הרב שך רואה במאבקיו בחסידים את קיומה של היהדות החרדית לא התוכן מה שחשוב, אלא המחלוקת היא משרתת את המטרה
אין זה דבר חדש ששמענו לאחרונה, הדברים הללו כבר נשמעו הרבה פעמים. ומי שעוקב אחר מהלך חייו של הרב שך בכל הנושאים הציבוריים. ימצא, כי שיטתו אומרת, בואו ונרבה מחלוקת, למען מטרה אחת ויחידה: “חיזוקה של כלל ישראל”.
לכאורה, איך בכלל מתיישבים הדברים. הרי המחלוקת גורמת לכל הצרות. אך, מי שיעמיק, וילמד את מה שמסתתר מאחורי מה שקרה באותם השנים שהרב שך היה מאלו אשר התוו את הגישה הליטאית. ימצא, כי הוא מעוניין במחלוקת, וכי זו כל שאיפתו. לא תוכן הויכוח הוא מה שחשוב. המחלוקת היא זו שחשובה.
וזו גם הסיבה, מדוע הרב שך אינו רוצה עוד ב“אחדות” עם אגודת ישראל, מאחר וזו עלולה לעצור את המחלוקת. הרב שך רוצה רק “שלום”, אך בשום אופן לא “אחדות”, בכדי שבכלל שני וחמישי יהיו חילוקי דיעות, שיצרו מחלוקת, וזו בעצם משרתת את המטרה שאותה רוצה הרב שך.
שמענו לאחרונה כמה ראשי ישיבה מתבטאים בשמו של הרב שך, ששמעו ממנו, כי המחלוקת אינה מן הדברים השליליים. לעתים זו חיובית, ובאשר לזמנינו, אין מה שחשוב יותר מזה. ואנשיו קרוביו, אף מסבירים את הדברים ב“עמוקות” וב“לומדות”, וטוענים, כי רק זו מבטיחה את עתידה של היהדות החרדית.
ולכאורה, בדבריהם הרבה מן ההגיון, לדידם, המחלוקת מלכדת את השורות. כאשר היהדות החרדית נקלעת לעימות בין חלקים שונים, הרי שכל אחד ניצב לצד מחנהו. ראינו זאת במערכות הבחירות מאז קום המדינה, שכאשר המערכה היתה נגד הקבוצה האחרת, הציבור כולו התלכד, ואף זכינו במספר מנדטים גדול יותר. וכאשר קיימת רגיעה, ואין מחלוקת אין עוד ענין בכך, ומפסידים עשרות אלפי תומכים.
כך קרה לפני שתי קדנציות, כאשר החרדים האשכנזים קבלו 7 מנדטים יחדיו, למרות שש”ס אף היא קיבלה בו זמנית 6 מנדטים. ואילו באותו רגע שהכריזו על “שלום”, הפסדנו 3 מנדטים. “יהדות התורה” קיבלה 4 מנדטים בלבד.
גישה זו, מתבטאת לא רק בתקופת בחירות, אלא בתחומים אחרים גם כן. נמצא, כי דוקא בתקופת מחלוקת, הקשר של כל אחד ואחד למחנהו חזק יותר, והוא מוכן להקריב את עצמו למענה. זו, גם מקשרת בין האדם למנהיגו, וממילא זו מחזקת את האיש שיילך בדרכי אותה קבוצה. לעומת זאת, בתקופת רגיעה, פוזלים לכיוונים לא רצויים, ונמצא כאלו היורדים מן הדרך.
כך מצאנו בתקופת הבחירות, כיצד מי שכבר היו מחציתם בצד החילוני, התייצבו לצד מחניהם המקורי, סייעו בבחירות, התקרבו, וחלקם אף ניצלו. לעומת זאת, בתקופת אחרות, הללו מאבדים את מקומם, ומאבדים גם את הצלם היהודי.
