הרב אלישיב והרב שך עוסקים ב“מזרחיות” של הרב עובדיה יוסף, ומתעלמים מן ה“מזרחיות” שבהם
נדיר לשמוע דברי אמת, כאשר עוסקים בפוליטיקה. למדנו, כי אפילו כאשר עוסקים אנו בכאלו המכונים “גדולים”, ברגע של אמת, כאשר הם צריכים להפשיט מעליהם את הנגיעה, להתעלם מכל מה שמשנה את התוצאה לכיוון לא רצוי, נמצא כי לא רק שאינם עושים זאת, אלא אף מעיזים להעמיק את השקר, לטבול בשקר, ולשכוח לגמרי, כי הם עצמם מקורם באותו שקר שעליהם הם מתריעים.
בשבוע שעבר, היתה לנו עוד הזדמנות נוספת ללמוד, עד להיכן הגיע השקר, ועד כדי כך, שמלמעלה עד למטה, בין המחייבים ובין השוללים, הטיעונים והגישה לכל הנושא ששמו “השקפה”, הוא כל כולו שקר. והגיעו הדברים לידי כך, שניתן להזהיר מפני דבר, שהם בעצמם נגועים בו, ואינם חשים כלל, כי עליהם להתנצל, ולהסביר לפחות, מדוע להם היה מותר לעשות, את מה שהם תובעים היום מאחרים שלא לעשות.
כאשר הגיע הרב שך לביתו של הרב יוסף שלום אלישיב, לבקש ממנו כי יתן יד להחרים את הרב עובדיה יוסף וש”ס, אמר לו הרב אלישיב אמת לאמיתה, כזו אשר בעיני רבים הפלא הוא, כיצד הרב שך לא קלט את הדברים בעצמו. הוא הזכיר לו, כי הרב עובדיה יוסף מקורו במזרחי. הוא היה מזרחיסט בהשקפתו, ונשאר מזרחיסט, ואין כל טעם לפנות למזרחיסט ולבקש ממנו לעשות אחרת ממה שמצפים ממנו.
הרב אלישיב חיזק את הרב עובדיה יוסף וטען, כי הרב יוסף הולך בדרך המקובלת עליו, אם כי, הרב אלישיב אישית שולל דרך זו.
ואכן, הרב אלישיב נזכר בשנים עברו, כאשר הוא נלחם עם שלמה גורן, היו הם קבוצה של דיינים שקמו ופרשו מן הרבנות הראשית, כי לא רצו עוד לשבת עם שלמה גורן. אך, מי שהלך עם גורן, ולא נתן יד לאותם אלו, היה הרב עובדיה יוסף, שהעדיף את הכסא. וכך הבינו אז הרבנים מסוגו של הרב אלישיב, כי זו דרכו של הרב עובדיה, שגישתו היא קרייריסטית מזרחיסטית, וממילא לא יצאו למאבק בו.
ומאז, נראה הרב עובדיה יוסף בעיני הרב אלישיב כמזרחיסט, והפלא הגדול שהיה בעיניו, הוא השידוך שבין הרב עובדיה יוסף לבין אנשי ה“השקפה” מבני ברק.
גישה זו של הרב אלישיב, היתה לכאורה מקובלת ויפה בעיני כל “בן תורה”, כזה אשר אינו מודע להיסטוריה. אך, מי שמכיר את ההיסטוריה, ויודע מה הוא עברו של הרב יוסף שלום אלישיב, כאשר הוא שומע את דבריו אלו, הם צורמים וזועקים. אין עוד דברי צביעות גדולים מדברים אלו.
