אין עוד מי אשר בדורנו שבר את העקרון של “יחיד ורבים” כמו הרב שך, ובכל זאת הוא תובע “יחיד ורבים” מאחרים
ההתקפה האחרונה של הרב שך על הרב עובדיה יוסף, לימדה אותנו דבר נוסף, כי הרב שך אינו קולט כי טיעוניו, מהוים בומרנג נגדו. כל בר דעת, כאשר הוא עושה את אותה טעות, הוא אינו מזכיר זאת, או לפחות מתנצל ומסביר, מדוע הוא עשה אחרת.
כאשר הרב שך עלה בשבוע שעבר על בימת ישיבת פונוביז’, וטען כלפי הרב עובדיה יוסף, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, היה טיעון זה טוב, לבחורים בני חמש עשרה, שש עשרה, אך לא ליותר מבוגרים. כל מי אשר כבר בגיל, אשר כבר אז קלט את הנעשה, היה צריך לפקוח זוג עינים לשמע טיעון שכזה.
על רקע זה של יחיד ורבים, נשברה אגודת ישראל. היהדות החרדית התפלגה רק מפני שהרב שך לא רצה לקבל את העקרון של יחיד ורבים. והנה, כאשר הוא פונה להרב עובדיה יוסף, הפך ה“יחיד ורבים” להיות אצלו מושג קדוש כזה שאסור לעבור עליו.
אך, עוד בטרם ניגש להרב שך ומה עשה הוא בכל הקשור ל“יחיד ורבים”, נעסוק בעקרון כשלעצמו. האם בכלל מושג זה של יחיד ורבים שייך כאשר עוסקים אנו בהרב עובדיה יוסף. ובשל כך, נקפוץ דוקא לסאטמאר, לראות מה קרה בשעתו כאשר הציגו לאדמו”ר מסאטמאר ז”ל טיעון זה של יחיד ורבים מה השיב.
בתחילת שנות קיום המדינה, כאשר המחלוקת על ההשתתפות בבחירות בקהילה החרדית היתה גדולה, היה זה האדמו”ר מסאטמאר שטען כי אסור להשתתף בבחירות. הוא היה מבחינה זו דעת יחיד. כי הרבים דגלו בהשתתפות בבחירות. וכאשר הציגו בפני האדמו”ר טיעון זה, הוא השיב, כי “יחיד ורבים” שייך, רק כאשר יושבים לצד שולחן אחד. אך, כאשר כל אחד יושב במקום אחר, וכלל לא דנים יחדיו באותו ענין, אין דבר שכזה של יחיד ורבים.
בכך, הוא הסביר, מדוע מותר לו להורות לאנשיו שלא להשתתף בבחירות, למרות שרוב רובם של גדולי התורה של אותו דור, תמכו בהשתתפות בבחירות.
ואכן, הרב שך מעולם לא העיז לצאת נגד האדמו”ר מסאטמאר בענין של יחיד ורבים. ובל נשכח, כי הרב שך היה זה שטען, כי ההשתתפות בבחירות זה מצוה. הוא זעק, כי חייבים לקיים את המצווה של “ועשית ככל אשר יורוך”, ועל רקע זה, הצליח לשלוח אנשים אל הקלפי, למרות שהללו יתכן והיו מעדיפים להימנע.
ובואו וראו, הרב שך לא יצא למלחמת חרמה באדמו”ר מסאטמאר. ההיפך, הוא העדיף לחיות עמו בשלום, למרות שהוא עבר על היחיד ורבים. ומכאן נסיק אחת מן השתיים. או שהרב שך הסכים עם גישת האדמו”ר מסאטמאר בענין זה. או, שהוא העדיף שלא להילחם בו למרות שהוא עובר על ה“יחיד ורבים”.
אם נקבל שהרב שך קיבל את העקרון הזה, שרק כאשר יושבים לצד שולחן אחד שייך היחיד ורבים, הרי אין בדורנו מי שפשע ומרד בענין זה יותר מאשר הרב שך, לא היה עוד “גדול” כלשהו, אשר העיז להילחם ביחיד ורבים עד כדי פילוגה של היהדות החרדית, יותר מאשר הרב שך.