בכך, מסבירים למעשה את המחלוקת, המשרתת את מטרתה של היהדות החרדית. הדברים כאשר הם נאמרים, לולא שהם היו צורמים ומפחידים, היו מתקבלים בהגיון וכהסבר טוב למה שקורה. זו לכאורה היתה מצדיקה את דרכי הרב שך, אשר במשך שנים רבות, גורם למחלוקת בכל תקופה. כל פעם הקרבן הוא אחר, אך המטרה היא אותה אחת.
מצב דברים זה, גרם לכך, שישנם מראשי הישיבות, ועימם רבנים ועסקנים, המאמינים בשיטה זו. הם מקבלים את הדברים כמות שהם, ועד כדי כך, שהם מצטטים ראשי ישיבות ליטאיות שבעבר עסקו בכך והצדיקו זאת. מחפשים לדברים מקורות, וישנם אשר אף מעיזים בנאומיהם להצדיק את המחלוקת.
אבל, האם גישה זו היא אכן צודקת, האם מותר לתת יד למחלוקת? והאם המחלוקת לא זו הגורמת שיצא שכרו בהפסדו? על כך לא השיב הרב שך. ואדרבה, אולי הגיע הזמן שיעלה על בימת הישיבה, ויסביר לתלמידיו, מדוע המחלוקת מותרת, כאשר זו גורמת להרס פנימי, ולחולשה באמונת חכמים, ולחורבן בתחומים רבים אחרים.
אין צורך להרחיב את הדיבור על מה שגורמת המחלוקת, ואיזה אסון שהוא בכל מקום. לא כדאי להקדיש לנושא הזה אפילו כמה שורות. הדברים ברורים מאליהם. אך, כאשר ישנם כאלו המעיזים לטעון, כי המחלוקת היא זו אשר שומרת על שלימותה של כלל ישראל, אולי יסבירו הליטאים מבני ברק, איך הם עוצרים על ידי המחלוקת את הפגיעה באמונת חכמים?
נכון, הם אולי מחזקים את האמונת חכמים של כל אחד במחנהו. אך, הם הורסים את האמונת חכמים הכללית. אמנם, גם בעבר היתה לנו בעיה, שלא כל אחד קיבל את החכמים כולם כחכמים. ועל רבים לגלגלו. אך, עמל רב השקיעו בעלי המוסר וגדולי החסידות, כי האמונת חכמים תהיה כזו בכלל החכמים, גם אם אין מקבלים את דעותיהם בתחומים מסויימים. ה“מחלוקת” שבין השיטות, היא מחלוקת המחיה ומלמדת. וכאשר שומעים מצד זה ככה, ומצד זה ככה, אין בכך פסול. אך, כאשר המחלוקת היא השמצות, כאשר עולה ראש ישיבה ומשמיץ גדולי ישראל אחרים, כאן הוא הורס ושובר את ה“אמונת חכמים”, לא רק במחנהו, אלא בציבור כולו. בנושא זה למדנו, כי עין תחת עין ושן תחת שן, וכאשר ליטאי מדבר על חסיד, החסיד מגיב באותה שפה על הליטאי, וגורם בכך חורבן והרס.
כל בר דעת, שנעמיד בפניו את השאלה, מה עדיף על מה, והאם יש להצדיק את המחלוקת, מפני שהיא מאגדת ומלכדת את השורות במחנות השונים. יאמר, כי יש לדחות אותה על הסף. איך לאגד ולאחד, יש למצוא דרכים אחרות, בדרך זו, ההפסד הוא פי כמה וכמה, מאשר הרווח שיש להם מכך.
למדנו כלל, שאיננו מחפשים חיוב על ידי שלילה. לא נעשה מעשה רע, בכדי להשיג בזה דבר טוב. אסור לומר לאדם, ללכת לגנוב בכדי שיוכל בכסף זה לחלק צדקה. אין דבר אוילי וגרוע מאשר מחלוקת לשם חיזוק.