לו היה הרב אלישיב פותח את דבריו, במילים אלו, את חטאי אני מזכיר, וכי אף אני חטאתי בחטא גדול ונורא, אך חזרתי בתשובה, ומכה על חטא, מילא. היו אולי כאלו שהיו אומרים להרב אלישיב, כי הוא לא הכתובת לעסוק בנושא זה, ועדיף שישלח אחרים לכך. אך, גם אם נקבל, שלאחר שהוא חזר בתשובה מותר לו לתבוע תביעה שכזו, עדיין אין זה אומר, שהרב אלישיב אכן חזר בתשובה. עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו של רבה של בריסק זצ”ל, כאשר הלה יצא בחרב ובחנית נגד הרבנות הראשית ונגד “היכל שלמה” וקבע כי הרבנות הראשית אסורה במגע ומשא, וכי לא רק שאסור להכנס ל“היכל שלמה”, אלא אף על המדרכה שלצד “היכל שלמה” אסור לדרוך, ומי המרה את פיו יום יום? האם החסידים? או אחרים שאינם מאנשי “השקפתם”? עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו, ופגע בו קשות, היה לא אחר מאשר הרב יוסף שלום אלישיב.
ולא היה זה פלא. מי שהכיר בעבר את הרב אלישיב, מקורו היה במזרחי. חמיו היה רבו של מנחם בגין, ורבם של אנשי האצ”ל וציונים שרופים אחרים. הבית היה לאומי, אם כי חרדי. ובימים ההם, לא היה בכך שום סתירה. ולכן, כלל לא היה פלא, שהוא עשה כפי שעשה.
אבל, שהוא יהיה זה אשר יביא עתה ויטיף להרב עובדיה יוסף, על רקע שהוא עצמו היה נגוע בכך, זוהי חוצפה. עובדה היא, כי הוא לא רצה לפרוש מבית דין הגדול, למרות שרבה של בריסק ראה בישיבה במקום הזה את מקור העבודה זרה.
הרב אלישיב היה ברוב שנות חייו מזרחיסט. הוא היה שייך לגוורדיה המזרחיסטית, ורק לאחר שעזב את המקום, בשל פוליטיקה פנימית, הוא התקרב לציבור ה“השקפיסטים” ולאט לאט, בעזרת חתנו הבני ברקי, ובעיקר נכדיו חדר לכיוון זה.
בל נשכח, כי בעבר, כלל לא היה זה סתירה, להיות חרדי ומזרחיסט. רק בעשרות השנים האחרונות הפכה החלוקה לברורה יותר, וחרדי מזרחיסט אינו הולך יחד. אך, בעבר היה זה כך, ומצאנו רבים מן “הגדולים”, שהיו בעבר מאנשי המזרחי.
וכך אנו מגיעים להרב שך בעצמו. כאשר הוא היום תובע תביעות מרבנים אחרים, הרואים בו את היצור המוזר. הוא זה שהפך את עורו, והוא זה ששינה מדרכיו. מי שהכיר את הרב שך לפני ששים וחמישים שנה, טוענים כי לא היו מאמינים כי אי פעם הוא יהפוך לקנאי.
מי שלימד וחינך במזרחי, ובישיבות תיכוניות, היה זה הרב שך. וכאשר הגיע לפונוביז’ עדיין היה רחוק מאוד מן הקנאות של היום. בתקופתו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, היתה פונוביז’ ישיבה ליטאית במסגרת של פעם, שאין בינה ובין קנאות ולא כלום. ועובדה היא, כי הישיבה היחידה בארץ ישראל, שהעיזה וביום העצמאות הניפה את דגל המדינה, היתה רק ישיבת פונביז’, על פי ציוויו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, שכלל לא ראה בכך סתירה.
נתאר לעצמנו. שהרב שך יורה היום לעשות דבר שכזה, אנשי כולל חזון איש היו סוקלים אותו באבנים. מה שהיה מותר לפני שלשים שנה, אסור בימינו אנו, ולכן, כאשר הרב שך והרב אלישיב נפגשים, והם אלו המדברים על השקפת ה“המזרחי”, אין לעג גדול מזה.
אך, לו היה זה לעג בלבד, יכולנו לחיות עם זה. הבעיה היא, שכאן מונח עולם מלא של צביעות. הרבה רשעות, ובעיקר, שקר, שנגדה חייבים להילחם ובכל הכח. הרב שך והרב אלישיב, לימדו אותנו פרק נוסף בדרכי השקר, כיצד יכולים כאלו, אשר הם הם יצורי ה“מזרחי”, שיתבעו מהרב עובדיה יוסף תביעות, שאין מקום לתובעם אצל מי שחי את חייו בחברת המזרחי.
