הגדול. כאן למד הרב עובדיה יוסף פרק ב“השקפה” בני ברקית, שכל כולה שקר וכזב. כאשר אין צריכים אותך, אתה טרף מוקצה ומנודה, ואסור לשבת עמך לצד שולחן אחד. אך, באותו רגע שצריכים אותך לצרכי ניגוח ציבור החסידים, אתה הופך לכשר וחביב, ו“שוכחים” לך את כל עוונותיך.
ואכן, הרב עובדיה יוסף היה צריך באותה שעה שישכחו לו את עוונותיו. לאחר שלא הצליח “לשכנע” את ראשי הממשל בישראל, כי ישנו את החוק, וכי יאפשרו לו לפחות עוד כמה שנים לכהן כרב הראשי. המקום היחידי שנותר לו היכן שהוא עוד יוכל לשחק אותה “רב”, היה בציבור בחרדי. ולכן, כאשר הרב שך פתח לו את הדלת, הוא קפץ על המציאה כמוצא שלל רב.
ואכן, הקשר שלהם הלך והתהדק, עד כדי כך, שאפילו כאשר הרב עובדיה יוסף עשה מעשים אשר לא ייעשו מבחינת ה“השקפה” הבני ברקית, ובאו להרב שך והעמידוהו על הדברים כמות שהם, הוא התעלם, והעדיף שלא לדעת. פתאום, הוא לא רצה עוד לקבל “לשון הרע”, ולא רצה להאמין. הוא רצה לחיות עמו בשלום, ולמען מטרה זו, הכל היה כשר וישר.
אך, מי שחשב לרגע, כי בקשר הזה מונח אמת, כזו השומרת על הקשר ומחזקת אותה בכל עת, טעה טעות מרה. הקשר הזה, היה בנוי כל כולו על שקר. ועובדה היא, שבאותו רגע, שהרב עובדיה יוסף חשב אחרת, הוא הפך להיות רשע מרושע, ועד כדי כך, שמצוה לרודפו, להחרימו ולנדותו.
מי שיקח לרגע, מה אמר הרב שך לפני שנה על הרב עובדיה יוסף, וכיצד הוא מדבר עליו היום, לא יאמין למשמע אוזניו. עתה, נזכרים שוב בכל “חטאיו”. הרב עובדיה יוסף הופך ל“ציוני” וכזה שהוא בדיוק כמו שלמה גורן, ושוב, “פסקיו אינם פסקים”, למרות שפסקים אלה הוא פסק בתוככי אותן השנים שבהם היה החבר הכי טוב של הרב שך.
מתברר דבר אחד, כי הרב שך מעולם לא מדד את הרב עובדיה יוסף על פי מידותיו, ואף לא על פי מעשיו, אלא על פי השתייכותו. כאשר הוא היה שייך לגוורדיה של הרבנות הראשית, הוא לא רצה להכירו, אך כאשר היה שייך למפלגה שהרב שך היה לו בה ענין, הוא הפך כשר וישר.
כאן קורה משהו, בדיוק כפי שקורה בחלק גדול מציבור החרדים, שכיום אין מודדים עוד את האדם על פי תוכנו, אלא על פי השתייכותו. כאשר אתה שייך למחנה שלי, אתה יכול לעשות כל העבירות שבעולם, ורואים בך יצור נחמד וחשוב. וכאשר אתה שייך למחנה האחר, למרות שתהיה המעולה והטוב ביותר, אין לכך כל ערך.
ההשתייכות, למחנה הפוליטי הקרוב, הוא הקובע את מעמדו של האדם, ועל פיו קובע גם הרב שך את היחס אליו. ומה לנו יותר מהרב עובדיה יוסף, שעבר את כל התקופות הללו עם הרב שך, ועתה מוכיח לנו שוב, כי ההשתייכות, היא הקובעת, את “גדלותו” אצל הרב שך.
אך, כאשר שומעים היום את הרב שך קובע, כי “פסקיו של הרב עובדיה יוסף אינם פסקים”, ושומעים ביטויים מעליבים אחרים, הגיע הזמן, שהרב שך יסביר, מדוע כאשר הוא היה צריך אותו פוליטית לנגח את החסידים, הוא היה “צדיק הדור”, ואילו עתה, כאשר הרב עובדיה יוסף אינו נכנע לו, ועושה כפי שהוא מבין שנכון לעשות, הוא הפך להיות רשע מרושע.
אם היה עוד מי שזקוק להוכחה, כי ה“שיטה” השכיסטית, בנויה כל כולה על צביעות, וכי קובעים את מהותו של האדם, לא על פי מעשיו, ולא על פי העבודת ה’ שלו, רואים אנו היום בגישתו של הרב שך להרב יוסף.
אם היה מי שהתיר את הרב עובדיה יוסף לבא בקהל החרדי, היה זה אך ורק הרב שך. יצויין, כי רבים בבני ברק, חששו לשבת לצדו. רבים ראו בו יצור תמהוני, שאינו שייך למחנה החרדי כלל. ולולא היה הרב שך עושה מה שעשה בשעתו, הרב עובדיה יוסף עד היום הזה, היה רחוק מאוד מן הזירה החרדית. ולכן, על הרב שך לבוא בטענות רק לעצמו. הוא זה שהתיר את הרב עובדיה יוסף בקהל, והוא זה הגורם לכך, כי ציבור גדול של בני עדות המזרח ינהר אחריו.
בל נשכח, כי חלק גדול מציבור בני עדות המזרח, במיוחד אלו שלמדו בישיבות הליטאיות, לא היה להם כל קשר להרב עובדיה יוסף. ולולא הקימו את ש”ס, הרב עובדיה יוסף היה רחוק מאוד מהם. רק מעשיו של הרב שך בשעתו, כאשר התפאר בש”ס, היא זו אשר דחפה המוני ספרדים לכיוונו של הרב עובדיה יוסף, ועתה הפכו לחסידיו הגדולים.
אם יש להרב שך את מי להאשים על הקשר הזה, הרי בראש ובראשונה, עליו להאשים את עצמו, הוא זה שהוביל לכך, והוא זה שיצר את המושגים החדשים, שלא היו מקובלים עד אשר התיר את הרב יוסף לבא בקהל.
ראשי ש”ס למדו פירושה של “צביעות”, והם הולכים כיום בדרכי הרב שך. הם עושים בדיוק כפי שעשה הרב שך בשעתו, אשר הוכיח, כי בכל נושא וענין, לא קובעים על פי תוכן הענין. אלא על פי הקשר וההשתייכות המפלגתית. ולכן, כאשר הם צריכים להכריע על עתידם הפוליטי, הם עושים מה שטוב להם.
ראשי ש”ס, לא היו מעיזים לעשות את מה שהם עושים, לולא למדו מהרב שך כי ההכרעה יכולה וצריכה להיות שונה מאצל ציבור החסידים.
מי שעדיין הספיק לשכוח נזכיר, כי מי שהתיר לש”ס את הישיבה בממשלה, למרות שגדולי התורה האמיתיים אסרו זאת לחרדים בתכלית האיסור, היה רק הרב שך, שעשה אז מעשה, שלימד את ראשי ש”ס, כי להם מותר מה שאסור לחרדים האשכנזים.
הרב שך אוכל עתה, את מה שבישל בעצמו, ובדבריו הנוכחיים, אשר בהם הוא רוצה לנדות את הרב עובדיה יוסף, יש בה שיא של צביעות.