אבל, הרב שך ואנשיו בכל זאת רוצים כי יבינו כי למחלוקת מקום ביהדות החרדית וזו חשובה. והסיבה לכך, מפני שהם מחפשים את הדרך, כיצד לכסות על חטאיהם. מי שעוקב אחר מעשיו של הרב שך, מאז שהוא הפך להיות המנהיג הליטאי, נמצא, כי הוא תמיד רצה מחלוקת והקדיש את כוחו למחלוקת. כל עוד היה חי עמנו ה“בית ישראל” זצוק”ל מגור, עוד לא היה להרב שך את העזות לצאת למחלוקת בצורה חריפה כפי שעשה לאחריה, כאשר האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל מגור הגיע למועצת גדולי התורה. הרב שך עשה הכל בכדי שתהיה מחלוקת. וכאשר נוצר מצב, שהרב שך היה חייב לקבל את דעת הרבים, הוא לא הסכים בשום אופן, ולחם למען דעתו “דעת יחיד”. עד כדי כך, שהוא פרש מ“מועצת גדולי התורה”, ויצר מחלוקת קשה ביהדות החרדית.
הוא לא ישב בביתו והסתפק בכך, אלא המשיך בה, וחיפש כל דרך כיצד לשבור את היהדות החרדית. ושלב שלב, תחילה סייע לש”ס, מאוחר יותר הקים מפלגה משלו, ובכל אותו הזמן, חיפש מחלוקת עם כל קבוצה אפשרית, הוא ראה בה את יסוד קיומו.
ואכן, מה שיצר את הרב שך, היתה המחלוקת. כי בלעדי המחלוקת, אין להרב שך מה למכור. כל מי שלמד בישיבת פונוביז’ יודע, ויעידו על כך רבים מן התלמידים, הראש ישיבה בפונוביז’ היה הגאון הגדול רבי שמואל רוזובסקי ז”ל, ששיעוריו היו מרתקים. גם שיעוריו של הגאון רבי דוד פוברסקי שליט”א היו תמיד מוצלחים בהרבה. הרב שך מבחינה זו היה שלישי, ומבחינת כלל ראשי הישיבות אין בו משהו מיוחד. מי שיפתח את ה“אבי עזרי” לא ימצא משהו שבישיבות יראו בספר איזה “גאונות”, כזו המסייעת לתלמידים . ההיפך, מי שפותח את ה“אבי עזרי” סוגר אותו מהר מאוד. הרב שך, בעולם הישיבות לא תרם שום דבר בתחום זה, אשר לו תרמו ראשי הישיבות דבריסק, וגאונים אחרים אשר בספריהם אנו מוצאים “גאונות” וגדלות.
מה שעשה את הרב שך ל“גדול”, זו המחלוקת. זו יצרה אותו. בלעדיה, הוא לא היה כלום. הוא היה נותר אולי “זקן ראשי הישיבות” בגלל גילו. אך בשום אופן לא היה זוכה למעמד, כפי שהמחלוקת הציבה אותו. בל נשכח, כי בעבר, בטרם הוא פרש מאגודת ישראל, לא היה הרב שך, מה שהוא היום. המחלוקת בנתה אותו, וגרמה לכך, שהוא קלט, כי הוא חייב ל“מחלוקת” רבות.
אבל, לבא ולהציג מחלוקת, אין זה מן הדברים הקלים. לכן, עשה הרב שך, ועמו תלמידיו מאמצים להסביר את המחלוקת. הם רוצים כי יבינו, כי מעשיו של הרב שך בריבוי מחלוקת בישראל, היה והינו בשל רצון אחד, לשמור על שלמות כלל ישראל, ולהבטיח את המשכה. וכאן הם אומרים במפורש, כי רק בזכות המחלוקת, היהדות החרדית מתלכדת, כל קבוצה בתחומה.
נימוק זה, בא אמנם לכסות על הרב שך, על מעשיו החמורים הזועקים לשמים, ועל החורבן הגדול שגרם הרב שך ביהדות החרדית. אך בשום פנים ואופן, לא יכסה על האמת המרה, כי הרב שך הוא איש מחלוקת, וכי כל קיומו זו המחלוקת.