וכאן נזכיר “נשכחות”, ובקיצור. היה זה בכנסיה הגדולה האחרונה של אגודת ישראל. שם העלה מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל את ענין ה“רוטציה”, הוא תבע, שכל חבר הכנסת שכיהן שתי קדנציות, ייאלץ לפנות מקומו. נימוקו של האדמו”ר היה, שהנציגות בכנסת הופך לרכוש פרטי, ומאבדים את התחושה הציבורית שחייב להיות לכל מי שנושא תפקיד ציבורי. ואכן, כל גדולי התורה – כולל הרב שך – הסכימו, וקבלו החלטה פה אחד.
הרב שך באותו רגע לא תפס, כי משמעות ההחלטה, היא פגיעה בנציגות שלמה לורנץ, שכבר ישב הרבה קדנציות, וייאלצו להחליפו. ורק לאחר שיצא מן הישיבה, כאשר הדבר נודע לשלמה לורנץ. העמידו הוא על הדברים, והרב שך ביקש הכרעה חוזרת.
האדמו”ר טען כי אין הצדקה לכך, אך לא איכפת לו שיצביעו עוד פעם. וכאן, שוב היה רוב בעד ה“רוטציה”, והרב שך זעם, ולא קיבל את הדברים, עד כדי כך, שהוא הורה לנציגו שלמה לורנץ שלא לקבל את ההחלטה ולהתייצב כמועמד.
נאלצו בשעתו לקבל גישה זו, מאחר והסדר באגודת ישראל היה, שכל סיעה קובעת את נציגה לעצמה, כך שהאדמו”ר מגור לא יכל להכתיב להרב שך את נציגו. ואכן, הרב שך הורה לאיש שלו שלמה לורנץ להמרות את פי מועצת גדולי התורה, והוא התייצב שוב ברשימה ונבחר לכנסת.
הסיבה שגדולי התורה שתקו כלפי שלמה לורנץ. מאחר והוא קיים את ציווי רבו. הטענה היתה כלפי הרב שך, שלא מקבל את יחיד ורבים. אך שלמה לורנץ, כל זמן שהיה לו את הגב של הרב שלו, קשה היה לבא בטענות.
הנושא האחר ששבר למעשה את הכל, ומכאן ואילך כבר לא תיפקדו יחדיו, היה הענין של ה“יחודיים”. מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל, רצה, כי כל כספי ה“יחודיים” בלי יוצא מן הכלל יחולקו בין כל מוסדות התורה שווה בשוה. טיעון זה, התקבל על ידי רוב רובם של חברי מועצת גדולי התורה פרט להרב שך, שרצה כי וועדה מיוחדת, של החכי”ם ובראשה הנציג שלו שלמה לורנץ, הם אשר יחלקו את ה“יחודיים”. משמעות הצעה זו, שהקרובים לצלחת יקבלו סכומים גדולים, ואילו אחרים פרוטות או שבכלל לא יקבלו. האדמו”ר לא הסכים לכך, ורוב רובם של חברי המועצה דגלו בגישה של האדמו”ר.
הרב שך איים על המועצה שאם לא יקבלו את גישתו הוא יפרוש, ואכן לא קיבלו והוא פרש. הוא רצה לשלוט במועצה ולכפות את דעתו “דעת יחיד” על ה“רבים”.
על רקע זה. נשברה אגודת ישראל, והרב שך כלל לא קלט עד היום, כי הוא עשה משהו לא טוב. מבחינתו, זו היתה הדרך הטובה והיעילה, לטובת סיעתו. ועד כדי כך, שגם עתה, לאחר שעבר את כל מה שעבר, כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א מציע לו “אחדות”, השיב לו הרב שך ואמר, “שלום כן, אחדות לא”, שמשמעותם אחד ויחיד, כי הוא חושב רק על מה שטוב לקבוצתו ולו אישית. הוא רוצה מפלגה עצמאית, ובעיקר שה“דעת יחיד” שלו היא זו שתקבע.