וכאן, נשבח ונהלל את הרב יוסף שלום אלישיב, על ש“העיז” ואמר דברי אמת. דברים שכאלו, צריכים היו להישמע מפיו, אם כי בהכנעה, ובבקשה סליחה ומחילה מן הציבור החרדי, אלו אשר במשך כל השנים חיו בהשקפה הנכונה, ואילו הוא זה אשר פשע ועשה בניגוד להשקפה זו. על הרב שך והרב אלישיב, להוריד את הכובע, בפני אלו אשר גדלו וחונכו על ברכי האמת, ולא עברו עשרות שנות שקר, דוגמת אלו שהרב שך והרב אלישיב העבירו בחייהם.
לא הרב שך, ולא הרב אלישיב יכולים לתבוע מהרב עובדיה יוסף תביעות השקפתיות. אין להרב יוסף מחוייבות כלשהו, כלפי מי, אשר הוא עצמו לקוי, והוכיח בעבר, כי למען הקריירה הוא אינו מוותר, למרות ש“גדולי הדור” זועקים במרה כי הדבר אסור.
הרב אלישיב פרש מן הרבנות הראשית, רק לאחר שהגיע לפיסגה ולא יכל לעלות יותר. לא היה לו סיכוי כלשהו להיות אי פעם רב ראשי לישראל, כך שמבחינתו, הוא הגיע לפיסגה. הוא בין כה וכה היה צריך בקרוב לצאת לגמלאות, אז הוא עשה זאת קצת קודם, בכדי למחות נגד שלמה גורן. אך, בנסיון הגדול שהעמידו רבה של בריסק, הוא לא עמד.
ובנוסף לכל אלו, הרב אלישיב והרב שך נושאים באחריות קשה למה שקורה בימים אלו בש”ס. מי שהתיר לש”ס דרך ושיטה זו, היה הרב שך שנתן את ההכשר, והרב אלישיב ששתק. אחת השאלות שחייבים לשאול את הרב אלישיב, ושעליה הוא חייב הסבר דוקא עתה, לאחר שהשמיע את הדברים בפני הרב שך. איך זה, שכאשר הקימו את ש”ס, והחליטו על הצטרפות לממשלה, לא יצא הוא בחרב ובחנית נגד מעשה נורא זה. אם השקפת ה“מזרחי” פסולה, מדוע הוא לא ירד לבני ברק, ובא לביתו של הרב שך למחות על שנתן את ה”הכשר” למעשה זה.
אין זה סוד, כי הרב שך הוא זה שהכשיר את הישיבה בממשלה. הוא עשה אז “צוויי דינים” (שני דינים), והבחין בין אשכנזים לספרדים, וקבע כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה. ולא שמענו כי הרב אלישיב ייצא בקול רעש גדול נגד מעשה זה.
כך, הרב אלישיב הוא זה שנתן את ההכשר להרב שך. הוא זה שנתן להבין, כי “מדשתקי שמע מינא דניחא להו”, והרב שך לא היה צריך כלל לחשוש, שמא ישנם כאלו “גדולים” ליטאים שאינם מסכימים עם שיטה וגישה זו.
ה”השקפיסטים” הבני ברקים, הם אלו אשר החדירו את שיטת ה“מזרחי” ליהדות החרדית. בלעדיהם, אף אחד לא היה מעיז לחזק כל כך את הקשר עם הממשלה, כפי שהדבר נעשה בשמנה השנים האחרונות.
כאשר הרב אלישיב בא בטענות ל“מזרחי”, עליו לבא בטענות בראש וראשונה לכל אלו בבני ברק אשר טיפחו את ה“השקפה המזרחיסטית”. עובדה היא, שזו אשר הרב אלישיב קורא להם היום “מזרחי”, הם אלו, אשר ליטאי בני ברק העריצו, טיפחו ועודדו, ונתנו להם כבוד מלכים.