עמל של שמנים שנה, שהשקיעו גדולי מאורי הדורות שהקימו את אגודת ישראל, ירד לטמיון, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להיות “גדול”. הוא לא עשה כלל את החשבון מה שהוא גורם במעשיו ליהדות החרדית. חשוב היה לו, כי יכירו בו כ“מרן”, וכי הוא יהיה מעל כולם, למרות שבכך, הוא הורס בנין כל כך מפואר, שלא נותר עוד ממנו כלום.
כן, אגודת ישראל נהרסה, אך ורק בגלל רצונו של הרב שך להיות מעל לכל. הוא רצה לשלוט על כ”ק מרן בעל ה“לב שמחה מגור זצוק”ל. הוא לא רצה לקבל את הדעת רבים. הוא רצה ליצור “דעת תורה” זו אשר תהיה חזקה מן ה“הלכה”. על כל אלו, הוא שבר והרס את בנינה של אגודת ישראל, ויחד עימה, גרם ליהדות החרדית חורבן גדול, הרס פנימי, כזה אשר יקח עוד עשרות שנים, עד אשר נצליח ללכד את השברים, ולנסות לחברם מחדש.
כל נימוק שיתנו הליטאים, לא יצדיק את מעשיו של הרב שך. לא היה עוד בדורנו מי שהחדיר בציבור החרדי כל כך הרב מחלוקת, כפי שעשה זאת הרב שך. אם אי פעם ניאלץ לתת ציון למאן דהוא ב“מחלוקת”, הרב שך יזכה במקום הראשון.
טועה מי שמשלה את עצמו כי עם המחלוקת נצליח לשמור על עתידה של היהדות החרדית. אמנם מצד אחד, השורות מתלכדות, וכל קבוצה בתוכה מתחזקת בגלל המחלוקת. אבל מאידך, מאבדים את האימון בגדולי ישראל, וגורמים נזק בל יתואר לצביונה של היהדות החרדית.
הליטאים אמנם מחפשים את הדרך כיצד לחפות על הרב שך בענין המחלוקת. אך זה לא יעזור להם. המציאות היא מרה, ובהיסטוריה, נרשם הרב שך, לצידם של בעלי מחלוקת ידועים.
קרח ועדתו קטנים עליו.
אין זה דבר חדש ששמענו לאחרונה, הדברים הללו כבר נשמעו הרבה פעמים. ומי שעוקב אחר מהלך חייו של הרב שך בכל הנושאים הציבוריים. ימצא, כי שיטתו אומרת, בואו ונרבה מחלוקת, למען מטרה אחת ויחידה: “חיזוקה של כלל ישראל”.
לכאורה, איך בכלל מתיישבים הדברים. הרי המחלוקת גורמת לכל הצרות. אך, מי שיעמיק, וילמד את מה שמסתתר מאחורי מה שקרה באותם השנים שהרב שך היה מאלו אשר התוו את הגישה הליטאית. ימצא, כי הוא מעוניין במחלוקת, וכי זו כל שאיפתו. לא תוכן הויכוח הוא מה שחשוב. המחלוקת היא זו שחשובה.
וזו גם הסיבה, מדוע הרב שך אינו רוצה עוד ב“אחדות” עם אגודת ישראל, מאחר וזו עלולה לעצור את המחלוקת. הרב שך רוצה רק “שלום”, אך בשום אופן לא “אחדות”, בכדי שבכלל שני וחמישי יהיו חילוקי דיעות, שיצרו מחלוקת, וזו בעצם משרתת את המטרה שאותה רוצה הרב שך.
שמענו לאחרונה כמה ראשי ישיבה מתבטאים בשמו של הרב שך, ששמעו ממנו, כי המחלוקת אינה מן הדברים השליליים. לעתים זו חיובית, ובאשר לזמנינו, אין מה שחשוב יותר מזה. ואנשיו קרוביו, אף מסבירים את הדברים ב“עמוקות” וב“לומדות”, וטוענים, כי רק זו מבטיחה את עתידה של היהדות החרדית.