לו היה הרב שך מקבל את ה“אחדות”, הוא היה צריך להתאחד גם במועצת גדולי התורה אחת, ופירושם של דברים, לקבל את ה“דעת רבים”, והרב שך אינו רוצה בשום אופן לקבל את הדעת רבים.
ולכן, כאשר הוא יוצא בזעקה נגד הרב עובדיה יוסף, על שהוא אינו רוצה לקבל את ה“דעת רבים”, אין לעג גדול מזה. להרב עובדיה יוסף סיבות הרבה יותר טובות מדוע לא לקבל זאת. הוא אינו מופיע ברשימה אחת עם הרב שך, והוא חי בעולם אחר של מנהגים וסדר חיים. עובדה היא, כי הציבור הספרדי מעולם לא נקלט בציבור האשכנזי, ולכן קשה לבא ולטעון כלפיו כי אינו מקבל את ה“דעת רבים”.
גם בנושא זה של יחיד ורבים, קשה להכריע מי כאן הרבים. הציבור הספרדי יותר גדול מן הציבור האשכנזי, ומבחינת מספר הרבנים, הרי אין כל בטחון שלספרדים פחות רבנים מרבני הליטאים.
הגישה של הרב שך בכל הנושא הזה של יחיד ורבים היא מעוותת וחצויה. מי שישפוט את מהלך חייו של הרב שך, ובמיוחד ממה שעושים תלמידיו, יקלוט כי הם אינם מכירים כלל במושג הזה של “יחיד ורבים”. הם מבקשים ליצור מצב, שיש רק רק “מרן” אחד, “גדול” אחד, וכי הרב שך הוא מעל כולם. בכך, בעצם, הם שוברים את המושג הזה של “רבים”. הם רוצים להנציח את ה“יחיד”.
לו היתה הסכמה חרדית כוללת, שיש בדורנו מנהיג שכזה, והכל היו מקבלים את הנחיותיו, ניתן היה לקבל זאת. אך המציאות שונה. אין דבר שכזה. אפילו הרב שך, שהאמין שלפחות בציבור הליטאי הוא אחד ויחיד, התברר לו עתה, כי הוא אינו שולט על הציבור הזה. כאשר הוא תבע מהרבנים הליטאים לחתום על “גילוי דעת” נגד הרב עובדיה יוסף, לא הסכימו חלק גדול מן הרבנים הליטאים לקבל את תכתיביו. פירושם של דברים, כי הוא אינו יחיד גם בציבור זה.
ומי לנו יותר משני ה“פוסקים” המקובלים בציבור הליטאי, דוגמת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב, ששניהם לא נתנו יד להרב שך במעשה פזיז שרצה לעשות נגד הרב עובדיה יוסף וש”ס, שתלמד אותנו, שאין בכלל מושג של יחיד, וכי ישנם מי שמסוגלים ויכולים להתנגד לדעת “יחיד”.
אך מה שחמור בענין זה של “יחיד ורבים”, שלמרות שהרב שך שומע מן ה“רבים”, כי הציבור הספרדי שונה, וכי אינו נכלל באותו ציבור חרדי כפי שהרב שך מבקש לעשות מהם, ובכל זאת הוא אינו מקבל את הדעת רבים. וקחו את מה שאמרו להרב שך גדולי התורה, מרן כ”ק האדמו”ר מגור שטען כי הם ספרדים ורבניהם הם המכריעים עבורם, ואילו הרב אלישיב טען כי הם “מזרחי” ואי אפשר לחרדי לתבוע ממזרחיסט שינהג כחרדים, לא מקבל הרב שך את דעתם, וממשיך לדבר אליהם כאילו שהם ליטאים תלמידי ישיבת פונוביז’.
בל נשכח, כי הרב עובדיה יוסף הוא יצור של עולם אחר לגמרי, ובכלל לא של הישיבות הליטאיות. הוא למד בישיבות ספרדיות. ואילו אריה דרעי, אף הוא אינו תלמיד של הרב שך, הוא למד בישיבה העויינת להרב שך, ששמה ישיבת חברון. – ישיבה זו בעבר היתה ירבה גלויה של פונוביז’.
