זה שנים שהרב שך לא ישב במנוחה תמיד היה לו קרבן אחר למחלוקת שהחדירה חיות ב“עולמה של תורה”
מי שעקב במשך השנים אחר מהלכיו של הרב שך, לא אחת, שאל את עצמו, מה להרב שך עם מנהגי ודרכי גדולי ישראל אחרים. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע, כי במאות השנים האחרונות – וייתכן אף קודם לכן – אף פעם לא היה אחדות בכלל ישראל. הפלא הגדול של קיומה של אגודת ישראל, היה בכך, שבכלל ניתן היה להושיב זה לצד זה. נדמה כי לולא המכות הקשות שחטפו היהודים בכלל, והיהדות החרדית בפרט במאות השנים האחרונות. כאשר ציבור גדול של כאלו שנמנו על “בני התורה” הפכו למשכילים, עזבו את דרך ה’, ומספר החרדים הלך ונתמעט מדור לדור, עד לשואה האיומה. זו, איפשרה אחדות מן הסוג של “נהרא נהרא ופשטי’”, זו אשר מושיבה את הכל לצד שולחן אחד, אך אומרת במפורש, אנו שונים, וכל אחד יכול להמשיך ולנהל את עניניו ומנהגיו כראות עיניו.
המציאות של השבת אחים גם יחד, לא היתה בהכרת מציאות זו, אלא משהו סינטטי ולא אמיתי. הכל ישבו לצידם של הכל, אך אלו ידעו כי אלו חסידים, ואלו ידעו כי אלו ליטאים, וכל אחד ניהל את עניניו בעצמו.
ואכן, אדמור”י החסידים, מעולם לא התערבו בנעשה בישיבות הליטאיות. את זאת השאירו לראשי הישיבות הליטאיות. גדולי התורה הבינו, כי מה שעליהם לפתור יחד, הוא רק בנושאים ציבוריים, שהכל תלויים בו, ולא במה שנוגע לכל אחד בנפרד.
כך, שבעשרות השנים האחרונות, למרות הבדלי הנוסחאות ושיטות הלימוד, לא שמענו שיהיה מי מגדולי ישראל, שייצא נגד שיטת הלימוד של האחרים. זו היתה מיותרת ומזיקה, ואף אחד לא היה לו ענין בכך. הבינו, כי מי אשר נכנס לנושאים שכאלו, גורר עמו מחלוקת מיותרת ואף מזיקה.
האמת היא, שעד לפני עשרים שנה, גם בנושאים ציבוריים כללים, היכן שהכל צריכים להכריע יחדיו, לא מצאו, כיצד רבנים חסידים וליטאים מצד אחד, ואילו חסידים וליטאים מן העבר האחר בדיעה שונה. מה שהיה טוב, שרוב רובו של הציבור הסיר מעצמו בנושאים ציבוריים את הכתמים הגזעניים או החברתיים. הנושא, זה מה שעניין את הכל, והתייחסו לענין, בהתאם להבנה האישית של כל אחד מהם.
זו, אכן חיזקה את הקשר שבין גדולי התורה בעבר, חסידים וליטאים כאחד. ולכן יכולנו למצוא דמויות מפוארות של חסידים וליטאים, יושבים זה לצידו של זה, ולא היה בכך סתירה כלשהי.
דבר נוסף וחשוב שמצאנו בשעתו, שכמעט ולא היתה תחרות. מצאנו, כיצד כל גדול, חסיד או ליטאי, מכבד את האחר. כל אחד הבין, כי התפקיד הוא, להגביר את האחדות, לכבד זה את זה, ואין זה צריך להפריע כלל לשיטה, המנהג, או כל מה שנוהגים אצל האחר.