ולכאורה, בדבריהם הרבה מן ההגיון, לדידם, המחלוקת מלכדת את השורות. כאשר היהדות החרדית נקלעת לעימות בין חלקים שונים, הרי שכל אחד ניצב לצד מחנהו. ראינו זאת במערכות הבחירות מאז קום המדינה, שכאשר המערכה היתה נגד הקבוצה האחרת, הציבור כולו התלכד, ואף זכינו במספר מנדטים גדול יותר. וכאשר קיימת רגיעה, ואין מחלוקת אין עוד ענין בכך, ומפסידים עשרות אלפי תומכים.
כך קרה לפני שתי קדנציות, כאשר החרדים האשכנזים קבלו 7 מנדטים יחדיו, למרות שש”ס אף היא קיבלה בו זמנית 6 מנדטים. ואילו באותו רגע שהכריזו על “שלום”, הפסדנו 3 מנדטים. “יהדות התורה” קיבלה 4 מנדטים בלבד.
גישה זו, מתבטאת לא רק בתקופת בחירות, אלא בתחומים אחרים גם כן. נמצא, כי דוקא בתקופת מחלוקת, הקשר של כל אחד ואחד למחנהו חזק יותר, והוא מוכן להקריב את עצמו למענה. זו, גם מקשרת בין האדם למנהיגו, וממילא זו מחזקת את האיש שיילך בדרכי אותה קבוצה. לעומת זאת, בתקופת רגיעה, פוזלים לכיוונים לא רצויים, ונמצא כאלו היורדים מן הדרך.
כך מצאנו בתקופת הבחירות, כיצד מי שכבר היו מחציתם בצד החילוני, התייצבו לצד מחניהם המקורי, סייעו בבחירות, התקרבו, וחלקם אף ניצלו. לעומת זאת, בתקופת אחרות, הללו מאבדים את מקומם, ומאבדים גם את הצלם היהודי.
בכך, מסבירים למעשה את המחלוקת, המשרתת את מטרתה של היהדות החרדית. הדברים כאשר הם נאמרים, לולא שהם היו צורמים ומפחידים, היו מתקבלים בהגיון וכהסבר טוב למה שקורה. זו לכאורה היתה מצדיקה את דרכי הרב שך, אשר במשך שנים רבות, גורם למחלוקת בכל תקופה. כל פעם הקרבן הוא אחר, אך המטרה היא אותה אחת.
מצב דברים זה, גרם לכך, שישנם מראשי הישיבות, ועימם רבנים ועסקנים, המאמינים בשיטה זו. הם מקבלים את הדברים כמות שהם, ועד כדי כך, שהם מצטטים ראשי ישיבות ליטאיות שבעבר עסקו בכך והצדיקו זאת. מחפשים לדברים מקורות, וישנם אשר אף מעיזים בנאומיהם להצדיק את המחלוקת.
אבל, האם גישה זו היא אכן צודקת, האם מותר לתת יד למחלוקת? והאם המחלוקת לא זו הגורמת שיצא שכרו בהפסדו? על כך לא השיב הרב שך. ואדרבה, אולי הגיע הזמן שיעלה על בימת הישיבה, ויסביר לתלמידיו, מדוע המחלוקת מותרת, כאשר זו גורמת להרס פנימי, ולחולשה באמונת חכמים, ולחורבן בתחומים רבים אחרים.
אין צורך להרחיב את הדיבור על מה שגורמת המחלוקת, ואיזה אסון שהוא בכל מקום. לא כדאי להקדיש לנושא הזה אפילו כמה שורות. הדברים ברורים מאליהם. אך, כאשר ישנם כאלו המעיזים לטעון, כי המחלוקת היא זו אשר שומרת על שלימותה של כלל ישראל, אולי יסבירו הליטאים מבני ברק, איך הם עוצרים על ידי המחלוקת את הפגיעה באמונת חכמים?