כאשר עוסקים ב“יחיד ורבים”, יש להרב שך הרבה מה ללמוד ולתקן. גם אם רוב הציבור החרדי אינו מקבל את גישת הרב עובדה יוסף, אין בטיעון הזה של “יחיד ורבים” שישכנע את הרב עובדיה יוסף. ישנם נימוקים הרבה יותר טובים מדוע אין לשבת בממשלה, וכלל לא צריכים להגיע לנימוקים, שהם בעצם מהווים להרב יוסף את הנימוק הטוב ביותר, מדוע לא לשמוע בקולו של הרב שך.
אך, מה שחמור בכל הענין של דעת יחיד, ומבחינה מסויימת חייבת לזעזע כל יהודי שומר תורה והלכה, זו העובדה שהרב שך רוצה לכפות את דעתו “דעת יחיד” בניגוד להלכה. לא רק שה“דעת יחיד” הוא נגד ההלכה, אלא מדובר בנושאים רבים, שפוסקי ההלכה מתנגדים למעשיו של הרב שך מפני שהם נוגדים את ההלכה, רוצה הרב שך, ב“דעת יחיד” שלו לכפות את שינוי ההלכה.
לשם כך יצר מושג כזה של “דעת תורה”, וכפי שאומרים תלמידיו, כי ב“דעת תורה”, אין יחיד ורבים, וכך עושה הרב שך חורבן גדול בעולם. הוא הורס ושובר את ההלכה, ולאחר כל זאת, הוא עוד פונה בטענות להרב עובדיה יוסף כאילו הוא אינו מקיים את הוראות ההלכה של “יחיד ורבים”.
אין עוד בדורנו מי שהרס ושבר את המושג הזה של “יחיד ורבים” יותר מאשר הרב שך, ומה שחמור וחייב לזעזע את הכל, שמעשיו מסכנים את קיומה של ההלכה.
ההתקפה האחרונה של הרב שך על הרב עובדיה יוסף, לימדה אותנו דבר נוסף, כי הרב שך אינו קולט כי טיעוניו, מהוים בומרנג נגדו. כל בר דעת, כאשר הוא עושה את אותה טעות, הוא אינו מזכיר זאת, או לפחות מתנצל ומסביר, מדוע הוא עשה אחרת.
כאשר הרב שך עלה בשבוע שעבר על בימת ישיבת פונוביז’, וטען כלפי הרב עובדיה יוסף, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, היה טיעון זה טוב, לבחורים בני חמש עשרה, שש עשרה, אך לא ליותר מבוגרים. כל מי אשר כבר בגיל, אשר כבר אז קלט את הנעשה, היה צריך לפקוח זוג עינים לשמע טיעון שכזה.
על רקע זה של יחיד ורבים, נשברה אגודת ישראל. היהדות החרדית התפלגה רק מפני שהרב שך לא רצה לקבל את העקרון של יחיד ורבים. והנה, כאשר הוא פונה להרב עובדיה יוסף, הפך ה“יחיד ורבים” להיות אצלו מושג קדוש כזה שאסור לעבור עליו.
אך, עוד בטרם ניגש להרב שך ומה עשה הוא בכל הקשור ל“יחיד ורבים”, נעסוק בעקרון כשלעצמו. האם בכלל מושג זה של יחיד ורבים שייך כאשר עוסקים אנו בהרב עובדיה יוסף. ובשל כך, נקפוץ דוקא לסאטמאר, לראות מה קרה בשעתו כאשר הציגו לאדמו”ר מסאטמאר ז”ל טיעון זה של יחיד ורבים מה השיב.