ובואו וראו עד להיכן הגיעו דרכי השקר. שאותם “השקפיסטים” כולל הרב שך, הם אלו שנלחמו במי שלחמו במזרחי, במי אשר לא היו מעולם קנאים. אך מאידך, שמרו על העקרון החרדי, ולא פזלו לכיוונים מזרחיסטיים. לעומת זאת, הרב שך ואנשיו, כולל הרב אלישיב, הם אלו אשר טיפחו את האליל ששמו ש”ס, אשר עתה זועק הרב אלישיב, כי הם “מזרחיסטים”.
אי אפשר לטפח את המזרחי, כאשר זה משתלם, ומאידך, כאשר הדברים נראים ונשמעים אחרת, לבא בטענות. מי שמטפח את המזרחי, הוא זה אשר צריך לקבל אותם בכל מצב. וכאשר עוסקים אנו בהרב שך, הרי אין עוד מי בדורנו, אשר טיפח ובנה את ה“השקפה המזרחיסטית” שהלבישה שם אחר, ששמה ש”ס.
אך, בעוד שהדברים ברורים לכל בר בי רב, כי הרב שך הוא זה הנושא באחריות למעשי ומחדלי ש”ס, הרי שהרב אלישיב אינו יכול להסיר מעצמו את האחריות למחדל זה. הוא זה שטיפח את ה“השקפיסטים” בבני ברק, נתן להם יד במלחמתם בחסידים. אך, לא השמיע את קולו נגד ה“מזרחיסטים”. ההיפך, הוא נטל חלק בכל הפעולות, שביסודם, היה, הכרה במעשי המזרחי, ששמה כיום ש”ס.
ואכן, אם עדיין היה צריך מישהו הוכחה והסבר, עד להיכן מסוגלת ומגיעה הצביעות ה“השקפיסטית”, למדנו בימים אלה פרק נוסף, בדרכי השקר העקלקלות של הרב שך והרב אלישיב.
נדיר לשמוע דברי אמת, כאשר עוסקים בפוליטיקה. למדנו, כי אפילו כאשר עוסקים אנו בכאלו המכונים “גדולים”, ברגע של אמת, כאשר הם צריכים להפשיט מעליהם את הנגיעה, להתעלם מכל מה שמשנה את התוצאה לכיוון לא רצוי, נמצא כי לא רק שאינם עושים זאת, אלא אף מעיזים להעמיק את השקר, לטבול בשקר, ולשכוח לגמרי, כי הם עצמם מקורם באותו שקר שעליהם הם מתריעים.
בשבוע שעבר, היתה לנו עוד הזדמנות נוספת ללמוד, עד להיכן הגיע השקר, ועד כדי כך, שמלמעלה עד למטה, בין המחייבים ובין השוללים, הטיעונים והגישה לכל הנושא ששמו “השקפה”, הוא כל כולו שקר. והגיעו הדברים לידי כך, שניתן להזהיר מפני דבר, שהם בעצמם נגועים בו, ואינם חשים כלל, כי עליהם להתנצל, ולהסביר לפחות, מדוע להם היה מותר לעשות, את מה שהם תובעים היום מאחרים שלא לעשות.
כאשר הגיע הרב שך לביתו של הרב יוסף שלום אלישיב, לבקש ממנו כי יתן יד להחרים את הרב עובדיה יוסף וש”ס, אמר לו הרב אלישיב אמת לאמיתה, כזו אשר בעיני רבים הפלא הוא, כיצד הרב שך לא קלט את הדברים בעצמו. הוא הזכיר לו, כי הרב עובדיה יוסף מקורו במזרחי. הוא היה מזרחיסט בהשקפתו, ונשאר מזרחיסט, ואין כל טעם לפנות למזרחיסט ולבקש ממנו לעשות אחרת ממה שמצפים ממנו.
הרב אלישיב חיזק את הרב עובדיה יוסף וטען, כי הרב יוסף הולך בדרך המקובלת עליו, אם כי, הרב אלישיב אישית שולל דרך זו.