ובל נשכח, מי שתרמו לנושא זה, היו בעיקר החסידים, כי אם היה מי שצריך היה לצאת בחרב ובחנית נגד מנהגיהם של האחרים, היו אלו החסידים שאסור היה להם להבליג על מנהגי הליטאים. ומי לנו יות מן ה“בית ישראל” דגור, אשר השקיע כוחות בפרישות ובגדרי צניעות, אשר דוקא ישיבות ליטאיות מפורסמות וגדולות, נהגו בנושאים אלו ההיפך. בחורים הסתובבו עם בחורות. העזרת נשים היה פרוץ, ובשמחת תורה ואירועים אחרים, קרו שם דברים, שצריכים היו לזעזע אדמורי”ם ורבנים. והיה זה דוקא ה“בית ישראל” דגור זצוק”ל, שהבליג ושתק, למרות שכאב לו נורא. כי הבין, כי אינו יכול להתערב בנעשה אצל הליטאים. יש להם “גדולים” משלהם, ועליהם לטפל בענין.
הבעיה אבל היתה, ששם זה לא היה סתירה. השיטה הליטאית אמרה, כי אם ישבת ולמדת, הרי שבלילה יכולת לחטוא בכל חטא שתרצה, העיקר היה ה“עמלה של תורה”, עד כדי כך, שאין סוד, כי בעבר, היינו מוצאים כאלו ליטאים שבשבת יכלו להגיע עם מכונית לבית כנסת, לשבת ולעמול בתורה, וזו מבחינתם לא היתה סתירה.
החסידים, שלא רצו מחלוקת, דאגו להחדיר בציבור יראת שמים, וזו בעקיפין חייבה אף מחנכים ליטאים לדחוף ליותר חרדיות. האמת היא, כי הליטאים בשעתו, לא היו חרדים כלל. פרט לקבוצות קיצוניות וקטנות, ההמון היה מן המקילים. אין צורך לרוץ רחוק, אם ניקח לדוגמא את ענין גילוח הזקן. אצל החסידים זה היה דבר נורא ואיום, ומי שהעיז להתגלח, היה שפל ונבזה, כזה שאיבד את צלם האנוש. ואילו אצל הליטאים, לעגו על הזקן, כלל לא ראו בזה ענין חמור.
כיום, ב”ה התהפך הגלגל, עתה גם הליטאים מבינים כי גידול הזקן הוא דבר חשוב ביותר, ואכן רבים מהם החלו לגדל זקן, אם כי עדיין נושא זה עוד פרוץ שם בצורה חמורה.
גדולי החסידים, למרות שידעו על המתרחש אצל הליטאים, ולמרות שידעו כי מדובר בבעלי עבירה חמורים, הם העדיפו שלא להתערב, רק מפני שרצו שלום, והאמינו, כי בדרכי שלום, וכאשר יישבו זה לצד זה במועצת גדולי התורה, ההשפעה החסידית תהיה לטובה. ואכן, זו השפיעה לטובה, ועובדה היא, שהליטאים של היום אינם הליטאים של לפני ארבעים ושלשים שנה. מדובר בעולם אחר לגמרי.
אך, קרה משהו חמור ביותר בעשרים השנים האחרונות. מאז שנפטרו והלכו לעולמם גדולי ומנהיגי הליטאים, צץ לו מישהו חדש, כזה שהיה בעבר בצד, ולא נחשב לגדול. למזלו הרב, נפטרו כל הגדולים הליטאים, ואלו פינו לו את מקומם. וכאשר הוא תפס את ההנהגה הליטאית, כאן החלה תקופה איומה וקשה, כזו אשר שברה כליל את היהדות החרדית. עד כדי כך, שכל מה שבנו בעמל של שמנים שנה, הוא הרס בכמה שנים בודדות.