בתחילת שנות קיום המדינה, כאשר המחלוקת על ההשתתפות בבחירות בקהילה החרדית היתה גדולה, היה זה האדמו”ר מסאטמאר שטען כי אסור להשתתף בבחירות. הוא היה מבחינה זו דעת יחיד. כי הרבים דגלו בהשתתפות בבחירות. וכאשר הציגו בפני האדמו”ר טיעון זה, הוא השיב, כי “יחיד ורבים” שייך, רק כאשר יושבים לצד שולחן אחד. אך, כאשר כל אחד יושב במקום אחר, וכלל לא דנים יחדיו באותו ענין, אין דבר שכזה של יחיד ורבים.
בכך, הוא הסביר, מדוע מותר לו להורות לאנשיו שלא להשתתף בבחירות, למרות שרוב רובם של גדולי התורה של אותו דור, תמכו בהשתתפות בבחירות.
ואכן, הרב שך מעולם לא העיז לצאת נגד האדמו”ר מסאטמאר בענין של יחיד ורבים. ובל נשכח, כי הרב שך היה זה שטען, כי ההשתתפות בבחירות זה מצוה. הוא זעק, כי חייבים לקיים את המצווה של “ועשית ככל אשר יורוך”, ועל רקע זה, הצליח לשלוח אנשים אל הקלפי, למרות שהללו יתכן והיו מעדיפים להימנע.
ובואו וראו, הרב שך לא יצא למלחמת חרמה באדמו”ר מסאטמאר. ההיפך, הוא העדיף לחיות עמו בשלום, למרות שהוא עבר על היחיד ורבים. ומכאן נסיק אחת מן השתיים. או שהרב שך הסכים עם גישת האדמו”ר מסאטמאר בענין זה. או, שהוא העדיף שלא להילחם בו למרות שהוא עובר על ה“יחיד ורבים”.
אם נקבל שהרב שך קיבל את העקרון הזה, שרק כאשר יושבים לצד שולחן אחד שייך היחיד ורבים, הרי אין בדורנו מי שפשע ומרד בענין זה יותר מאשר הרב שך, לא היה עוד “גדול” כלשהו, אשר העיז להילחם ביחיד ורבים עד כדי פילוגה של היהדות החרדית, יותר מאשר הרב שך.
וכאן נזכיר “נשכחות”, ובקיצור. היה זה בכנסיה הגדולה האחרונה של אגודת ישראל. שם העלה מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל את ענין ה“רוטציה”, הוא תבע, שכל חבר הכנסת שכיהן שתי קדנציות, ייאלץ לפנות מקומו. נימוקו של האדמו”ר היה, שהנציגות בכנסת הופך לרכוש פרטי, ומאבדים את התחושה הציבורית שחייב להיות לכל מי שנושא תפקיד ציבורי. ואכן, כל גדולי התורה – כולל הרב שך – הסכימו, וקבלו החלטה פה אחד.
הרב שך באותו רגע לא תפס, כי משמעות ההחלטה, היא פגיעה בנציגות שלמה לורנץ, שכבר ישב הרבה קדנציות, וייאלצו להחליפו. ורק לאחר שיצא מן הישיבה, כאשר הדבר נודע לשלמה לורנץ. העמידו הוא על הדברים, והרב שך ביקש הכרעה חוזרת.
האדמו”ר טען כי אין הצדקה לכך, אך לא איכפת לו שיצביעו עוד פעם. וכאן, שוב היה רוב בעד ה“רוטציה”, והרב שך זעם, ולא קיבל את הדברים, עד כדי כך, שהוא הורה לנציגו שלמה לורנץ שלא לקבל את ההחלטה ולהתייצב כמועמד.
נאלצו בשעתו לקבל גישה זו, מאחר והסדר באגודת ישראל היה, שכל סיעה קובעת את נציגה לעצמה, כך שהאדמו”ר מגור לא יכל להכתיב להרב שך את נציגו. ואכן, הרב שך הורה לאיש שלו שלמה לורנץ להמרות את פי מועצת גדולי התורה, והוא התייצב שוב ברשימה ונבחר לכנסת.
הסיבה שגדולי התורה שתקו כלפי שלמה לורנץ. מאחר והוא קיים את ציווי רבו. הטענה היתה כלפי הרב שך, שלא מקבל את יחיד ורבים. אך שלמה לורנץ, כל זמן שהיה לו את הגב של הרב שלו, קשה היה לבא בטענות.