ואכן, הרב אלישיב נזכר בשנים עברו, כאשר הוא נלחם עם שלמה גורן, היו הם קבוצה של דיינים שקמו ופרשו מן הרבנות הראשית, כי לא רצו עוד לשבת עם שלמה גורן. אך, מי שהלך עם גורן, ולא נתן יד לאותם אלו, היה הרב עובדיה יוסף, שהעדיף את הכסא. וכך הבינו אז הרבנים מסוגו של הרב אלישיב, כי זו דרכו של הרב עובדיה, שגישתו היא קרייריסטית מזרחיסטית, וממילא לא יצאו למאבק בו.
ומאז, נראה הרב עובדיה יוסף בעיני הרב אלישיב כמזרחיסט, והפלא הגדול שהיה בעיניו, הוא השידוך שבין הרב עובדיה יוסף לבין אנשי ה“השקפה” מבני ברק.
גישה זו של הרב אלישיב, היתה לכאורה מקובלת ויפה בעיני כל “בן תורה”, כזה אשר אינו מודע להיסטוריה. אך, מי שמכיר את ההיסטוריה, ויודע מה הוא עברו של הרב יוסף שלום אלישיב, כאשר הוא שומע את דבריו אלו, הם צורמים וזועקים. אין עוד דברי צביעות גדולים מדברים אלו.
לו היה הרב אלישיב פותח את דבריו, במילים אלו, את חטאי אני מזכיר, וכי אף אני חטאתי בחטא גדול ונורא, אך חזרתי בתשובה, ומכה על חטא, מילא. היו אולי כאלו שהיו אומרים להרב אלישיב, כי הוא לא הכתובת לעסוק בנושא זה, ועדיף שישלח אחרים לכך. אך, גם אם נקבל, שלאחר שהוא חזר בתשובה מותר לו לתבוע תביעה שכזו, עדיין אין זה אומר, שהרב אלישיב אכן חזר בתשובה. עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו של רבה של בריסק זצ”ל, כאשר הלה יצא בחרב ובחנית נגד הרבנות הראשית ונגד “היכל שלמה” וקבע כי הרבנות הראשית אסורה במגע ומשא, וכי לא רק שאסור להכנס ל“היכל שלמה”, אלא אף על המדרכה שלצד “היכל שלמה” אסור לדרוך, ומי המרה את פיו יום יום? האם החסידים? או אחרים שאינם מאנשי “השקפתם”? עובדה היא, כי מי שיום יום המרה פיו, ופגע בו קשות, היה לא אחר מאשר הרב יוסף שלום אלישיב.
ולא היה זה פלא. מי שהכיר בעבר את הרב אלישיב, מקורו היה במזרחי. חמיו היה רבו של מנחם בגין, ורבם של אנשי האצ”ל וציונים שרופים אחרים. הבית היה לאומי, אם כי חרדי. ובימים ההם, לא היה בכך שום סתירה. ולכן, כלל לא היה פלא, שהוא עשה כפי שעשה.
אבל, שהוא יהיה זה אשר יביא עתה ויטיף להרב עובדיה יוסף, על רקע שהוא עצמו היה נגוע בכך, זוהי חוצפה. עובדה היא, כי הוא לא רצה לפרוש מבית דין הגדול, למרות שרבה של בריסק ראה בישיבה במקום הזה את מקור העבודה זרה.
הרב אלישיב היה ברוב שנות חייו מזרחיסט. הוא היה שייך לגוורדיה המזרחיסטית, ורק לאחר שעזב את המקום, בשל פוליטיקה פנימית, הוא התקרב לציבור ה“השקפיסטים” ולאט לאט, בעזרת חתנו הבני ברקי, ובעיקר נכדיו חדר לכיוון זה.
בל נשכח, כי בעבר, כלל לא היה זה סתירה, להיות חרדי ומזרחיסט. רק בעשרות השנים האחרונות הפכה החלוקה לברורה יותר, וחרדי מזרחיסט אינו הולך יחד. אך, בעבר היה זה כך, ומצאנו רבים מן “הגדולים”, שהיו בעבר מאנשי המזרחי.