ובואו וראו, מן הרגע הראשון שהוא חדר להנהגה, הוא פתח תחילה במאבק במרן כ”ק האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, ועל כל מה שהוא אמר יום, אמר הרב שך לילה. כך קרה בנושא היחודיים, וכך קרה בענין הרוטציה, ונושאים רבים אחרים. הבינו כי משהו מפריע להרב שך ולא ידעו מה. כל מי שעשה את החשבון ושאל את עצמו מה קורה, קלט כי הפעם קורה גם מהפכה בעולמה של תורה, וכי לא עוד אותם “גדולים”, אשר חיפשו את התועלת הכלל ציבורית, שהבינו, כי צריך כל נושא וענין ללבן יחדיו, ולא לצאת למאבק זה נגד זה, אלא למצוא את הדרך להסכמה הדדית, נוצר סוג חדש של “גדול” כזה המכריז מלחמה.
ועל מה היתה המלחמה? על דבר אחד ויחיד, והוא “שלטון היחיד”. לא היה כל נימוק שבעולם, מדוע להתיר את ה“יחודיים”, לא היה “גדול” אחד מבין כל יתר הגדולים שהסכימו עם שיטה זו של הרב שך, כולם חסידים וליטאים הסכימו, כי את ה“יחודיים” צריכים לחלק שוה בשוה בין כל המוסדות כל אחד על פי מספר התלמידים שלו, ועל פי קריטריון שוה ומקובל. אך, הרב שך היה זה אשר תמך בשיטה האחרת האומרת, כי הפוליטקאים הם יחלקו את הכסף למי שהם רוצים, ולא על פי שוויון מקובל ומסודר.
כך גם קרה בנושאים אחרים, עד אשר הרב שך יצא לרחוב במאבק שהוא הפך אותו לאנטי חסידי, וזו כמובן גררה את הרב שך למאבק בליובאוויטש. הוא חיפש אז במה להצדיק את מאבקו בכ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל. הוא ידע כי הציבור הליטאי לא מסכים עמו, ולכן, הוא היה זקוק למשהו שיהיה עסיסי יותר ומקובל. אין זה סוד, כי ההתנגדות לליובאוויטש עדיין נותרה בחוגים ליטאיים רחבים. ולכן, כאשר הרב שך העלה שוב מחלוקת זו, הוא הצליח בכך לגייס לצידו ציבור ליטאי רחב יותר, וכך, כאשר הוא הכשיר את קרקע המחלוקת, זו נתנה לו תנופה נוספת, כזו אשר התירה את הקמת ש”ס, ומאוחר יותר הקמת מפלגה ליטאית. ועתה, כאשר סוף סוף נאלץ לשוב לרשימה אחרת עם החסידים, והיו אשר האמינו כי הנה נזכה לכמה שנים רגועות וטובות, לא הותיר הרב שך את החרדים אפילו לא ליום אחד של שקט ורגיעה, והחדיר בה מחלוקת קשה ואיומה. והפעם, לא החסידים הקרבנות, אלא דוקא הספרדים.
ועל מה המחלוקת? האם על שיטה ודרך? בהחלט לא! המחלוקת היא, על דבר אחד ויחיד, והוא על השלטון. הרב שך רצה ורוצה להיות שולט יחיד, וזה לא הולך. קודם הוא האמין כי הוא שולט על הליטאים והספרדים, וכאשר התברר להרב שך כי הוא אינו שולט על הספרדים, הוא נכנס למאבק בענין.
פה למדנו שוב, כי לא השיטה והדרך, זה מה שמפריע להרב שך. הוא מוכן יהיה להתפשר על כל נושא וענין. בתנאי אחד ויחיד, כי הוא יהיה סמכות העל. הוא רוצה להיות מנהיגם של הכל, וזה לא הולך. תחילה ניסה להשתלט על החסידים, אך נאלץ לוותר עליהם. מאוחר יותר השתלט על הספרדים, וקיוה כי לפחות כאן הוא יצליח לשלוט, והתברר, כי אף כאן השליטה שלו לא היתה מעולם מעשית. הם התחנפו לו, כל עוד שהדבר היה כדאי להם. עתה, כאשר האינטרסים שונים ומנוגדים, התבררה האמת, כי הרב שך אינו יכול לשלוט עליהם.
אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, במה זכה הרב שך יותר ממנהיגים גדולי ישראל ליטאים אחרים, שהיו גדולים ממנו פי כמה וכמה. אך מעשית, לא הנהיגו ולא היה להם את כוחו של הרב שך. אם ניקח את דור המעבר, כאשר לליטאים היו גדולי ישראל מפוארים שפיארו את היהדות החרדית, ושמם הלך לפניהם כענקים, ובכל זאת, כוחם היה הרבה יותר חלש משל הרב שך. והסיבה לכך היא אחת ופשוטה. הם לא עשו את מה שהרב שך עושה. הללו היו אנשי שלום, חיפשו את תועלת היהדות החרדית, וזו הובילה לכיוון אחר לגמרי. הרב שך, מעדיף את המחלוקת, הוא רוצה את השלטון, ולמען ענין זה מקדיש את כל כוחו. כך, הוא החדיר חיות בציבור החרדי, שמאז שהוא בשלטון הליטאי, הפכו הישיבות למרכזים פוליטיים. מתי בעבר בכלל ידעו בישיבות מפוליטקה, בעבר, לא איפשרו משגיחי הישיבות, להכניס לישיבה אפילו עתון חרדי, הם רצו כי הבחורים יקדישו את כל זמנם, אך ורק ללימוד התורה, ויידעו מה שפחות ממה שנעשה בחוץ, כולל בפוליטיקה החרדית. ואילו עתה, לא עוד. הרב שך מנהל את מאבקיו בשיעורים בישיבות, שם הוא תוקף את מתנגדיו. וזו, הופכת להיות ה“תורה” של הבחורים, הבקיאים היום בפוליטיקה יותר מאשר בראשונים ואחרונים.
המחלוקת, זו אשר העלתה את הרב שך לכותרות, זו אשר נתנה לו את העוצמה, ועימה נאלצת היהדות החרדית להתמודד. סגנון חדש, כזה אשר זה עשרות שנים לא ידענו ממנו, החדיר הרב שך ביהדות החרדית, הנאלצת ללקק פצעי מחלוקת קשים, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להשתלט על כל הציבור.
מי שעקב במשך השנים אחר מהלכיו של הרב שך, לא אחת, שאל את עצמו, מה להרב שך עם מנהגי ודרכי גדולי ישראל אחרים. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע, כי במאות השנים האחרונות – וייתכן אף קודם לכן – אף פעם לא היה אחדות בכלל ישראל. הפלא הגדול של קיומה של אגודת ישראל, היה בכך, שבכלל ניתן היה להושיב זה לצד זה. נדמה כי לולא המכות הקשות שחטפו היהודים בכלל, והיהדות החרדית בפרט במאות השנים האחרונות. כאשר ציבור גדול של כאלו שנמנו על “בני התורה” הפכו למשכילים, עזבו את דרך ה’, ומספר החרדים הלך ונתמעט מדור לדור, עד לשואה האיומה. זו, איפשרה אחדות מן הסוג של “נהרא נהרא ופשטי’”, זו אשר מושיבה את הכל לצד שולחן אחד, אך אומרת במפורש, אנו שונים, וכל אחד יכול להמשיך ולנהל את עניניו ומנהגיו כראות עיניו.
המציאות של השבת אחים גם יחד, לא היתה בהכרת מציאות זו, אלא משהו סינטטי ולא אמיתי. הכל ישבו לצידם של הכל, אך אלו ידעו כי אלו חסידים, ואלו ידעו כי אלו ליטאים, וכל אחד ניהל את עניניו בעצמו.
ואכן, אדמור”י החסידים, מעולם לא התערבו בנעשה בישיבות הליטאיות. את זאת השאירו לראשי הישיבות הליטאיות. גדולי התורה הבינו, כי מה שעליהם לפתור יחד, הוא רק בנושאים ציבוריים, שהכל תלויים בו, ולא במה שנוגע לכל אחד בנפרד.