הנושא האחר ששבר למעשה את הכל, ומכאן ואילך כבר לא תיפקדו יחדיו, היה הענין של ה“יחודיים”. מרן כ”ק האדמו”ר מגור זצוק”ל, רצה, כי כל כספי ה“יחודיים” בלי יוצא מן הכלל יחולקו בין כל מוסדות התורה שווה בשוה. טיעון זה, התקבל על ידי רוב רובם של חברי מועצת גדולי התורה פרט להרב שך, שרצה כי וועדה מיוחדת, של החכי”ם ובראשה הנציג שלו שלמה לורנץ, הם אשר יחלקו את ה“יחודיים”. משמעות הצעה זו, שהקרובים לצלחת יקבלו סכומים גדולים, ואילו אחרים פרוטות או שבכלל לא יקבלו. האדמו”ר לא הסכים לכך, ורוב רובם של חברי המועצה דגלו בגישה של האדמו”ר.
הרב שך איים על המועצה שאם לא יקבלו את גישתו הוא יפרוש, ואכן לא קיבלו והוא פרש. הוא רצה לשלוט במועצה ולכפות את דעתו “דעת יחיד” על ה“רבים”.
על רקע זה. נשברה אגודת ישראל, והרב שך כלל לא קלט עד היום, כי הוא עשה משהו לא טוב. מבחינתו, זו היתה הדרך הטובה והיעילה, לטובת סיעתו. ועד כדי כך, שגם עתה, לאחר שעבר את כל מה שעבר, כאשר מרן כ”ק האדמו”ר מגור שליט”א מציע לו “אחדות”, השיב לו הרב שך ואמר, “שלום כן, אחדות לא”, שמשמעותם אחד ויחיד, כי הוא חושב רק על מה שטוב לקבוצתו ולו אישית. הוא רוצה מפלגה עצמאית, ובעיקר שה“דעת יחיד” שלו היא זו שתקבע.
לו היה הרב שך מקבל את ה“אחדות”, הוא היה צריך להתאחד גם במועצת גדולי התורה אחת, ופירושם של דברים, לקבל את ה“דעת רבים”, והרב שך אינו רוצה בשום אופן לקבל את הדעת רבים.
ולכן, כאשר הוא יוצא בזעקה נגד הרב עובדיה יוסף, על שהוא אינו רוצה לקבל את ה“דעת רבים”, אין לעג גדול מזה. להרב עובדיה יוסף סיבות הרבה יותר טובות מדוע לא לקבל זאת. הוא אינו מופיע ברשימה אחת עם הרב שך, והוא חי בעולם אחר של מנהגים וסדר חיים. עובדה היא, כי הציבור הספרדי מעולם לא נקלט בציבור האשכנזי, ולכן קשה לבא ולטעון כלפיו כי אינו מקבל את ה“דעת רבים”.
גם בנושא זה של יחיד ורבים, קשה להכריע מי כאן הרבים. הציבור הספרדי יותר גדול מן הציבור האשכנזי, ומבחינת מספר הרבנים, הרי אין כל בטחון שלספרדים פחות רבנים מרבני הליטאים.
הגישה של הרב שך בכל הנושא הזה של יחיד ורבים היא מעוותת וחצויה. מי שישפוט את מהלך חייו של הרב שך, ובמיוחד ממה שעושים תלמידיו, יקלוט כי הם אינם מכירים כלל במושג הזה של “יחיד ורבים”. הם מבקשים ליצור מצב, שיש רק רק “מרן” אחד, “גדול” אחד, וכי הרב שך הוא מעל כולם. בכך, בעצם, הם שוברים את המושג הזה של “רבים”. הם רוצים להנציח את ה“יחיד”.