נכון, הם אולי מחזקים את האמונת חכמים של כל אחד במחנהו. אך, הם הורסים את האמונת חכמים הכללית. אמנם, גם בעבר היתה לנו בעיה, שלא כל אחד קיבל את החכמים כולם כחכמים. ועל רבים לגלגלו. אך, עמל רב השקיעו בעלי המוסר וגדולי החסידות, כי האמונת חכמים תהיה כזו בכלל החכמים, גם אם אין מקבלים את דעותיהם בתחומים מסויימים. ה“מחלוקת” שבין השיטות, היא מחלוקת המחיה ומלמדת. וכאשר שומעים מצד זה ככה, ומצד זה ככה, אין בכך פסול. אך, כאשר המחלוקת היא השמצות, כאשר עולה ראש ישיבה ומשמיץ גדולי ישראל אחרים, כאן הוא הורס ושובר את ה“אמונת חכמים”, לא רק במחנהו, אלא בציבור כולו. בנושא זה למדנו, כי עין תחת עין ושן תחת שן, וכאשר ליטאי מדבר על חסיד, החסיד מגיב באותה שפה על הליטאי, וגורם בכך חורבן והרס.
כל בר דעת, שנעמיד בפניו את השאלה, מה עדיף על מה, והאם יש להצדיק את המחלוקת, מפני שהיא מאגדת ומלכדת את השורות במחנות השונים. יאמר, כי יש לדחות אותה על הסף. איך לאגד ולאחד, יש למצוא דרכים אחרות, בדרך זו, ההפסד הוא פי כמה וכמה, מאשר הרווח שיש להם מכך.
למדנו כלל, שאיננו מחפשים חיוב על ידי שלילה. לא נעשה מעשה רע, בכדי להשיג בזה דבר טוב. אסור לומר לאדם, ללכת לגנוב בכדי שיוכל בכסף זה לחלק צדקה. אין דבר אוילי וגרוע מאשר מחלוקת לשם חיזוק.
אבל, הרב שך ואנשיו בכל זאת רוצים כי יבינו כי למחלוקת מקום ביהדות החרדית וזו חשובה. והסיבה לכך, מפני שהם מחפשים את הדרך, כיצד לכסות על חטאיהם. מי שעוקב אחר מעשיו של הרב שך, מאז שהוא הפך להיות המנהיג הליטאי, נמצא, כי הוא תמיד רצה מחלוקת והקדיש את כוחו למחלוקת. כל עוד היה חי עמנו ה“בית ישראל” זצוק”ל מגור, עוד לא היה להרב שך את העזות לצאת למחלוקת בצורה חריפה כפי שעשה לאחריה, כאשר האדמו”ר בעל ה“לב שמחה” זצוק”ל מגור הגיע למועצת גדולי התורה. הרב שך עשה הכל בכדי שתהיה מחלוקת. וכאשר נוצר מצב, שהרב שך היה חייב לקבל את דעת הרבים, הוא לא הסכים בשום אופן, ולחם למען דעתו “דעת יחיד”. עד כדי כך, שהוא פרש מ“מועצת גדולי התורה”, ויצר מחלוקת קשה ביהדות החרדית.
הוא לא ישב בביתו והסתפק בכך, אלא המשיך בה, וחיפש כל דרך כיצד לשבור את היהדות החרדית. ושלב שלב, תחילה סייע לש”ס, מאוחר יותר הקים מפלגה משלו, ובכל אותו הזמן, חיפש מחלוקת עם כל קבוצה אפשרית, הוא ראה בה את יסוד קיומו.
ואכן, מה שיצר את הרב שך, היתה המחלוקת. כי בלעדי המחלוקת, אין להרב שך מה למכור. כל מי שלמד בישיבת פונוביז’ יודע, ויעידו על כך רבים מן התלמידים, הראש ישיבה בפונוביז’ היה הגאון הגדול רבי שמואל רוזובסקי ז”ל, ששיעוריו היו מרתקים. גם שיעוריו של הגאון רבי דוד פוברסקי שליט”א היו תמיד מוצלחים בהרבה. הרב שך מבחינה זו היה שלישי, ומבחינת כלל ראשי הישיבות אין בו משהו מיוחד. מי שיפתח את ה“אבי עזרי” לא ימצא משהו שבישיבות יראו בספר איזה “גאונות”, כזו המסייעת לתלמידים . ההיפך, מי שפותח את ה“אבי עזרי” סוגר אותו מהר מאוד. הרב שך, בעולם הישיבות לא תרם שום דבר בתחום זה, אשר לו תרמו ראשי הישיבות דבריסק, וגאונים אחרים אשר בספריהם אנו מוצאים “גאונות” וגדלות.