כך, שבעשרות השנים האחרונות, למרות הבדלי הנוסחאות ושיטות הלימוד, לא שמענו שיהיה מי מגדולי ישראל, שייצא נגד שיטת הלימוד של האחרים. זו היתה מיותרת ומזיקה, ואף אחד לא היה לו ענין בכך. הבינו, כי מי אשר נכנס לנושאים שכאלו, גורר עמו מחלוקת מיותרת ואף מזיקה.
האמת היא, שעד לפני עשרים שנה, גם בנושאים ציבוריים כללים, היכן שהכל צריכים להכריע יחדיו, לא מצאו, כיצד רבנים חסידים וליטאים מצד אחד, ואילו חסידים וליטאים מן העבר האחר בדיעה שונה. מה שהיה טוב, שרוב רובו של הציבור הסיר מעצמו בנושאים ציבוריים את הכתמים הגזעניים או החברתיים. הנושא, זה מה שעניין את הכל, והתייחסו לענין, בהתאם להבנה האישית של כל אחד מהם.
זו, אכן חיזקה את הקשר שבין גדולי התורה בעבר, חסידים וליטאים כאחד. ולכן יכולנו למצוא דמויות מפוארות של חסידים וליטאים, יושבים זה לצידו של זה, ולא היה בכך סתירה כלשהי.
דבר נוסף וחשוב שמצאנו בשעתו, שכמעט ולא היתה תחרות. מצאנו, כיצד כל גדול, חסיד או ליטאי, מכבד את האחר. כל אחד הבין, כי התפקיד הוא, להגביר את האחדות, לכבד זה את זה, ואין זה צריך להפריע כלל לשיטה, המנהג, או כל מה שנוהגים אצל האחר.
ובל נשכח, מי שתרמו לנושא זה, היו בעיקר החסידים, כי אם היה מי שצריך היה לצאת בחרב ובחנית נגד מנהגיהם של האחרים, היו אלו החסידים שאסור היה להם להבליג על מנהגי הליטאים. ומי לנו יות מן ה“בית ישראל” דגור, אשר השקיע כוחות בפרישות ובגדרי צניעות, אשר דוקא ישיבות ליטאיות מפורסמות וגדולות, נהגו בנושאים אלו ההיפך. בחורים הסתובבו עם בחורות. העזרת נשים היה פרוץ, ובשמחת תורה ואירועים אחרים, קרו שם דברים, שצריכים היו לזעזע אדמורי”ם ורבנים. והיה זה דוקא ה“בית ישראל” דגור זצוק”ל, שהבליג ושתק, למרות שכאב לו נורא. כי הבין, כי אינו יכול להתערב בנעשה אצל הליטאים. יש להם “גדולים” משלהם, ועליהם לטפל בענין.
הבעיה אבל היתה, ששם זה לא היה סתירה. השיטה הליטאית אמרה, כי אם ישבת ולמדת, הרי שבלילה יכולת לחטוא בכל חטא שתרצה, העיקר היה ה“עמלה של תורה”, עד כדי כך, שאין סוד, כי בעבר, היינו מוצאים כאלו ליטאים שבשבת יכלו להגיע עם מכונית לבית כנסת, לשבת ולעמול בתורה, וזו מבחינתם לא היתה סתירה.
החסידים, שלא רצו מחלוקת, דאגו להחדיר בציבור יראת שמים, וזו בעקיפין חייבה אף מחנכים ליטאים לדחוף ליותר חרדיות. האמת היא, כי הליטאים בשעתו, לא היו חרדים כלל. פרט לקבוצות קיצוניות וקטנות, ההמון היה מן המקילים. אין צורך לרוץ רחוק, אם ניקח לדוגמא את ענין גילוח הזקן. אצל החסידים זה היה דבר נורא ואיום, ומי שהעיז להתגלח, היה שפל ונבזה, כזה שאיבד את צלם האנוש. ואילו אצל הליטאים, לעגו על הזקן, כלל לא ראו בזה ענין חמור.