וכך אנו מגיעים להרב שך בעצמו. כאשר הוא היום תובע תביעות מרבנים אחרים, הרואים בו את היצור המוזר. הוא זה שהפך את עורו, והוא זה ששינה מדרכיו. מי שהכיר את הרב שך לפני ששים וחמישים שנה, טוענים כי לא היו מאמינים כי אי פעם הוא יהפוך לקנאי.
מי שלימד וחינך במזרחי, ובישיבות תיכוניות, היה זה הרב שך. וכאשר הגיע לפונוביז’ עדיין היה רחוק מאוד מן הקנאות של היום. בתקופתו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, היתה פונוביז’ ישיבה ליטאית במסגרת של פעם, שאין בינה ובין קנאות ולא כלום. ועובדה היא, כי הישיבה היחידה בארץ ישראל, שהעיזה וביום העצמאות הניפה את דגל המדינה, היתה רק ישיבת פונביז’, על פי ציוויו של הגאון רבי יוסף כהנמן זצ”ל, שכלל לא ראה בכך סתירה.
נתאר לעצמנו. שהרב שך יורה היום לעשות דבר שכזה, אנשי כולל חזון איש היו סוקלים אותו באבנים. מה שהיה מותר לפני שלשים שנה, אסור בימינו אנו, ולכן, כאשר הרב שך והרב אלישיב נפגשים, והם אלו המדברים על השקפת ה“המזרחי”, אין לעג גדול מזה.
אך, לו היה זה לעג בלבד, יכולנו לחיות עם זה. הבעיה היא, שכאן מונח עולם מלא של צביעות. הרבה רשעות, ובעיקר, שקר, שנגדה חייבים להילחם ובכל הכח. הרב שך והרב אלישיב, לימדו אותנו פרק נוסף בדרכי השקר, כיצד יכולים כאלו, אשר הם הם יצורי ה“מזרחי”, שיתבעו מהרב עובדיה יוסף תביעות, שאין מקום לתובעם אצל מי שחי את חייו בחברת המזרחי.
וכאן, נשבח ונהלל את הרב יוסף שלום אלישיב, על ש“העיז” ואמר דברי אמת. דברים שכאלו, צריכים היו להישמע מפיו, אם כי בהכנעה, ובבקשה סליחה ומחילה מן הציבור החרדי, אלו אשר במשך כל השנים חיו בהשקפה הנכונה, ואילו הוא זה אשר פשע ועשה בניגוד להשקפה זו. על הרב שך והרב אלישיב, להוריד את הכובע, בפני אלו אשר גדלו וחונכו על ברכי האמת, ולא עברו עשרות שנות שקר, דוגמת אלו שהרב שך והרב אלישיב העבירו בחייהם.
לא הרב שך, ולא הרב אלישיב יכולים לתבוע מהרב עובדיה יוסף תביעות השקפתיות. אין להרב יוסף מחוייבות כלשהו, כלפי מי, אשר הוא עצמו לקוי, והוכיח בעבר, כי למען הקריירה הוא אינו מוותר, למרות ש“גדולי הדור” זועקים במרה כי הדבר אסור.
הרב אלישיב פרש מן הרבנות הראשית, רק לאחר שהגיע לפיסגה ולא יכל לעלות יותר. לא היה לו סיכוי כלשהו להיות אי פעם רב ראשי לישראל, כך שמבחינתו, הוא הגיע לפיסגה. הוא בין כה וכה היה צריך בקרוב לצאת לגמלאות, אז הוא עשה זאת קצת קודם, בכדי למחות נגד שלמה גורן. אך, בנסיון הגדול שהעמידו רבה של בריסק, הוא לא עמד.