מה שעשה את הרב שך ל“גדול”, זו המחלוקת. זו יצרה אותו. בלעדיה, הוא לא היה כלום. הוא היה נותר אולי “זקן ראשי הישיבות” בגלל גילו. אך בשום אופן לא היה זוכה למעמד, כפי שהמחלוקת הציבה אותו. בל נשכח, כי בעבר, בטרם הוא פרש מאגודת ישראל, לא היה הרב שך, מה שהוא היום. המחלוקת בנתה אותו, וגרמה לכך, שהוא קלט, כי הוא חייב ל“מחלוקת” רבות.
אבל, לבא ולהציג מחלוקת, אין זה מן הדברים הקלים. לכן, עשה הרב שך, ועמו תלמידיו מאמצים להסביר את המחלוקת. הם רוצים כי יבינו, כי מעשיו של הרב שך בריבוי מחלוקת בישראל, היה והינו בשל רצון אחד, לשמור על שלמות כלל ישראל, ולהבטיח את המשכה. וכאן הם אומרים במפורש, כי רק בזכות המחלוקת, היהדות החרדית מתלכדת, כל קבוצה בתחומה.
נימוק זה, בא אמנם לכסות על הרב שך, על מעשיו החמורים הזועקים לשמים, ועל החורבן הגדול שגרם הרב שך ביהדות החרדית. אך בשום פנים ואופן, לא יכסה על האמת המרה, כי הרב שך הוא איש מחלוקת, וכי כל קיומו זו המחלוקת.
עמל של שמנים שנה, שהשקיעו גדולי מאורי הדורות שהקימו את אגודת ישראל, ירד לטמיון, אך ורק בשל רצונו של הרב שך להיות “גדול”. הוא לא עשה כלל את החשבון מה שהוא גורם במעשיו ליהדות החרדית. חשוב היה לו, כי יכירו בו כ“מרן”, וכי הוא יהיה מעל כולם, למרות שבכך, הוא הורס בנין כל כך מפואר, שלא נותר עוד ממנו כלום.
כן, אגודת ישראל נהרסה, אך ורק בגלל רצונו של הרב שך להיות מעל לכל. הוא רצה לשלוט על כ”ק מרן בעל ה“לב שמחה מגור זצוק”ל. הוא לא רצה לקבל את הדעת רבים. הוא רצה ליצור “דעת תורה” זו אשר תהיה חזקה מן ה“הלכה”. על כל אלו, הוא שבר והרס את בנינה של אגודת ישראל, ויחד עימה, גרם ליהדות החרדית חורבן גדול, הרס פנימי, כזה אשר יקח עוד עשרות שנים, עד אשר נצליח ללכד את השברים, ולנסות לחברם מחדש.
כל נימוק שיתנו הליטאים, לא יצדיק את מעשיו של הרב שך. לא היה עוד בדורנו מי שהחדיר בציבור החרדי כל כך הרב מחלוקת, כפי שעשה זאת הרב שך. אם אי פעם ניאלץ לתת ציון למאן דהוא ב“מחלוקת”, הרב שך יזכה במקום הראשון.
טועה מי שמשלה את עצמו כי עם המחלוקת נצליח לשמור על עתידה של היהדות החרדית. אמנם מצד אחד, השורות מתלכדות, וכל קבוצה בתוכה מתחזקת בגלל המחלוקת. אבל מאידך, מאבדים את האימון בגדולי ישראל, וגורמים נזק בל יתואר לצביונה של היהדות החרדית.
הליטאים אמנם מחפשים את הדרך כיצד לחפות על הרב שך בענין המחלוקת. אך זה לא יעזור להם. המציאות היא מרה, ובהיסטוריה, נרשם הרב שך, לצידם של בעלי מחלוקת ידועים.
קרח ועדתו קטנים עליו.