כיום, ב”ה התהפך הגלגל, עתה גם הליטאים מבינים כי גידול הזקן הוא דבר חשוב ביותר, ואכן רבים מהם החלו לגדל זקן, אם כי עדיין נושא זה עוד פרוץ שם בצורה חמורה.
גדולי החסידים, למרות שידעו על המתרחש אצל הליטאים, ולמרות שידעו כי מדובר בבעלי עבירה חמורים, הם העדיפו שלא להתערב, רק מפני שרצו שלום, והאמינו, כי בדרכי שלום, וכאשר יישבו זה לצד זה במועצת גדולי התורה, ההשפעה החסידית תהיה לטובה. ואכן, זו השפיעה לטובה, ועובדה היא, שהליטאים של היום אינם הליטאים של לפני ארבעים ושלשים שנה. מדובר בעולם אחר לגמרי.
אך, קרה משהו חמור ביותר בעשרים השנים האחרונות. מאז שנפטרו והלכו לעולמם גדולי ומנהיגי הליטאים, צץ לו מישהו חדש, כזה שהיה בעבר בצד, ולא נחשב לגדול. למזלו הרב, נפטרו כל הגדולים הליטאים, ואלו פינו לו את מקומם. וכאשר הוא תפס את ההנהגה הליטאית, כאן החלה תקופה איומה וקשה, כזו אשר שברה כליל את היהדות החרדית. עד כדי כך, שכל מה שבנו בעמל של שמנים שנה, הוא הרס בכמה שנים בודדות.
ובואו וראו, מן הרגע הראשון שהוא חדר להנהגה, הוא פתח תחילה במאבק במרן כ”ק האדמו”ר מגור בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל, ועל כל מה שהוא אמר יום, אמר הרב שך לילה. כך קרה בנושא היחודיים, וכך קרה בענין הרוטציה, ונושאים רבים אחרים. הבינו כי משהו מפריע להרב שך ולא ידעו מה. כל מי שעשה את החשבון ושאל את עצמו מה קורה, קלט כי הפעם קורה גם מהפכה בעולמה של תורה, וכי לא עוד אותם “גדולים”, אשר חיפשו את התועלת הכלל ציבורית, שהבינו, כי צריך כל נושא וענין ללבן יחדיו, ולא לצאת למאבק זה נגד זה, אלא למצוא את הדרך להסכמה הדדית, נוצר סוג חדש של “גדול” כזה המכריז מלחמה.
ועל מה היתה המלחמה? על דבר אחד ויחיד, והוא “שלטון היחיד”. לא היה כל נימוק שבעולם, מדוע להתיר את ה“יחודיים”, לא היה “גדול” אחד מבין כל יתר הגדולים שהסכימו עם שיטה זו של הרב שך, כולם חסידים וליטאים הסכימו, כי את ה“יחודיים” צריכים לחלק שוה בשוה בין כל המוסדות כל אחד על פי מספר התלמידים שלו, ועל פי קריטריון שוה ומקובל. אך, הרב שך היה זה אשר תמך בשיטה האחרת האומרת, כי הפוליטקאים הם יחלקו את הכסף למי שהם רוצים, ולא על פי שוויון מקובל ומסודר.
כך גם קרה בנושאים אחרים, עד אשר הרב שך יצא לרחוב במאבק שהוא הפך אותו לאנטי חסידי, וזו כמובן גררה את הרב שך למאבק בליובאוויטש. הוא חיפש אז במה להצדיק את מאבקו בכ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל. הוא ידע כי הציבור הליטאי לא מסכים עמו, ולכן, הוא היה זקוק למשהו שיהיה עסיסי יותר ומקובל. אין זה סוד, כי ההתנגדות לליובאוויטש עדיין נותרה בחוגים ליטאיים רחבים. ולכן, כאשר הרב שך העלה שוב מחלוקת זו, הוא הצליח בכך לגייס לצידו ציבור ליטאי רחב יותר, וכך, כאשר הוא הכשיר את קרקע המחלוקת, זו נתנה לו תנופה נוספת, כזו אשר התירה את הקמת ש”ס, ומאוחר יותר הקמת מפלגה ליטאית. ועתה, כאשר סוף סוף נאלץ לשוב לרשימה אחרת עם החסידים, והיו אשר האמינו כי הנה נזכה לכמה שנים רגועות וטובות, לא הותיר הרב שך את החרדים אפילו לא ליום אחד של שקט ורגיעה, והחדיר בה מחלוקת קשה ואיומה. והפעם, לא החסידים הקרבנות, אלא דוקא הספרדים.