ובנוסף לכל אלו, הרב אלישיב והרב שך נושאים באחריות קשה למה שקורה בימים אלו בש”ס. מי שהתיר לש”ס דרך ושיטה זו, היה הרב שך שנתן את ההכשר, והרב אלישיב ששתק. אחת השאלות שחייבים לשאול את הרב אלישיב, ושעליה הוא חייב הסבר דוקא עתה, לאחר שהשמיע את הדברים בפני הרב שך. איך זה, שכאשר הקימו את ש”ס, והחליטו על הצטרפות לממשלה, לא יצא הוא בחרב ובחנית נגד מעשה נורא זה. אם השקפת ה“מזרחי” פסולה, מדוע הוא לא ירד לבני ברק, ובא לביתו של הרב שך למחות על שנתן את ה”הכשר” למעשה זה.
אין זה סוד, כי הרב שך הוא זה שהכשיר את הישיבה בממשלה. הוא עשה אז “צוויי דינים” (שני דינים), והבחין בין אשכנזים לספרדים, וקבע כי לספרדים מותר להצטרף לממשלה. ולא שמענו כי הרב אלישיב ייצא בקול רעש גדול נגד מעשה זה.
כך, הרב אלישיב הוא זה שנתן את ההכשר להרב שך. הוא זה שנתן להבין, כי “מדשתקי שמע מינא דניחא להו”, והרב שך לא היה צריך כלל לחשוש, שמא ישנם כאלו “גדולים” ליטאים שאינם מסכימים עם שיטה וגישה זו.
ה”השקפיסטים” הבני ברקים, הם אלו אשר החדירו את שיטת ה“מזרחי” ליהדות החרדית. בלעדיהם, אף אחד לא היה מעיז לחזק כל כך את הקשר עם הממשלה, כפי שהדבר נעשה בשמנה השנים האחרונות.
כאשר הרב אלישיב בא בטענות ל“מזרחי”, עליו לבא בטענות בראש וראשונה לכל אלו בבני ברק אשר טיפחו את ה“השקפה המזרחיסטית”. עובדה היא, שזו אשר הרב אלישיב קורא להם היום “מזרחי”, הם אלו, אשר ליטאי בני ברק העריצו, טיפחו ועודדו, ונתנו להם כבוד מלכים.
ובואו וראו עד להיכן הגיעו דרכי השקר. שאותם “השקפיסטים” כולל הרב שך, הם אלו שנלחמו במי שלחמו במזרחי, במי אשר לא היו מעולם קנאים. אך מאידך, שמרו על העקרון החרדי, ולא פזלו לכיוונים מזרחיסטיים. לעומת זאת, הרב שך ואנשיו, כולל הרב אלישיב, הם אלו אשר טיפחו את האליל ששמו ש”ס, אשר עתה זועק הרב אלישיב, כי הם “מזרחיסטים”.
אי אפשר לטפח את המזרחי, כאשר זה משתלם, ומאידך, כאשר הדברים נראים ונשמעים אחרת, לבא בטענות. מי שמטפח את המזרחי, הוא זה אשר צריך לקבל אותם בכל מצב. וכאשר עוסקים אנו בהרב שך, הרי אין עוד מי בדורנו, אשר טיפח ובנה את ה“השקפה המזרחיסטית” שהלבישה שם אחר, ששמה ש”ס.
אך, בעוד שהדברים ברורים לכל בר בי רב, כי הרב שך הוא זה הנושא באחריות למעשי ומחדלי ש”ס, הרי שהרב אלישיב אינו יכול להסיר מעצמו את האחריות למחדל זה. הוא זה שטיפח את ה“השקפיסטים” בבני ברק, נתן להם יד במלחמתם בחסידים. אך, לא השמיע את קולו נגד ה“מזרחיסטים”. ההיפך, הוא נטל חלק בכל הפעולות, שביסודם, היה, הכרה במעשי המזרחי, ששמה כיום ש”ס.
ואכן, אם עדיין היה צריך מישהו הוכחה והסבר, עד להיכן מסוגלת ומגיעה הצביעות ה“השקפיסטית”, למדנו בימים אלה פרק נוסף, בדרכי השקר העקלקלות של הרב שך והרב אלישיב.