לו היתה הסכמה חרדית כוללת, שיש בדורנו מנהיג שכזה, והכל היו מקבלים את הנחיותיו, ניתן היה לקבל זאת. אך המציאות שונה. אין דבר שכזה. אפילו הרב שך, שהאמין שלפחות בציבור הליטאי הוא אחד ויחיד, התברר לו עתה, כי הוא אינו שולט על הציבור הזה. כאשר הוא תבע מהרבנים הליטאים לחתום על “גילוי דעת” נגד הרב עובדיה יוסף, לא הסכימו חלק גדול מן הרבנים הליטאים לקבל את תכתיביו. פירושם של דברים, כי הוא אינו יחיד גם בציבור זה.
ומי לנו יותר משני ה“פוסקים” המקובלים בציבור הליטאי, דוגמת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב, ששניהם לא נתנו יד להרב שך במעשה פזיז שרצה לעשות נגד הרב עובדיה יוסף וש”ס, שתלמד אותנו, שאין בכלל מושג של יחיד, וכי ישנם מי שמסוגלים ויכולים להתנגד לדעת “יחיד”.
אך מה שחמור בענין זה של “יחיד ורבים”, שלמרות שהרב שך שומע מן ה“רבים”, כי הציבור הספרדי שונה, וכי אינו נכלל באותו ציבור חרדי כפי שהרב שך מבקש לעשות מהם, ובכל זאת הוא אינו מקבל את הדעת רבים. וקחו את מה שאמרו להרב שך גדולי התורה, מרן כ”ק האדמו”ר מגור שטען כי הם ספרדים ורבניהם הם המכריעים עבורם, ואילו הרב אלישיב טען כי הם “מזרחי” ואי אפשר לחרדי לתבוע ממזרחיסט שינהג כחרדים, לא מקבל הרב שך את דעתם, וממשיך לדבר אליהם כאילו שהם ליטאים תלמידי ישיבת פונוביז’.
בל נשכח, כי הרב עובדיה יוסף הוא יצור של עולם אחר לגמרי, ובכלל לא של הישיבות הליטאיות. הוא למד בישיבות ספרדיות. ואילו אריה דרעי, אף הוא אינו תלמיד של הרב שך, הוא למד בישיבה העויינת להרב שך, ששמה ישיבת חברון. – ישיבה זו בעבר היתה ירבה גלויה של פונוביז’.
כאשר עוסקים ב“יחיד ורבים”, יש להרב שך הרבה מה ללמוד ולתקן. גם אם רוב הציבור החרדי אינו מקבל את גישת הרב עובדה יוסף, אין בטיעון הזה של “יחיד ורבים” שישכנע את הרב עובדיה יוסף. ישנם נימוקים הרבה יותר טובים מדוע אין לשבת בממשלה, וכלל לא צריכים להגיע לנימוקים, שהם בעצם מהווים להרב יוסף את הנימוק הטוב ביותר, מדוע לא לשמוע בקולו של הרב שך.
אך, מה שחמור בכל הענין של דעת יחיד, ומבחינה מסויימת חייבת לזעזע כל יהודי שומר תורה והלכה, זו העובדה שהרב שך רוצה לכפות את דעתו “דעת יחיד” בניגוד להלכה. לא רק שה“דעת יחיד” הוא נגד ההלכה, אלא מדובר בנושאים רבים, שפוסקי ההלכה מתנגדים למעשיו של הרב שך מפני שהם נוגדים את ההלכה, רוצה הרב שך, ב“דעת יחיד” שלו לכפות את שינוי ההלכה.
לשם כך יצר מושג כזה של “דעת תורה”, וכפי שאומרים תלמידיו, כי ב“דעת תורה”, אין יחיד ורבים, וכך עושה הרב שך חורבן גדול בעולם. הוא הורס ושובר את ההלכה, ולאחר כל זאת, הוא עוד פונה בטענות להרב עובדיה יוסף כאילו הוא אינו מקיים את הוראות ההלכה של “יחיד ורבים”.
אין עוד בדורנו מי שהרס ושבר את המושג הזה של “יחיד ורבים” יותר מאשר הרב שך, ומה שחמור וחייב לזעזע את הכל, שמעשיו מסכנים את קיומה של ההלכה.