ועל מה המחלוקת? האם על שיטה ודרך? בהחלט לא! המחלוקת היא, על דבר אחד ויחיד, והוא על השלטון. הרב שך רצה ורוצה להיות שולט יחיד, וזה לא הולך. קודם הוא האמין כי הוא שולט על הליטאים והספרדים, וכאשר התברר להרב שך כי הוא אינו שולט על הספרדים, הוא נכנס למאבק בענין.
פה למדנו שוב, כי לא השיטה והדרך, זה מה שמפריע להרב שך. הוא מוכן יהיה להתפשר על כל נושא וענין. בתנאי אחד ויחיד, כי הוא יהיה סמכות העל. הוא רוצה להיות מנהיגם של הכל, וזה לא הולך. תחילה ניסה להשתלט על החסידים, אך נאלץ לוותר עליהם. מאוחר יותר השתלט על הספרדים, וקיוה כי לפחות כאן הוא יצליח לשלוט, והתברר, כי אף כאן השליטה שלו לא היתה מעולם מעשית. הם התחנפו לו, כל עוד שהדבר היה כדאי להם. עתה, כאשר האינטרסים שונים ומנוגדים, התבררה האמת, כי הרב שך אינו יכול לשלוט עליהם.
אחת השאלות שרבים שואלים את עצמם, במה זכה הרב שך יותר ממנהיגים גדולי ישראל ליטאים אחרים, שהיו גדולים ממנו פי כמה וכמה. אך מעשית, לא הנהיגו ולא היה להם את כוחו של הרב שך. אם ניקח את דור המעבר, כאשר לליטאים היו גדולי ישראל מפוארים שפיארו את היהדות החרדית, ושמם הלך לפניהם כענקים, ובכל זאת, כוחם היה הרבה יותר חלש משל הרב שך. והסיבה לכך היא אחת ופשוטה. הם לא עשו את מה שהרב שך עושה. הללו היו אנשי שלום, חיפשו את תועלת היהדות החרדית, וזו הובילה לכיוון אחר לגמרי. הרב שך, מעדיף את המחלוקת, הוא רוצה את השלטון, ולמען ענין זה מקדיש את כל כוחו. כך, הוא החדיר חיות בציבור החרדי, שמאז שהוא בשלטון הליטאי, הפכו הישיבות למרכזים פוליטיים. מתי בעבר בכלל ידעו בישיבות מפוליטקה, בעבר, לא איפשרו משגיחי הישיבות, להכניס לישיבה אפילו עתון חרדי, הם רצו כי הבחורים יקדישו את כל זמנם, אך ורק ללימוד התורה, ויידעו מה שפחות ממה שנעשה בחוץ, כולל בפוליטיקה החרדית. ואילו עתה, לא עוד. הרב שך מנהל את מאבקיו בשיעורים בישיבות, שם הוא תוקף את מתנגדיו. וזו, הופכת להיות ה“תורה” של הבחורים, הבקיאים היום בפוליטיקה יותר מאשר בראשונים ואחרונים.
המחלוקת, זו אשר העלתה את הרב שך לכותרות, זו אשר נתנה לו את העוצמה, ועימה נאלצת היהדות החרדית להתמודד. סגנון חדש, כזה אשר זה עשרות שנים לא ידענו ממנו, החדיר הרב שך ביהדות החרדית, הנאלצת ללקק פצעי מחלוקת קשים, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להשתלט על כל הציבור.
